1. חייה של המנוחה ז"ל (להלן - המנוחה), ילידת 20.8.1957, קופחו בתאונת דרכים שארעה ביום 26.6.02 בשפרעם (להלן - התאונה). עזבונה ותלוייה זכאים לפיצויים בגין מותה והמחלוקת בין הצדדים נסבה על שיעורם של הפיצויים, וכן על נסיבות התאונה, סיווגה, האחריות לה, והחובה לפצות בגינה. 2. נסיבות התאונה הן אלה: בתאונה מעורבים 3 כלי רכב: משאית המשמשת להובלת כלי רכב מתוצרת וולוו (להלן - המשאית), בה נהג בעת ארוע התאונה הנתבע מס 1 (להלן - הנתבע) , והמבוטחת על ידי מנורה, וכן 2 מכוניות שהועמסו על המשאית בעזרת כננת על מנת להוביל אותן מתמרה לשפרעם: האחת מתוצרת פולקסוואגן חיפושית והשניה, החשובה לענייננו, מתוצרת סיטרואן BX, שנת ייצור 1987, מס' רישוי 30-670-87, שלאחרונה עברה מבחן רישוי (טסט) ביום 29.4.01. המשאית מיועדת להובלת מכוניות. אין בה ארגז למטען אלא במקומו מותקן במשאית משטח לנשיאת כלי הרכב המובלים באמצעותה. בעזרת מערכת הידראולית מורדות שתי מגלשות מקצה המשטח האחורי כלפי מטה, ואז בעזרת הכננת, מועלים הרכבים המובלים בה אל המשטח. המגלשות משמשות גם להורדת המכוניות המובלות במשאית, אל הכביש. בתמרה, הועמסה תחילה מכונית הסיטרואן על המשאית. אח"כ מכונית הפולקסוואגן והנתבע הוביל אותן לשפרעם, במטרה לפרוק אותן סמוך למוסך הנמצא שם, על מנת שבעל המוסך יפרק אותן, בשלב כלשהו, לאחר מכן, לחלקים. מדובר במכוניות ישנות שערכן נמוך: המצבר כבר לא עבד אך לוחיות הרישוי עדיין לא הוסרו. בהגיע הנתבע אל מקום הפריקה בשפרעם, הוא שיחרר את המכוניות מן הכבל שהחזיק בהן על המשטח. תחילה הורדה הפולקסוואגן אל הכביש בסמוך למשאית, ואז החל הנתבע להסיע את המשאית מעט קדימה על מנת לאפשר את הורדת הסיטרואן. הסיטרואן לא היתה קשורה למקומה על גבי המשטח, וכתוצאה מתנועת המשאית קדימה היא התדרדרה אחורנית, גלשה אל הכביש ופגעה במנוחה אשר שניות לפני כן יצאה מן המשרד של מעסיקתה חברת אמנקו לשיווק דלתות פלדה, הנמצא בסמוך, כד לקנות לעצמה חפיסת סיגריות במכולת הסמוכה. מן הפגיעה נפגעה המנוחה קשות, הובהלה לבית החולים ושם נקבע מותה. 3. נסיבות המקרה מתוארות בכתב האישום שהוגש נגד הנתבע בת"פ 2514/06 של בית משפט השלום בחיפה. המשאית מוגדרת בכתב האישום כ"משאית גרר ... המשמשת למתן שירותי גרירה וחילוץ (להלן:'הגרר') מבלי שלנאשם היה היתר מיוחד לפי ס' 179(3) לתקנות התעבורה ומבלי שהיה לו הידע המספיק" לעסוק בגרירת מכוניות וחילוצן. לאחר מכן נרשם כי לאחר פריקת הפולקסוואגן "הסיע הנאשם את הגרר קדימה כדי 6-5 מטרים לערך על מנת לפנות מקום לפריקת הסיטרואן" ואז "הסיטרואן בהיותה בלתי קשורה ובלתי נשלטת, החלה להתדרדר מהגרר, ירדה אל (ה)כביש ופגעה" במנוחה. העבירות שבכתב האישום הן גרימת מוות ברשלנות, וכן היתר לנהיגה ברכב חילוץ, עבירה לפי תקנה 190(3)(ד) לתקנות התעבורה. ביום 11.4.07 