נפגעתם מרשלנות רפואית ? מתי ניתן לתבוע ? למי פונים ? איך לבחור עורך דין רשלנות רפואית ?

ריכזנו עבורכם במקום אחד את כל המידע שחשוב לדעת לגבי פיצויים לנפגעי רשלנות רפואית:

 

תיקי רשלנות רפואית מנוהלים על ידי עורכי דין מומחים לרשלנות רפואית ומציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט, במידה רבה בשל הקושי האמיתי לא אחת ולא שתיים לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים שבסיסה מחויבותם המקצועית ("שבועתם") לטיפול ראוי, והנחת היסוד היא השתדלות ראויה בעבודה הרפואית.

המדריך המלא איך לבחור עורך דין רשלנות רפואית:

להלן 5 שיטות נפוצות לבחור עורך דין:

(1) המלצה על עורך דין רשלנות רפואית מקרוב משפחה:

יתרונות: המלצה מקרוב משפחה תתברר, ברוב המקרים כהמלצה טובה. בני משפחה הם מקור מצוין לקבל המלצות על עורכי דין המתמחים ברשלנות רפואית, מפני שהם האנשים הקרובים אליכם ביותר ואין ספק שהם מתכוונים לעזור לכם.

חסרונות: בניגוד לפגיעות גוף ותאונות "רגילות", מקרה של רשלנות רפואית נחשב מאוד נדיר, אי לכך קיים סיכוי קלוש שקרוביכם אכן פנו בעבר לעורך דין בנושא זה. סביר להניח שקרוב המשפחה שממליץ לכם על עורך דין בתחום רשלנות רפואית, כלל לא מכיר את עורך הדין אישית (ייתכן שמעולם לא נפגש עמו) - אם כך מדוע הוא ממליץ לכם על עורך הדין ? קיים סיכוי גדול שגם הוא קיבל המלצה על אותו עורך דין מ"אדם אחר" וייתכן ש"האדם האחר" אף הוא קיבל את ההמלצה "מאדם אחר", וכן הלאה....

פתרון: חשוב לוודא שההמלצה שקיבלתם היא מ"מקור ראשון", כלומר יש לוודא כי קרוב המשפחה שממליץ לכם על עורך הדין אכן היה לקוח שלו בעבר.

(2) המלצה על עורך דין מחבר קרוב:

יתרונות: חברים קרובים הם מקור טוב לקבלת המלצה על עורכי דין מומחים לרשלנות רפואית ובהרבה מקרים ההמלצה תהיה טובה.

חסרונות: במקרים מסוימים חברים עלולים להמליץ על עורך דין שיש להם היכרות עמו, כמובן שאין כל פסול בהמלצה על עורך דין שהם מכירים באופן אישי, ההיפך הוא הנכון, כפי שפורט לעיל, היכרות אישית עם עורך הדין המומלץ הנה קריטריון חשוב. עם זאת, הנטייה "לשלוף" שם של עורך דין שאותו חבר מכיר יכולה להיות בעוכריכם - מדוע ? הסיבה לכך היא כי תחום הרשלנות רפואית הנו תחום התמחות "מיוחד" ולא לכל עורך דין שמייצג אנשים שחלו או נפצעו, יש את הכלים להתמודד עם תביעת רשלנות רפואית.

המסקנה היא כי גם אם מדובר בניסיון לעזור לכם, בסופו של דבר "שליפת" עורך דין על בסיס היכרות בלבד יכולה להתברר כטעות.

פתרון: ראשית, לפני שאתם פונים לעורך הדין שעליו קיבלתם המלצה, בקרו באתר המשרד שלו, כדי לוודא כי מדובר בעורך דין שמייצג גם בתביעות רשלנות רפואית ולא רק בתביעות "כלליות" בגין נזקי גוף. שנית, כעת לאחר שצלחתם את השלב הראשון ועורך הדין אכן עוסק בתחום, נסו לשוטט באינטרנט בחיפוש אחר מידע שקשור למקרה שלכם, אולם עשו זאת באופן "טבעי", מבלי להקיש את שמו של עורך הדין - במידה ושמו של עורך הדין עלה בתוצאות, סביר להניח שאתם בכיוון הנכון.

(3) המלצה על עורך דין מאנשים שאתם "לא ממש" מכירים.

יתרונות: אין, מלבד חיזוק להמלצה שקיבלתם ממקור אחר.

חסרונות: אנשים שההיכרות שלהם אתכם היא שטחית, עלולים להמליץ לכם עורכי דין רק כדי להישמע בעיניכם כ"יודעי דבר", כאשר בפועל אין להם כל מידע שיכול להועיל לכם. כמו כן, קיימת תופעה פסולה של עורכי דין שמשלמים לממליצים עליהם עמלה כספית ואין צורך להרחיב מדוע לא כדאי לקבל המלצה מאדם שהאינטרס שלו הוא קבלת עמלה כספית...

פתרון: מקרים שיכולים להדליק לכם "נורה אדומה": (א) אדם שאתם לא מכירים טוב שממליץ לכם על עורך דין מיוזמתו מבלי שביקשתם ממנו המלצה. (ב) אדם שאתם לא מכירים טוב ממליץ לכם על עורך דין ומבקש מכם במפורש למסור לעורך הדין כי הוא זה שהפנה אתכם אליו (ג) אדם שאתם לא מכירים טוב שממליץ לכם על עורך דין, (אף אם אתם שאלתם אותו בשיחת חולין) אולם קיבלתם את הרושם שהוא מתאמץ יתר על המידה לוודא כי אתם פונים לעורך הדין.

חשוב לציין כי רשימת המקרים לעיל, בד"כ לא רלוונטית במקרה שמדובר בהמלצה של אדם קרוב אליכם, שכן אין זה מן הנמנע כי קרוביכם יפעילו עליכם "לחץ" לפנות לעורך דין מסוים מתוך דאגה אמיתית.

(4) המלצה מעורך דין על עורך דין אחר

יתרונות: אין ספק כי קבלת מידע על עורך דין מומלץ לרשלנות רפואית, מעורך דין על חברו למקצוע היא המלצה טובה מאוד, שכן עורך דין הוא האדם המתאים ביותר לעזור לכם לבחור עורך דין בתחום זה.

חסרונות: במקרים מסוימים, עורכי דין עלולים להמליץ לכם דווקא על משרד עורכי דין שמתקשה למצוא לקוחות, בניסיון לעזור לחבר "בעת צרה", אין זה אומר כי ההמלצה בהכרח תהיה לא טובה, אולם יש לקחת שיקול זה בחשבון.

פתרון: בקשו מעורך הדין לספר לכם מדוע הוא ממליץ לכם דווקא על עורך דין זה, כמו כן, שאלו את עורך הדין אם הוא מוכן להתלוות אליכם לפגישה, כך תוכלו להתרשם בעצמכם לגבי רמת ההיכרות בין שני עורכי הדין ולקבל התרשמות כללית על האינטראקציה ביניהם. 

(5) חיפוש עצמי של משרדי עורכי דין מובילים לרשלנות רפואית

יתרונות: חיפוש עורך דין לרשלנות רפואית באינטרנט מאפשר לכם לקבל החלטה אובייקטיבית לחלוטין. ברוב המקרים, האדם שיודע מה הכי טוב עבורנו הוא - אתם. 

כמו כן, תוך כדי הליך החיפוש, אתם תיחשפו להרבה מידע משפטי על תביעות רשלנות רפואית ואין ספק שתפיקו ממידע זה ערך רב בעת קבלת ההחלטות במהלך ניהול התיק בבית המשפט. 

חסרונות: אין להקל ראש בהליך חיפוש עורך דין באינטרנט, מיותר לציין שלא מומלץ לבחור בעורך הדין הראשון שמצאתם. הליך החיפוש יצריך מכם להשקיע בכך זמן.  

פתרון: בקשו מעורך הדין לשוחח עם לקוח שקיבל פיצוי מעל 1,000,000 ש"ח. הימנעו מלשלוח את סיפור המקרה שלכם באי-מייל בצורת "רשימת תפוצה" ליותר מדי עורכי דין  - זכרו, עורכי דין מכירים זה את זה - כמובן ששמכם לא יוזכר, אולם בגלל שתיקי רשלנות רפואית הם נדירים, לא תהיה בעיה לזהות את פנייתכם בשיחות חולין בין עורכי דין, לדוגמא 10 עורכי דין שקיבלו מכם מייל זהה לגבי סיבוך בניתוח מעקפים בבית חולים ספציפי, יגלו מיד כי מדובר באותו הלקוח - מדוע זה לא טוב ? התשובה היא כי זה יגרום לתיק שלכם להיתפש כתיק לא "אטרקטיבי" או בעייתי, עורכי הדין עלולים לחשוב שאתם פונים להרבה עורכי דין במקביל כי אף משרד לא מעוניין בתיק שלכם. לכן אם אין לכם סבלנות לפנות לעורכי דין באופן פרטני ייתכן כי עדיף להימנע מחיפוש באינטרנט.

איך בוחרים עורך דין רשלנות רפואית - המסקנה הסופית:

(א) גובה פיצויים בתיקי רשלנות רפואית יכול להגיע למאות אלפי שקלים ואף למיליוני שקלים, אולם ניהול תיק רשלנות רפואית הוא הליך מורכב וארוך, במהלך ניהול התביעה תיאלצו לקבל החלטות לא פשוטות ואפילו "גורליות", שהנפוצה בהן היא החלטה האם להסכים או לא להסכים לקבל פיצוי בפשרה מבלי לנהל את המשפט, לעיתים תחליטו לא לקבל את הפשרה בתקווה שסכום הפשרה יוכפל בהמשך ולפעמים תחליטו "ללכת עם התיק עד הסוף" ולנהל משפט עד לקבלת פסק דין - אי לכך, אחד הגורמים המרכזיים בתשובה לשאלה איך לבחור עורך דין רשלנות רפואית והוא מתן דגש על ה"חיבור" ביניכם לבין עורך הדין מתאים לאופי שלכם.

(ב) ככל שמדובר בנזקים עקב טיפול רפואי רשלני, אין במשפט בישראל הסדר סוציאלי של פיצוי אוטומטי והתביעה מתבררת במסגרת דיני הנזיקין הכלליים. לפיכך, קיימת חשיבות לבחירת עורך דין לרשלנות רפואית, שכן על התובע להוכיח כי הנזק נגרם ברשלנות וכל עוד לא עמד בדרישה זו, לא קמה זכאותו לפיצוי.

המדריך המלא לנפגעי רשלנות רפואית:

כיצד מתנהלת תביעת רשלנות בבית המשפט ?

(1) מהם השלבים בהוכחת תביעת רשלנות רפואית ?

איך תובעים רשלנות רפואית ? בתביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית, על התובע להוכיח שקיימת כלפיו חובה שהופרה, שנגרם לו נזק ושקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. נטל הוכחת הקשר הסיבתי, מוטל על התובע. נטל זה עליו להרים בהסתברות של למעלה מ-50%.

מה מוטל על התובע להוכיח בתביעות רשלנות רפואית ?

(א) ראשית, עליו להוכיח שקיימת כלפיו חובה; 

(ב) שנית, שהחובה הופרה; 

(ג) שלישית, שנגרם לו נזק עקב ההפרה; 

(ד) רביעית שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; 

(ה) חמישית, מהו היקף הנזק. 

כבר לעניין המרכיב השלישי עלינו לאתר את הנזק ולקבוע מה טיבו. רק לאחר מכן אנו עוברים למרכיב הרביעי של הקשר הסיבתי ולמרכיב החמישי של קביעת היקף הנזק.

בדרך-כלל נוהגים בתי-המשפט להסיק את הקשר הסיבתי-המשפטי במקרה של רשלנות רפואית על-פי מבחן צפיות הנזק. כך שעל-פי מבחן הצפיות ייקבעו הן הקשר הסיבתי לנזק, תוך הבאה בחשבון של ריחוק הנזק, והן חובת הזהירות.

כאשר נזקו של התובע הוא מחלה או ליקוי, מעוררת סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי קשיים מיוחדים. בחלק מן המקרים הסיבה לפרוץ המחלה איננה ברורה, ואילו במקרים אחרים אנו יכולים לדעת כי אמנם הייתה רשלנות, אך קיימת אי-ודאות בקשר לשאלה אם הרשלנות תרמה לקרות הנזק. 

(2) מה הדין במקרה שאין רופא שמוכן להעיד לטובת התובע ?

גישת בית המשפט היא כי העובדה שהתובע לא הצליח למצוא רופא מומחה בתחום הספציפי שיעיד כטענתו - אין לפרשה דווקא, כאילו אין רופא מוכן להעיד נגד עמיתו למקצוע, אלא היא יכולה להתפרש גם בכך שהטענה אינה מבוססת ואינה נכונה.

(3) האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת של רופא ?

הכיצד יוכל שופט, ללא עדות רפואית, לומר כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם מסקנה שהנתבע לא נקט זהירות, מאשר עם מסקנה שנקט זהירות ?

גישת בית המשפט היא כי טוב יעשו התובעים ועורכי דין רשלנות רפואית, בטרם יעלו האשמות של רשלנות רפואית - בקביעת דיאגנוזה, דרך בדיקה וטיפול - אם יהיה להם בסיס של ממש המבוסס על חוות דעת מקצועית בטרם יזרקו שיקוצים על רופא, מתוך צפייה כי טענות מסוג זה די בהן על מנת להרתיע רופאים מלהתגונן ולהשיג בהסכם פשרה סכומי כסף שאינם מגיעים להם כדין.

(4) האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית על בסיס ספרות רפואית בלבד ?

אף מבלי להתייחס לשאלה - כיצד יכול בית המשפט להסיק מסקנות מספרות רפואית, אשר לגביה לא הובא תיעוד רפואי או כל ראיה בבית המשפט, קשה יהיה לבית המשפט להבין מה רוצה תובע כזה ללמוד או להסיק מספרות רפואית זו. 

גישת בית המשפט היא כי העובדה שקיים סיכון בבדיקה או בטיפול רפואי כלשהו - אף אם היא עובדה ידועה בספרות הרפואית, סביר להניח כי מדובר בסיכון מחושב והעמדה הרפואית היא כי במקרים אלו יש לקחת סיכון כזה.

(5) האם רופא יכול לסרב להעיד בבית המשפט ?

עקרונית, יש להבחין בין עדות של רופא המעורב באירוע כגון, ביופסיה, ניתוח, מתן תרופות וכו' ובא להעיד על העובדות שהיה עד להן, שאז, אין הוא חייב לתת חוות דעת (אם כי יש חולקים על כך) ושבכל מקרה, אם הוזמן הוא להעיד, חייב הוא לעשות כן, ובין רופא שצד למשפט פונה אליו ומבקשו לתת חוות דעת באופן פרטי, שעשויה לשמש ראיה נגד מוסד רפואי כלשהו. 

ניתן לומר שבעוד אשר הראשון איננו יכול להימנע ממתן עדות, יכול האחרון להימנע מלתת חוות דעת והברירה בידו. אולם, עדיין נשאלת השאלה מדוע ייאסר על רופא כזה, כשאושר לו לעסוק בפרקטיקה פרטית, לתת חוות דעת העולה בקנה אחד עם דעתו המקצועית והמצפונית, רק משום שהיא עשויה לשמש נגד המוסד בו הוא עובד ? מדוע יהיה הוא מנוע מלתת חוות דעת נגדה גם כשהוא סבור על פי מיטב הבנתו ומצפונו המקצועיים שהטיפול הרפואי שהמוסד הרפואי עלול להיות אחראי לו, לא היה תקין?

מה ההבדל העקרוני בין מתן חוות דעת פרטית (שכמוה כעדות ראשית) לבין הזמנה כעד (ללא חוות דעת) של רופא שהיה נוכח בעת ניתוח או טפול רפואי שלא היו תקינים לדעתו, וממילא, בהיותו מומחה, משתרבבת לעדותו עמדתו הביקורתית על מה שראה ? לדוגמא: מהוראת התקשי"ר עולה שרופא מדינה לא יהיה מנוע מלתת חוות דעת פרטית העשויה לשמש כראיה במשפט לטובת המדינה. מדוע, אפוא יהיה הוא מנוע מלתת חוות דעת העשויה לשמש נגד המדינה?

ייתכן מצב שדווקא רופא עובד מדינה הוא המומחה הטוב ביותר בתחום רפואי מסוים ושבלעדי חוות דעת מטעמו, לא תהיה לתובע-הנפגע, תקומה.

(6) אחרי כמה זמן ניתן להגיש תביעה ?

לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית היא 7 שנים, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה.

לאור העובדה כי תביעות רשלנות רפואית הן אינן פשוטות לגילוי, במקרים בהם הנזק מתגלה באיחור, תובעים רבים מבקשים להאריך את תקופת ההתיישנות בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו אם "נעלמו" מן התובע עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף הזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

חשוב להדגיש כי במרבית המקרים מה שנעלם מעיני הנפגע מרשלנות רפואית אינן עובדות אודות "הנזק", אלא "המעשים והמחדלים" של הרופא במתן טיפול בלתי נכון ואולי גם מזיק.

דוגמה לכך היא, מקרים בהם ניתן טיפול רפואי או תרופה שגרמה, לפחות מבחינה כרונולוגית חזותית, להרעה, או לתופעות מיוחדות אחרות. דוגמה אחרת היא, כשחולי או פגיעה שטיבם להסתיים אינם מסתיימים תוך זמן סביר, ללא הסבר מתקבל על הדעת. מישור אחר של אפשרויות הוא טיפול על ידי מוסד לא מתאים, או רופא לא מומחה, או רופא זוטר, שאזי אין מקום לצפות מחולה סביר, שאינו מחלים, לבחון מיידית את האפשרות שמא נפלה שגגה בטיפול או בדיאגנוזה.

רשלנות רפואית בניתוח:

(7) רשלנות רפואית בניתוח

אחריות רופא ברשלנות אינה חלה על טעות, ואין אחריותו אבסולוטית וכי מפני תקנת הציבור, יש מקום לצמצם את אחריות הרופא. וכן כי אפילו קיים חשש של אי הצלחה, אין משום כך לא לבצע ניתוח שהוא דרוש ומאי הצלחת ניתוח רפואי או מנזק שנגרם למנותח עקב ניתוח, אין להסיק ואף לא לכאורה קיומה של רשלנות רופא.

עם זאת, ישנם סוגי נזק ידועים שכבר מתוצאות הניתוח ניתן להסיק לפחות לכאורה כי היתה רשלנות בניתוח, המקרים הטיפוסיים הם כאשר אחרי הניתוח נמצא בגופו של אדם איזה מכשיר או חפץ דומה, כי אז יגיד גם מומחה וגם הדיוט: ,אסור שדבר כזה יקרה', וקשה לתאר כי בהעדר רשלנות נשאר חפץ כזה בגופו של המנותח.

אבל מאי-הצלחת הניתוח בלבד או מנזק שנגרם למנותח, עקב הניתוח לא תמיד ניתן להסיק, ואף לא לכאורה, כי היתה כאן רשלנות. ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים זהירות, וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה. לכן דרושים בדרך כלל נתונים נוספים כדי שבית-המשפט יוכל לקבוע שעל הרופא להראות או להוכיח שלא היתה פשיעה מצדו

אדם שנותח בדרך כלל אינו יודע פרטים מדוייקים על מהלך הניתוח, ודברים אלה הם בידיעת הרופא והוא חייב להסביר את מהלך הדברים. אבל כדי להטיל על הנתבע חובת הוכחה של העדר רשלנות דרוש, נוסף לכך, כי אירוע המקרה שגרם את הנזק יתיישב עם אי-שמירתו של הרופא על זהירות מסתברת מאשר עם שמירה כזאת.

לסיכום - ידוע כי לא כל ניתוח מצליח, גם אם הצוות הרפואי הינו בעל ידע מעולה וניסיון רב, נוהג בזהירות, ידיו מאומנות והוא פועל כהלכה. לכן דרושים בדרך כלל נתונים נוספים כדי שבית-המשפט יוכל לקבוע קיומה של רשלנות רפואית בניתוח.

(8) הסכמה מדעת לניתוח

ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק.

ככלל ניתן לומר, כי הסיכונים שהחולה הסביר זכאי להיות מודע להם הם אותם סיכונים מהותיים, לאמור, אלה שאדם רגיל, באותן נסיבות, היה נוטה לייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לבצוע הטיפול.

אלא שספק, אם ראוי לתחום אמות-מידה באשר להיקף המידע הזה. קל להסכים כי הרופא אינו חייב להודיע למטופל על כל תוצאה מרוחקת ויוצאת דופן העלולה לנבוע בדרך עקיפה מטיפול רפואי מסוים. יתכן ויהא אף יתרון רפואי או ענין אנושי בהסתרת חלק מן המידע הזה במקרים מסויימים. מכל מקום, יש לבחון סייגים אפשריים כאלה. על רקע העקרון הבסיסי כי עניינו של החולה, בכל ההשלכות הכרוכות בטיפול רפואי, הוא העיקר.

מקום בו קיימת בחירה בין קבלת טיפול רפואי לבן אי קבלתו, או בין שני סוגי טיפולים בעלי מידת סיכון שונה ובוודאי כאשר אין מרחפת סכנת מוות כתוצאה מן הבחירה, חובה על הרופא לגרום לכך שהחולה יהיה מודע מראש ובאופן מלא למשמעות בחירתו, שאם לא כן אין בהסכמתו, אפילו ניתנה, אלא גילוי חיצוני של הסכמה ולא עדות על בחירה חופשית 

בדרך כלל לא תישמע טענה בדבר קיומה של הסכמה שאינה מפורשת ומכללא כאשר המדובר בטיפול רפואי קשה או בלתי שגרתי, להבדיל מטיפולים מצויים ומוכרים.

