חישוב פיצוי לנפגעי תאונות דרכים במקרה של מוות:
בשאלת אופן החישוב של הפסדי השכר של אדם שנהרג בתאונת דרכים אין אחידות בפסיקה בבתי המשפט בישראל. ניתן למצוא פסקי דין על-פי שיטת הידות שהוצעה בפסק הדין אטינגר (ע"א 140/00), פסיקה על פי שיטת "האחוזים" (מהכנסתו של המנוח) וגם פסיקה על דרך האומדנא (ללא חישוב מתמטי אלא לפי הערכה).
עם זאת גישת בתי המשפט בארץ היא כי באותם מקרים שבהם ניתן לדעת או לשער את מצבו המשפחתי של המנוח, מן הראוי לנקוט בשיטת "הידות", אולם כאשר ישנן נסיבות המצדיקות סטייה מכך, ניתן לחשב אף בדרך אחרת.
עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין זה מעלה כי, ככלל, כאשר עסקינן בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אזי נעשה חישוב על פי שיטת הידות, בין אם היו תלויים ובין אם לאו וכאשר עסקינן בתביעות על פי פקודת הנזיקין - נעשו החישובים על פי אומדן.
סכום פיצוי במקרה מוות בתאונת דרכים:
דרך החישוב של פיצויים במקרים של מוות בתאונת דרכים אינה פשוטה.
עורכי דין מומחים לתאונות דרכים צריכים לחשב את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם:
גיל, מצב משפחתי, תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה וכד'.
מה ההבדל בין "תביעת תלויים" לבין "תביעת עזבון" ?
בתביעות פיצויים בגין מוות בתאונת דרכים ישנו הבדל מהותי בין תביעת תלויים לתביעת עזבון.
בעוד שבתביעה התלויים של הרוג בתאונת דרכים יש להביא בחשבון את השינויים שאירעו בגין המוות בתאונה (כדוגמת נישואין נוספים) - בתביעת עזבון אין כל רלבנטיות לשאלה מה קרה בגין המוות בתאונת דרכים - ויש להביא בחשבון מה היה קורה אלמלא הפטירה.
הלכת השנים האבודות:
הלכת השנים האבודות בהתפתחותה מהווה מהפכה של ממש בתביעות תלויים ועיזבון בהכירה בתביעה בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות, אך יחד עם זאת לא היה בכוונתה להביא והיא אף לא הביאה לשינוי בהלכות שנפסקו במשך עשרות שנים.
הרציונל העומד מאחורי הלכת השנים האבודות הינו השבת המצב לקדמותו תוך מתן פיצוי למנוח (וליתר דיוק לעזבון המנוח הנכנס בנעליו) בגין כל הנזקים שנגרמו לו בשל מותו.
במילים אחרות, מתן פיצוי שווה ערך לנכסים (=עזבון) שהיה המנוח מותיר ליורשיו עם הגיעו לשיבה טובה.
שיטת הידות:
באשר לאופן החישוב נקבע בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ) כי חישוב אובדנו של העזבון בגין השנים האבודות יהיה על פי "שיטת הידות" - מספר הידות יקבע על פי צירוף של:
(א) ידת קיום המנוח.
(ב) מספר ידות על פי מספר הנפשות הנתמכות.
בתוספת:
(ג) ידת משק הבית.
(ד) ידת החסכון.
לאחר חלוקת הכנסות משק הבית במספר הידות, יש להפחית את ידת החיסכון מהכנסתו של המנוח, ועל פי יתרת הכנסתו יש לחשב את הפיצוי.
הערכת הפיצוי, בגובה ידת החיסכון, מגלמת את הסכום שהיה נותר בידי המנוח, לאחר ניכוי הוצאות מחייתו - ידת הקיום וידת משק הבית.
מהי הלכת אלסוחה ?
על פי "הלכת אלסוחה" גם "נפגעים "משניים" שלא נפגעו ישירות באירוע זכאים לפיצוי על פי הדין הרלוונטי בהתקיים תנאים ספציפיים המפורטים בהלכה.