הורשע הנתבע בעבירות האמורות לפי הודייתו, ונדון למאסר, קנס, ופסילת רשיון הנהיגה למשך 4 שנים, הכל כמפורט בגזר הדין מן התאריך הנ"ל. 4. בקשר לאופן אירוע התאונה, עלו כמה מחלוקות: המחלוקת הראשונה נגעה לרשיון הנהיגה שהיה ברשותו של הנתבע, נהג המשאית, שהיתה מבוטחת באותה עת על ידי המבטחת "מנורה" הטוענת כי הביטוח מטעמה אינו מכסה את נהיגת הנתבע במשאית משום שאין לו רשיון לנהוג ברכב חילוץ או גרר. תקנה 181 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - התקנות), דורשת, לשם נהיגה ברכב חילוץ רישיון מסוג C1, ותקנה 190(3) מתנה זאת בכך שהנהג "סיים בהצלחה קורס למפעילי רכב חילוץ וגרירה ובידו אישור על כך". הנתבע לא עבר קורס כזה, אין לו אישור על כך, הוא לא קיבל היתר לנהיגה ברכב חילוץ, ואין ברשותו רשיון נהיגה מן הסוג הנ"ל. התקנות אינן יוצרות סוג של רכב גרר, אך ס' 1 שבהן מגדיר: "'גורר' - רכב מנועי מסחרי המותקן ומיועד לגרירת גרור, ושצויין ברשיון הרכב כגורר." דרגת רשיון הנהיגה של הנתבע היא 03 (ר' תקנה 179 לתקנות) המאפשר נהיגה ברכב שמשקלו עד 15 טון. ברשיון הנהיגה של הנתבע רשום כי הוא "רשאי לנהוג ברכב משא שמשקלו 15 טון ומעלה". לפי אישור משרד הרישוי לגבי המשאית מיום 2.7.02 המצוי בתיק המשטרה נ/7 "סוג הרכב (הוא) משא להובלת רכב לרכב משא דרוש רשיון נהיגה מ - 03 ומעלה." בתקנה 1 לתקנות התעבורה מוגדר רכב חילוץ ככזה "שצויין ברשיונו כרכב חילוץ", וכזאת לא צוין ברשיון המשאית. לא הוכח כי משקל המשאית עולה על 15 טון. גם לא נרשם ברשיון המשאית כי היא "גורר". מכאן, שאין לקבל טענה זו של הנתבעת. מדובר במשאית "מובילית-רכב", אין זה רכב חילוץ וגרר, ורשיונו של הנתבע התאים לנהיגה בה. לכן, הטענה נדחית בזה. המחלוקת השניה, נוגעת לסיווגה של מכונית הסיטרואן: האם עדיין היתה היא, במצבה בעת ארוע התאונה, רכב במובן ההגדרה שבחוק הפיצויים ופקודת הביטוח, או שמא, כבר לא ניתן לראות את הסיטרואן כרכב מנועי מחמת שכבר לא היה בה בעת התאונה כושר התנועה שכן המצבר כבר התרוקן; לא היתה לבעליה כל כוונה להשמישה מחדש, רשיון הרכב פקע, והיא הובלה בעת התאונה אל מגרש המכוניות הסמוך למוסך, וככל הנראה בעל המוסך לא היה משמישה מחדש אלא מוכר ממנה חלקים. הנקודה המדוייקת מתי חדל כלי רכב להיות רכב קשה לעיתים לקביעה, ועדיף להחליט בכל מקרה בפני עצמו אם היתה המכונית בעת התאונה, עדיין, כלי רכב. בכך ניתן להחליט על פי מירב הסממנים הנוגעים לרכב (בחינה אובייקטיבית), וכן על פי כוונות בעל הרכב בקשר אליו (בחינה סובייקטיבית). הייתי אומר, מכל מקום, כי כל עוד נראה כי יש במכונית סיכונים תחבורתיים של ממש, ניתן לראותה ככלי רכב אף אם אין בה באותה עת כושר תנועה. סולימאן זקוט, הבעלים של הסיטרואן והפולקסוואגן, העיד כי רצה להוביל את המכוניות לשפרעם "כי הייתי צריך