כיום, מוקדש פרק שלם ל"הסכמה מדעת" בחוק זכויות החולה. ניתן ללמוד מחוק זה על מגמת המחוקק לפיה: "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע". מידע רפואי כולל לעניין זה את מהותו של ההליך, את מטרתו, את התועלת הצפויה ממנו, סיכוניו וסיכוייו, טיפולים חלופיים – הכול כמפורט בחוק.

רשלנות רפואית בטיפול רפואי:

(9) רשלנות רפואית בטיפול

על רופא סביר, לצפות כי מרכיבי התהליך וההתרחשות, שהיו ידועים, טומנים בחובם סיכון משמעותי הנובע מהטיפול הרפואי שהוא נותן. 

כאשר צפוי כי כתוצאה מטיפול רפואי עלולים להתרחש תהליכים יוצרי סיכון לנזק, ולו גם נזק קל, לאברים רגישים במיוחד או לתפקוד מערכות רגישות במיוחד בגוף, כגון המוח או הלב, הרי בהתקיים חשש לנזק קל, יש להביא בגדר הצפיות גם חשש מפני הידרדרות לנזק חמור בשל רגישותו המיוחדת של האבר שבסיכון. 

לפיכך, כאשר מוכר תהליך יוצר סיכון מהסוג האמור, אין להבחין לעניין הצפיות הנדרשת להטלת אחריות, בין נזק קל לנזק חמור. סיווג הנזק כנזק צפוי אינו משתנה בין שמדובר בפגיעות קלות יחסית, לדוגמה כתוצאה מעליית חומר ההרדמה למוח, ובין שמדובר בפגיעות בעלות עוצמה, כשכולן תוצאה של אותו סיכון.

ההלכה היא, שהצפיות של הרופא לקרות הנזק אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות.

כך למשל, אם עיון בעדויות המומחים ובחוות-הדעת שלהם מלמד כי מרכיביו העיקריים של התהליך הרפואי שהביא לנזק שאירע, היו מוכרים זה שנים ופורסמו בפרסומים רפואיים, ומטעם זה אף ניתן לקבוע כי היה על הרופא לצפותם, כרופא שרמתו המקצועית סבירה.

(10) טעות בטיפול

רופא, הנוהג לפי כללי הרפואה הזהירה, ובעיקר רופא מומחה, יכלכל את צעדיו, ואת דרך הטיפול, בצורה אשר תיקח בחשבון את כל הסיכונים הידועים,כגון מחלות רקע, יתר לחץ דם ואפשרויות הסיבוך העלולות להיווצר. נקיטת אסטרטגיה זו של טיפול רפואי, מטבעה למנוע תוצאות טרגיות שניתן למנען. אין פירוש הדבר שהרופא המומחה מתבקש להיות קוסם, כל יכול, ולצפות דבר שאין באפשרותו לצפותו מלכתחילה. אך חזקה עליו כי הוא מודע לכל הסיכונים האפשריים ולתוצאות הטרגיות אשר עלולות להיגרם.

כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול – בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

רשלנות רפואית באבחון:

(11) טעות באבחון

טעות בדיאגנוזה (אבחון) איננה בהכרח ראיה של רשלנות.

משום כך אם לא יכול היה הרופא למצוא את סיבת המחלה, ומציאת סיבת המחלה היתה הכרח לריפוי, שכן אי חיפוש הסיבה במצבו של המטופל - היא למעשה "הפקרתו" של החולה, וכפי שהאמין הרופא היה "קריטי" - הרי אי קביעת הדיאגנוזה ובדיקת עזר שמטרתה חיפוש הדיאגנוזה, אינה יכולה להיחשב לרשלנות.

טעות בשיקול בדרך טיפול וריפוי או קביעת דיאגנוזה - אינה רשלנות ובלבד שלא הוכח כי הטעות נבעה מחוסר ידע מקצועי. במדע הרפואה - הנסתר עדיין רב ואולי עולה על הידוע - ושיקולו של רופא, שיכול ויתגלה בדיעבד כמוטעה - אינו שקול שאפשר לייחס לו חוסר זהירות סבירה.

(12) אבחון שגוי של מחלה

חובתו של כל רופא – ובעיקר של רופא מומחה הבודק מקרה שבתחום התמחותו – להטות אוזן קשבת ורגישה לדברי החולה, לגלות פתיחות ומחשבה עצמאית, להשתחרר מהשפעתן של חוות דעת קודמות, לשקול בכובד ראש סיכונים אפשריים באמצעות הפניה לביופסיה וכן את הטיפול שהם מחייבים ולא להיתפס להנחות מוקדמות.

האמרה כי הרפואה היא "לא מדע מדויק", השגורה על פיהם של רופאים (בדרך כלל, כאשר הם באים לפטור את עצמם מאחריות), משקפת רעיון נכון, אולם גלומה בה גם אזהרה לרופא. דווקא משום שהרפואה היא כזאת, חייב הרופא לכלול בשיקוליו גם אפשרויות החורגות משגרת עבודתו הרגילה ובלבד שקיומן הוא בגדר הסתברות מתקבלת על הדעת. 

אין צריך לומר, כי בבואו לשקול אפשרויות כאלה ואת דרכי הבדיקה והטיפול, על הרופא להביא בחשבון את מידת הסיכון שלפי אותה אפשרות וכן את חומרת הבדיקה או הטיפול. ככל שהסיכון גדול יותר חייב הרופא לייחס משקל גדול יותר לאפשרות החורגת מן השגרה. כך גם בבדיקה או בטיפול שככל שחומרתם גדולה יותר יש להיזהר בהם יותר, תוך שקילת חומרת הבדיקה או הטיפול לעומת מידת הסיכון שבאפשרות שאת קיומה מבקש הרופא לאמת או לשלול, או שאותה מבקש הוא למנוע.

(13) איך מחשבים את הפיצויים בגין אי אבחון מחלה ?

כאשר אדם שמחלתו אובחנה באיחור כתוצאה מרשלנות רפואית והוא לא זכה בטיפול המיידי, תוחלת החיים שלו למעשה קוצרה. מחלתה עדיין מקננת בו. והוא נזקקת ויזדקק לטיפולים המתחייבים ממצבו. מצבו הגופני השתנה לרעה ולא נראה סיכוי שישתנה לטובה (על פי חוות דעת מומחה רפואי). אין ספק שהוא זכאי לפיצויים עבור כאביו, סבלו וקיצור תוחלת חייו.

במקרה כזה, כאשר רשלנות הרופא גרמה נזק לנפגע, שהיה פגוע קודם לכן - כטיפול רפואי רשלני לחולה - ואין לדעת את סיכויי הנפגע להבריא ממחלתו, ממנה נפגע ללא קשר לטיפול הרשלני, אזי גם אבדן סיכויי החלמה הוא נזק בר-פיצוי. לכן, אם לא ניתן לקבוע את סיכוייו הברורים של התובע להבריא ממחלתו (שאז הוא זכאי למלוא הנזק), או לאו (שאז אינו זכאי לפיצוי כלשהו), יהיה הפיצוי בשיעור הסיכוי להבראה.

רשלנות רפואית בלידה:

(14) רשלנות רפואית בלידה

לא כל טעות שבשיקול-דעת במהלך לידה תיחשב לרשלנות רפואית, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים והאחיות לדאוג יותר מאשר ליולדת, להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על-ידה.

מאידך גיסא, מפקידה היולדת את גופה בידי הצוות הרפואי, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול במקרים של סיבוכים במהלך לידה, ובידו ציפייה מוצדקת, שיעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בלידה.

ישנם שופטים המחמירים בתביעות רשלנות רפואית בלידה ומוסיפים טעם נוסף להעברת הנטל במקרים המתאימים והוא, היותם של כל הידע והמידע בידי בית החולים או בידי הרופא המטפל, כשנגישות היולדת אל כל אלה, מועטה ומצומצמת. הטלת הנטל על היולדת עלולה להיות במקרים מסוימים משימה בלתי אפשרית ויכול שרק בשל כך יצא בית החולים שחטא ברשלנות פטור בלא כלום והאם והיילוד הניזוקים יצאו וידיהם על ראשם.

כנגד כל אלה, עומדת תקנת הציבור המחייבת זהירות מהכבדת-יתר על הרופאים והאחיות ודאגה לבל תרפינה ידיהם בטיפול בחולים ולבל יפעילו רפואה מתגוננת. זאת לזכור כי הרופא מטפל מלכתחילה בחולים, שהטיפול האמור להביא להחלמתם עלול לאכזב אן לגרום לסיבוכים בלידה. וככל שהסיבוך קשה יותר, כך הסיכונים גדולים יותר.

(15) רשלנות רפואית - סיבוכים בלידה

במקרה בו הסיכון ליולדת או ליילוד הוא בלתי צפוי ולא ריאלי. לא היה ידוע כלל שקיים סיכון באופן הטיפול שבו השתמש הרופא, אין חובה על הרופא לנקוט אמצעי זהירות כנגד סכנה בלתי ידועה, מעבר לפרקטיקה הנהוגה והמוכרת ובמקום שצפוי נזק שולי בלבד לא נדרשים אמצעי בטיחות מיוחדים והנוקט אותם לא ייחשב לרשלן.

עם זאת, העברת נטל השכנוע במקרים של רשלנות רפואית בלידה מבטאת מדיניות משפטית, שתכליתה לרדת לחקר העובדות המצויות בדרך-כלל בידי הרופא או בידי המוסד הרפואי. יש שמתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין ואז מועבר הנטל מכוח אותו סעיף ויש שהוא מועבר מכוח הפעלת מבחן ההסתברות של רשלנות גם משלא נתמלאו אותם תנאים. 

עם זאת, גם כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסוים לבעלי קבוצת סיכון, למשל בזריקת אפידורל, סוכרת הריונית וכו', גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן, ואין זה ראוי, להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבשיעור מסוים אינו ניתן כלל למניעה.

לדוגמא: החלטה נכונה של הצוות הרפואי על לידת מלקחיים במהלך לידה פלונית, עלולים לגרום לסיבוך בלידה אלמונית שם נדרש מלכתחילה ניתוח קיסרי ויש שגם הטיפול המקצועי ביותר אינו יכול להביא ללידה תקינה. בין כל אלה על צוות המיילדים לתמרן את דרכם בזהירות, באחריות ובמקצועיות, בלא שחרב המשפט מונפת מעל לראשם. לפיכך יש לבחור בקפידה את המקרים שבהם תופנה אצבע מאשימה כלפיהם ותעמידם בחזקת רשלנים לכאורה.

חשוב לציין כי העובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת ולעולם מצוי הכוח בידי בית-המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. 

(16) רשלנות רפואית בלידה - שיתוק מוחין:

גישת בית המשפט היא כי אין זה ראוי, משיקולי מדיניות משפטית, להטיל על הרופאים את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו במהלכם הטבעי של הדברים ובכך להופכם ל"מבטחים" של מחלות, כגון שיתוק מוחין, אשר הרפואה לא תמיד יודעת בדיוק כיצד הוא נגרם ואיננה מסוגלת למנוע את התהוותו, 

המדיניות המשפטית הראויה היא לעודד את העיסוק ברפואה, לעודד מתן טיפול רפואי ולא להטיל על העוסקים ברפואה את הנטל להוכיח שלא הם גרמו לנזקו של היילוד, כל אימת שנולד פגוע. 

בית המשפט ציין בפסיקתו כי עם כל הצער שבדבר, במסגרת הידע הרפואי הנוכחי, לא ניתן למנוע כליל לידתם של תינוקות פגועים ואין להניח לפתחם של הרופאים את כל פגעי הטבע אולם גם אין לפטור את הרופאים מכול וכול מאחריות חלקית לנזק.

רשלנות רפואית בהריון:

(17) רשלנות רפואית בהריון

קיימת למסכת שלמה של מצבים, שבהם מבקשים הורים וקטין לקבל פיצוי בגין לידת הקטין:

מצבים. אלו כוללים, בין השאר:

(א) רשלנות רפואית בסקירת מערכות שהביאה להיוולדו של ילד בעל מום, במקום שלולא הרשלנות היה נולד ילד בריא

(ב) מצבים בהם תובעים הורים בגין לידתו של ילד בריא, במקום שבני הזוג ביקשו להימנע מהעמדת צאצאים, ובשל התרשלות רפואית (כגון עיקור רשלני) נולד ילד שלא רצו בו.

(ג) מצבים נוספים, שבהם קיימת רשלנות רפואית, בין שקדמה להתעברות (כגון ייעוץ גנטי שהביא להתעברות) ובין שהתרחשה לאחריה, כגון, אי-מתן מידע לאישה ההרה על הסכנה שבלידת ילד בעל מום, אשר כתוצאה ממנה נולד ילד בעל מום, ואשר לולא ההתרשלות לא היתה ההתעברות או לידה מתרחשת כלל.

במרביתם של מצבים אלה המזיק הוא רופא או גנטיקאי, המתרשל בעבודתו המקצועית, ומעידו האחראי למעשיו. לעתים המזיק אינו רופא כלל, כגון נהג רשלן הפוגע באישה, יצרן רשלן של תרופות או של אמצעי מניעה או רוקח, המתרשל במכירת מוצר רפואי.

מנקודת מבטו של הקטין משתרעים מקרים אלה על מערכות מצבים נרחבים ביותר:

(א) הקטין עשוי לתבוע רופא בגין מום (פיזי, נפשי או אחר), שרשלנות רפואית בטיפול באם ההרה הטילה בו, ואשר לולא אותה התרשלות היה נולד בריא.

(ב) הקטין עשוי לתבוע רופא בגין מום שעמו נולד, ואשר לולא ההתרשלות הרפואית לא היה נושא בו, שכן הלידה עצמה הייתה נמנעת.

(ג) בעיקר מכוונות תביעות אלה כלפי רופאים ומעבידיהם אך הן עשויות להיות מוגשות גם נגד מזיקים אחרים, כגון יצרן תרופות או חיסונים רשלן או רוקח שגרם לפגיעה באישה ההרה.

(18) ה"בעייתיות" בתביעות רשלנות רפואית בהריון:

רופא טיפל באישה ההרה. הוא התרשל. לולא התרשלותו היה נולד ילד בריא. בשל הרשלנות נולד ילד בעל מום. האם תוטל אחריות על הרופא כלפי האם ? התשובה לשאלה זו פשוטה והתשובה עליה היא בחיוב. 

אולם מה הדין במקרה שאילולא רשלנות הרופא הילד לא היה נולד בכלל ?

לא קלות הן השאלות העשויות להתעורר במהלך תביעות רשלנות רפואית בהריון. הן כוללות, בין השאר, את השאלות: 

(א) האם ניתן להשוות בין קיום בסבל לבין אי-קיום ? 

(ב) האם יש לאדם זכות שלא להיוולד ? 

(ג) הרצוי להכיר באחריותם של רופאים כלפי קטינים והוריהם, או שמא עשוי הדבר להגביר הפלות בלתי רצויות ? 

(ד) האין תובע, המבקש לחזור למצב של אי-חיים, כורת את הענף שעליו בנויה תביעתו, באופן שאם יוחזר המצב לקדמותו וייעלם הנזק, ייעלם יחד עמו הניזוק עצמו ? 

(ה) הראוי להכיר בתביעתו של קטין כנגד הוריו, או שמא יש בכך פגיעה במוסד המשפחה ובזכותו של אדם להחליט, אם להעמיד צאצאים או לאו ? 

(ו) האם יש להכיר באחריות בגין כל מום, או שמא יש להבחין בין פגמים קשים ביותר לבין פגמים קשים פחות ? 

(ז) האם יש להבחין בין פגמים "פיזיים" (כגון, פגם מוחי או עיוורון) לבין פגמים "משפטיים" (כגון ממזרות) או "חברתיים" (כגון הפליה פסולה) ? 

(ח) אם נאמר, כי יש להכיר באחריות בנזיקין, בידי מי נפקיד תפקיד יוצר זה ?  האם רצוי לה למערכת השיפוטית לגבש אחריות במצבים אלה בדרך החקיקה השיפוטית, או שמא יש להפקיד זאת בידי הרשות המחוקקת ?

(ט) האם ניתן להלין על מעשה רשלנות רפואית, כאשר אותו מעשה עצמו לא רק שגרם לו לתובע שייוולד בעל מום אלא גם נתן לו את החיים עצמם ? 

(י) האם ניתן להעריך, במונחים כספיים, את סבלו של קטין, הטוען, כי נוח לו שלא נברא משנברא ? 

מצבים אלה ואחרים מעוררים מערכת שלמה של שאלות אתיות, לוגיות, רפואיות, משפטיות, שאלות של אמונה ודת ויכולת וצורך להתערב במעשי הבריאה, שאלות של הרגלי חיים ותפישת עולם, שאלות של טובת הציבור במובן הרחב ובמובן המצומצם יותר, שאלות של חדירה לתחום האינטימי ביותר שיש להם לבריות ביחסיהם המשפחתיים, שאלות של יחסים בין דורות והיחסים בין הורים לילדים, ושל ההורים בינם לבין עצמם.

הגישה הרווחת היא כי התרשלות הרופא יצרה סימולטנית את המום והחיים גם יחד, ללא כל אפשרות של הפרדה. קיום המום מניח את קיום החיים, והפיצוי על קיום מום חייב אף הוא להניח את קיום החיים. אמת הדבר, חיים ללא מום לא היו אפשריים אפילו פעל הרופא בזהירות, אך משפעל ללא זהירות הוא יצר חיים במום. נזק זה אין להעריך בהשוואה לאי-חיים (שכן הערכה זו מעריכה את החיים עצמם), אלא בהשוואה לחיים ללא מום.

(19) רשלנות רפואית בהריון - "הולדה בעוולה"

חובת הזהירות המושגית של הרופא מטילה עליו לנקוט באמצע זהירות סבירים, כדי שחייו של הקטין יהיו ללא מום וכנגד חובה זו מעמיד הוא את הזכות שיש לאדם לחיים ללא מום.

עם זאת, הטלת חובה להעניק את אשר לעיתים "בלתי-אפשרי" (כגון מחלה גנטית) אינה מוצדקת, ואין להכיר בה. 

בישראל הוכרה עילת הקטין לחייב את הגורם הרפואי שהתרשל לפצותו בגין "הולדה בעוולה" כדי לשפר את איכות חייו עקב מצבו הרפואי, במידה שבכוחו של ממון לעשות כן.

הפתרון זה גם עולה בקנה אחד עם המדיניות הרצויה, שכן הורים עלולים לנטוש ילד פגוע ובדרך הטבע (או עקב רשלנות רפואית) יש שהם הולכים לבית עולמם עוד בחייו של הקטין הפגוע, אפילו תוחלת חייו עלולה להיות קצרה. הם גם עלולים להיות חסרי אמצעים במידה הדרושה כדי לספק לילד הפגוע את צרכיו החיוניים, הדרושים להתפתחותו ולקיומו. במקרה האחרון אמנם קיימת חפיפה חלקית בין תביעת ההורים לבין זו של הקטין. 

לאור האמור לעיל, אם ייתכן שילד, אשר נולד פגוע במקום לא להיוולד, סובל עקב כך נזק - ההכרה בעילת תביעה של "הולדה בעוולה" עולה בקנה אחד עם מדיניות רצויה. 

המסקנה היא כי קיימת חובת זהירות מצד הרופאים כלפי מי שבזמן ביצועו של מעשה הרשלנות הרפואית עדיין "לא היה קיים", שהרי הרעיון המונח ביסודה הוא שיש למנוע, על­ ידי התנהגות סבירה, התהוותו של נזק הצפוי להיגרם בעתיד.

(20) רשלנות רפואית בהריון - ייעוץ גנטי

חובתו של היועץ הגנטי מתמצית בזה שינהג בזהירות הראויה כנדרש מבעל מקצוע סביר בבירור השאלה שהוצגה לו ובמסירת מידע בהתאם. ההחלטה, כיצד לכלכל את מעשיהם בעקבות מידע זה, מסורה להורים, ואין מייחסים ליועץ הגנטי אחריות להחלטה כפי שתיפול. אין במילוי חובה זו דבר הנוגד את טובתו של הציבור. אדרבא יש בכך כדי לשרת את טובתו.

אין ספק, שאחריותם של רופאים, בהם יועצים גנטיים, במהלך מעקב הריון, היא מעצם טיבה וטבעה כבדה, ובבוא בית ה­משפט לקבוע, אם לייחס לרופא פלוני רשלנות, ישקול בזהירות ראויה, שמא אין מדובר אלא בטעות מקצועית סבירה. 

 יחד עם זאת, אין להפחית מאחריותם של יועצים גנטיים, כאשר מתברר כדבעי קיומה של רשלנות מצדם. אחרי ככלות הכול, מה שנדרש מהיועץ הגנטי הוא, שיבצע בדיקה ראויה ושיהא זהיר במידת הסבירות המקצועית בהסקת המסקנות הימנה.

(21) רשלנות רפואית בהריון - איך מחשבים את הפיצויים ?

במקרה של רשלנות רפואית באבחון מום לא הייתה כל אפשרות שהקטין יבוא לעולם כשהוא שלם ובריא. קביעת נזק, מעצם טיבו של נזק, מחייבת השוואה בין המצב, שבו היה נתון התובע אלמלא העוולה, עם מצב לאחריה. הפירוש של כלל זה הוא, השוואה בין אי-קיום (אלמלא הרשלנות) עם "קיום פגום" (כתוצאה מרשלנות רפואית). 