4 התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה להכרה במי שטוען כי נפגע בנזק נפשי מבלי שהיה נוכח בתאונה עצמה, כניזוק עקיף, מהתאונה, הם כדלקמן:
(1) היותו של הניזוק העקיף קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי;
(2) התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע (לא נשללה על הסף זכאות לפיצוי גם כאשר ההתרשמות מן האירוע הינה מ"כלי שני", והנזק היה צפוי בנסיבות העניין);
(3) קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על ידי הניזוק העקיף;
(4) נדרש כי הפגיעה נפשית, אצל הניזוק העקיף תהא חמורה, עד שתעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש, שיש בהן משום נכות ניכרת, שניתן להוכיחה באמצעות חוות דעת רפואית.
דוגמאות של חישוב פיצוי בגין מוות בתאונת דרכים:
6. מוות בתאונת דרכים - בן 18 ללא תלויים
7. מוות בתאונת דרכים - בן 20 ללא תלויים
8. מוות בתאונת דרכים - בן 21 ללא תלויים
10. מוות בתאונת דרכים - בן 23 - תאונת עבודה
11. מוות בתאונת דרכים - בן 23 ללא תלויים
13. מוות בתאונת דרכים - בן 28 ללא תלויים
17. מוות בתאונת דרכים - בן 31 ללא תלויים
19. מוות בתאונת דרכים - בן 33 תאונת עבודה
22. מוות בתאונת דרכים - בן 35 תאונת עבודה
24. מוות בתאונת דרכים - בן 36 בלי משפחה
27. מוות בתאונת דרכים - בן 38 תאונת עבודה
36. מוות בתאונת דרכים - בן 49 ללא תלויים
38. מוות בתאונת דרכים - בן 50 ובת 46
41. מוות בתאונת דרכים - בן 52 תאונת עבודה
42. מוות בתאונת דרכים - בן 54 תאונת עבודה
44. מוות בתאונת דרכים - בן 58 בת 48
48. מוות בתאונת דרכים - בן 65 תאונת עבודה
52. מוות בתאונת דרכים - בן 75 בת 64
56. מוות בתאונת דרכים - בת 18 ללא תלויים
57. מוות בתאונת דרכים - בת 22 ללא תלויים
59. מוות בתאונת דרכים - בת 43 ללא תלויים
62. מוות בתאונת דרכים - חרדי תלמיד ישיבה
חישוב פיצויים נער בן 18 - הרוג תאונת דרכים אופניים:
פירוט אופן חישוב הפיצויים: ההורים ביקשו לפסוק להם פיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: הוצאות לוויה מצבה ואבל, פיצויי אובדן השתכרות לפי הלכת פינץ וכאב וסבל.
אובדן השתכרות: החישוב בגין אבדן השתכרות נעשה לתקופה עד הגיעו של המנוח לגיל 21 כלפי העבר ועד לסיום שנות ההשתכרות של המנוח עם הגיעו לגיל 67 (גיל פרישה) במכפלת מקדמי ההיוון המתאימים ובמכפלת 30% מבסיס השכר נטו של המנוח.
חישוב אובדן השתכרות מיום פטירת המנוח עד ליום פסק הדין: החישוב נעשה באופן הבא: שכרו של המנוח X 30% (הלכת פינץ) X 33חודשים עד למועד פסק הדין בתוספת ריבית לאמצע התקופה = אבדן השתכרות עד פסק הדין.
חישוב אבדן השתכרות מיום פסק הדין עד גיל פרישה: מהיום עד הגיעו של המנוח לגיל 67 (מקדם של 46 שנים): החישוב נעשה באופן הבא: שכרו של המנוח X 30% X 299.1951 (מקדם היוון ל- 46 שנות השתכרות) = הפסד השתכרות עד גיל פרישה.
בנוסף לפיצויים בגין הפסדי התשכרות, בית המשפט פסק פיצויים בגין כאב וסבל, פיצוי גלובלי בגין הוצאות קבורה, מצבה ומודעות אבל. כמו כן בית המשפט חייב את חברת הביטוח בתשלום שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ . כאשר כל הסכומים נשאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
חישוב פיצויים בת 18 - מוות נערה תאונת דרכים:
לבית המשפט הוגשה תביעה שעניינה תביעת העיזבון נערה שנהרגה בתאונת דרכים בדמי ימיה בהיותה בת 18.