לגרור שני כלי רכב מטמרה אלי לשפרעם לתיקון כי אני מכונאי כלי רכב." אני מסופק אם הוא התכוון "לתקן" וסבור כי הכוונה היתה לפרק לחלקים. כך או אחרת, לאחר שבחנתי את הראיות לגבי הסיטרואן, דעתי נוטה למסקנה כי בעת ארוע התאונה עדיין היתה היא בגדר כלי רכב במובן החוק והפקודה. המכונית כבר היתה קרובה מאוד לסיום חייה ככלי רכב, אך עדיין נותרו בה סממנים ופוטנציאל של סיכונים המצדיקים לראותה ככלי רכב בעת התאונה: היא טרם הועברה למגרש הגרוטאות; לוחיות הרישוי טרם הוסרו; ביטול רישומה במשרד הרישוי ככלי רכב נעשה רק ביום 27.6.02, לאחר שפורקה לחלקים לאחר התאונה (ראה נ/6), נראה כי במאמץ לא רב ניתן היה עדיין להשמישה ולחדש את פעולת המנוע, על ידי התקנת מצבר; היא לא הושמה קודם לתאונה במיתחם סגור אלא נשארה לעמוד בשולי הכביש בתמרה, ועדיין טמון היה בה הסיכון של התדרדרות שכן הגלגלים לא פורקו והצמיגים היו מלאים באויר. מכל אלה אני מסיק כי יש לראותה, לצורך התאונה, ככלי רכב. בעת התאונה לא היה ביטוח בר תוקף לסיטרואן. מכך נובע שלכאורה צריכה קרנית לשאת בנטל הפיצויים, כך הוא למקרה שאין בנמצא מבטח אחר החייב בנשיאתם. 5. אין לנו ענין, במקרה דנן, בהגדרות הנוספות והמיוחדות של "תאונת דרכים", ככתוב בסע' 1 של חוק הפיצויים. אנו דנים בתאונה הצריכה ליפול בגדר ההגדרה הבסיסית: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה." נבחן את תחולת ההגדרה הזאת על ענייננו, על פי שתי אפשרויות: האחת כי הרכב המנועי שבו מדובר הוא המשאית מובילית הרכב. השניה על פי האפשרות שהרכב שבו מדובר, הוא הסיטרואן. הנתבע השתמש במשאית לצרכי תחבורה, היינו להובלת שתי המכוניות ליעדן. הוא השתמש אז במשאית והשימוש הזה כלול בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", היינו: "נסיעה, ...לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן התנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד." (ההדגשות לא במקור). הצדדים חלוקים באשר לנסיבות המדוייקות של אירוע התאונה. לטענת הנתבעת בזמן התאונה היה הנתבע נמצא סמוך למשאית והיא עמדה במקומה. לטענת התובעים, נכנס הנתבע אל תא הנהג, הניע את המשאית מעט קדימה כדי לאפשר את פריקת הסיטרואן. התנועה קדימה היא שהביאה וגרמה לסיטרואן הבלתי קשורה להתדרדר אחורנית ולגלוש אל הכביש, וכתוצאה מהתדרדרות זו, נפגעה המנוחה. אני מעדיף את גרסת התובעים, זאת לאחר שהנתבע העיד בפני על אופן אירוע התאונה. לאור זה יש לקבוע כי התאונה ארעה עקב הסעת המשאית קדימה, תנועה שגרמה לתזוזת הסיטרואן אחורה ולהתדרדרותה מן המשאית אל הכביש. איני מבחין, בקשר לכך, בין נפילת מטען מן הרכב לבין התדרדרות של מטען ממנו. לא חל כאן סייג של "למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד", שכן בעת התאונה המשאית היתה בתנועה ונסעה