חיוב המזיק על בסיס של השוואה עם ילד בריא פירושו הענשה על יסוד מציאות דמיונית. פירוש הדבר, לפחות לכאורה, שאם התובע סובל מנכות של 100% ותוחלת חייו קצרה - ורק ככזה יכול היה לבוא לאווירו של עולם ­הוא יהא, מן הסתם, זכאי (בין היתר) לפיצוי על אובדן השתכרות ותוחלת חיים כאדם בריא לכל דבר. במקרה כזה, בהעדר נתונים אחרים, ייפסק לו פיצוי על הפסד השתכרות לפי השכר הממוצע במשק במלואו, כמתבקש מאחוזי הנכות. 

כמו כן ייחוס אורך חיי עבודה עד גיל פרישה כמקובל וכן תוחלת חיים על-פי הסטטיסטיקה, אפילו הוכח בעליל שהיא עולה כמה מונים על תוחלת החיים של ילד הסובל מהמחלה התורשתית המסוימת, תוחלת המסתיימת אולי, או קרוב לוודאי, עוד לפני תחילת גיל העבודה, אינו בגדר פיצוי על נזק שנגרם בפועל כי אם פיצוי עונשי על נזק, שאין לו יסוד ושורש במציאות.

יתרה מזו, ככל שתוחלת חייו של הקטין (מחמת מצבו הרפואי החמור) תהא קצרה יותר (כגון, שנתיים -שלוש) כן יגדל סכום הפיצוי שלו הוא זכאי (עקב קיצור תוחלת חיים כביכול והפער בין פגמיו החמורים לבין אדם שלם ובריא), כלומר, לפנינו ממש יחס הפוך בין אורך חייו לבין הפיצויים שייפסקו לו - תוצאה זו בלתי רצויה ואף בלתי מובנת. ברור שפיצוי כזה נועד מעצם טיבו, בכלות תוחלת החיים הקצרה של הקטין, להוריו או ליורשיו על פי דין.

(22) רשלנות רפואית בהריון - סיכום

בין הרופא לבין ההורים (המשתייכים לסוג של האנשים הנמצאים בטיפולו של הרופא) קיימים יחסי רעות, ועל הרופא מוטלת חובת זהירות מושגית. לעניין זה, אין כל חשיבות להבחנה בין המקרה, שבו הרופא התרשל, ולולא הרשלנות היה הקטין נולד בריא, לבין המקרה, שבו לולא ההתרשלות לא היה הקטין נולד כלל. 

בשני המקרים עניין לנו בנזקם של ההורים ובסטיית הרופאים מרמת הזהירות הראויה. באיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים השונים מן הראוי להטיל את הנטל הכספי של הרשלנות הרפואית על יוצר הסיכון ומבטחו. יש לקוות, כי בכך ניתן אף יהיה להבטיח רמת בריאות נאותה. אין כל צידוק ליתן חסינות לרופאים, אשר בהתרשלותם גרמו נזק. זכותם של הורים היא לתכנן את משפחתם, ובמסגרת זו מן הראוי הוא, שהרופא המטפל ינקוט כלפיהם אמצעי זהירות ראויים ויעמידם על הסיכונים הקשורים בהתעברות, בהיריון, בהפלה ובלידה.

סיכומו של דבר: זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק, שההתרשלות גרמה לו ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לו לקטין זכות לאי-חיים) אלא במתן "חיים פגומים". מכאן, שבמהותו נתפס נזק זה לא על-פי השוואת החיים במום לאי החיים אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום.

הסכמה מדעת לטיפול רפואי:

(23) רשלנות רפואית עוולת התקיפה

ראשית נקדים ונאמר כי רבים סולדים, מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, מעצם השימוש במונח "תקיפה" בהקשר של טיפול רפואי. מונח זה, כפי שהוא שגור בפי העם, מתייחס ברגיל להתנהגות אנטי-חברתית – אלימות פיזית, למשל. הדבקת תו של תוקפן לרופא בגין טיפול רפואי שנתן לחולה, כגון ניתוח, טיפולי הפריה מתן תרופא וכו', גורמת, מן הסתם, אי-נוחות ואי-נחת למקבלי החלטות שיפוטיות. מכאן רתיעתם מפני היזקקות לעבירת התקיפה או לעוולת התקיפה כמכשיר נאות לטיפול משפטי במקרים של מתן טיפול רפואי ללא גילוי הולם של מידע לגבי סיכונים וחלופות. (ראו: פרופ' ע' שפירא במאמרו "'הסכמה מדעת' לטיפול רפואי – הדין המצוי והרצוי").

עניינו של החולה הוא להחליט, על בסיס מידע ראוי, איזה טיפול, אם בכלל, יבוצע בגופו. מבחינת הדין, עשויה עוולת התקיפה לחול, לא רק על טיפול ניתוחי, כי אם גם על צורות מסויימות של בדיקה רפואית. אין ספק כי בדיקה חודרת מן הסוג שבוצעה בתובע, נכללה בגדר אלה האחרונות.

(24) אי הסכמה לטיפול רפואי

עוולת התקיפה עשויה במקרים אחדים להעניק בסיס של אחריות מוחלטת בתביעות פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בשל נזק רפואי, משאין לנתבעים פתחון פה מלבד בעניין ההסכמה, ובעניין זה על הנתבעים הנטל להוכיח שהחולה נתן הסכמה בת תוקף לטיפול הרפואי, ההסכמה יכולה להינתן במפורש ולעיתים ניתן גם להסיק אותה מכללא; בכל מקרה יש חשיבות לבדיקת הנוהג של דרכי מתן ההסכמה, במקרים דומים, באותו מוסד רפואי, או במוסדות רפואיים אחרים.

הסכמת החולה עומדת ביסוד הדין העוסק בפגיעה גופנית לצורך טיפול רפואי. על-פי הדין אצלנו רואים טיפול רפואי מסוגים מסוימים כפגיעה בזולת, שיש בה משום עוולה בנזיקין, באותם מקרים בהם לא ניתנה הסכמה כדין של החולה. בדרך כלל עומדת לחולה הזכות לסרב לטיפול רפואי ואין זה מעניינם של הרופא או של השופט להתערב בחירותו לקבוע את אשר ייעשה בגופו.

יתכנו, עם זאת, מקרים בהם ייחס המשפט הסכמה לחולה גם מקום שלא ניתנה הסכמה בפועל, למשל, כאשר המדובר בחולה חסר הכרה הנזקק לטיפול רפואי של חירום.

מאידך גיסא, יש וההסכמה שניתנה אינה הסכמה, בעיני החוק, בין משום שמחוקק מחליט להתערב, מטעים של מדיניות משפטית, בדרך של אי הכרה בהסכמות מסוימות, ובין משום שההסכמה שניתנה אינה הסכמה מרצון חופשי המבוסס על מידע מספיק וראוי. מידע זה נוגע הן לעצם מהות הטיפול הרפואי שעומדים לערוך בגופו של החולה והן באשר לתוצאות אפשריות העשויות, או עלולות, לנבוע כתוצאה מן הטיפול הזה.

(25) חובת הגילוי בניתוח אלקטיבי

ניתוח אלקטיבי משמעו ניתוח שאינו דחוף, כגון ניתוח פלסטי - למטרות קוסמטיות בלבד (הרמת עפעפיים או השתלת שיער)  או לצורך שיפור איכות החיים (תיקון ראיה שאיבת שומן)

ניתן להבחין בפסיקה בין טיפול אלקטיבי לטיפול דחוף, בין טיפול חיוני לבין טיפול שנועד לשפר איכות חיים ואינו דחוף.

הפסיקה הרחיבה את חובת הגילוי לגבי ניתוחים אלקטיביים, הן במסגרת עוולת התקיפה והן במסגרת עוולת הרשלנות. בחלק נכבד מהמקרים, המטופל הוא הנושא בעלות הטיפול האלקטיבי, כך שעלות הגילוי אינה באה על חשבון אחרים.

כך, בעניין ע"א 6153/97 ניתנה הסכמה מדעת מצידו של המטופל לניתוח יישור מחיצות האף וסינוסים, אולם במהלך הניתוח בוצע גם ניתוח של כריתת קונכיות האף, למרות שלא ניתנה הסכמה להליך זה. באותו מקרה טרם נכנס לתוקפו חוק זכויות החולה, אולם השופטת דורנר קבעה כי חובת הגילוי בניתוחים אלקטיבים גבוהה מזו הנדרשת בטיפולים חיוניים, באשר ניתוחים אלו אינם מחויבי המציאות, הגם שהם תופסים תאוצה בקרב הציבור הרחב.

קיימת גישה אחרת לפיה המבחן להיקף הגילוי יושפע בעיקרו משיעור הנזק שעלול להיגרם למטופל והשינוי באורח חייו, ולכן, גם כאשר מדובר בניתוח "קל" כגון מתיחת בטן או הגדלת חזה, יש להסביר את השלכותיו למטופל, ככל שתוצאות הניתוח עלולות להשפיע על אורח חייו או עבודתו של המטופל המסוים, כולל "אי נוחות" גרידא.

במסגרת היחסים החוזיים שבין הרופא למטופל, יכולים הצדדים לקבוע, אם במפורש ואם במשתמע, את זכותו של המטופל לקבל מידע מהרופא לצורך קבלת הסכמתו מדעת לטיפול המוצע. כאשר הדברים לא נקבעו במפורש, כפי שאכן קורה במציאות היום-יומית, על בית המשפט לרדת לאומד דעת הצדדים ולבחון אם עמד הרופא בחובת הגילוי המשתמעת ביחסים החוזיים בין הצדדים. 

החלת המודל החוזי יכולה להיות משמעותית בעיקר בתחום הרפואה הפרטית או כאשר בניתוחים אלקטיביים עסקינן.

את נטל הגילוי המוגבר לגבי טיפולים אלקטיביים, ניתן להסביר בכך שטיפולים אלה, מטיבם אינם חיוניים או דחופים, כך שהמטופל יכול לוותר עליהם או לדחותם, ולכן מתחם שיקול הדעת שלו רחב יותר מלכתחילה ויש ליידע אותו על כל האפשרויות העומדות בפניו. 

לסיכום, לא כל ניתוח אלקטיבי יצמיח בהכרח חובת גילוי מוגברת, וכפי שציינו לעיל, כל מקרה נבחן לגופו לפי מידת הסיכון שבטיפול.

החישוב הפיצויים:

(26) אובדן סיכויי החלמה:

מפסיקת בית המשפט עולה כי אובדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב רשלנות רפואית יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי. לעניין זה אין, הבדל בין דיני החוזים לבין דיני הנזיקין. לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, לאזן את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. לעניין זה אין הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50% הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות. אכן, יכול מי שיאמר, שקביעת הסיכון כמוה כקביעת עובדה שאירעה בעבר, ולעניינה לא יכול להיקבע ממצא אלא על יסוד כלל עודף ההסתברויות.

עם זאת לא מדובר פה בתהליך של קביעת עובדות במובן המקובל, שמגמתו לקבוע מה אירע או לא אירע בפועל, אלא התהליך הוא של אומדן לגבי "מה היה קורה אילו", שאחד ממרכיביו הוא גם תחזית לאחור ולבסוף, אם הסיכון לפי טיבו יכול להיות נושא לנזק בר-תביעה. 

"תחזית" זו מבוססת על דיני הראיות, שכן את קביעת מידת הסיכון יש לקבוע לפי מבחן עודף ההסתברויות או לפי אומדן, כשהדבר רצוי או ניתן, שאז אין מתעוררת כלל השאלה, אם מאן דהוא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו אם לאו.

חשוב להדגיש כי בתי המשפט אומדים את מידת אבדן הסיכוי לפי נתונים סטטיסטיים, אולם נשאלת השאלה האם בכך אין אנו מעוותים את המציאות ? התשובה היא, שהנתונים הסטטיסטיים אינם משמשים לבית המשפט אלא כראיה לכאורה וכמורה דרך. אם הנפגע יכול להראות, שבגלל תכונותיו המיוחדות אין להביא את עניינו בגדר הנתונים הסטטיסטיים, יפסוק בית המשפט לפי הראיות הקונקרטיות שלפניו.

(27) כיצד מחלקים האחריות אם יש יותר מגורם אחד שהתרשל ?

נטל ההוכחה לעניין הקשר הסיבתי הוא תמיד על התובע. במקרים שבהם היו מספר מזיקים - למשל כאשר התובע טופל על ידי שני רופאי שיניים או בשני בתי חולים שונים, בודקים אם הנזק ניתן לחלוקה. אם ניתן לחלוקה - ניתן לתבוע כל מזיק על פי חלקו בגרימת הנזק. לא ניתן הנזק לחלוקה - ניתן לתבוע מלא הנזק מכל אחד מן המזיקים ובלבד שמעשהו הוא אחד מגורמי הנזק. 

אין זה עניינו של התובע אם וכיצד יפצו המזיקים השונים זה את זה. מתוך שאיפה לעשות את מירב הצדק דואג בית המשפט. ככל שניתן הדבר, שמזיק לא ישא בנזק אלא באופן יחסי למעשהו במכלול המעשים שגרמו לנזק. על כן הוא זכאי להיפרע ממזיקים אחרים שהזיקו עמו או להקטין את חבותו בגין תרומת רשלנות של התובע. המקרים הקשים הם אלה בהם ידוע שמזיק פלוני תרם לנזק אך שותפו לנזק איננו התובע ולא מזיק אחר אלא למשל אירוע אחר שאיננו יוצר חבות כלפי התובע. הואיל ובמקרה כזה אין שותפים לנזק, קיימות רק שתי חלופות: הטלת מלוא הנזק על הנתבע או ספיגת מלא הנזק על ידי התובע. אין להשתמש כאן ברעיון חלוקת הנזק כי מקורו של הרעיון הזה הוא בחלוקה בין אחדים שכולם חבים, ולא בין מי שחב ומי שאינו חב כלל. 

(28) האם ניתן לקבל פיצויים על פגיעה נפשית ?

זהו המצב שנידון בע"א 285/86, בעניין זה התובע אושפז לצורך ניתוח תוספתן. כהכנה לניתוח הוחדר לו עירוי דם בצורה רשלנית כך שחלק ממתקן העירוי התנתק ונסחף אל תוך הווריד ונדרש ניתוח נוסף להוצאתו. 

לפיכך, לאחר שהושלם הניתוח ערכו לו ניתוח נוסף, הפעם להוצאת המתקן. התובע יצא את בית החולים כשהוא לוקה בפגיעה נפשית. נקבע כי הנכות הנפשית היא תוצאה של כל מה שאירע לו במהלך אשפוזו ונגרמה בין היתר בשל הטעות במהלך הניתוח (החדרת העירוי בצורה רשלנית והניתוח הנוסף שבעקבות רשלנות זו).

אולם, מאחר שלא ניתן היה לקבוע איזה חלק מהנזק הנפשי נגרם בעוולה, הוטלה על בית החולים האחריות למלוא הנזק הפסיכיאטרי. נקבע כי במעשה הרשלנות נגרם לתובע "נזק ראייתי", אשר מנע ממנו את האפשרות להוכיח את היקפו של הנזק הנפשי שנגרם לו ולפיכך, הוטלה האחריות למלוא הנזק על הנתבעים.

תביעות נגד בתי חולים ומרפאות:

(29) רשלנות רפואית של בתי חולים ומרפאות:

אין המרפאה או בית החולים יכולים לערוב לחולה שלעולם לא תקרה תקלה ולא כל תקלה כזאת מצביעה, אפילו לכאורה, על התרשלות. הקפדת יתר עם רופאים עלולה לגרום לכך שיהיו חוששים לבצע פעולות נחוצות והציבור יצא נפסד.

בתביעות רשלנות רפואית נגד מוסדות רפואיים, ממשלתיים או פרטיים, הטענה הראשונה שעולה בדרך כלל היא כי יש להחיל את הכלל ש"הדבר מדבר בעד עצמו" כי הנזק נגרם על ידי חפץ שהיה בשליטתו של הצוות הרפואי בבית החולים או רופא המשפחה במרפאה וכי התובע אינו יודע את הנסיבות הממשיות של האירוע וכי הנזק הרפואי שנגרם לו מתיישב יותר עם רשלנותו של הצוות הרפואי, כולם או מקצתם. 

הטענה השניה היא שהמכשירים שבהם נעשה שימוש הם חפצים מסוכנים. 

בשני המקרים על הנתבעים להוכיח שהתקלה לא נבעה מרשלנותם. אם אינם יכולים להוכיח כיצד קרתה - על התובע לכאורה לזכות בתביעתו.

(30) אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים

רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. מקרה זה הוא אחד מרבים שבהם היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת. כבר חזרו, חזור והדגש, כי סדרי מנהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולאו דווקא מהבחינה המנהלתית גרידא.

מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר המניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיוכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים. 

חוות דעת מומחה רפואי:

(31) הוכחת רשלנות רפואית באמצעות חוות דעת

בעניינים רפואיים בהעדר ראיות, אין לבית-המשפט הידע להחליט אם מעשה או מחדל גרם לתוצאה מסוימת, ואם היתה רשלנות במעשה או במחדל, ונכון שבתביעות בנושא רשלנות רפואית יש כמעט תמיד ראיות של בעלי מקצוע לפני בית-המשפט. 

חוות-דעת רפואית מהווה ראיה קבילה גם להוכחת העובדות הנזכרות בה, ככל שהמדובר בעובדות שהיו דרושות למומחה כבסיס למסקנות המקצועיות שאליהן הגיע בחוות-דעתו.

בקבלתה של חוות-דעת רפואית כראיה לעובדות הנזכרות בה אין כדי לפגוע בזכויותיו של בעל-הדין שכנגדו היא מוגשת. לבעל-דין זה עומדת זכות לחקור את המומחה על חוות-דעתו, ובכלל זה גם על העובדות הנזכרות בה. אכן, חקירתו הנגדית של עד (ולוא גם מומחה), לגבי עובדות שאותן מסר מכלי שני, אינה מכשיר כה יעיל לבחינת אמינותן של העובדות, אך חזקה על בית-המשפט, כי בבואו לקבוע את משקלן הראייתי של עובדות אלו, יהיה ער גם למגבלותיה של החקירה הנגדית. על-כל-פנים, מצבו של בעל-הדין, אשר נגדו מוגשת חוות-דעת רפואית כזאת, הינו נוח לאין ערוך אם, בנוסף לחקירת המומחה על אמינות העובדות שנמסרו לו ושעליהן הסתמך בחוות-דעתו, יש בידו להביא ראיות גם לסתירת העובדות הנטענות.

(32) מה משקלה של חוות דעת מומחה רפואי לעניין האחריות ?

גישת בית המשפט היא כי משבאים לקבוע על סמך עדויות של מומחים, כשישנן עדויות מומחים כאלה, על-סמך הדין המתיר קביעת עובדות או הערכות, על-פי מבחן "מאזן ההסתברויות",  יש להפעיל זהירות גדולה מאוד, שכן כל קביעה כזו יש בה כדי להשאיר את הנפגע ללא פיצוי ובמחסור קשה לאותה תקופה שבה ימשיך לחיות במצב רפואי לקוי, אם ההערכה זו תימצא מוטעית למעשה.

לעדויות בדבר פרקטיקה רפואית נוהגת, יש משקל רב בבוא בית-המשפט להכריע אם התרשל רופא שפעל בדרך מסוימת. אך הנתבע בגין רשלנות רפואית אינו יוצא בהכרח פטור מאחריות בשל כך בלבד שמביא הוא בפני בית-המשפט עדויות על כך שגם אחרים נהגו באותה דרך שבה נהג הוא. במקרים רבים יהיו לעדויות, שלפיהן פעל הנתבע בדרך הנוהגת והמקובלת על אנשי מקצוע בעולם הרפואה, השפעה רבה על הכרעת בית-המשפט בשאלת סבירות התנהגותו של הנתבע. במיוחד כך הדבר כשהסוגיה שבמחלוקת הנה מורכבת מההיבט המקצועי, וכאשר יש בפני בית-המשפט חוות-דעת שמהן עולה כי בין הרופאים קיימות מחלוקות מקצועיות לגבי שיטת הטיפול הראויה. 

עם זאת, אין לתת לעדויות בדבר פרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע, וכל מקרה ייבחן לנסיבותיו: בין השיקולים אשר יהיה על בית-המשפט להביא בחשבון לעניין ההכרעה בשאלת ההתרשלות מצוי גם השיקול בדבר הפרקטיקה המקובלת, הנוהגת למעשה בתחום העומד לדיון. אך בית-המשפט יכריע בשאלת ההתרשלות לאחר שיביא בגדר שיקוליו את מכלול השיקולים הנוגעים לקביעת רמת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא. במסגרת זו ישקול גם את הפרקטיקה המקובלת אל מול הסיכון הצפוי מהטיפול הרפואי שבו מדובר, את טיב האמצעים שניתן לנקוט אותם כדי למנוע סיכון זה ואת שאלת הסיכונים הצפויים והחסרונות הטבועים בדרכי טיפול חלופיות.

(33) מה משקלה של חוות דעת מומחה רפואי לעניין הנזק ?

לעניין הערכת מומחה רפואי לגבי הסיכויים לשיפור מצבו של התובע בעתיד, גישת בית המשפט היא כי אין כל פסול בעמדה אופטימית לעומת עמדה פסימית כשלנגד המומחים מונחים מחקרים וספרות רבים בשטחי מדע שונים לרבות במדע הרפואה, ואין פגם בציפייה, אם היא מבוססת בדעת מומחים ברפואה, בעניין שיפור מצב רפואי בעתיד של נפגעים שונים כשאנו עדים לכך שבעשרות השנים האחרונות תוחלת החיים הכללית, חרף כל הסיכונים, גם היא הולכת וגדלה, אף כי לא תמיד באותו קצב, עם זאת הערכות אלו יבחנו על ידי בית המשפט בזהירות רבה נוכח ההשלכות הקשות מקבלת הערכה שעלולה להתברר בעתיד כשגויה.