הדרך שההורים הציעו לחשב את הפסדי השכר: לעניין הפסד השכר בשנים האבודות טענו ההורים כי בהתאם להלכת פינץ, מאחר שבמועד מוות הנערה בתאונת הדרכים היא הייתה בת 18, ואלמלא התאונה, הייתה ביום מתן פסק הדין בת 21 במצב זה, אין צורך בהיוון כפול, והפסדיה יחושבו על בסיס 30% (שיעור החיסכון) מהשכר הממוצע במשק ובניכוי מס למשך 47 שנות העבודה שאבדו לה, כדלקמן:
השכר הממוצע במשק בניכוי מס.
הדרך שחברת הביטוח הציעה לחשב את הפסדי השכר: חברת הביטוח טענה כי אין לראות בהלכת פינץ סוף פסוק לעניין חישוב הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות". חברת הביטוח הגישה לבית המשפט את חוות-דעת של אקטואר לעניין שיעור החיסכון, על-פי חוות הדעת, שיעור החיסכון שהיתה יכולה המנוחה לחסוך בין הגילאים 25-64 הינו 14.31%. - כלומר נמוכה משיעור החיסכון שהציעו ההורים. (ולכן הפיצוי לפי שיטת חברת הביטוח נמוך בהרבה).
הכרעת בית המשפט בעניין שיטת החישוב: בית המשפט דחה את טענות חברת הביטוח לפיהן יש לסטות מהלכת פינץ וקבע כי שיעור החיסכון של המנוחה היה 30%. ולכן שיטת החישוב של ההורים התקבלה ונפסק כי באשר לפיצוי בגין אבדן שכר בשנים האבודות יש לילך על פי העקרונות שהותוו בפס"ד פינץ. דהיינו 30% מהשכר הממוצע במשק. אין מקום להיוון כפול מאחר שהמנוחה אילו הייתה בחיים עברה את גיל 21. יחד עם זאת, יש לחשב את שנות אבדן עבודה לפי 46 שנים ולא לפי 47 שנים.
חישוב פיצויים בן 29 - תלמיד ישיבה:
תלמיד ישיבה חרדי נהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 29 שנה, והותיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. הפסדי שכר.
חישוב הפסדי השתכרות: פרט לתלוש משכורת אחד לא הוצגו מסמכים המוכיחים הכנסות של המנוח לאורך כל חייו. בית המשפט ציין כי נראה כי המנוח - כמו רבים במחנה החרדי - היה תלמיד ישיבה, ועל כן לא נמצאו כל מסמך המוכיח הכנסות מעבודה, עם זאת, מאחר שלכאורה הייתה ראייה כי המנוח החל לעבוד מספר שעות ביום בהוראה ניתן לראות את סכום השתכרותו שם כבסיס להשתכרות עתידה בית המשפט כי המנוח יכול היה להשתכר 4,200 ש"ח לחודש, ויש לחשב את הפסדי ההכנסה שלו מיום פטירתו ועד שהיה מגיע לגיל 65 - על בסיס משכורת זו. בהתחשב בגובה הסכום - אין לנכות ממנו מס הכנסה.
פיצויים נוספים: בנוסף להפסדי השתכרות נפסקו למשפחה גם פיצויים בגין גידול וחינוך היתומים, עד הגיע הצעיר שבהם לגיל 18, עזרה וסיעוד עקב פטירת המנוח, הוצאות קבורה, מצבה ומתן כבוד אחרון לנפטר, פיצויים בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) וכן שכר טרחת עורך דין.
מוות בתאונה עם מעמיס טלסקופי:
בת.א. (שלום-ירושלים) 4745/01 עזבון המנוח לוי ז"ל נ. "עילית", "אבנר" ואח', המנוח עסק במסגרת עבודתו בהרמת כנף שער כבד ממתכת באמצעות מעמיס טלסקופי מסוג j.v.c. (להלן: המעמיס) אשר משמש לנשיאה והרמת של משאות.
לשם כך מחוברת לו דרך קבע זרוע לה ניתן לחבר ציוד מתחלף (מזלג, כף וכו'). כדי להניף את השער חובר אל זרוע המעמיס מזלג המשמש להנפת משאות ועליו "הולבשה" חגורה המיועדת להרמת המשאות.