קדימה. כמו כן חריג זה לא חל כאן משום שלא מדובר בפריקה וטעינה, אלא בהידרדרות או נפילה של המטען. כמו כן אין תחולה לסייג שעניינו טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, שכן הנתבע לא טיפל במשאית בעת התאונה, אלא נהג בה. המסקנה היא איפוא, שהשימוש במשאית הוולוו, שהתבטא בנסיעה קדימה והתדרדרות המטען ממנה תוך כדי הנסיעה, ובגלל התנועה קדימה, גרם לתאונה ולכן מבטחת המשאית מנורה חבה בפיצויים. כאמור לעיל, יש לבדוק את מהות התאונה מנקודת מבט של השימוש במכונית הסיטרואן. לעיל קבעתי כי כשארעה התאונה היא היתה עדיין בגדר "רכב מנועי" במובן חוק הפיצויים. השימוש שנעשה בה בעת התאונה כלול בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 של חוק הפיצויים, היינו: "לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב." באין מבטח לסיטרואן, באה קרנית, כך לכאורה, בנעלי המבטחת החסרה, ולכאורה, גם עליה לשאת בפיצויים. 6. המנוחה נפגעה ומותה נגרם בהימצאה מחוץ לשני כלי הרכב (משאית הוולבו והסיטרואן) המעורבים בתאונה. ס' 3(ב) של חוק הפיצויים קובע כי במקרה כזה אם "היו מעורבים מספר כלי רכב (בתאונה), יהיו הנוהגים חייבים כלפיו (כלפי הנפגע) יחד ולחוד". עוד נקבע בסעיף האמור כי "רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." מהי אותה מעורבות הנדרשת לפי הסעיף הנ"ל? נקבע כי החוק בוחן את הדבר "במשקפי המגע", אך עדיין נדרש כי יתקיים קשר סיבתי בין המגע בין שני כלי הרכב לבין הפגיעה בנפגעת (ע"א 1675/06 אררט נ' מנורה ואח', תקדין עליון 2007(4), 739). אין די בעצם הימצא המכונית הנוספת בזירת התאונה בעת התרחשותה. בשניה בה פגע רכב הסיטרואן במנוחה, כבר לא היה מגע בינו לבין המשאית. אולם, די במגע בין הסיטרואן לבין המשאית שניות לפני כן כחלק מארוע התאונה. מגע זה - היות הסיטרואן על המשאית כשאינה קשורה אליה והתדרדרותה למטה בגלל תנועת המשאית קדימה - קשור קשר סיבתי הדוק לפגיעה במנוחה ואיני רואה הבדל בינו לבין התנגשות בין שני כלי רכב שהסיטה אחד מהם ממסלולו וגרמה לפגיעה בהולך רגל שעמד בסמוך. יש לראות איפוא את שני כלי הרכב (משאית הוולבו והסיטרואן) כמעורבים בתאונה, כך ששני המבטחים או חליפיהם אחראים ביחד ולחוד כלפי המנוחה. יוצא איפוא, כי בכל מקרה מנורה חייבת לשאת במלוא הפיצויים. אם הסיטרואן אינו רכב מנועי, אלא ייחשב כמטען שהידרדר מן המשאית בעת תנועתה, אחראית מנורה כמבטחת המשאית. אם מכונית הסיטרואן תיחשב כרכב מנועי, דוחקת אחריותה של מנורה את זו של קרנית, שכן אחד משני החייבים ביחד ולחוד פורע את החוב, (הוא הפיצויים) וקרנית יוצאת מן התמונה. אני קובע איפוא, על יסוד כל האמור לעיל, כי מנורה חייבת לשאת בפיצויים שיש לשלם לתובעים בגין מותה של המנוחה בתאונה, בשלמותם. 