לסיכום - בית המשפט ולא המומחה הרפואי הוא הפוסק האחרון, ואם כי מן הנכון שבית המשפט ייתן מלוא המשקל לחוות הדעת המקצועית הרי להלכה אין הוא חייב לפסוק על פיה ורשאי הוא לבחור ולהעדיף עדות מומחה אחד מבלי להטיל ספק בכנותו ויושרו של מומחה שעדותו נדחתה מפני עדות אחרת.

רשלנות רפואית - סיכום:

(34) האם כל "תקלה" היא רשלנות רפואית ?

מה נחשב לרשלנות רפואית ? לא פעם חזרו בתי המשפט בארץ על הגישה לפיה אין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים, ויש להבחין היטב בין אירוע שמקורו בחוסר זהירות או ברשלנות, לבין אירוע שהוא תקלה שאין ולא כלום בינה לבין חור זהירות או רשלנות, אחרת אנו עלולים לפגוע בהתפתחות ובשימוש הנאות במדע הרפואה שהוא ערך סוציאלי ממדרגה ראשונה.

השאלה, אם הייתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא, עניין הוא לבית המשפט לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות-דעתם של הרופאים.

השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים. מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על-ידו.

מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפייה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים. 

(35) מהו "הסטנדרט" המצופה מהרופאים בישראל ?

הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו, חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי של הפגם ובריפויו.

איך בודקים רשלנות רפואית ? במסגרת ידע עדכני הנדרש מרופא, אין לדרוש ממנו שידע את כל שניתן לדעת בתחום המסוים שבו הוא עוסק. אי-ידיעה של מאמר פלוני שפורסם זמן קצר קודם לכן, לא תהווה רשלנות. אך אם יתעלם מסדרה של מאמרים ואזהרות בספרות הרפואית, אשר כל רופא העוסק בתחומו, המבקש באופן סביר להתעדכן בספרות הרפואית, היה ער להן, תהיה זו רשלנות. קשה לקבוע את גבולותיה של חובת ההתעדכנות, גבולות אשר יצביעו על קו חד וברור בין מקרים שבהם תקוים החובה לבין מקרים שבהם תופר. 

דומה, שככל שמדובר בחידוש בעל חשיבות רבה יותר, אשר פורסם באופן בולט בספרות רפואית בעלת משקל, וככל שיש בחידוש למנוע סכנה גדולה יותר לבריאות, כן תגדל הנטייה לקבוע רשלנות עקב אי-התעדכנות בחידוש זה על-ידי הרופא.

כלל ידוע הוא כי את התנהגותו של הרופא יש לבחון לפי הידוע והמקובל בעת הרלוונטית לטיפול שניתן, ויש לעשות כן לפי קנה-המידה של הרופא הסביר, ולא לפי זה של הרופא ה"עילוי" וכמובן שאין לזקוף לחובתו של רופא שלא ידע לפני 10 שנים את מה שיודע מדע הרפואה היום או שטרם הוכרו אז כדרכי טיפול ראויות או מותרות, עם זאת, בהתחשב בכך שמדע הרפואה הינו מדע דינמי המתפתח כל העת, חובה על רופא שלא לשקוט על שמריו ולהיות ער להתפתחויות הרפואה בתחומי התמחותו. עליו להתעדכן בידע כזה כדי שזה ישרת אותו בעת הצורך.

(36) הכלל ש"הדבר מעיד על עצמו"

 עצם העובדה שברוב המקרים מצליח הניתוח או הטיפול הרפואי שנעשה, אין בו כדי להחיל את הכלל הדבר מדבר בעדו במקרה של אי הצלחה. יש להשתמש בכלל ש"הדבר מעיד על עצמו" בזהירות לגבי רשלנות רפואית, כדי לא לפגוע במקצוע רפואה שאמנם תפקידו להביא מרפא לאנשים, אך עדיין איננו מדע מדויק ואין תמיד לחזות בו מראש את הסיכונים האפשריים מהטיפול הרפואי, וכי אין בהכרח להסיק מכל ניתוח שלא הצליח או מכל טיפול שלא הביא את התוצאות המקוות, רשלנות מצד הרופא המטפל.

במקרים בהם הכלל שהדבר מעיד על עצמו איננו חל, רשאי בית-המשפט, מתוך מסיבות המקרה עצמו להגיע למסקנה שהנתבע התרשל, כאשר ניסיון-החיים הכללי מראה שלפי מאזן ההסתברויות לא היה המקרה קורה, לולא רשלנות הרופא.

פרופ' אנגלרד בספרו: "הכלל מדבר בעדו" בדיני נזיקין, נותן דוגמה לשימוש בכלל האמור של רופא המזריק זריקה לחולה שלאחר זמן מה לוקה בהתנפחות סמוך למקום הזריקה. לא נתגלתה סיבת ההתנפחות הזאת והחולה אינו יכול להצביע על מעשה רשלנות מסוים. ברם, התהוות ההתנפחות עצמה לאחר הזריקה וסמוך למקום ההזרקה מראה שהיתה כאן רשלנות, כי אין התנפחות אחר זריקות אם הכל נעשה כשורה.

(37) חובת הזהירות המושגית של הרופא

התהליך הטיפולי, שבמסגרתו נוצרים אותם "יחסי השכנות" בין הרופא לחולה שמהם נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרופא, כולל, קטגורית, שלושה שלבים: 

(א) האבחון.

(ב) ההחלטה על דרך הטיפול.

(ג) הטיפול עצמו. 

מדרך הטבע, הרי במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם הרגיל של יחסי הרופא והחולה, שכן על-פי רוב מחייבים הטיפול והמעקב קיומו של רצף בלתי פוסק של החלטות, המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול. 

משום כך, אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר לרבות תיאום בין רופאים, על-מנת שהממצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על ממצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את הממצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים.

(38) סיכום

שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני-חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. 

כללו של דבר: לא כל תקלה או כישלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא; נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא ע"י גורמים אחרים.

כאשר רופא בוחר לנהוג לפי אסכולה רפואית מוכרת וידועה, אין הוא מתרשל. 

רופא אחראי רק במקרה של רשלנות ואינו אחראי לכל טעות ואין אחריותו אבסולוטית, השאלה היא איך היה נוהג אדם סביר, ובמקרה של רשלנות רופא - איך היה נוהג רופא סביר.

תוכן עניינים:

האם כל טעות היא רשלנות רפואית ? השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא היכן קו הפדות בין גישה מקצועית סבירה כזו או אחרת לבין רשלנות. אין בית-משפט שיתיימר כי מצא את המפתח לכך, אך הוא מונחה על-ידי עקרונות שבדין, פסיקה ושכל ישר.

כבר נפסק, שהשאלה, אם הייתה התרשלות מקצועית מצידו של רופא, עניין הוא לבית המשפט לענות בו ולא עניין המסור לחוות דעתם של הרופאים.בית המשפט יכריע בשאלה זו, (של קביעת הסטנדרט הרפואי הראוי), על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית, המביאה בחשבון, בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות נזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק, ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק.

 

הסכמה מדעת רשלנות רפואית - הסכמה מדעת, כשמה כן היא, כוללת אלמנט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטיפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוונטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטיפול.

הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.

רשלנות רפואית חובת הגילוי - חובת הגילוי אינה מוחלטת: במקרים קיצוניים אין דרישה לקבל הסכמה מן המטופל נוכח מצבו הנפשי או הפיזי או אם הגילוי עשוי לגרום לו לנזק של ממש. חריג נוסף, המשחרר את הרופא מחובת גילוי המידע בעניין טיפול נוסף, על בסיס הסכמת המטופל לטיפול המקורי, מותנה בכך שהטיפול הנוסף לא היה צפוי באופן סביר, ואף זאת "רק אם הטיפול הנוסף דרוש למניעת סכנה חמורה למטופל או למצער אינו מעמיד את המטופל בסיכונים נוספים על הסיכונים שעליהם נמסר לו.

רשלנות רפואית חובת זהירות מושגית - חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובת זהירות מושגית קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, האם התנהגותו היוותה התרשלות וכן יש לבחון את השאלה של הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק שנגרם.

רשלנות רפואית הרופא הסביר - אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של 'הרופא הסביר' בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה עת בעולם הרפואה. סטייה מן הפרקטיקה המקובלת תיראה כהתרשלות מקום שהתובע יוכיח כי קיימת פרקטיקה מקובלת בנושא הנדון, הנתבע נמנע מלנהוג על פי הפרקטיקה הזו, והוא נקט פרקטיקה שבעל מקצוע זהיר ומיומן לא היה נוקט אותה בנסיבות הקיימות.

רפואה מתגוננת - רפואה מתגוננת היא הפעילות אותה נוקט רופא המטפל בחולה, כשמטרתו העיקרית היא להימנע מן האפשרות של הסתבכות משפטית. הפעילות הרפואית נעשית לא כדי להיטיב עם החולה – אלא כדי להגן על הרופא.

שיטה זו מביאה בשנים אחרונות למצבים של הימנעות מצד הרופאים מטיפול נחוץ לחולה שסיכון מוגבר בצדו, ולעיתים אף להתחמקות מטיפול בחולים "מורכבים". הרפואה המתגוננת היא בגדר אסון רפואי וכלכלי במדינות מתועשות, ובישראל התופעה הולכת ומתפשטת בשנים האחרונות.

אשם תורם רשלנות רפואית - גישת בית המשפט לעניין אשם תורם ברשלנות רפואית היא כי אדם אשר ניזק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. 

אם לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו עשה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק. "חובה" במרכאות, שכן למעשה אין זו חובה ממש שעל הפרתה נענשים, אלא המזיק פטור מלפצות את הניזק במידה שזה יכול היה למנוע את הנזק.

רשלנות רפואית ראשי נזק - בתביעות רשלנות רפואית ניתן לקבל פיצוי עבור כאב וסבל בהתאם לשיעור הנכות וחומרת הפגיעה וקיצור תוחלת החיים, פגיעה בשכר של התובע בעקבות הפגיעה שנגרמה לו עד למועד הגשת התביעה ולעתיד, פיצוי עבור עזרת הזולת שניתנת לתובע על ידי עובד בשכר או על ידי בני משפחתו, כאשר הנכות מגבילה אותו בביצוע עבודות הבית וכיסוי ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים וכן התאמת דיור חלופי במקרים של פגיעות קשות.

כאב וסבל רשלנות רפואית - המגמה המסתמנת בפסיקותיו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הינה העלאת תקרת הפיצוי הלא ממוני עבור כאב וסבל באותם המקרים והנסיבות שבהם נגרמים כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה והפיצויים בתביעות רשלנות רפואית נחשבים לגבוהים ביותר.

רשלנות רפואית אבחנה שגויה - התובע הגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע בתעודת השחרור שלו מבית החולים נכתב "בצילום אין עדות לשבר או פריקה, הסתיידות",  בדיעבד התברר, שאבחנה זו הייתה שגויה, שכן לאמיתו של דבר, התובע סבל מנקיעה אחורית של כתף שמאל.

רשלנות רפואית שכר טרחה - שכר הטרחה בתביעות רשלנות רפואית מורכב בדרך כלל מאחוזים מהפיצוי הכספי שנפסקו לנפגע.

הסכם פשרה רשלנות רפואית - פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת מטענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך, ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה, ולכן נפסק כי רק נימוקים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין והכל במטרה לעודד פשרות.

רשלנות רפואית פשרה - דוגמא לפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי משפט, כשגבולות הפסיקה נעו בין סכום של 500,000 ₪ לבין סכום של 3,100,000 ₪.

רשלנות רפואית פגיעה באוטונומיה - הפגיעה באוטונומיה של הפרט מתרחשת בד בבד עם הפרת החובה למסור מידע מלא, והיא פגיעה אינהרנטית להתנהגות העוולתית, כך שהקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הפגיעה באוטונומיה טבוע בהפרת החובה. לכן, אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין נזק ממשי שנגרם כתוצאה ממנה, והפיצוי ניתן בגין שלילת זכותו של המטופל - או הצרכן - לבחור בטיפול או במוצר הראוי לו.

רשלנות רפואית תקיפה - עוולת התקיפה, בהקשרה הרפואי, משמעותה קבלת טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת של המטופל ומבלי שהוסברו לו כל הסיכונים. עילת התקיפה אינה כמשמעותה בלשון הדיוטות - היינו שהרופאים התנפלו על החולה וביצעו בו טיפול ללא הסכמתו תוך שימוש בכוח פיזי, אלא ניתוח המכוון לטובת החולה אולם במקרים מסוימים גם הוא עשוי להיות בכלל תקיפה, כאשר לדוגמא החולה או הממונה עליו יכול להישאל להסכמתו ולא נשאל.

רשלנות רפואית פלילית - ההרשעה הפלילית של רופא שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי, נועדו למצות את תכליותיו המגוונות, להעביר מסר של הרתעה של היחיד והרבים ולכן יש להתחשב מצד אחד במשמעות העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמה החברתית, והמסר הציבורי המתחייב מהן, ולבחון באיזו מידה זהותו של עובר העבירה ומעמדו בציבור, משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית, ויש לשקול את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לכלול בתוכו בנסיבות הענין הספציפי.

רשלנות רפואית מנהלית - רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים. רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. מקרה זה הוא אחד מרבים בהם העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר הארוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת.

רשלנות רפואית במשפט העברי - אחריות הרופאים במשפט העברי צומצמה במידה ניכרת. הסיבה לצמצום האחריות של הרופא היא "מפני תיקון העולם" הרמב"ן ב"תורת האדם" רואה דמיון בין תפקידו של רופא ותפקידו של דיין המצווה לדון ולפסוק ועליו מחד גיסא לנהוג בזהירות בתפקידו ומאידך אין לו אלא מה שעיניו רואות.

רשלנות רפואית התיישנות - סוגיית ההתיישנות התביעת רשלנות רפואית הינה סוגיה מורכבת ודינאמית לאור מורכבות התחום ומקרים רבים בהם שהרשלנות או הנזק אינם מתגלים באופן מיידי אלא רק לאחר מספר שנים, במרבית המקרים יש התיישנות של התביעה לאחר 7 שנים מיום שניתן הטיפול הרשלני.

כאשר מדובר בקטין תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים מיום הגיעו לגיל 18 כלומר עד שהקטין מגיע לגיל 25, אולם במקרים שהנזק לא מתגלה מיידית יש התיישנות של התביעה לאחר 7 שנים מיום  גילוי הנזק ובלבד שלא עברו 10 שנים מיום הטיפול.

 

רשלנות רפואית בהריון

בית המשפט הכיר בתביעה בגין רשלנות רפואית עקב לידה כתוצאה מרשלנות המערכת הרפואית בביצוע עיקור, קשירת חצוצרות, הפריה חוץ גופנית ועוד. כאשר מהות התביעה איננה פגם או מום ביילוד אלא בעצם המשך ההיריון וההוצאות בגידול היילוד, מתוך הכרה בזכות ההורים לתכנן את משפחתם.

בניגוד ל"לידה בלתי רצויה" בתביעת רשלנות רפואית בגין "הולדה בעוולה" היילוד סובל ממום או פגם, כתוצאה מייעוץ רשלני, נטילת תרופות, ופעולה רשלנית במהלך ההריון או מחדל, ובתי המשפט קבעו כי אם הרופא התרשל וכתוצאה מכך נולד קטין בעל מום, במקרה כזה זכאי הוא לפיצויים כלפי הרופא בין אם לולא הרשלנות היה נולד בריא ובין אם לולא הרשלנות לא היה נולד כלל.

רשלנות רפואית בהריון - התובעים טענו כי הרופאים התרשלו בעצם טיפולם בתובעת, פעם אחר פעם, בשורה של טעויות גורליות אשר הביאו בסופו של דבר למותם של העוברים כולם ולדיכאונה של התובעת כתוצאה מכך.

רשלנות רפואית במעקב הריון - נטען כי אי עיכוב הלידה המוקדמת ואי מתן טיפול להבשלת הריאות הינן תוצאת טיפול רפואי רשלני אשר ניתן לתובעת ע"י רופא הנשים אצלו ביצעה את מעקב ההיריון ואשר לא איבחן במועד כי מתפתחת לידה מוקדמת.

רשלנות רפואית היפרדות שליה - ההריון הסתיים במותו הטראגי של העובר עקב היפרדות השליה. לטענת התובעת, מות העובר גרם לה לנזק נפשי .

רשלנות רפואית הולדה בעוולה - בעיקרון, תביעה בעקבות לידתו של ילד בעל מום עשויה להקים עילות תביעה שונות. לעתים עשויה לקום להורים עילת תביעה עצמאית נגד מי שהתרשל. ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' ביטלה את עילת התביעה ליילוד - עילת ה"חיים בעוולה" וקבעה, כי עילת התביעה הנכונה בענין זה הינה "הולדה בעוולה" - עילה, העומדת להוריו של היילוד, בלבד.

התיישנות הולדה בעוולה - המחלוקת בין הצדדים היתה האם התביעה של ההורים התיישנה. ההורים טענו כי ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לתביעתם, על פי דיני ההתיישנות "הרגילים". לטענתם, הנזק שנגרם לקטינה לא היה ידוע להם עם היוולדה, שכן בעת הולדתה לא אובחן אצלה כל נזק התפתחותי.

רשלנות רפואית גנטיקה - התובעים טענו כי הרופאים התרשלו בכך שלא הפנו את התובעת לייעוץ גנטי, ולחלופין לא יידעו אותה בדבר הצורך לבצע בדיקות סקר מעודכנות, בנוסף, נטען בעניין זה כי הנתבעת לא דאגה לקבוע נוהל המחייב את רופאיה להפנות את המטופלות למכון גנטי, לצורך עדכון בדיקות הסקר.

רשלנות רפואית מי שפיר - נטען כי הדיקור נעשה באופן רשלני, ללא ניקוי מתאים של איזור הבטן בו בוצעה הדקירה, וכתוצאה מכך נגרם הזיהום (ספסיס) שגרם למותה של המנוחה וכי לא היתה "הסכמה מדעת" של המנוחה לביצוע הדיקור, שכן לא הובהרו לה מלוא הסיכונים.

רשלנות רפואית סקירת מערכות - נטען כי סקירת המערכות  לא נערכה כראוי בשל כך לא נתגלו פגמים בפנים באצבעות ומום בלב. די היה באיתור כל אחת מהתופעות באותה בדיקה, כדי להביא להרחבתה ובמקום בו הייתה נערכת בדיקה רחבה ומקיפה יותר היו מאותרים המומים השונים או חלק מהם.

רשלנות רפואית סוכרת הריון - נטען כי לא נערכו בדיקות המתאימות לפני הלידה ולא אובחנה העובדה שהעובר היה עובר גדול יחסית, כמו כן, לא ננקטו האמצעים הדרושים לביצוע הלידה בלא לפגוע בו, ובכך שחילוצו בוצע בצורה קשה ובלתי מיומנת. התובע טוען כי השימוש בשולפן ריק (ואקום) במהלך הלידה בוצע בצורה רשלנית ובלא הצדקה רפואית.

רשלנות רפואית רעלת הריון - המחלוקת בית הצדדים היתה האם התקיימו גורמי סיכון להתרחשות סיבוך של פרע כתפיים, אשר חייבו לסיים את ההיריון בניתוח קיסרי.

רשלנות רפואית סטרואידים - נטען כי הצוות הרפואי המטפל היה צריך לשקול מתן סטרואידים כטיפול מניעתי למניעת סיבוכי פגות אפשריים שכן לאישה היו מספר גורמי סיכון ללידה מוקדמת ובעטיו של כל אחד מהם כאמור, הייתה בסיכון גבוה.

רשלנות רפואית מום מולד - התובעים טענו כי הרופאים אשר ערכו את בדיקת האולטראסאונד התרשלו בכך שלא זיהו את מום העובר. כמו כן, נטען כי התובעת הוטעתה לחשוב שמצב העובר תקין.

רשלנות רפואית פיגור שכלי - נטען כי רופא הילדים התרשל בכך שכשל באיבחון מוקדם של התובע כמי שסובל מפיגור שכלי. נטען כי השיהוי בגילוי עובדה זו גרם להחמרת הנזק, קרי מניעת שיפור מצבו הרפואי של הילד.

רשלנות רפואית כליה אגנית - נטען כי מחדלי הנתבעות הינן בכך שלא הוצע לאֵם התובע לעבור בדיקת שקיפות עורפית, לא ניתנו לה הסברים מספיקים, הרופא לא הפנה אותה ליעוץ גנטי, וכי אילו היתה מופנית ליעוץ גנטי, היה היועץ מפנה אותה, לביצוע בדיקת מי שפיר וזאת עקב ממצאים של אגני כליה מורחבים, אורך ירך קצר והעובדה שהיא לא ביצעה בדיקת שקיפות עורפית.

רשלנות רפואית מום בלב - השאלה המהותית והעיקרית לדיון בתיק האם המום ממנו סבל העובר מקים עילת תביעה של הולדה בעוולה.

פיברוזיס רשלנות רפואית - לאחר לידתו, ילד אובחן כמי שסובל מסיסטיק פיברוזיס עם אי ספיקת הלבלב. הוגשה על ידי התובעים (הילד ושני הוריו) לנזקי גוף בעילה של הולדה ברשלנות.