כנקודת עוגן בכנף השער ריתך המנוח "אוזן" מתכת ואליה חוברה הרצועה שהולבשה על מזלג המעמיס.
לפי הוראות המנוח הניף נהג המעמיס את הזרוע, וכנף השער הורמה מן הקרקע 15 סמ' והושארה תלויה באויר.
לאחר כ – 20 שניות שעה שמנוע המעמיס פעל, אך הזרוע עמדה במקום אחד, נקרעה אוזן המתכת מכנף השער, כנף השער נפלה על הקרקע ומחצה את המנוח.
ביהמ"ש פסק כי לא התקיימה ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים של שמוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, שכן המנוח עסק בהכוונת מפעיל המעמיס למקום בו היה עליו לפרוק את השער ופעולה זו לא היתה למטרות תחבורה.
לעומת זאת הגיע ביהמ"ש למסקנה כי התקיימה במקרה זה החזקה החלוטה המירבה של שימוש בכח המיכני מהנימוקים הבאים:
1. התאונה קרתה שעה שהמעמיס, שהוא בעל יעוד דו-תכליתי ומשמש הן להעברת הזרוע ממקום למקום (יעוד תחבורתי) והן לטעינה ופריקה של משאות הופעל לשם הגשמת ייעודו הלא תחבורתי.
2. נעשה שימוש בכח המיכני של הרכב באמצעותו הורמה זרוע המעמיס. השימוש ברצועה נכנס לגדר מתחם הסיכון שבשימוש במזלג וכי בעת התאונה שימש המעמיס ליעודו המקורי, דהיינו, הרמת משאות מן הקרקע והנחתם במקום אחר. להבדיל "מהלכת פטאפטה" (ע.א. 7481/00 – צלטנר עמ' 10328) עליו מסתמכים התובעים במקרה בו נתלתה הרצועה, לה חברו את המשא, על כף חפירה שנועדה להנעץ בעפר, ולא להרמת משאות, במקרה שלנו שיני המזלג נועדו להרמת מטען ולכן היה שמוש במעמיס ליעודו המקורי הלא תעבורתי.
3. התאונה קרתה עקב כשלון הכח המיכני. במכלול הגורמים המביאים לאירוע אין חשיבות לכך שאחד מהם, בענייננו, המתכת, ממנה עוצבה האוזן, או חיבורה הרשלני הנטען לכנף הדלת, היו גורם בשרשרת שהובילה לתאונה ובלבד שהגורם האחר, דהיינו, השמוש בכח המיכני היה גם הוא גורם בתאונה. היות והנפת הדלת היתה גורם ממשי לתאונה וחברה לגורמים ממשיים אחרים קיים קשר סיבתי בין הנפת הדלת לנפילתה.
מוות בתאונה עם מחפרון:
בע.א. 7481/00, רע"א 6788/00 עזבון פטאפטה נ. "הפניקס הישראלי" חב' לביטוח בע"מ, המנוח עסק בביצוע עבודות עפר ובמהלך עבודתו היה מצוי בתעלה עמוקה לצורך ביצוע עבודתו.
מחפרון שעמד על שפת התעלה, הניף צינור בטון אל מעבר לשפת התעלה, על מנת להניחו על קרקעית התעלה. הצינור נקשר באמצעות רצועת פוליאסטר שהיתה קשורה בלולאה כפולה, צד האחד נתלה על שיני הכף האחורית של המחפרון וצדה האחר נכרך סביב הצינור.
הנפת הצינור והורדתו מחדש נתבקשה כיוון שהיה מונח במהופך בתעלה והיה צורך להרימו, לסובבו, ולהורידו מחדש על מנת שיתאים למקומו. בעת הורדת הצינור שהיה תלוי בלולאה הקשורה אל כף המחפרון, נקרעה רצועת הפוליאסטר , צינור הבטון הכבד נשמט ומחץ את המנוח וגרם למותו. בבית המשפט המחוזי נקבע, כממצא, כי כף המחפרון, המונע בכוח מיכני, היתה מצויה בתנועה בעת התאונה.
ביהמ"ש המחוזי פסק שאין המדובר בתאונת דרכים ומכאן הערעור.
הערעור נדחה ונפסק:
בעת התאונה נוצל הכוח המכני ליעוד שמעולם לא היה יעודו המקורי הלא תחבורתי של הרכב כדרישת החזקה. הייעוד המקורי פירושו יעוד מובנה קבוע ברכב. כלי רכב אינו יכול ל"רכוש" "ייעוד מקורי" נוסף בדרך של תוספת, או שינויים מאולתרים או ארעיים. לא ניתן גם להוסיף "לייעוד המקורי" שימושים לא תחבורתיים נוספים.
שימוש נוסף לא תחבורתי בעת התאונה, מעבר לשימושים הלא תחבורתיים המקוריים, משמעו שינוי היעוד המקורי הלא תחבורתי של הרכב. במקרה דנן למחפרון המעורב היו מספר יעודים מקוריים כגון, פעולת חפירה באמצעות כף ושינוע העפר הנחפר, אולם שיני הכף נועדו להינעץ בעפר ולא לשמש מיתלה לרצועות מאולתרות שתשמשנה להנפת עצים.
יוצא מכך שבעת השימוש במחפרון להובלת הצינור שינה המחפרון את יעודו המקורי מחפירות להנפת מטען שאין זה יעודו כלל. לאור האמור נפסק בבחינת תאונת דרכים עפ"י חוק הפלת"ד.
בהערת אגב: לבד מהקשר הסיבתי עובדתי נדרש גם קשר סיבתי משפטי. ניצול הכוח המיכני צריך להיות גורם ממשי לתאונה. קשר סיבתי משפטי זה פירושו שהנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני ליעודו המקורי הלא תחבורתי של הרכב יצר ולא שנגרם מגורמים אחרים.
כאן לא היתה הינתקות שכן הצינור לא היווה חלק מהרכב או ממטענו. לחילופין ההינתקות לא היתה קשורה לנסיעה ואף לא לפריקה ולטעינה ולכן לא התקיים התנאי של ל"מטרות תחבורה". הצינור לא שונע
ממקום למקום כך שלא היתה זו נסיעה. הוא גם לא הועמס על רכב ולא נפרק ממנו, כך שלא היתה זו גם פריקה וגם טעינה.
מכל מקום ביהמ"ש נמנע מלהכריע בשאלה האם הוראת ההמעטה בנוגע לפריקה וטעינה גוברת על הוראות ההכללה שבהגדרת "שימוש ברכב" (כמו למשל הינתקות, נפילה, התדרדרות והתהפכות).
(פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים)
פסק דין - מוות תאונת דרכים - בני זוג :
מבוא:
הוגשה תביעה בגין תאונת דרכים התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ובעטיה מצאו את מותם בני זוג. הוגשה תביעת פיצויים על ידי ילדיהם של המנוחים.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות. המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק ורכיביו. עילת התביעה הינה בעיקרה בגין "השנים האבודות". הנתבעת הינה חברת ביטוח המבטחת השימוש ברכב, בו נסעו המנוחים.
הכנסות המנוחים:
לפני מוות תאונת דרכים, כללו הכנסות המנוחים תשלומים ממספר מקורות שונים: תשלומי פנסיה של המנוח ממשרד הביטחון (בגין שירות בצה"ל) תשלומי פנסיה ממשרד האוצר (בגין עבודתו במע"צ) תגמולי פיצוי נפגעי רדיפות הנאצים, תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בגרמניה, קצבת נכות ממשרד הביטחון קצבת זקנה מביטוח לאומי.
טענות התובעים:
התובעים טענו במסגרת התביעה כי יש להביא בחשבון את כל הכנסות המנוחים ואין מקום לאבחן בין רכיביהן השונים. יש להביא בחשבון את החיסכון בפועל כפי שהוכח - חיסכון העולה בשיעור ניכר על החיסכון בשיעור של 30% שנקבע בפסיקה. לחילופין, יש לבצע את החישוב על פי שיטת הידות המביאה בחשבון גם את ידת החיסכון. אין לנכות מס הכנסה מהכנסות המנוחים, שכן ההפסד אינו עולה על שילוש השכר הממוצע במשק. יש לפצות את ליאור וסיגל בגין "אובדן שירותי סבתא", ולחילופין אובדן שירותי אם העקבות מוות תאונת דרכים.
טענות חברת הביטוח:
לטענת הנתבעת, התובעים מבקשים מבית המשפט לפסוק "פסיקה תקדימית" במספר תחומים: התובעים מבקשים כי בית המשפט יסטה מהלכת אטינגר מהלכת אטינגר ויחילה לא רק על השתכרות מעבודה, אלא גם על נזקים ממוניים שאינם השתכרות מעבודה, כגון פנסיה, תשלומי העברה, פיצויים מגורמים שונים ועוד.
התובעים מבקשים כי בית המשפט יסטה מהלכת פינץ, ויקבע כי שיעור החיסכון לא יחושב לפי שיטת הידות או לפי החזקה בדבר חיסכון בשיעור של 30%, אלא יהיה נתון לקביעה עובדתית לפי שיעור החיסכון שיוכח בפועל בכל מקרה ומקרה לגופו. התובעים מבקשים מבית המשפט להתעלם מהמגבלה הקבועה בס' 4 לחוק של שילוש השכר הממוצע במשק. התובעים מבקשים מבית המשפט להתעלם מהמגבלה הקבועה בחוק המורה על ניכוי מס הכנסה בשיעור של 25% מתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. התובעים מבקשים להרחיב את הלכת צרור ולפסוק ליורשים פיצוי גם בגין אובדן שירותי סבתא בגין מוות תאונת דרכים .
האם יש מקום לפסיקת פיצוי מעבר לגיל הפנסיה:
בית המשפט ציין בפסיקתו כי לגבי תאונת דרכים מוות כי בית המשפט העליון הולך צעד בצעד בכל הנוגע לפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות, בקובעו מסמרות ביחס לכל מקרה ומקרה לגופו. משהבסיס לפסיקת הפיצוי בגין השנים האבודות הינו "אובדן נכס" - אין מקום לתחום תקופה לפסיקת הפיצוי ואין מקום לאבחנה שמבקשים הנתבעים לעשות. בפרשת מן נדרש כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) לתביעת תלויים של אלמנת המנוח בגין אובדן פנסיית שארים. כב' השופט ריבלין קבע כי "... אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי. רק מקום שסכום זה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק, נכנסת הוראת הסעיף לפעולה ותוחמת את הפיצוי" (סעיף 12 לפסק הדין). מסקירת פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים עולה כי כב' השופט יצחק עמית וכב' השופט יוסף שפירא נדרשו לעניין זה בשני פסקי דין נפרדים.
כב' השופט שפירא פסק ליורשים בפרשת אשכר ז"ל פיצוי בגין אובדן השתכרות של המנוח עד לגיל 67 ובגין אובדן פנסיה מגיל 67 ועד לתום תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה. כך גם נהג כב' השופט עמית בת"א (חיפה) 205/01, מאיר רות תקווה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (מאגר נבו) (16.3.07). נראה כי הנתבעות, בשני פסקי הדין הנ"ל, (עסקינן במבטחות שונות), לא טענו כי אין מקום לפצות את התובעים בגין התקופה שמעבר לגיל 67, ככל שהדבר נוגע לפיצוי בגין "השנים האבודות". מכל מקום, כב' השופט שפירא וכב' השופט עמית לא נדרשו לשאלה זו.
האם יש מקום לפיצוי בגין אובדן הכנסות שאינן שכר עבודה:
בית המשפט ציין כי בית המשפט העליון טרם נדרש לסוגיה זו. כב' השופט שפירא וכב' השופט עמית נדרשו לכך בפרשת אשכר ז"ל ובפרשת מאיר רות תקווה. נראה כי בפרשת מאיר רות תקווה לא חלקו הנתבעות על טענת התובעים כי יש לפצותם בגין "הפסד זכויות בשל היות המנוח נכה צה"ל". כב' השופט עמית פסק ליורשים פיצוי בסך של 525,000 שקלים בגין פריט נזק זה. פיצוי זה נפסק בנוסף לפיצוי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות והפסדי פנסיה אשר חושבו על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק. במילים אחרות, כב' השופט עמית פסק לתובעים (בסה"כ) פיצוי העולה באופן ניכר על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק.
כך גם נהג כאמור כב' השופט שפירא בפרשת אשכר ז"ל. בתיק זה חלקו הנתבעים על טענת התובעים כי בנוסף לפיצוי בגין אובדן השתכרות המנוח כשכיר ו/או כעצמאי, (שבמקרה דנן עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק) - יש לפצותם גם בגין אובדן נכס עצמו, עבור עסק שהקים המנוח ואבד עקב מותו. כב' השופט שפירא דן ארוכות בשאלה האם יש לפצות את התובעים בגין "...אובדן החברה..., אשר היתה בבעלות בני הזוג, ונסמכה על קישוריו המקצועיים של המנוח..." וזאת "...בגין אובדן הנכס , במובן ההוני, ולא עבור הכנסתו של המנוח מעבודתו בחברה...". (הדגשה במקור - סעיף 4 לפסק הדין). בסופו של יום קבע כב' השופט שפירא כי יש מקום לפצות את התובעים בפריט זה בנוסף לפרטי הנזק הנוספים שפסק בגין התקופה שעד לתום גיל העבודה וכן בתקופת הפנסיה.
לטענת התובעים, אין עסקינן באובדן נכס הוני כטענת הנתבעת. כאמור, בפרשת מן נקבע מפורשות ע"י כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) כי "... אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גימלאי... ה'פנסיה' אינה אלא 'שכרו' של העובד לאחר פרישתו... את הביטוי 'השתכרות' שבסעיף 4(א)(1) יש לפרש איפוא - בתקופת הפנסיה - כסכום הפנסיה ששולם לניזוק בפועל".
לאור האמור לעיל, ברי כי הכנסות המנוח בגין פנסיה ממשרד הביטחון וממשרד האוצר הינן בגדר "אבדן השתכרות" כל הכנסותיהם הנוספות של המנוחים לרבות קצבת הזקנה, אינן בגדר הכנסות שחלה עליהן הוראת סעיף 4 לחוק, שכן סעיף זה עוסק בהכנסה הנובעת מהשתכרות בלבד.
מהי תקרת הפיצוי:
בית המשפט ציין כי במקרה של תאונת דרכים מוות, כפי שנקבע על ידי כב' השופט שפירא בפרשת אשכר ז"ל, בפרשת בלומה מן כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) "...מחדש הלכה אף בתחום ניכוי מס ההכנסה בתביעות על פי חוק הפיצויים. מהלכת מן עולה, אף שהדברים שם נאמרו לעניין תקנוני קרנות הפנסיה, כי לאחר פרסום הלכת אטינגר, ראוי להקדים את ניכוי המס להגבלת השילוש. מהאמור שם ניתן להסיק כי כאשר עסקינן בניזוק ששכרו היה גבוה משילוש השכר במשק, אף לאחר ניכוי מגבלת מס הכנסה עד מגבלת 25 האחוזים, יש לקבוע את שכרו נטו על פי שילוש השכר ולא להפחית את מס הכנסה משילוש השכר. למצער, טענה זו לא נטענה בפני, ועל כן אין ליתן לתובעים יותר משעתרו בתביעתם.
האם יש מקום לניכוי מס הכנסה:
כאמור, תקרת שילוש השכר הממוצע במשק מסתכמת ב- 22,890 ₪. לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור מכסימלי עומדת התקרה על 17,168 ₪. ברם, יש לבדוק האם יש מקום לניכוי מס הכנסה בשיעור של 25%, או מס בשיעור מופחת.
הכרעת בית המשפט :
בעקבות מוות בתאונת דרכים בית המשפט חייב את חברת הביטוח לפצות את התובעים בגין השנים האבודות, קיצור תוחלת חיים, נזקי התובעים עד לפטירת המנוח, עזרת קרובים, אבדן שירותי סבתא, הוצאות קבועה ומצבה בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, אגרת בימ"ש והוצאות משפט לרבות הוצאות בגין אגרות צווי הירושה.
זכרו, תביעות פיצויים למשפחתו של אדם שנהרג בתאונת דרכים הן מהמורכבות ביותר בתחום, שכר טרחת עורך דין בתיקים אלו הינו אחיד לכל עורכי הדין בארץ, ולכן חשוב לבחור עו"ד תאונות דרכים מנוסה שידאג שקיבלתם את הפיצוי המרבי לו אתם זכאים.