7. מחלוקת נוספת בין הצדדים יסודה בטענת הנתבעת כי התאונה היא תאונת עבודה שארעה במהלך עבודתה של המנוחה בעסק "אמנקו" שבו הועסקה בשיווק דלתות פלדה. תביעה לביטוח הלאומי על כך לא הוגשה, והטענה האמורה מטרתה להביא ל"ניכוי רעיוני" של תגמולי המוסד, שהיו יכולים להשתלם לשאיריה של המנוחה, לו היתה מוגשת למוסד תביעה מתאימה בגין פגיעה בעבודה. באותו בוקר לא היה על המנוחה להגיע לעבודה, והיא נטלה חופשה בגלל חתונת קרוב משפחה שיועדה להיערך ביום המקרה, אחרי הצהריים או בערב. היא גם עמדה לאפות עוגות בביתה כדי לכבד את המוזמנים. מכוניתה היתה אצל מעבידה, והוא הסיע אותה אל המשרד הממוקם מתחת לביתו כדי שתוכל לקבל לרשותה את המכונית הצמודה לה והמשמשת אותה הן לעבודה והן לצרכיה הפרטיים. עבד שם באותה עת טכנאי של בזק, שהציב סולם שמנע את יציאת המכונית ממקום חנייתה, והמנוחה חפצה, לפני שתחזור לביתה, לקנות סיגריות, במכולת הסמוכה, ובהולכה על הכביש אל המכולת ארעה התאונה. אני מקבל את גירסת מעבידה בעדותו בפני, תוך שאני ער לסתירות מה בדבריו, שהיא היתה אז בחופש, ואם היתה מקבלת את המכונית, לא היתה חוזרת לעבודה באותו היום. היא גם לא החלה בעבודה כלשהי באותו יום. מכאן, שלא השתכנעתי כי התאונה ארעה במהלך העבודה או במהלך ההליכה מן העבודה הביתה, שכן ממילא, כאמור, היא היתה אז בחופשה. לפיכך אני קובע כי אין לנכות מן הפיצויים "ניכוי רעיוני". 8. אני ער לכך שלאחר פטירתו של אדם הנטיה הטבעית היא לתארו כבעל כישורים העולים על יכולתו האמיתית. למרות זאת, אני מקבל את עדות מעסיקה של התובעת, מר כמיל אבו עאסי כמהימנה. הוא הסביר כי "מעבר לכך שהיא עסקה בשיווק היא ידעה להוציא מתקינים לשטח, להמריץ סוכנים, לצייד מתקינים, אם היה צורך היתה מרימה את הדלת עד לפתח כדי שיעמיסו את הדלת. היא ידעה לדחוף אנשים לעבודה. היא היתה יד ימיני מעבר לשיווק שעשתה. סמכתי עליה בהרבה דברים." (עמ' 39). עולה כי מדובר באשה מוכשרת, נמרצת וחרוצה, אשר היתה בעלת יוזמה בשיווק ובמסחר. בשנת 2001 השתכרה סכום של 6,429 ש"ח לחודש בממוצע. במאי 2002, בחודש לפני התאונה, השתכרה סכום של 5,034 ש"ח ברוטו לחודש. בהצמדה להיום, עולה הסכום לכדי 5,400 ש"ח. היא ילידת 20.8.1957, והיתה בעת התאונה כבת 45 שנה. אני מעריך כי היתה יכולה להתקדם ולשפר בעתיד, אלמלא התאונה, את היקף ההשתכרות. אבסס, על כן, את הערכת הפיצויים, לפי השתכרות של 7,500 ש"ח לחודש, נטו. 9. לפי צו הירושה שהוציא בית הדין השרעי (ת/5), נופלת ירושתה של המנוחה, כך: 1/4 לבעלה; 6/16 לבנה נאסר; 3/16 לבת ניבאל, ו - 3/16 לבת הייפא. התובעים הם כל יורשיה ותלוייה של המנוחה, ואין יריבות ביניהם באשר לחלוקת הפיצויים. במצב דברים זה איני נדרש לחישוב הפיצויים המגיעים לתלויים, ודי לי לקבוע את המגיע לעזבונה של המנוחה. ראשי הנזק הם: נזק בלתי ממוני - רבע מן הסכום המקסימלי, בצירוף ההפרשים המתחייבים מיום התאונה עד לתשלום; הוצאות סבירות של קבורה ומצבה; הפסד השתכרות מלא בניכוי ה"חסכון" של ידת המנוחה ונגיסתה בהשתכרות הבעל, בשנים האבודות, ואובדן השירותים שהיתה המנוחה נותנת לבעלה ולבתה הקטינה, אלמלא התאונה. 