רשלנות רפואית הירשפרונג - נטען כי הנתבעים ברשלנותם גרמו לכך שכל המעי הגס וחלק מהמעי הדק של התובע נכרתו בניתוח וכי בגין כך נותרה לתובע נכות ניכרת. רשלנות רפואית באבחון 

רשלנות רפואית פגיעה בפוריות - הוסכם על הצדדים כי היה צריך לבצע גרידה וכי לאחר פעולת הגרידה הופיעו ברחמה של התובעת הדבקויות.המחלוקת היתה מהו הגורם להופעת ההדבקויות והאם מקורו ברשלנות.

רשלנות רפואית בהפריה חוץ גופית - בין הטיפולים הרפואיים, המחייבים הסכמה בכתב, מצויים גם טיפולי הפריה חוץ גופית. על פי חוק זכויות החולה ועל פי תקנות בריאות העם (הפריה חוץ גופית), נדרשת הסכמת הבעל לכל פעולה הכרוכה בהפריה חוץ גופית.

רשלנות רפואית בהריון חוץ רחמי - התובעת סבלה מדלקת כבד כרונית אשר מחמירה בהיריון. נטען כי טיפול מוקדם יכול היה להביא להמשך ההיריון עד להבשלה טובה יותר של העוברים.

רשלנות רפואית תסמונת אשרמן - התובעת טענה כי הגרידה שבוצעה ברחמה בסמוך ללידה היתה מיותרת שבעקבותיה היא סובלת מהעדר פוריות כתוצאה מהתפתחות 'תסמונת אשרמן' ולשיטתה האחריות לכך מוטלת על בית החולים בשל הטיפול הרשלני שהעניק לה.

רשלנות רפואית התקן תוך רחמי - המחלוקת ביתה האם היה מחדל רפואי רשלני לאתר במסגרת בדיקות שנערכו לאם, לקראת ההיריון או במהלכו, את קיומה או החשש לקיומה, של לקות בעובר העתיד להיוולד, או במחדל לספק להורי היילוד מבעוד מועד מידע נדרש.

רשלנות רפואית הפלה - המחלוקת בית הצדדים היתה לגבי שיעור הנזק בר-הפיצוי בגין לידתו של ילד בריא שנולד לאם שהריונה לא הופסק עקב רשלנות רפואית.

רשלנות רפואית גרידה - התובעת טענה כי בית החולים התרשל בביצוע גרידה, והרופא שביצע את הגרידה ניקב לא רק את הרחם אלא גם את החלחולת, דבר שגרם לדלקת שגררה בעקבותיה את הוצאת כל אברי הרבייה של התובעת וגרם לה לנכות.

רשלנות רפואית עקרות - נטען כי הניתוח הקיסרי נעשה ברשלנות, ובעקבותיו איבדה התובעת את יכולתה ללדת ילדים בעתיד.

רשלנות רפואית קשירת חצוצרות - נטען כי נולד לתובעים ילד כתוצאה מהריון בלתי-רצוי שנבע מרשלנות רפואית מצד הנתבעים כאשר האם הרתה למרות שעברה ניתוח עיקור.

רשלנות רפואית להפסקת הריון - פסק הדין עסק בסוגיית סירובה של הועדה להפסקת הריון להיעתר לבקשתה של אם התובעת לאפשר לה הפסקת הריון והאם התרשלה הועדה בכך שלא עקבה אחר ביצוע המלצתה לבדיקת מי שפיר.

 

רשלנות רפואית בלידה

רשלנות רפואית בלידה - בית המשפט קבע כי חלה חובה להביא בפני היולדת את האופציות השונות ולהסביר מה הן המשמעויות והסיכונים הכרוכים בכל אופציה, כמו כן נקבע כי כאשר ישנם גורמי סיכון ללידה על רופא המחלקה ליזום מעקב אחר התפתחות הלידה וכן להתריע מראש כי הלידה צפויה להסתבך.

רשלנות רפואית קרע בלידה - נטען כי התרשלות הנתבעים מתבטאת בהליך הלידה, שכלל טיפול על-ידי מתמחה, מתן פיטוצין, אשר הגביר את ההתכווציות וגרם לסיכון גבוה יותר של קריעת הרחם, הימנעות מביצוע הלידה בניתוח קיסרי, על אף בקשת התובעת, בקשת בעלה ובני משפחתה, עקב הכאבים הקשים שסבלה מהם, בשל התארכות משך הצירים. כמו כן נטען לקיומה של רשלנות עקב הטיפול שלאחר האבחנה בקרע ברחם.

רשלנות רפואית בניתוח קיסרי - נטען כי היולדת לא נבדקה בעת קבלתה לאשפוז, לא נאסף מידע על גילה ומצבה הרפואי, על הפלה שעברה, וכן לא נבדק משקלו של הילוד וכי חדר הלידה לא אויש בצוות מקצועי, מוסמך ומיומן.

רשלנות רפואית בזריקת אפידורל - המחלוקת בין הצדדים היתה האם הסכימה התובעת מדעת לקבלת זריקת אפידורל לאחר שהוזהרה מפני כל הסיכונים האפשריים והאם פגעה בה הזריקה האפידוראלית שקיבלה במהלך והותירה נכות.

רשלנות רפואית בטיפול בפגים - נטען כי הרופאים התרשלו במהלך הטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר לידתו, התרשלות שמקורה במעקב ובהשגחה אחר מצבו הרפואי כפג. כן נטען, כי הנתבעת כשלה בכך שלא שמרה מסמכים רפואיים שנכתבו במהלך אשפוזו של התובע בפגייה, דוגמת גיליון מעקב יומי המשקף את מועדי ביקורי הרופאים והאחיות, רישומים בדבר לחץ דמו של התובע, ריכוזי החמצן והגזים בדמו, סוגי התרופות ודרכי נתינתם, הפסקות נשימה ומועדי הטיפול עקב כך.

רשלנות רפואית לידה שקטה - נטען כי הנתבעת ניהלה את מעקב ההיריון בחוסר מקצועיות וחוסר מיומנות, לא התייחסה ברצינות כנדרש לתלונות התובעת באשר לתנועות עובר מועטות ותלונותיה בדבר מיעוט תנועות עובר אף לא נרשמו ברשומה הרפואית.

כמו כן נטען כי הנתבעת לא הדריכה את התובעת כיצד עליה לערוך מעקב אחר תנועות עובר ובאיזו תדירות היא אמורה לחוש תנועות עובר בשלב מתקדם של ההיריון ולא שמרה על תיעוד רפואי הנוגע לבדיקות ולטיפולים הרפואיים שניתנו לתובעת ובכלל זה רישומי בדיקות המוניטור העוברי שבוצעו לה וזאת בניגוד לדין.

רשלנות רפואית שארית שליה - נטען כי התקיימה התנהלות רשלנית בעת ביצוע הניתוח הקיסרי, שבעטיה, לטענת התובעת, לא אובחנה ולא הוצאה כבר בסיום הניתוח הקיסרי שארית השליה מרחמה.

רשלנות רפואית כריתת רחם - לטענת התובעת נגרמו לה נזקים אלה ע"י עובדי הצוות הרפואי של ביה"ח בו עברה את הניתוח הגניקולוגי, שלפי הנטען פעלו ברשלנות.

רשלנות רפואית בלידת עכוז - המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה אם המומים מהם סובל התובע נובעים מתשניק סב-לידתי הנובע מרשלנות של הנתבע במהלך הלידה, או, כטענת בית החולים, המדובר בפגם גנטי, ולמיצער, כי לא היתה רשלנות בלידה.

רשלנות רפואית בלידת מלקחיים - התינוק סבל בעיקר משיתוק מוחין, המחלוקת בין הצדדים היתה שאלת הרשלנות בלידת מלקחיים והקשר הסיבתי לנזק.

רשלנות רפואית היפוקסיה - נטען כי עקב ליקוי באספקת החמצן למוח במהלך האשפוז נגרם נזק כבד לתינוק. כמו כו נטען למספר ליקויים ברישומים הרפואיים.

רשלנות רפואית שיתוק ארב - במהלך לידתו של התינוק בלידה לדנית נכלאו כתפיו מאחורי עצמות האגן של האם. התובעים טענו כי היה בניתוח קיסרי, כדי למנוע את הנזק למקלעת הברכיאלית של התינוק.

רשלנות רפואית פרע כתפיים - פרע כתפיים מתרחש כאשר אגן האם הינו בגודל המאפשר את מעבר ראש העובר ולידתו, אך אינו גדול מספיק על מנת לאפשר את מעבר הכתפיים וקיים סיכון לנזק היפוקסי למוח העובר עד סכנת מוות.

רשלנות רפואית צהבת - כתוצאה מפירוק הדם בצפלוהמטומה, פיתח התינוק צהבת קשה, אשר הצריכה את החלפת דמו. בית המשפט ציין כי יתכן בהחלט שהצוות הרפואי לא העריך נכונה את חומרת המצב, אלא רק לאחר גילוי הצהבת החמורה והעליה התלולה בבילירובין שהצריכה החלפת דמו של התינוק.

רשלנות רפואית שיתוק מוחין - התובע נולד כשהוא סובל משיתוק מוחין ומוגבלויות נוספות ונקבע כי תהליך לידתו היה מלווה בכשלים מצידם של הנתבעים, המגיעים כדי רשלנות, והם שגרמו לנכותו.

 

אורטופדיה

רשלנות רפואית בקרסול - התובעת נפצעה בביתה, בקרסול רגלה השמאלית משבר של כוס זכוכית שהתנפצה, לטענתה נהגו הנתבעים ברשלנות בטיפול הרפואי, החל מאי אבחון קרע ובעקבות מחדל זה מתן ההמלצות השגויות לטיפול בפציעה.

רשלנות רפואית אורטופדיה - התובעת טענה שהנתבעים התרשלו בכך שטיפלו בה בטיפול שמרני במשך כ- 5 חודשים, מבלי להציע לה טיפול ניתוחי. כתוצאה מכך, נוצר לחץ על העצב אשר גרם לנזק שורשי ואם היו מפנים אותה לטיפול ניתוחי בשלב מוקדם יותר, הייתה התובעת מגיעה לטיפול הניתוחי בנזק שורשי קטן וסיכויי החלמה גבוהים מאוד.

רשלנות רפואית שברים - התובע נותח לצורך קיבוע שבר, במהלך הניתוח נעשה ניסיון קיבוע פנימי של השבר, באמצעות לוחית מתכת וברגים. התובע טען כי הטיפול שניתן לו היה רשלני וגרם לו לנכות אורטופדית בכתף.

רשלנות רפואית באבחון שבר - התובע נפצע באצבע ביד ופנה לחדר המיון בבית חולים. בתום בדיקה הכוללת צילום רנטגן, אובחן נקע במפרק בין הגלילים באצבע. תחת הרדמה מקומית טופל הנקע, כמו כן בוצעו צילומי רנטגן נוספים. התובע טען כי נותרה לו נכות באותה אצבע, אשר נגרמה כתוצאה מרשלנותם של הרופאים, שלא אבחנו, כי נגרם לו שבר באצבע.

רשלנות רפואית גבס - התובע טען כי אילו היה מטופל על ידי קיבוע בגבס, קרוב לוודאי שלא היה מפתח חוסר איחוי וקרוב לוודאי לא היתה נשארת לו נכות צמיתה.

רשלנות רפואית מפרק הירך - התובעת טענה כי מרגע ביצוע האבחנה ועד לרגע סיומו של הניתוח המורחב, התרחש רצף של תקלות ואירועים אשר יש בו כדי לבסס רשלנות, או לכל הפחות, להעביר אל הנתבעים את הנטל להוכיח שלא התרשלו.

רשלנות רפואית צילום רנטגן - התובע טען כי צילום רנטגן עמוד השדרה שבוצע, היה חלקי ולכן אסור היה להסתמך עליו, צילום הרנטגן פוענח בטעות כתקין, היה מקום לבצע סי.טי עמוד שדרה צווארי, שלא בוצע, היה מקום להזמין יעוץ נוירוכירורגי ו/או יעוץ אורטופד מומחה לעמוד שדרה, שלא הוזמן. כתוצאה מהכשלים בטיפול פענוח מוטעה, אי ביצוע סי.טי ואי הזמנת יעוץ מתאים לא טופל הנזק בעורק והעדר הטיפול הוא שגרם לתוצאה קשה.

רשלנות רפואית בשורש כף יד - התובע טען שלא ידע על הסיכון ללקות בתסמונת בעקבות הניתוח עת החתימו אותו על טופס ההסכמה. לו היה יודע על הסיכון, לא היה מסכים לביצועו ולא היה לוקה בתסמונת.

רשלנות רפואית בלט דיסק - הוגשה תביעה לגבי שני ניתוחים שבוצעו בעמוד השדרה. התובעת טענה כי קיבלה טיפול כירורגי ללא אבחנה ברורה ומדויקת וללא בירור אבחנתי מקיף ע"י הצוות הרפואי שטיפל בה.

רשלנות רפואית פריצת דיסק - התובעת סבלה מבעיות גב במסגרת הטיפול, הוזרק לה לידוקאין, שזהו חומר מרדים ומשכך כאבים. נטען כי לאחר מתן הזריקות בגב מצבה לא רק שלא השתפר אלא החמיר וגרם לה לנכות.

רשלנות רפואית בניתוחי גב - התובע טען כי לא נתן הסכמה מודעת ומושכלת לביצוע הניתוח בגב. לטענתו, אילו נתנו לו הנתבעים את ההסברים המתחייבים מן החוק, הוא היה מסרב לעבור את הניתוח. על כן התנהגותם של הנתבעים מהווה, לטענתו, תקיפה.

כמו כן, טען כי הניתוח לא היה הכרחי במצבו, וכי מבין האפשרויות שעמדו בפני הרופא המנתח הוא בחר בניתוח בעל רמת הסיכון הגבוהה ביותר.

רשלנות רפואית עקמת - נטען כי בגין מעקב הריון רשלני ובגין התרשלות בביצוע ופענוח בדיקות אולטראסאונד, לא נתגלו מומים, לרבות עקמת וכן לא סווג הריונה של התובעת כהריון בסיכון גבוה, היא לא הופנתה לביצוע סקירת מערכות ולביצוע סקירה מורחבת ומכוונת.

 

מוות בעקבות רשלנות רפואית

מוות עקב רשלנות רפואית - לטענת התובעים, מותו של המנוח היה ניתן למניעה, והתרשלותו של בית החולים באופן הטיפול בו בעת שהותו בבית החולים היא שגרמה למותו.

גרימת מוות ברשלנות רפואית - נטען כי הרופאה המרדימה הזרימה בתחילת הניתוח חומר ההרדמה מסוג אלוטן לגוף המנוחה באמצעות מסיכה שהונחה על פניה בריכוז של 5%. החדרת אלוטן לגוף מנותח בריכוז הנ"ל, למשך למעלה ממספר דקות, מביאה לדיכוי שריר הלב ולדום לב, על כן על המרדים להפחית את ריכוז האלוטן למינון של אחוז עד 2% למשך כל יתר מהלך הניתוח.

הרופאה לא הפחיתה את ריכוז הגז המוזרם לגוף המנוחה, וכתוצאה מכך זרם הגז באותו ריכוז במשך 45 דקות לגופה של המנוחה דבר שגרם לדום לב ולהפסקת אספקת חמצן למוח.

 

רפואת שיניים

תביעות רשלנות רפואית נגד רופא שיניים או מרפאת שיניים מוגשות בעילות שונות ביניהן הפסקת טיפול שיניים בשל חוב כספי, חוסר מיומנות של נותן טיפול השיניים או הסמכה לבצע את הטיפול בדרך בה הוא בוצע, נזקים העלולים להיגרם בגין עקירת שיניים מיותרת, הזרקת חומר הרדמה באופן לקוי וכדומה.

תיתכן רשלנות בבדיקות מקדימות שנעשו למטופל אשר בגינן בוצע טיפול לקוי או נזקים שנגרמו בגין רשלנות במעקב של רופא השיניים לאחר הטיפול הלקוי כגון היווצרות דלקות שונות כמו כן ישנם מקרים בהם ישנה חריגה מתוכנית הטיפולים אשר נקבעה לפני הטיפול.

בנזקים שנגרמים עקב טיפול שיניים רשלני הפיצוי כולל במרבית המקרים את ההוצאות כספיות בגין הטיפול הרשלני והוצאות בגין הטיפולים רפואיים שהנפגע עוד יזדקק להם בעתיד על מנת לטפל בנזק שנגרם לו כתוצאה מטיפול השיניים הרשלני.

תביעה נגד רופא שיניים - נטען כי רופא השיניים התרשל בטיפול, כך למשל ביצע ניתוח לקוי של הרמת רצפת הסינוסים, וכן ביצוע כושל בהשתלת שתלים בחלל פיה.

רשלנות רפואית בטיפול שיניים - התובע טען כי כתוצאה מהטיפול נגרמה לו הפרעה אסטטית בשל חוסר של ארבע שיניים ובשל הצפיפות בשיניים התחתונות הקדמיות שנותרה בעינה כמו כן טען כי הוא סובל מכאבים באזור.

רשלנות רפואית רופא שיניים - כאשר התובעת חזרה לביתה היא גילתה כי רופא השיניים עקר את השן הלא נכונה. על כן חזרה למחרת למרפאתו והתלוננה כי עקר את השן הלא נכונה. הרופא טען כי היה צורך לעקור גם את השן שעקר בפועל, והוסיף ועקר גם את השן שבה היה החור.

רשלנות רפואית מרפאת שיניים - רופא שניים בעל מרפאה פרטית ואנשי מרפאתו, בצעו בתובעת טיפולי שיניים שמשכו 18 חודשים לשם שיקום. התובעת טענה כי הרופא לא גילה לה מראש כי הטיפולים היו לשווא, אמורים להחזיק רק 3-4 שנים, ולמעשה היה עליו להציע לה מראש טיפול בשתלים באופן שהטיפול היה מחזיק מעמד זמן רב. נוסף לכך טוענת התובעת כי מצבה שיניה לאחר הטיפולים הורע והיא סובלת מכאבים.

רשלנות רפואית פיזיותרפיה לאחר טיפול שיניים - נטען כי הרופא התרשל בכך שלא התייעץ עם רופא בכיר בטרם נתן את ההוראה לפיזיותרפיסט. ביצוע הטיפול הפיזיותרפי במצבו המיוחד של התובע היה אסור.

רשלנות רפואית שיניים לילדים - כתוצאה מזריקת אלחוש מקומית, אותה קיבלה ידלדה במסגרת טיפול השיניים, נגרם לה נזק מוחי שהביא, בין היתר להפרעות נוירולוגיות והותיר אותה כשהיא סובלת משיתוק מפלג גופה השמאלי, לרבות עקמת בגב, מגבלות בגפיים ובעיות אורולוגיות.

רשלנות רפואית אורתודנטיה - לטענת הורי המטופלת, לאחר הטיפול שיניה של המטופלת החלו להתעקם והמצב לא השתפר גם לאחר מספר ניסיונות באמצעות שלוש פלטות נוספות. כמו כן נטען כי הקיבוע אשר ביצעה הרופאה למטופלת נשבר והשיניים התעקמו לחלוטין, ולכן בתם מטופלת כיום אצל אורתודנט אחר.

רשלנות רפואית בטיפול שורש - התובעת טענה כי טיפול השורש בשן בוצע ללא צורך ומשמעותו כי התובעת תזדקק בעתיד לכתר או לשחזור דומה בשן זו.

רשלנות רפואית בעקירת שן בינה - תביעת פיצויים בגין עקירת שן שהסתבכה והסתיימה במוות עקב התפרצות דלקת.

רשלנות רפואית שיקום הפה - נטען כי הרופאים במרפאת השיניים לא נהגו כרופאים סבירים, לא בחנו את תלונותיה של התובעת וכתוצאה מכך העניקו לה טיפול שגוי שאינו עומד בסטנדרטים הרפואיים.

רשלנות רפואית בשיקום שיניים - התובעת טענה כי רופא השיניים התקין בלסתה התחתונה גשר שאינו תקין, ללא התאמה לסגר הטבעי של פיה ובניגוד למקובל. כתוצאה מהטיפול נוצרו כאבים ולחצים על הלסת העליונה, אלו גרמו לשבירת שן ולהזדקקותה לטיפול שיקומי.

רשלנות רפואית בהשתלת שיניים - נטען כי כתוצאה מהשתלים בלסת התחתונה, נפגעו עצבי הפנים ואילו כתוצאה מהשתלים בלסת העליונה חדרו הם לחלל הסינוס המקסילארי השמאלי וגרמו לסינוסיטיס כרונית.

רשלנות רפואית כללית סמייל - הוגשה תביעת רשלנות רפואית בטענה כי התבעת התרשלה בביצוע התקנת שיניים תותבות לתובע.

רשלנות רפואית מכבידנט - נטען כי בשל ביצוע גשרים שלא לפי העקרונות הבסיסיים ברפואת שיניים, ברמה דנטלית ירודה ביותר, הועברו כוחות הלעיסה מהמשנן לפרקי הלסת ולשרירי הלעיסה וגרמו לתובע להפרעות תפקודיות קשות ביותר.

רשלנות רפואית עקירת שיניים - נטען לרשלנות רפואית באי בצוע צילום פנורמי וצילום סי.טי. לפני ביצוע העקירות והסתפקות בצילום פריאפיקלי ואי החתמת התובעת על טופס הסכמה מדעת לגבי עקירת השיניים ואי מתן הזהרה לגבי הסיכונים הצפויים.

רשלנות רפואית בהרדמה - נטען כי נגרם נזק עצבי בפנים כתוצאה מזריקת הרדמה מקומית שבוצעה במהלך טיפול שיניים.

 

פסיכיאטריה

רשלנות רפואית אשפוז פסיכיאטרי - נטען כי הנתבעים התרשלו בעת מתן טיפול רפואי, הנוגע למצבו הנפשי של התובע, כאשר בעקבות אי מתן טיפול נכון ומידע עדכני להוריו, שוחרר התובע לחופשה בבית הוריו, ושם עבר ניסיון התאבדות של קפיצה מחלון חדרו.

רשלנות רפואית סכיזופרניה - נטען כי הרופאים במרפאה הנפיקו למנוח מרשמים לתרופות "ריטאלין" ו - "קונצרטה", שהם חומרים פסיכואקטיביים מעוררים, הידועים כעלולים לגרום להתפרצות פסיכוזות או החרפתן. כמו כן, נטען כי טיפול זה ניתן למנוח אף שעל פי המסמכים הרפואיים מזיו וממזרע, הריטאלין הוא שגרם בעבר להתפרצות הפסיכוזה אצלו.

רשלנות רפואית פסיכיאטרית - נטען כי בית החולים התרשל בטיפול הרפואי שניתן לאֵם כשהיתה מאושפזת בהריון במחלקה הפסיכיאטרית מפני שהצוות הסיעודי לא היה מודע לכך שמדובר בהריון בסיכון גבוה ולא היה מוכן לאפשרות של לידה מוקדמת במחלקה, לא בוצע מעקב אחר אורך צוואר הרחם, המסייע בניבוי לידה מוקדמת, לא בוצעה בדיקת צוואר הרחם לאחר נפילתה של האֵם, לא ניתן לאֵם טיפול אנטיביוטי חרף הימצאו של חיידק בגופה שעלול לגרום ללידה מוקדמת ולהזיק לה ולעובר.

רשלנות רפואית של פסיכיאטר - בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי.

רשלנות רפואית בחולי נפש - התובעים טענו כי המנוחה התאבדה שעה שנמצאה תחת השגחה בטיפולם של הנתבעים, עוד הסתבר כי לא נטלה המנוחה את תרופותיה.

רשלנות רפואית התאבדות - נטען כי התאבדותו של המנוח קשורה באופן ישיר למחלת הנפש ממנה סבל וניתן היה לצפות את התנהגותו האובדנית של המנוח, ניתן היה למנוע זאת באמצעות שיבוצו במסגרת מוסדית ממושכת או על-ידי מעקב צמוד כנדרש, כי מטפליו של המנוח לא טיפלו כראוי במקרה ולא הקפידו על טיפול ומעקב נכונים.

רשלנות רפואית נזק נפשי - הפרעות נפשיות יכולות להתבטא בחרדה,דיכאון, הפרעות בתפיסה, הפרעות שיפוט, ליקוי תפקוד. על מנת להוכיח פגיעה נפשית יש צורך בחוות דעת פסיכיאטרית של מומחה.

הלכת אלסוחה רשלנות רפואית - הפסיקה הכירה בזכאותם של הורים לפיצויים בשל אובדן עובר שנגרם ברשלנות, לרבות לפיצוי על נזק לא ממוני של כאב וסבל הנגרמים להם, אף אם לא נגרמה למי מהם נכות נפשית.

 

אנדוקרינולוגיה

רשלנות רפואית אנדוקרינולוג - נטען כי הרופאים לא אבחנו במועד תסמונת קושינג מרכזית-משנית למיקרואדנונמה פיטואיטארית, חרף סימפטומים חיצוניים ברורים אשר הופיעו כשלוש שנים טרם גילויה.

רשלנות רפואית כריתת בלוטת התריס - נטען כי בשל מצבה הקרדיאלי של התובעת ובשל העובדה כי היא מקבלת קומדין על בסיס קבוע, היה עדיף לטפל בה ע"י מתן מנה גבוה של יוד 131 וללא התערבות כירורגית על כל הסיכונים הכרוכים בכך לאור מצבה. כמו כן היה כל הכירורג לבצע זיהוי של העצב החוזר טרם כניסתו לגורגרת על מנת לשמור עליו, דבר שהיה מונע את השיתוק מיתר הקול.

 

רשלנות רפואית בצבא

רשלנות רפואית אגף השיקום - המחלוקת היתה בשאלה האם היה איחור באבחון מחלת הדלקת הכיבית של המעי הגס ממנה ובמידה שכן, האם נגרם נזק בשל האיחור באבחון זה.

רשלנות רפואית בטיפול בחיילים - נטען כי היתה רשלנות רפואית מצד הגורמים המטפלים אליהם נשלח המנוח על ידי הצבא.

רשלנות רפואית במהלך שירות צבאי - נטען לאבחון מאוחר של מחלת טרשת נפוצה במהלך השירות הצבאי.

רשלנות רפואית בצבא - נטען כי אבחון מחלתו בצבא נעשה בשלב מאוחר יחסית, ורק לאחר מספר התקפים. לפיכך הוא טוען כי עקב האבחון המאוחר ואי קבלת טיפול במועד , הוחמר מצבו הבריאותי .

רשלנות רפואית חייל - נטען כי בניתוח נפגעה מערכת האוזן הפנימית ונגרם ליקוי עצבי תחושתי בשמיעה ויש קשר נסיבתי בין הניתוח שבוצע תוך כדי השירות, והליקוי בשמיעה באוזן שמאל.

 

רפואת ילדים

רשלנות רפואית קטין - במקרה של חישוב הנזק בתביעות רשלנות רפואית של קטינים, כושר השתכרותם אינו ידוע ובמקרים בהם בית המשפט קובע הפסד השתכרות עתידי של קטינים, נעשה שימוש נפוץ בשכר הממוצע במשק.

קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, ומה תהיה משכורתו בעתיד.

רשלנות רפואית רופא ילדים - נטען כי הרופאה התרשלה בכך שלא חשדה מוקדם יותר באפשרות קיומו של הגידול והיה עליה לנקוט באמצעים הדרושים עוד בסמוך ככל האפשר לתלונה הראשונית של התובעת על כאבי הראש, לא כל שכן זמן קצר לאחר מכן, כשהתלונות חזרו על עצמן.

 

אונקולוגיה - סרטן

רשלנות רפואית באבחון סרטן - נטען שהטיפול של רופאי קופת חולים במנוחה היה רשלני וכתוצאה ממנו נגרם איחור באבחון מחלתה של המנוחה. עוד נטען כי בשל האיחור רשלני באיבחון המחלה נגרעו סיכויי ההחלמה של המנוחה.

רשלנות רפואית בגילוי סרטן - נטען כי הרופאים ובכללם רופאת המשפחה, התרשלו בטיפול בתובעת, התרשלות שהובילה לאיחור באבחון מחלת הסרטן שקיננה בגופה, עד אשר הגיעה למצב של חסימת מעיים מלאה ונאלצה לעבור ניתוח חירום, מורכב ומסובך שהותיר בה נכות קשה ובנוסף נדרשה לטיפול כימותרפי, במשך שישה חודשים.

רשלנות רפואית גידול בראש - נטען לרשלנות רפואית בניתוח  להסרת גידול שפיר במוח, כן לאחר הניתוח נתגלה כי התובעת סובלת מנזקים חמורים שונים בגופה.

לוקמיה רשלנות רפואית - המערער ביקש להכיר בו כמי שמחלתו, לוקימיה מסוג "תאי שיער", הוחמרה עקב איחור באבחון ובטיפול בצבא.

רשלנות רפואית לימפומה - התובע ייחס לרופאים ולצוות הרפואי שטיפל בו במהלך האשפוז, רשלנות, אם באבחון המוטעה של המחלה ממנה סבל בעת אשפוזו ואם בטיפול כימותרפיה (רשלנות רפואית כימותרפיה) שניתן לו עקב כך, שגרם, לטענתו, לנזקים גופניים קשים.

רשלנות רפואית סרטן השד - נטען לרשלנות רפואית של בית החולים בשל איחור בביצוע בדיקת ממוגרפיה בגינו לא אובחן מבעוד מועד גוש ממאיר ולא בוצעה כריתה של הגוש. כתוצאה מכך, משאובחן הגוש באיחור, הסתבר כי מדובר בגידול ממאיר בשלבים מתקדמים.

רשלנות רפואית באבחון סרטן השד - לטענת התובעת, ניתן היה לאבחן את המחלה בשלב מוקדם. העובדה כי רופא משפחה לא הפנה אותה התובעת לבדיקות מקיפות, החמירה לטענתה את מצבה וכי לא קבלה את הטיפול הרפואי המתאים בבית החולים מבלי שהרופאים המטפלים מתייעצים עם אונקולוג לעניין צורך בטיפול כימותרפי מקדים שהיה בו כדי לשמר את השד, להקטין את גודלו של הגידול ובכך למנוע כריתה מלאה.

רשלנות רפואית בבדיקת ממוגרפיה - התובעת טענה לרשלנות רפואית באיחור באבחון סרטן שד גרורתי. לטענתה התלוננה במשך שנים בפני הופאים על כאבים בחזה, קשיי נשימה, שיעולים, כאבים ביד, אך הרופאים שטיפלו בה התעלמו מתלונותיה.

רשלנות רפואית ביופסיה - התובע טען כי  נותח על בסיס החשד למחלת ההודג'קין לאחר בדיקת ניקור, ושישה ימים קודם נתן בדיקת דם, אולם לא צוין כי דם נלקח ממנו ולא צוינו תוצאות הבדיקה וכן על פי המסמך לא נמצאו סימנים לגידול, ואובחן כי מדובר בסימנים תגובתיים לדלקת.

רשלנות רפואית סרטן העור - נטען כי כי האבחון המוטעה של נבוס שפיר במקום מלנומה ממאירה, היה לא רק שגוי אלא גם רשלני וכי עקב האבחון המוטעה לא ניתנו למנוח הטיפולים המתאימים, שאילו היו ניתנים לו, היו מביאים לריפויו המוחלט.

רשלנות רפואית מלנומה - נטען לרשלנות רפואית באבחון נגע עורי שהוסר מירכו של התובע ואובחן כנגע שפיר שהוצא בשלמותו, בעוד שעל פי הנטען היה מקום לאבחנו כנגע ממאיר.

רשלנות רפואית סרטן הערמונית - התובע טען שהמעקב אחר תלונותיו היה רשלני וחסר, לא בוצעו לו הבדיקות ההכרחיות כמתבקש מתלונותיו, ומשכך אובחנה מחלתו באיחור ובשלב שבו היתה עם פיזור מקומי ואפשרות שהגידול פרץ מעבר לאיבר המקור.

רשלנות רפואית סרטן צוואר הרחם - נטען לרשלנות רפואית בגין אי-אבחון מוקדם של סרטן צוואר הרחם וכי אילו היה הסרטן מאובחן מוקדם, לא היה צורך בכריתת כל הרחם.

 

הקרדיולוגיה - לב

רשלנות רפואית התקף לב - התובעים טענו כי נעשתה שגיאה חמורה באיבחון ובטיפול במנוח, בשני המועדים בהם הגיע לחדר המיון של בית החולים, שכן הסימפטומים מהם סבל המנוח - כאבים בחזה במנוחה מלווים בהזעה ומשתפרים לאחר טיפול בקורדיל – מהווים באופן חד משמעי ביטוי לתעוקת חזה בלתי יציבה ולעיתים אף לאוטם.

רשלנות רפואית באבחון התקף לב - התובע טען כי האבחנה בבית החולים הייתה שגויה וכי היה מדובר באוטם של שריר הלב. המחלוקת הייתה האם האבחון השגוי עולה כדי רשלנות ואם כן האם בעטיו נגרם נזק לשריר הלב של התובע, או שהוא נגרם עוד בטרם הגיע לבית החולים.

רשלנות רפואית בקרדיולוגיה - התובעים טענו למחדלים ולהעדר טיפול רפואי סביר, מיומן וראוי. נטען בין היתר, כי אי ביצוע ניתוח וכן הפסקת תרופת הקומודין למשך שנתיים גרמו להחמרת מחלתו הקרדיאלית של התובע מפרפור התקפי לפרפור כרוני ואפשרה היווצרות קרישים אשר גרמו לאוטם המוחי ולנזקים הבלתי הפיכים.

רשלנות רפואית בניתוחי לב - הצוות הרפואי טיפל הנשים את התובעת בלחצים גבוהים, והציל את חייה, אך לחץ ההנשמה היה כה רב, עד כי ריאותיה התפוצצו והאויר חדר אל בית החזה. היה צורך להחדיר מחטים לבית החזה ולבצע חיתוכים בדופן בית החזה, לשם הוצאת עודפי האויר מגופה. למרות זאת, לא חל שיפור במצב, אלא לאחר החלפת קנה הנשימה (טובוס), שהיה סתום. עם החלפתו, השתנה המצב לטובה באופן מיידי. בעקבות כל זה, לקתה התובעת בפיגור שכלי ובנכות של 100 אחוזים לצמיתות.

רשלנות רפואית בניתוח לב פתוח - התובע טוען כי לפני הניתוח מצבו הבריאותי היה תקין, וכי עקב רשלנות הרופאים בעת ביצוע הניתוח, נגרם לו שיתוק של הסרעפת. לטענתו, גם מהלך הניתוח היה רשלני מכיוון שהמעקפים שביצעו הרופאים היו ארוכים מדי, ועל כן זרימת הדם דרכם לקויה.

בהקשר זה נטען, כי בית החולים התרשל בכך שהעסיק צוותים רפואיים נעדרי ניסיון מקצועי, וחסרי יכולת להתמודד עם סיבוכים הנגרמים במהלך ניתוח.

רשלנות רפואית צנתור - התובע טען כי עקב תקלה במכשיר שארעה במהלך ביצוע צנתור לב, ניזוקה ידו הימנית וכי חסימה של עורק ברכיאלי הינה סיבוך שכיח בצנתור דרך העורק הברכיאלי, ועל כן אין משתמשים בשיטה זו עוד.

רשלנות רפואית בצינתור לב - התובעים טענו לרשלנות רפואית בטיפול במנוח, לפני הצינתור, באי מתן טיפול אנטיביוטי למנוח עובר לניתוח המעקפים, בהעדר איבחון הזיהום למרות קיומם של סימנים מובהקים לכך, בהחלטה על ביצוע ניתוח פתיחת בית החזה לצורך ניקוז המורסה, באופן ביצוע ניתוח הניקוז של בית החזה בניתוח הסגירה של בית החזה, ואף בטיפול שניתן למנוח ביום האחרון לחייו.

רשלנות רפואית לאחר ניתוח מעקפים - הוגשה תביעה על רשלנות רפואית בטיפול רפואי שניתן למנוח לאחר שעבר ניתוח מעקפים. במהלך הניתוח או בשעות הלילה שאחריו, לקה המנוח בשבץ מוחי איסכמי (אוטם) ונותר עם חסר נוירולוגי קשה בדרגת נכות 100 אחוז ובשלב מאוחר יותר נפטר.

רשלנות רפואית טרשת עורקים - נטען כי הנזק לתובעת נגרם עקב לחץ של כמות הדם הגדולה שהצטברה באיזור על כלי דם היקפיים שהיו פגומים מלכתחילה עקב מחלה טרשתית מפושטת, מה שגרם לפגיעה משמעותית בזרימת הדם ובהמשך לסתימת כלי הדם בגפיים התחתונים.

 

נוירולוגיה

רשלנות רפואית נוירולוגיה - נטען כי האבחנה שבוצעה, לפיה סבלה התובעת מגידול מסוג אסטרוציטומה היתה שגויה, כי הניתוח וההקרנות שנעשו בעקבותיה היו מיותרים ובגדר רשלנות רפואית, וכי נגרם נזק כתוצאה מהתרשלות זו.

רשלנות רפואית נוירוכירורגיה - התובע טוען כי הטיפול הרפואי אשר קיבל היה רשלני, ומשום כך הנתבע אחראי בנזיקין לנכות הנוירולוגית הקשה אשר נגרמה לו כתוצאה מהטיפול.

נטען כי הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהרופא לא נהג בזהירות, באחריות ובמיומנות הנדרשת מרופא המבצע ניתוח מסוג הניתוח שביצע. הוא כלל לא בדק את התובע טרם ביצע בו את הניתוח, ואף לא סיפק לו הסברים באשר לתוצאות האפשריות של הניתוח ומהות הסיכונים הכרוכים בו. בנוסף, נעדר מבית החולים בשלבים הראשונים שלאחר הניתוח ומשום כך לא צפה את הופעתם של הסיבוכים הקשים שנגרמו לתובע בעת זו (קשיי נשימה ושיתוק בארבעת הגפיים).

רשלנות רפואית אפילפסיה - התביעה נסבה על הנזק הנוירולוגי הקשה ממנו סובל המערער, המתבטא בהתקפי אפילפסיה, בפיגור שכלי ומוטורי קשה ופגיעה קשה בראייה.

במהלך הלידה, לאחר יציאת ראש הוולד, נתקעו כתפיו ולבסוף חולץ מבטן אמו על ידי המיילדות, אשר קודם לכן, ומשנוכחו לדעת כי מדובר באירוע של פרע כתפיים, ניסו להזעיק רופא.

רשלנות רפואית שבץ - נטען להתרשלותם של הגורמים המטפלים בכך שבין השאר, בעת הימצאותו של התובע בבית החולים, לא נבדקו תלונותיו בדבר בלבול, היעדר תחושה ברגליים, היעדר אפשרות לעמוד ולחץ דם סיסטולי גבוה.

לטענתו, בהתחשב בנסיבות הגעתו לבית החולים (נפילה), ולאור הממצא של לחץ דם סיסטולי גבוה, היה על רופאי חדר המיון להזמין מומחה נוירולוג בכדי שיבדוק אותו ולו היה נבדק על ידי נוירולוג כבר בחדר מיון, ניתן היה לאבחן במועד מוקדם יותר תחילת התרחשותו של האירוע המוחי ובכך לצמצם את נזקיו ולמנוע התגברות הנזקים והפיכתם לבלתי הפיכים.

רשלנות רפואית בניתוח מוח - במהלך הניתוח ירד ריכוז החמצן בדמה של המנוחה, אובחן תסחיף אויר, החל דימום מאסיבי ולמרות מתן מנות דם התדרדר מצבה. כשהוצאה המנוחה מחדר הניתוח היה מצבה קשה והיא היתה משותקת. כחודש וחצי אח"כ, היא נפטרה.

רשלנות רפואית בניתוח ראש - נטען שתוצאת הניתוח להסרת גידול שפיר בראשה של התובעת היתה גרועה, נגרמה פגיעה בעצבים קרניאלים רבים, פגיעה בגזע המוח ופגיעה בצרבלום וכתוצאה נשארה התובעת עם נכות קשה.

רשלנות רפואית פגיעה בעצב - לטענת התובע, לפני ביצוע ההרדמה, לא ניתן לו הסבר מלא על הסיכונים הכרוכים בהרדמה ספינלית ולא הוצעה לו האלטרנטיבה של הרדמה הכללית.

התובע טען בנוסף, כי הפגיעה ברגלו נגרמה עקב רשלנותו של הרופא המרדים - לגרסתו, לאחר שנוכח כי המחט פגעה בשורש העצב, היה על הרופא המרדים לסגת עם המחט, כדי למנוע פגיעה מיותרת, ולא להמשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום אלא לנסות להחדיר את המחט במקום אחר מבלי לפגוע שוב בעצב.

פגיעה עצבית רשלנות רפואית - בניתוח אוזן שנערך בבית החולים, שותק עצב הפנים הימני של המנותח ונקבע, כי לא הייתה רשלנות בעצם הניתוח, אך הייתה רשלנות בגילוי הנזק ובעריכת ניתוח שני (שנכשל) לאיחוי עצב הפנים, שנערך רק עשרה ימים לאחר הניתוח הראשון ולא מיד לאחר מכן, כפי שצריך היה לעשותו.

רשלנות רפואית דימום מוחי - נטען שנכותה של התובעת נגרמה בשל הטיפול בבית החולים שכן היה נכון לטפל בתובעת באמצעות תרופת ה-TPA אותה היה צריך להזריק לה עוד בחדר המיון ואי הזרקתה של התרופה האמורה בחדר המיון היא שהובילה לנכות הקשה.

רשלנות רפואית ניקור מותני - הוגשה תביעת פיצויים בעקבות פטירת ילד כתוצאה מרשלנות הסגל הרפואי שטיפל בו בבית החולים, נטען שהטיפול שקיבל, לרבות ניקור מותני, לא היה מתאים

רשלנות רפואית תסמונת זנב הסוס - התובע אובחן על-ידי הצוות הרפואי של בית החולים, עת פנה לחדר המיון, כסובל מתסמונת זנב הסוס, עם עצירת שתן וירידה בתחושה באזור המפשעה אך ללא חסר נוירולוגי. נלקח לחדר הניתוח, לשחרור הלחץ משורשי העצבים. נטען כי הניתוח לא תוכנן ולא בוצע כיאות.

 

רפואה פנימית

רשלנות רפואית בניתוח קיצור קיבה - המוחלוקת בין הצדדם היתה האם התנקבות קיבה בניתוח להצרת הקיבה על ידי טבעת סיליקון מתכווננת, כשלעצמה, הנה סיבוך העולה כדי רשלנות רפואית.

רשלנות רפואית קרוהן - נטען בין היתר כי מחלתו של החייל החמירה עקב שירותו הצבאי עקב המחדלים של אבחון מאוחר, העדר טיפול מתאים, והטיפול הכירורגי מיותר.

רשלנות רפואית פיסטולה - הוגשה תביעה בגין נזקי גוף בטענת טיפול ומעקב רפואי רשלני של בבית חולים.

רשלנות רפואית דלקת התוספתן - נטען כי הטיפול הרפואי היה רשלני וכי רשלנות זו באה לידי ביטוי  בהערכת הרדיולוג, כי מדובר ככל הנראה במחלת קרוהן, מבלי להביא בחשבון את האפשרות שמדובר בדלקת בתוספתן.

רשלנות רפואית סטומה - נטען לרשלנות במהלך ניתוח באי ביצוע סטומה.

רשלנות רפואית בניתוח לכריתת תוספתן - התובע נותח לכריתת התוספתן. לאחר הניתוח נוצר בקע, והתובע עבר ניתוח מתקן. התובע טען כי נפלה התרשלות בניתוח, בכך שבוצע ע"י רופא מתמחה, ועוזר המנתח היה רופא צעיר לאחר סטאז', וזאת ללא נוכחות של רופא בכיר או מומחה.

רשלנות רפואית אפנדציט - נטען כי הרופאים התרשלו באבחון דלקת התוספתן (אפנדיציטיס) אצל התובע, וכתוצאה מכך אחרו לנתחו, ועל כן נזקק לניתוח גדול יותר, בעל סיכון גדול יותר, ולתקופת אשפוז והחלמה ארוכות יותר, מאשר אם היתה הדלקת מאובחנת קודם לכן והיה מנותח בסמוך לאחר האבחון.

רשלנות רפואית אבנים בכליות - לטענת התובע, לא ניתן לו, לפני ביצוע ההרדמה, הסבר מלא על הסיכונים הכרוכים בהרדמה ספינלית ולא הוצעה לו האלטרנטיבה של הרדמה הכללית. עוד נטען כי הפגיעה ברגלו נגרמה עקב רשלנותו של הרופא המרדים שכן לאחר שנוכח כי המחט פגעה בשורש העצב, היה על הרופא המרדים לסגת עם המחט, כדי למנוע פגיעה מיותרת, ולא להמשיך להזריק את חומר ההרדמה באותו מקום אלא לנסות להחדיר את המחט במקום אחר מבלי לפגוע שוב בעצב.

רשלנות רפואית דיאליזה - נטען כי הטיפול הרפואי בוצע מבלי לקבל את הסכמת המנוחה לביצועו ובנסיבות העניין, ניתן להניח כי לו היו מובאים לידיעת המנוחה הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בביצוע הטיפול, המנוחה היתה מסרבת לבצע את הטיפול.

רשלנות רפואית גסטרו - נטען כי שהרופאים שטיפלו בתובע בבית החולים טעו בשיקול דעתם בעניין המועד לחידוש הטיפול במדללי דם ובכך התפתח קריש על גבי המסתם התותב ושליחת תסחיף למוח וכי הרופאים לא חידשו בזמן את הטיפול במדללי הדם וחשפו את התובע לסיכון של היווצרות קרישים שהינו סיכון הרבה יותר גבוה מהסיכון של דימום.

רשלנות רפואית כריתת כליה - נטען לטיפול רפואי רשלני בטענה שלאחר גילוי הממצא בכליה אצל התובעת, היא לא טופלה ובסופו של יום נדרשה לעבור ניתוח חירום וכריתה מלאה של הכליה. נטען כי כי לו הייתה מטופלת כראוי והיה מתבצע מעקב אחר מצבה, ניתן היה להציל את כלייתה ולא הייתה נדרשת כריתה מלאה שלה ולהיותה בסכנת חיים.

רשלנות רפואית כליות - נטען כי כתוצאה מהטיפול והאבחון הכושל - נגרם לתובע נזק לצמיתות, וכי נזק זה נגרם עקב רשלנותם או הפר חובות שבחוק של המדינה וקופת החולים.

רשלנות רפואית כיס מרה - הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין בניתוח הוצאת כיס מרה. נטען כי לא צריך היה לחתוך את צינור המרה המשותף. חרף זאת צינור המרה המשותף נחתך ומבחן התוצאה מוליד את הרשלנות, כמסקנה משפטית מתחייבת מן התוצאה העגומה.

רשלנות רפואית בניתוח כיס מרה - נטען כי בית החולים התרשל בטיפול הרפואי שניתן לתובעת, ובכך הביא לנזק שנגרם לה. נטען כי כי מן הראוי היה לסווג את התובעת בדרגת סיכון גבוהה מבחינת החשש לפיתוח קרישי-דם ולא בדרגת סיכון בינונית שבה סווגה - ובשל כך להגדיל את מינון התרופה ולהאריך את משך הטיפול בה עד לעשרה ימים לאחר הניתוח תוך מעקב קפדני אחר קצב החלמתה.

כאבי בטן רשלנות רפואית - לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו כלפיה כאשר העניקו לה טיפול רשלני שלא לפי הפרקטיקה המקובלת. לטענתה, הטיפול שניתן לה, ניתן על ידי מי שאינו מומחה בכירורגיה, האיחור באבחון והטיפול עליו הוחלט היה שגוי, אבחון דלקת התוספתן גרם לה לנזק בלתי הפיך וכי הטיפול שניתן לה נפל מרמת הטיפול הנדרשת מרופא סביר.

רשלנות רפואית באבחון סוכרת - הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון וטיפול מאוחר של מחלת הסוכרת. התובע טען כי ההוראה אשר ניתנה בדף הוראות סיעודיות לגבי תזונה דלת סוכר, מעידה על כך שבית החולים ידע כי המדובר באדם שאובחנה אצלו סוכרת אולם, לא טרחו לידע אותו, כמו כן, אי רישום האבחנה בצורה מפורשת בכתב השחרור והסתפקות בכתיבת ערך הסוכר בלבד מעיד על רשלנות.

רשלנות רפואית דלקת ריאות - התובע טען כי חסרונם של רישומים רפואיים, הביא לכך כי כל רופא, שאינו הרופא המטפל הקבוע, לא יכול היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות של חזרת המחלה באותו אזור. ניהול רישומים נאות, עשוי היה להדליק "נורות אזהרה" אצל הרופאים שטיפלו בו, ולהביא לאבחון מהיר יותר של מחלת הקרצינומה, שקיננה בריאותיו.

רשלנות רפואית לחץ דם - נטען לרשלנות רפואית באי  מדידת לחץ דם. התובעת טענה שלחץ הדם שלה לא נמדד כלל, לפני האירוע המוחי שבגינו אושפזה. לטענתה, חובת הרופאים היא למדוד לחץ דם לאחר אירועי השיתוק, שכן ישנה זיקה בין השיתוק בפנים, לבין מצב של יתר לחץ דם. משלא בדקו הרופאים את לחץ דמה בשנים שבהם טופלה על ידם, הרי שיש בכך התרשלות והפרת חובת הזהירות כלפיה.

רשלנות רפואית בקע סרעפתי - נטען כי הטיפול שניתן למנוחה על ידי הרופאים לקה ברשלנות שכן היה על המנוחה להיבדק בדיקת קולונוסקופיה, אשר יכולה היתה לזהות את סרטן המעי הגס מבעוד מועד.

רשלנות רפואית בקע מפשעתי - הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין נזקים שנגרמו על ידי מכשיר רפואי במהלך ניתוח תיקון בקע מפשעתי.

רשלנות רפואית בקע טבורי - התובע עבר ניתוח שבמהלכו נרשם בגליון הניתוח כי נמצא מתחת לצלקת, גוף זר-צינורית גומי. הוגשה תביעה בגין השארת הגוף הזר בטענה שגרם לזיהום.

 

אורולוגיה ופרוקטולוגיה

רשלנות רפואית שלפוחית השתן - התובעת עברה ניתוח גניקולוגי וטענה כי נגרמו לה נזקים ע"י עובדי הצוות הרפואי של בית החולים בו עברה את הניתוח שלפי הנטען פעלו ברשלנות. בנוסף טענה, שלא הוסברו ולא הובהרו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח הגניקולוגי, ולא נמסר לה המידע הנדרש לצורך מתן הסכמתה לביצוע הניתוח.

רשלנות רפואית ערמונית - התובע טען לסדרה של מעשי רשלנות: אי הלקיחה בחשבון של בעיותיו האורולוגיות טרם ניתוח הבקע, היעדר טיפול מוקדם בערמונית המוגבלת טרם הניתוח, ביצוע הניתוח ברשלנות ובחוסר מיומנות, שחרורו מבית החולים ובאופן כללי כי הרופאים לא נהגו בסבירות.

קטטר רשלנות רפואית - התובע הגיע לבית החולים עקב בעיה בכף רגלו. בסופו של יום, בעקבות קטטר אפידורלי שהוכנס לגבו ותהליך זיהומי שהלך והתפתח, מצא עצמו התובע מרותק לכסא גלגלי.

רשלנות רפואית קולונוסקופיה - התובעת טענה כי לא נמסרו לה פרטים אודות בדיקת הקולונוסקופיה ומהותה, ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע הבדיקה ובכלל זה האפשרות לניקוב או פציעה אחרת של המעי. עוד נטען כי הנתבעים התרשלו כלפיה בביצוע הבדיקה ולא ניהלו רשימות רפואיות בצורה המניחה את הדעת ובאופן המאפשר לבדוק את מעשיהם ומחדליהם.

רשלנות רפואית בניתוח טחורים - התובעת עברה ניתוח כריתת טחורים בבית חולים. עקב סיבוכים שנתגלו לאחר הניתוח, נדרשה לשתי התערבויות כירורגיות נוספות שהותירו אותה ניזוקה בנפשה ובגופה.

רשלנות רפואית בניתוח הערמונית - נטען כי מותו של המנוח לאחר ניתוח אלקטיבי (יזום) לכריתת בלוטת הערמונית והסבל שנגרם לו לפני מותו הינם תוצאה של רשלנות הנתבעים בטיפולם במנוח.

 

דרמטולוגיה / רפואת עור

גזזת רשלנות רפואית - תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, בשל רשלנות רפואית, כנטען בכתב התביעה, שעיקרה אי קיום החובה ליידע התובעת ולהזהירה בדבר סיכון מוגבר לחלות בגידולים, כפי שאכן אירע, כנטען, עקב הקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת.

רשלנות רפואית כוויות - לטענת התובעת, במסגרת טיפול להסרת שיער באמצעות קרני לייזר נגרמו לה כוויות משמעותיות בבית השחי .

רשלנות רפואית צלקות - לתובעת נותרה צלקת בחלק הקדמי של שוק רגלה הימנית, בגינה טענה לנכות. לטענתה, הצלקת נגרמה לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים.

 

ניתוחים

בתי המשפט קבעו כי לא כל סיבוך במהלך פרוצדורה כירורגית ולאחריו, מקפל בתוכו מעשה של רשלנות רפואית בניתוח. על מנת לבחון אם הניתוח והמעקב אחריו לוקה בפעולות רשלניות, יש לבדוק האם פעולות הרופא היו מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, בניסיון קודם, והכול בהתאם לנורמות המקובלות באותה עת בעולם הרפואה.

בתי המשפט חזרו וקבעו כי אין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים, ויש להבחין היטב בין אירוע שמקורו בחוסר זהירות או ברשלנות לבין אירוע שהוא תקלה שאין ולא כלום בינה לבין חוסר זהירות או רשלנות רפואית במהלך ניתוח.

לא כל ניתוח מצליח, גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה.

התנהגות הרופא במקרה הקונקרטי נמדדת, בדרך כלל, על פי מבחן "הרופא הסביר" בנסיבות המקרה, גם במקרים של רשלנות רפואית לאחר ניתוח.

לכן, דרושים בדרך כלל נתונים נוספים כדי שבית המשפט יוכל לקבוע התרשלות. בהתאם לפסיקת בית המשפט, התנהגות רשלנית של רופא אינה מחייבת אותו בפיצויים אלא אם נגרם נזק, כתוצאה מהתנהגות זו. הרופא אינו נוטל על עצמו אחריות לתוצאה אלא רק לביצוע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו.

בית המשפט קבע כי, אין ודאות בהצלחתו של טיפול רפואי ואין מטילים חובה על רופא להצליח בטיפול. לעיתים טיפול רפואי, אף שנחזה להיות טיפול שיש בו, בדרך כלל, הצלחה ומזור לחולה, אינו מביא לתוצאה המקווה.

רשלנות רפואית בהרדמה חלקית - התובע טען כי כריתת העצב שבוצעה במהלך הניתוח, לא היתה הכרחית וכי כלל לא נתן הסכמתו למעשה זה, או, לחלופין, לא נתן הסמכה מודעת ומושכלת. לדבריו, לו ידע מה הם הסיבוכים העשויים להיגרם מהניתוח, ולאור מקצועו וחשיבות השימוש בכף ידו, לא היה מסכים לעבור את הניתוח, מה עוד שהגידול שהוסר היה קיים בידו זמן רב ולא הפריע לו כלל.

רשלנות רפואית גוף זר - התובע עבר ניתוח מעקפים. לאחר הניתוח נותרה בגופו צינורית בין הוריד החלול העליון והעליה הימנית של הלב. הצינורית התגלתה רק במהלך צינתור שנעשה לתובע בשלב מאוחר יותר. התובע טען כי הרופאים העלימו עובדת הותרת הצינורית בליבו, הן ממנו והן מהרישומים הרפואיים.

רשלנות רפואית ניתוח מיותר - תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח מיותר של כריתת שד שבוצע בבית חולים.

רשלנות רפואית בניתוח אף - נטען לרשלנות רפואית במהלך ניתוח אף, הרשלנות הנטענת היתה חוסר מיומנות המנתח.

 

זיהומים

רשלנות רפואית חיידק אלים - נטען שהמנוח סבל מזיהום סיסטמי (ספסיס) שהתפתח עקב פיזור כל גופי של חיידק אלים מסוג סטאפ שאובחן באיחור ניכר. זיהוי מוקדם יותר של התפתחות הזיהום, ולא טיפול סימפטומטי בלבד, היה מאפשר טיפול יעיל ומוקדם ומונע את הסיבוך הרב מערכתי.

רשלנות רפואית זיהומים - התובעים טענו להתרשלות הנתבעים באבחון זיהום חיידקי שגרם למות המנוחה, אי מתן טיפול הולם ואי הפנייתה לבית החולים לאבחנה מדויקת (רשלנות רפואית דלקת קרום המוח) וטיפול ראוי ונכון שהתבקשו בנסיבות העניין.

ספסיס רשלנות רפואית - נטען כי מותה של המנוחה נגרם עקב רשלנות של הרופאים בהחלטה שלא להפסיק את הריונה של המנוחה מיד עם אשפוזה בבית החולים. נטען כי הרופאים קיבלו החלטה זו על דעת עצמם, בלא שטרחו להסביר למנוחה את חומרת הסכנה בה כרוך שימור ההריון לאחר פקיעת מי השפיר, לא יעצו לה דבר ולא שמעו את עמדתה.

 

ניתוחים פלסטיים וטיפולים קוסמטיים

גישת בתי המשפט בארץ הינה כי כאשר מדובר בניתוח "אלקטיבי" שנועד לצרכים אסתטיים בעיקר ואולי אף לשיפור איכות החיים, להבדיל מניתוחים להצלת חיים, חובת הגילוי המוטלת על רופא המטפל הינה רחבה ביותר במיוחד כשמדובר במכונים הרפואיים המפרסמים עצמם בתקשורת.

הרעיון מאחורי חובת הגילוי הרחבה בתביעות רשלנות רפואית בניתוח קוסמטיים הינו כי בתקופתנו הרפואה הפרטית המציעה לציבור הרחב אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית ניתוחים פלסטיים למיניהם, כגון ניתוח לשיפור הראייה באמצעות לייזר, שאיבת שומן, הסרת שיער, הגדלת חזה, וכדומה.

ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים מסוימים, שאותם יש לגלות למטופלים.

רשלנות רפואית בניתוחים קוסמטיים - נטען לרשלנות רפואית בגין ניתוח פלסטי-קוסמטי באפו של התובע שלא עלה יפה.

רשלנות רפואית טיפולים קוסמטיים - הוגשה תביעה בגין טיפולי הסרת שיכר שנכשלו ולא רק שהשיער לא הוסר כלל, אלא הוא אף צמח מחדש.

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי - התובע טוען כי לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח, הסיכויים להצלחתו, לא הובאו בפניו אופציות טיפול חלופיות, ולא נאמר לו כי באפשרותו להיוועץ במנתחים אחרים בבתי חולים אחרים, על מנת לקבל הצעות לדרכי תיקון שונות, ואולי אף עדיפות. לשיטתו, הובטחו לו תוצאות טיפול טובות, ולא הועלתה האפשרות לקבל תוצאה פחותה מכך. על סמך הבטחות אלו, נתן הסכמתו לניתוח.

רשלנות רפואית טיפולים אסתטיים - התובע טען כי למרות שעבר כ- 30 טיפולים במהלך שבע שנים, לא הביא הדבר לתוצאה המובטחת של הסרת שיערו לצמיתות, והטיפולים אף הסבו לו נזקים רבים, וביניהם כאבים עזים, כוויות וכתמים בעור.

רשלנות רפואית בניתוח אסתטי - התובע טען  שהנזק שנגרם מקורו ברשלנות הרופא בעת הניתוח אם עקב הידוק יתר של הטבעת הפנימית דרכה עוברים כלי הדם וצינור הזרע, ואם כתוצאה מהפרדה גסה ובלתי זהירה של כלי הדם בעת הניתוח, אשר גרמה לפקקת ורידים.

רשלנות רפואית קוסמטיקאית - נטען כי תוצאת האיפור הקבוע בשפתיים שבוצע על ידי קוסמטיקאית, היתה לא יפה באופן שהשפה העליונה שורטטה גבוה מקו השפה, ונוצר רושם כאילו יש לתובעת שפם.

רשלנות רפואית בטיפול קוסמטי - בכתב התביעה נטען כי טיפול הלייזר גרם לתובעת לכוויות בעור ולכאבי תופת בפניה. כמו כן טענה, כי לא השתמשה במשחה או בתרופות הדרושות בעת הטיפול וכי בוצע בה טיפול רשלני.

רשלנות רפואית השתלת שיער - התובע הגיש תביעת פיצויים בגין נזקי הגוף הקשים שנגרמו לו כתוצאה מהשתלת השיער שבוצעה, לטענתו, באופן רשלני ובלתי מקצועי. לדבריו השתלת שיער זו הינה טיפול רפואי לכל דבר והוא בוצע ברשלנות וללא שבדקו קודם לכן את מצבו הבריאותי ואת התאמתו לביצוע טיפול ההשתלה.

רשלנות רפואית בטיפולי לייזר - התובעת טענה כי הנתבעות התרשלו ולפיכך היא זכאית להשבת כספה ולפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרם לה, ובגין הטיפולים הנוספים לה נזקקה במכון אחר.

רשלנות רפואית הסרת שיער בלייזר - נטען כי הטיפול להסרת שיער גרם לכאבים, לכוויות בעור ולשינויים בצבעו וכן לצלקות מכוערות ומכאיבות בחלקים שונים בגופה.

רשלנות רפואית מתיחת בטן - התובעת עברה ניתוח למתיחת בטן, שבוצע על ידי רופא במכון לניתוחים קוסמטיים ובעקבות הניתוח נגרמו לה נזקים.

רשלנות רפואית שאיבת שומן - התובעת העבירה ביקורת על התנהלות המנתח לאחר הניתוח בכל הקשור לטיפול בניקוז נוזלים ועל מראה הבטן ורמת הנכות האסטטית שנותרה.

רשלנות רפואית בניתוח הגדלת חזה - בבדיקה נמצא זיהום מקומי בחזה. לאחר סדרה של ניתוחים חוזרים ביקשה התובעת להוציא את שתלי הסיליקון שהשתילו בשדיה. בתביעתה טענה כי כתוצאה מטיפול רשלני נגרמו לה נזקים חמורים, רפואיים ופסיכיאטריים.

רשלנות רפואית בניתוח הקטנת חזה - נטען לרשלנות בניתוח הוצאת ריקמה משדיה של התובעת להקטנתם וכי הניתוח בוצע מבלי שנתנה הסכמתה המודעת לתוצאותיו האפשריות.

רשלנות רפואית בניתוח הרמת חזה - התובעת טענה כי הנתבעים התרשלו כלפיה וכי הרופא פגע באוטונומיה שלה להחליט ולהפעיל שיקול דעת באשר לעצם רצונה בביצוע הניתוח כפי שבוצע על ידו בפועל.

רשלנות רפואית בוטוקס - המחלוקת בין הצדדים היתה האם עמדה הנתבעת בהתחייבויותיה כלפי התובעת בכל הנוגע למהות הטיפול ויעילותו, היקף הטיפול והאם זכאית התובעת להחזר כספי כלשהו ולפיצוי בגין נזקיה.

רשלנות רפואית בניתוח עפעפיים - לטענת התובע, בזמן הניתוח פעלו הרופאים באגרסיביות, כשהתובע סובל מכאבים איומים, לאור ך כל הניתוח מתחילתו, כאשר הרופא אף אינו ממתין עד שחומר ההרדמה ישפיע על האזור המורדם בטרם החל לחתוך.

 

שמיעה / אוזניים

רשלנות רפואית אוזניים - התובעת טענה במסגרת תביעת רשלנות רפואית, כי שהנתבעים התרשלו כלפיה בכך שלא איבחנו במועד את הגידול שהתפתח בראשה וכתוצאה מכך נגרמה לה נכות רפואית.

רשלנות רפואית טינטון - התובע טען כי הניתוח בו בוצע בחוסר מיומנות, שגרמה לאי הכנסת הפרוטזה למיקומה המדויק, מה שגרם לתזוזה של הפטיש. כאשר גם בניתוח השני לא הצליח המנתח לתקן המצב ולשחזר את האנטומיה התקינה של עצמות השמע ואלמלא ההתרשלות שהתבטאה בחוסר מיומנות מספקת בביצוע הניתוח ביחס לשיטת ההרדמה שנבחרה, לא היה הנזק נגרם ואז ניתן היה אולי לשפר את השמיעה באוזן.

כולסטאטומה רשלנות רפואית - תובע סבל מדלקת כרונית מפרישה באזנו. משלא נרפאה, הוא הופנה לטיפול ובדיקות, ביניהם בדיקת סי.טי שלאחריה הוחלט לנתח אותו. התובע נותח, לאחר הניתוח אובחן אצלו שיתוק של עצב הפנים.

רשלנות רפואית חירשות - נטען כי רופאי קופת החולים ובית החולים, מסרו להורי התובע כי מדובר בחור בעור התוף של אוזן ימין, אך לאורך שנים הוא לא קבל טיפול רפואי ממשי, דבר שגרם לו לחרשות קלינית באוזן.

 

רפואת עיניים

רשלנות רפואית רופא עיניים - התובעת טענה כי לו היה רופא העיניים מרחיב את האישונים בביקוריה אצלו, כפי שצריך היה לעשות רופא סביר ומיומן, כי אז הייתה הפרדת הרשתית בעינה נמנעת, ולא היה נגרם לתובעת כל נזק.

רשלנות רפואית עיוורון - התובעת נותחה בעין במטרה להחליף את העדשה העכורה בשל הירוד בעדשה מלאכותית, על ידי הנתבע שהינו רופא עיניים. הניתוח נעשה בבית חולים פרטי. בעקבות הניתוח עברה התובעת בדיקות וטיפולים שבסופם איבדה את הראיה בעין שמאל.

רשלנות רפואית בניתוח עיניים - בתובע טען כי התרשלותו של הרופא, הפכה אותו מאדם בעל יכולת תפקוד גבוהה לאדם נכה המתקשה בראייה. ראייתו בעין שמאל מוגבלת ביותר, והיא גם מסנוורת ומטשטשת את ראייתו הכללית

רשלנות רפואית בטיפול עיניים - לטענת התובעת איבדה כליל את חדות הראיה בעין, כתוצאה מטיפול שגוי או מהיעדר טיפול של הנתבעים.

רשלנות רפואית בבדיקת עיניים - נטען כי כתוצאה מהטיפול הרשלני שקיבלה התובעת בבית החולים, היא נותרה עיוורת.

רשלנות רפואית ראייה - התובע טעו כי אילו הטיפול בחמצן ההיפרברי היה מתבצע מוקדם יותר בדחיפות הראויה, הסיכוי לשיפור מצב הרשתית היה גבוה. סעיף הרשלנות העיקרי אותו ייחס התובע לנתבעים היה השהיית טיפול החירום בתובע בפרק זמן קריטי.

רשלנות רפואית קטרקט - הוגשה תביעה בטענת אי אבחון במועד של הפרדות רשתית בעינו השמאלית של התובע, בגינה איבד כמעט לחלוטין את כושר הראיה בעין זו.

רשלנות רפואית בניתוח קטרקט - התובע טען לרשלנות רפואית בביצוע ניתוח קטרקט בעינו הימנית, בכך שלא הוסברו לו כל הסיכונים הכרוכים בניתוח לרבות סכנת עיוורון.

רשלנות רפואית גלאוקומה - נטען כי הנתבע התרשל בטיפול בעינה הימנית של התובעת וכי העיוורון בעין זו יסודו בטיפול לקוי ורשלני של עובדי הנתבע.

 

גניקולוגיה / רפואת נשים

רשלנות רפואית ברפואת נשים - התובעת טענה כי יש לייחס את אבדן כלייתה לניתוח כריתת הרחם שבוצע בה עקב פגיעה בשופכן במהלך הניתוח להוצאת הרחם וכי הפגיעה מהווה רשלנות רפואית.

רשלנות רפואית גניקולוגיה - נטען כי הגניקולוג התרשל, בכך שהעביר לתובעת לאחר הפריה חוץ גופית שעברה - עוברים במספר הגדול בהרבה מהמותר ומהסביר במצבה. כתוצאה מכך גרם להריון מרובה עוברים.

רשלנות רפואית גניקולוג - התובעת טענה כי הרופאים התרשלו, וכי אילו היה הסרטן מאובחן בזמן, לא היה צורך בכריתת כל רחמה.

רשלנות רפואית אנדומטריוזיס - נטען כי הנתבע והגורמים שפעלו מטעמו לא הסבירו לתובעת ולא קיבלו את הסכמתה לסיכון ולהשלכות העתידיות הצפויות לה כתוצאה מהניתוח. בכך נמנעה ממנה האפשרות לברר על חלופות טיפול. כמו כן נטען כי הטיפול שניתן לה היה רשלני וברמה נמוכה.

רשלנות רפואית רופא נשים - נטען כי לא נעשו מעקב וניטור ראויים של דופק עוברי, תוך שימוש במכשיר מוניטור בלתי תקין וכי כל הסימנים המורים כי לידתה של התובעת היתה לידה טראומטית, ומצביעים על קיום תשניק עוברי, לא זוהו.

 

פדיאטריה / רפואת ילדים

רשלנות רפואית רופא ילדים - לטענת התובעת, הרופאה התרשלה בכך שלא חשדה מוקדם יותר באפשרות קיומו של גידול סרטני, היה עליה לנקוט באמצעים הדרושים עוד בסמוך ככל האפשר לתלונתה הראשונה של התובעת על כאבי הראש, לא כל שכן זמן קצר לאחר מכן, כשהתלונות חזרו על עצמן.

רשלנות רפואית קטין - הוגשה תביעה של קטין ושני הוריו אפוטרופסיו הטבעיים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתם, עקב טיפול רפואי רשלני של הרופאים.

רשלנות רפואית ברית מילה - התובעים טענו כי כתוצאה מהטיפול של המוהל נותר איבר המין של התובע מצולק.

 

תרופות חיסונים ואלרגיות

רשלנות רפואית אלרגיה - נטען שסמיכות הזמנים בין הזרקת התרופה לבין הנזק שהתפתח מצביעה על קשר סיבתי בין השניים וכי מתוך התפתחות קרישי הדם והצורך שנוצר לפתוח ולהרחיב את כלי הדם העורקיים עולה כי ההזרקה היא שגרמה להתכווצות מיידית של כלי הדם ולחסימת הזרימה התקינה של הדם.

רשלנות רפואית במתן תרופות - לטענת התובע התרשלותם של הגורמים שטיפלו בו, מתבטאת בכך שרשמו לו טיפול בתרופות תוך הפרת חובת ההתייעצות עם מומחים בתחום הנפרולוגיה. זאת בעת שידעו שהתובע סובל ממחלה העלולה לפגוע בכליות. נטען שהרופאים צריכים היו לדעת כי מתן טיפול תרופתי מסוג זה עלול לסכן או להחמיר את מצבו.

רשלנות רפואית חיסון - הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין נזקים נוירולוגיים שנגרמו לתובעת כנטען בעקבות חיסון שקיבל בינקותה.

רשלנות רפואית סטטינים - התובע לקה באירוע לבבי שבעקבותיו עבר לאחר כארבעה חודשים ניתוח מעקפים. הוא אובחן כסובל ממחלת לב טרשתית ותביעתו נסבה על טיפול לא נאות שניתן לו, לטענתו.

רשלנות רפואית בחיסון פוליו - התובע הגיש תביעה בגין רשלנות רפואית ובה טען כי רשלנותם של הנתבעים במתן החיסון גרמה לכך שלא היה מחוסן מפני מחלת הפוליו.

רשלנות רפואית איידס - התברר כי המכשיר בו בוצעה בדיקה שימש קודם לכן לבדיקת מטופל נשא איידס, וכי אותו מכשיר לא עבר חיטוי נאות בהתאם להוראות משרד הבריאות.

רשלנות רפואית רוקח - בית המשפט פסק כי רוקח חב חובה לספק לחולה תרופה שתתאים בדיוק למרשם הרפואי שנמסר לו ואסור לסטות ממרשם זה ללא רשות מאת הרופא.

 

בתי חולים מרפאות וקופות חולים

בתי החולים בישראל נחלקים ל 4 קבוצות מרכזיות:

בתי חולים ממשלתיים:

וולפסון בחולון אסף הרופא בבאר יעקב ברזילי באשקלון שיבא בתל השומר איכילוב בתל אביב, גליל מערבי בנהריה בני ציון בחיפה רמב"ם בחיפה רבקה זיו בצפת פוריה בטבריה.

בתי חולים של שירותי בריאות כללית:

סורוקה בב"ש רבין (בלינסון) בפ"ת כרמל בחיפה העמק בעפולה שניידר בפ"ת גהה ושלוותה (בריאות הנפש) קפלן ברחובות הרצפלד (גריאטרי) בגדרה בהוד השרון בית רבקה (גריאטרי) בפ"ת, מאיר בכ"ס, בית לוינשטיין (שיקומי) ברעננה יוספטל באילת.

בתי חולים הפועלים כתאגיד ציבורי ללא כוונות רווח:

הדסה בי-ם שערי צדק בי-ם מעייני הישועה בבני ברק. לניאדו בנתניה המשפחה הקדושה בנצרת.

בתי חולים פרטיים:

אלישע בחיפה חורב בחיפה מדיקל סנטר בהרצליה, בתי החולים של אסותא נמצאים בבעלות מכבי שירותי בריאות.

רשלנות רפואית בית חולים פרטי - כתוצאה מסדרת פעולות רשלניות במהלך ההרדמה לקתה התובעת דקות מספר לאחר תחילת הניתוח בפרפור חדרים בליבה שהוביל לדום לב.

רשלנות רפואית במרפאה פרטית - ישנה חובת פיקוח של המדינה על גופים המעניקים טיפול רפואי כגון מרפאות. כמו כן ישנן פעולות רפואיות שניתן לבצע אך ורק בבית חולים רשום:

רשלנות רפואית בבית אבות - נפסק כי הגורם לנפילותיה של המנוחה, היה אי התקנת מעקה צדי למיטתה. בכך הפר כלפיה בית האבות חובת זהירות קונקרטית והפרה זו גרמה לנזקיה.

רשלנות רפואית בקשישים - הוגשה תביעה על נזקים שנגרמו בגין נפילתו של המנוח, בעת שהיה מאושפז, נפילה אשר בגינה שבר את צוואר הירך. המחלוקת בין הצדדים היתה האם היה על הנתבעת, בהתחשב במכלול הנתונים הרפואיים של המנוח, למנוע מהמנוח ירידה עצמאית מהמיטה במהלך אשפוזו, דבר שהיה מונע את ארוע הנפילה.

רשלנות רפואית בכלא - במחלוקת היתה בשאלת אחריות רופא בית המעצר ורופאי בית החולים בגין אי נקיטת צעדים למניעת ניסיון ההתאבדות והטיפול לאחר ניסיון ההתאבדות.

רשלנות רפואית מד"א - נטען לרשלנות רפואית בבדיקה ואבחנה במד"א (מגן דוד אדום). התובע טען כי נבדק בצורה שטחית בלבד, לא תוחקר בדבר היסטוריה רפואית שלו ושל משפחתו.

רשלנות רפואית ברפואת משפחה - התובעת טוענת כי בכך שלא בוצעה בדיקת ממוגרפיה ולא בוצעה בדיקה אחרת או הפניה לרופא מומחה, במועד הפניה הראשונה, ואף לא בהמשך, התרשלה הנתבעת, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק.

רשלנות רפואית רפואה משלימה - נטען כי הכירופרקט התרשל, משלא היפנה את התובע ללא דיחוי לטיפול של רופא ולחדר המיון, וזאת לאחר שהתובע התלונן על חולשה ברגל שמאל. 

רשלנות רפואית קופת חולים - הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים בגין אי איבחון במועד של תופעת פיתול האשך ממנה סבל התובע, אי מתן טיפול המתחייב מאבחון נכון ומחדלים שכתוצאה מהם נכרת האשך.

רשלנות רפואית קופת חולים מכבי - נטען כי כתוצאה מהאיחור הרב בגילוי המנלומה שנבע ממחדלי הנתבעים, המנלומה אובחנה כשהייתה בעובי אנכי עמוק שהצביע על גרורות שונים בגוף התובעת. כמו כן כפי שעולה מתיקה הרפואי של התובעת, היא בקרה אצל המטפלים השונים תשע פעמים ולמרות שהם ציינו, כל אחד בתורו, כי היא סובלת מנגע בעור עקב הרגל שלא מתרפא וגורם לה לסבל רב, איש מהם לא שלח אותה לביופסיה כפי שנתבקש.

רשלנות רפואית רופא משפחה - רופא משפחה בקופת חולים, נדרש להבנה בתחום רחב של מחלות והוא הראשון בשרשרת המטפלים, והאבחון נעשה בשיטת האלימינציה, כלומר שלילת אבחנות שכיחות וידועות בשלב הראשון ובדיקת קיומן של מחלות נדירות בשלב השני.

רשלנות רפואית חדר מיון - נטען כי התובעת שוחררה מחדר המיון מבלי שנעשתה התייחסות לשברי השיניים שנמצאו בה אחר מכן, לא נעשו בה הבדיקות הנחוצות והדרושות, כגון צילום רנטגן, לא נעשתה התייעצות עם הרופא המומחה הדרוש, ומשלא אובחנו שברי השיניים בלשון, כשאלה נותרו כלואים בתוך רקמת הלשון למעלה מחצי שנה, נוצר תהליך דלקתי כרוני שגרם לה כאב וסבל קשים.

רשלנות רפואית בטיפול נמרץ - המחלוקת ביתה בשאלה האם נפלה התרשלות בניתוק המנוח מהמוניטור, או בכך שהרופא המטפל נמנע מלחברו למוניטור מחדש במהלך יום זה וביום שלאחריו.

רשלנות רפואית שערי צדק - התובעים טענו, כי רשלנותו של הרופא היא הסיבה לא רק לקרות האירוע, אלא גם לנזק הטרגי שנגרם לחולה.

רשלנות רפואית איכילוב - לטענת התובע שליפת התייל לאחר הניתוח נתקלה בקושי והאח אשר שלף את התיילים הפעיל כוח רב, עד כי גרם לתובע ליפול על רצפת חדר הטיפולים ונגרם לו שבר חוזר באצבע הפגועה. נטען כי הרשלנות בטיפול הרפואי מתייחסת לעיתוי הוצאת תיילי הקירשנר ולא לדרך הוצאתם, או למיהות הגורם שהוציא את התיילים.

רשלנות רפואית אסף הרופא - נטען כי היה על הרופאים לזהות תוך כדי הניתוח את הנזק שנגרם לעצב , גם אם באקראי, ולתקנו מיד וכי האבחנה של נזק לעצב הינה פשוטה.

שניידר רשלנות רפואית - התובעים טענו  כי ניתן היה לאבחן המחלה ארבעה חודשים לפני אבחון המחלה בפועל. בנוסף, הרופאים המטפלים התרשלו בכך שנתונים שחייבו ביצוע בירור האם מדובר בגידול, נעלמו מעיניהם ובכך התעכבה האבחנה חודשים רבים.

הדסה עין כרם רשלנות רפואית - נטען להעדר טיפול רפואי נאות באי אבחון לא אובחן מצב רפואי באשך ממנו סבל התובע אותה עת, ולא ניתן לו הטיפול הרפואי המתאים שהיה טיפול ניתוחי. כתוצאה מכך התנוון האשך ולא היה מנוס מכריתתו.

רשלנות רפואית יוספטל - התובעים טענו, כי רופאי הנתבעת ועובדיה התרשלו במהלך הטיפול הרפואי שהעניקו ליולדת וליילוד במעקב אחר מצבם של היולדת והילוד וניהול לא תקין של רישום רפואי, לא הוערכה חומרתה של היפרדות השלייה ממנה סבלה היולדת, דחיית חילוץ הילוד באמצעות ניתוח קיסרי ודחיית העברת הילוד לבית חולים מתאים.

רשלנות רפואית הלל יפה - נטען כי הרופאים התרשלו בתהליך הטיפול באם, לקראת ובעת הלידה. כתוצאה מכך, נגרם לתינוקת שיתוק מוחין והיא נשארה נכה.

רשלנות רפואית בית חולים קפלן - נטען כי הנזקים שנגרמו לכף רגל שמאל של התובעת הינם תוצאה של הידוק מכשיר לבדיקת ריווי ההמוגלובין בדם לכף הרגל במהלך ניתוח.

רשלנות רפואית בית חולים פוריה - בית המשפט פסק בערעור עי הנתבעת התרשלה בביצוע ניתוח לקיצור האולנה.

רשלנות רפואית בית החולים שיבא - התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו באיבחון מחלתה של המנוחה במועד מוקדם, ומנעו בכך את הצלת חייה, ולחילופין גרמו לקיצור תוחלת חייה.

בית חולים העמק עפולה רשלנות רפואית - נטען כי הטיפולים שהוענקו לתובע היו טיפולים רשלניים וכושלים שבעקבותיהם הוא נזקק לטיפולים ואשפוזים שונים, אגב גרימת נזקים בריאותיים משמעותיים לרבות ירידה בתפקוד הכליה הימנית. עוד טענו התובעים כי המעקב הרפואי שבוצע לתובע בבית החולים, אף הוא היה רשלני, שכן במהלכו, הוצגו לו לטענתם, מצגי שווא שלפיהן הכאבים יחלפו ומצבו יוטב, וכי לא נותרו לו אבנים כלשהן בכליות.

רשלנות רפואית בית חולים לניאדו - נטען כי רשלנות הנתבעים באה לידי ביטוי באי ביצוע בדיקות מוקדמות שביכולתן היה ללמד על הקושי הצפוי בהחדרת צינורית ולאפשר הערכות מוקדמת, באי קיצור משך הזמן של ניסיונות האינטובציה, באי נתינת הדעת במידה מספקת לאירועי כחלון אצל המנוחה ובאי קידום הרעה הצפויה מהם.

רשלנות רפואית בית חולים זיו - הוגשה בקשה לדחיית תביעת רשלנות רפואית על הסף מחמת התיישנות בטענה שהטיפול הרפואי ניתן בבית החולים לפני למעלה מעשור שנים.

בית חולים סורוקה רשלנות רפואית - נטען כי הנתבעים התרשלו בתהליך הטיפול באם התובעת  ובתובעת, לקראת ובעת לידת התובעת, וכי כתוצאה מרשלנות זו נגרם לתובעת שיתוק מוחין, על כל הנזקים הנלווים לכך.

רשלנות רפואית בית חולים השרון - התובעת טענה, כי על הנתבעת היה לערוך ברור אורולוגי מקיף עם גילוי המום. נכון למועד לידתה, הבעיה לטענת התובעת, לא אובחנה במועד ולא טופלה כראוי. עוד טוענת התובעת, כי גם לאחר שאובחנה, חל איחור בלתי-סביר בביצוע הניתוח.

רשלנות רפואית בית חולים נהריה - הוגשה בקשה מטעם התובעים לגילוי ועיון ספציפי במסמכים, בגדרה של תביעה המייחסת רשלנות רפואית לבית החולים וכנטען, בגין זיהום בו לקתה המנוחה.

רשלנות רפואית בית חולים מאיר - התובעת טענה כי התרשלותם של הנתבעים התבטאה, לפי הנטען, בכך שלא גילו במהלך האשפוז כי התובעת לקתה באוטם וסקולרי מוחי, לא גילו את הסיבה לאירוע האוטם, ולא נתנו לה טיפול מונע. כתוצאה מהתרשלות זו לקתה התובעת, לטענתה, באוטם נוסף.

תביעה נגד בית חולים רמב"ם - הוגשה תביעה בגין רשלנות רפואית נטענת בניתוח הוצאת כיס מרה שנעשה לתובע במחלקה הכירורגית בבית החולים בטענה כי לא צריך היה לחתוך את צינור המרה המשותף.

רשלנות רפואית אסותא - במהלך הלידה התרחש "תשניק לידה" עקב צניחת חבל הטבור וכתוצאה ממנו נמנעה אספקת חמצן לעובר סמוך לצאתו לאוויר העולם. התינוק נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין, שגרם לפיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים נוירולוגיים ופיזיולוגיים חמורים.

תביעה נגד בית חולים ברזילי - נטען לרשלנות רפואית של בית החולים ורופאיו באבחון שבר בשלבי איחוי סופיים, שסופה בקטיעת חלק הרגל.

רשלנות רפואית בני ציון - נטען כי עם קבלתה של המנוחה לבית החולים, היא צורפה לניסוי בתרופה חדשה, ולדעת התובעים היא צורפה מבלי שידעה על מה היא חותמת, אם בכלל היא זו אשר חתמה, ולכן לא נתנה הסכמתה מדעת להשתתף בניסוי.

רשלנות רפואית מעייני הישועה - התובעת, נולדה בניתוח קיסרי בבית החולים וכתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי נגרם לה שיתוק מוחין.

רשלנות רפואית בית חולים בילינסון - נטען כי לתובע נגרמו נזקי הגוף במהלך הלידה בשל ניהול לידה לא תקין. בעת הלידה היה צורך להיעזר במכשיר ואקום. הכתפיים נתקעו בתעלת הלידה וכתוצאה מכך לקה התובע בתסמונת ארב בכתפו.