10. המנוחה השאירה אחריה את בעלה, התובע מס' 2, יליד 1945. את הבת ניבאל התובעת מס' 3, ילידת 17.12.1980, את הבן נאסר התובע מס' 4, יליד 27.7.82 ואת הבת הייפה, התובעת מס' 5, ילידת 15.4.90. הבעל נישא ביום 12.9.03, לאשה שניה, שב"כ התובעים הוסיף לסיכומיו את שמה בכותרת התביעה כתובעת מס' 6, הדואגת למשק הבית, לו ולבת הייפה, שכיום היא כבת 18 שנה. איני מאמין לה כי הבינה שתקבל חלק מן הפיצויים תמורת שירותיה לבעלה ולבת הייפה. אני נוטה שלא לראות בה מיטיבה הזכאית לפיצויים, אך אין זה מן ההכרח להכריע בכך, לאחר שהתביעה לא הוגשה בשמה וב"כ התובעים לא ביקש בשום שלב לצרפה לתובענה כתובעת נוספת. 11. בימים אלו הגיעה הבת הייפה לגיל של 18 שנה. מאז התאונה ועד היום יש לקחת בחשבון את ידת משק הבית, ידת הבעל, ידת המנוחה, ידת הייפא ואת ידת חיסכון. סה"כ 5 ידות. הכנסתה של המנוחה היא בסכום של 7,500 ש"ח, ובניכוי ידת המנוחה, יש לפצות לפי 6,000 ש"ח לחודש. מזה יש להפחית את נגיסתה בהכנסת הבעל, 1/5 מן הסך של 4,160 ש"ח, היינו 832 ש"ח. נותר סך של 5,168 ש"ח לחודש. עבור 70 חודשים מתקבל סכום של 361,760 ש"ח, בצירוף ריבית ממחצית התקופה. לעתיד: יש לקחת בחשבון את ידת משק הבית, ידת הבעל, ידת המנוחה וידת חיסכון. סה"כ 4 ידות. 3/4 מ 7500 ש"ח, 5,625 ש"ח. להפחית 1/4 מהשתכרות הבעל - 1,040 ש"ח. היתרה לחודש היא - 4,585 ש"ח לחודש. המקדם הוא 154.80. מתקבל סכום של 709,758 ש"ח. סה"כ עבור השנים האבודות: לעבר 361,760 ש"ח + לעתיד 709,758 ש"ח ובסך הכל, 1,071,518 ש"ח. 12. נגרם אובדן שירותים לבעל למשך שנה ו 3 חודשים, אותו אני מעריך בסכום של 30,000 ש"ח. לבת הייפא אבדו שירותיה של המנוחה עד הגיעה לגיל 18, משך 70 חודשים,אותם אני מעריך בסכום של 140,000 ש"ח. 13. מתקבלת הערכת פיצויים, כדלקמן: א. נזק בלתי ממוני, רבע מן הסכום המקסימלי, בצירוף הריבית עד היום, סך של 41,000 ש"ח. ב. הפסד השתכרות בעבר, סך של 361,760 ש"ח. ג. הפסד השתכרות בעתיד, סך של 709,758 ש"ח. ד. אובדן שירותים לבעל, סכום של 30,000 ש"ח. ה. אובדן שירותים לקטינה הייפה, סכום של 140,000 ש"ח. ו. הוצאות סבירות לקבורה ומצבה, סך של 7,500 ש"ח. סך הכל, 1,290,018 ש"ח (בצירוף הריבית ממחצית התקופה בגין ההפסד בעבר). 14. יש להפחית קצבת שאירים בסכום של 157,785 ש"ח ליום 31.5.07 (ר' נ/1). 15. הנתבעת מנורה מחוייבת לשלם לתובעים את היתרה, בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, ומע"מ. התשלום יבוצע לידי ב"כ התובעים. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות