מוות בתאונת דרכים - בן 72

מבוא 1. בפניי תביעת התובעת, ילידת 28.10.35, בגין מותו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונה שארעה ביום 1.10.02 (להלן: "התאונה"). 2. התאונה הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 3. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק. 4. תביעת התובעים הינה בגין תלות התובעת במנוח, הן לפרנסתה והן בשירותי בעל שסופקו לה על ידיו, וכן תביעת העזבון. 5. פסה"ד ניתן לאחר ששמעתי בישיבת יום 20.6.06 את חקירותיהם הנגדיות של התובעת ובנה מר אבידר ברק (להלן: "הבן"). כן קראתי את תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובעת והבן, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש. פרופ' רביד והמסמכים שהוגשו ע"י הצדדים, לרבות חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר ירון יונצמן שנערכה לבקשת התובעים וחוות דעתו מיום 11.11.03 של האקטואר דן שפירא באשר לקצבאות המל"ל. כמו כן שמעתי בתום ישיבת יום 20.6.06 את סיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין. 6. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יצויין אחרת. הנתונים הרלוונטיים לבסיס החישוב מבוא 7. המנוח, יליד 5.8.30 והתובעת היו נשואים זה לזו והתגוררו ברמת הגולן. התובע עבד במשרה חלקית כנהג בחברת הסעות, ובעת התאונה היה כבן 72 שנה. 8. התובעת, גמלאית, סובלת מזה שנים מעיוורון כמעט מלא. לטענת התובעת, עד לפני כ - 9 שנים יכלה לקרוא ובשנים האחרונות היא מבחינה בצלליות בלבד. 9. לטענת התובעת, "...7. במשך כל השנים עד התאונה נתמכתי ע"י בעלי אשר דאג לכל צרכיי ומחסורי. בגלל ראייתי המוגבלת, עבד בעלי במשרה חלקית בלבד. כשהוא יצא להסעות - אני הייתי יושבת בבית ומחכה לו. 8. בשל מצב הראיה שלי ובריאותי הלקויה, התקשיתי לתפקד במשק הבית ונזקקתי לעזרה רבה בכל תפקודי היומיום. העזרה ניתנה לי ע"י בעלי המנוח ... לא נזקקתי לעזרה חיצונית כל עוד בעלי היה בחיים, והוא שטיפל בי ובבית. 9. בעלי תפקד במשק הבית באופן מלא, עזר לי בכל הפעילויות בהן התקשיתי, ליווה אותי לכל מקום, נהג לערוך קניות וביצע את כל הסידורים מול הרשויות. יש הרבה מאוד דברים קטנים שבגלל מצב הראייה שלי לא יכולתי לעשות. כך, לדוגמא, לא הרגשתי ביטחון להדליק גז או לשפוך קומקום, ולא תמיד יכולתי למצוא את החפצים להם נזקקתי. 10. לאחר מות בעלי, ילדי וכלותי טיפלו בי, ואחר כך הביאו לי מטפלת פיליפינית. 11. המטפלת הפיליפינית התגוררה עימי, עבדה 6 ימים בשבוע, וילדי שילמו לה. ביום החופשי של המטפלת, אחד מילדי היה מגיע אלי, ושהה בביתי עד לחזרתה מהיום החופשי ... 12. המטפלת הייתה מאוד מסורה, אבל אני התקשתי לתקשר איתה ולא היה לי עם מי לדבר כל היום. במצב זה, עברתי להתגורר בבית האבות "נווה הורים" בנתניה. 13. כיום אני מתגוררת בבית האבות (בינתיים עברה התובעת ב .. לבית אבות בבת ים - ה.י.), שם אני לפחות נהנית מחברה של אנשים. אני מתעוררת בבוקר ... מתרחצת לבד, מטפלת של בית האבות עוזרת לי לבחור את הבגדים ונותנת לי את התרופות שלי. אני מתלבשת, ובד"כ המטפלת מלווה אותי לחדר האוכל (לפעמים אני הולכת לשם לבד) ... אני אוכלת בחדר האוכל ואחרי הארוחה אני עולה לחדרי. כשאין איתי מטפלת, אני עולה לבד ומבקשת ממישהו ללחוץ עבורי על הכפתור המתאים במעלית. אני מתפשטת לבד, הולכת לישון וב - 16:00 מגיעה מטפלת של בית האבות, עוזרת לי במקלחת ונותנת לי את הבגדים ואנחנו יורדות למטה... אחרי הצהריים אני משתתפת בפעילויות השונות של בית האבות עד ארוחת הערב, אח"כ אני יושבת עם חברות ובערך ב - 22:00 עולה בלווית המטפלת לחדרי. היא נותנת לי את התרופות שאני נוטלת לפני השינה, ואני מתפשטת בעצמי והולכת לישון... אני לא מסוגלת להשתתף בכל הפעילויות של בית האבות. כך, למשל, אם אני רוצה קפה, אני לא רואה טוב, ולא יכולה להכין לעצמי ואז אני יורדת ללובי, שם יש מתנדבת שעושה קפה למי שרוצה ... מידי פעם אני יוצאת עם מטפלת (שילדיי משלמים לה בנפרד) לטייל מחוץ לבית האבות. (סעיפים 7 - 13 לתצהיר התובעת מיום 4.5.04). 10. ביום 19.12.02 הגישה התובעת תביעה לגמלת סיעוד למל"ל. כל תיק גמלת הסיעוד של התובעת במל"ל הוגש וסומן במ/1, בכפוף להצהרת הצדדים "...כי קביעת האחות במסמך תוצאות הערכת תלות לא תהווה ראיה בתיק זה, שכן העניין מסור לקביעת בימ"ש בלבד..." (שורות 24 - 25 בעמ' 31 לפרוטוקול ישיבת יום 20.6.06). 11. בתביעתה למל"ל ציינה התובעת כי היא נזקקת לעזרה מלאה בניידות, "...אין באפשרותה לראות את פרטי הלבוש ולשים אותם כפי שצריך, לא יכולה לחפוף את ראשה מכיוון שאינה רואה ואינה יכולה לנוע, צריכה שיחממו לה את האוכל ויגישו לה אותו כי אין לה אפשרות להכין לבד. לא מנקה את עצמה כמו שצריך, לעיתים לא מספיקה להגיע לשירותים". (סעיף 7 (2) לתביעה). 12. בפרק "סדר היממה של הנבדק" במסמך "הערכת תלות" נכתב מפי התובעת ע"י האחות כי היא קמה בשעה 07:00 בעזרת המטפלת הזרה המתגוררת עימה, משתמשת בשירותים בליווי המטפלת, נעזרת במטפלת לרחצת פנים וידיים, נעזרת במטפלת להחלפת בגדים, המטפלת מבשלת את האוכל ומגישה לתובעת את הארוחות, עקב ליקויי בראייה התובעת אינה מדליקה גז או מחממת אוכל, במשך היממה יושבת התובעת ללא מעש בסלון, המטפלת רוחצת את רגליה וברכיה של התובעת והיא זקוקה לנוכחותה והנחייתה בעת הרחצה, וכן כי היא נמצאת כל שעות היממה עם מטפלת צמודה. (סעיף 11 למסמך). 13. התובעת הדגימה, לבקשת האחות , פעולות שונות, לרבות ניידות והלבשה. התובעת קמה בכוחות עצמה והתהלכה בצעדים קטנים בליווי המטפלת אשר תמכה בידה. התובעת הדגימה לבישת חולצה על בגדיה, וכן פשטה את החולצה. התובעת לא הצליחה להרים את כף רגלה, ועל כן לא הצליחה ללבוש תחתון, לגרוב גרביים ולנעול נעלים, כפי שגם אושר על ידה במהלך חקירתה הנגדית בישיבת יום 20.6.06. התובעת דיווחה לאחות כי היא שולטת בשני הסוגרים. תוחלת חיי התובעת 14. לבקשת הנתבעות נבדקה התובעת ע"י פרופ' רביד שמונה כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, לצורך הערכת תוחלת חייה. 15. פרופ' רביד, בחוות דעתו מיום 19.6.05, העריך כי נראה לו לנכון "...להעריך הוותרות בחיים של 50% ב - 5 שנים, דהיינו, תוחלת חיים צפוייה של 5 שנים. לא הבאתי בחשבון שני גורמים הידועים כמקצרי תוחלת חיים: האחד, הוא ליקוי חמור בראייה, והשני שהות בבית אבות שלא במסגרת משפחה, אולם במקרה הנוכחי נראית לי השפעה מעטה לנוכח הדאגה לרווחתה בבית האבות, והיחס החם של המשפחה. ... למותר לציין, כי זו הערכה סטטיסטית בלתי מדויקת וכאשר מדובר בחולה בודד, תתכן טעות גדולה לכל כיוון". (עמ' 4 לחווה"ד). 16. מחווה"ד ומהראיות שהובאו בפניי עולה כי התובעת סובלת, בנוסף לבעיות הראייה הקשות, ממחלת לב, יתר לחץ דם, יתר שומני דם, אירועים מוחיים וירידה בראייה. פרופ' רביד העריך את תוחלת החיים בהתייחס לכל מום, ובסופו של יום הגיע למסקנה המפורטת לעיל. 17. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלה האם ועד כמה יכול היה המנוח לסעוד את התובעת, ואם כן, עד לאיזו נקודת זמן, האם התובעת הייתה ממלא נזקקת למטפלת סיעודית או עוברת לבית אבות. כן חלוקים הצדדים באשר לרכיבים שיש להביאם בחשבון לצורך חישוב הפסדי התמיכה של התובעת. הכנסות התא המשפחתי עובר לתאונה ולאחריה 18. להלן הכנסות המנוח עובר לתאונה: · שכרו של המנוח ב - 12 החודשים עובר לתאונה הסתכם ב - 2,900 ₪ לחודש במעוגל. (סה"כ כ - 35,000 ₪ מחודש 10/01 ועד 9/01). · המנוח קיבל פנסיה מקיבוץ גשר בסך של 1,736 ₪ לחודש. · המנוח קיבל תגמולים כנפגע רדיפות הנאצים בסך של 1,041 ₪ בחודש. · המנוח קיבל מהמל"ל קצבת זקנה בסך של 1,685 ₪ לחודש. 19. הכנסתו החודשית הכוללת של המנוח עובר לתאונה הסתכמה ב - 7,362 ₪ לחודש נומינלי. 20. להלן הכנסות התובעת לאחר התאונה: · הופסק תשלום שכרו של המנוח. · הופסק תשלום הפנסיה ע"י הקיבוץ. · התובעת החלה לקבל קצבת זקנה ושארים בסך של 2,290 ₪ לחודש. (עובר למות המנוח שולמה לתובעת קצבה זקנה בסך של 1,454 ₪ לחודש). · עד ליום 1.10.05 שולמו לתובעת תגמולים בגין היותו של המנוח נפגע רדיפות הנאצים. 21. הצדדים חלוקים בשאלה האם במסגרת חישובי התלות יש להביא בחשבון את קצבת הזקנה ששולמה למנוח עובר לתאונה. לטענת הנתבעת, אין להביאה בחשבון. 22. הנתבעת מפנה בעניין זה לספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 1126 - 1131, ע"א 326/81 אבודרהם נ' מלון הילטון פד"י ל"ח 1745 ופסק דינו מיום 30.5.04 של כב' הנשיא יהודה פרגו מת.א. 4912/01 עיזבון המנוח יונתן אפטקר ז"ל ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. הנתבעת מאבחנת בין פסיקה זו לבין פסה"ד שניתן בע"א 482/82 יעקבי נ' חטאב, סביר כב 219 שקיבל את טענת האלמנה, וע"א 6246/98 קופ"ח נ' לוי פד"י מט (1) 742 שקיבל את טענת הנפגעת. 23. לטענת התובעת, על הנתבעות להשיב את המצב לקדמותו, ועל כן, יש להביא בחשבון גם את קצבת הזקנה. דיון תוחלת חייה של התובעת 24. הנתבעות זימנו לחקירה את פרופ' רביד, אולם בסופו של יום חזרו בן מכוונתן. מאז עריכת חווה"ד חלפה שנה, ועל כן, סטטיסטית לפחות, הצטמצם הסיכון למותה של התובעת בתוך התקופה שנקבעה. בהביאי בחשבון עובדה זו, וכן כי על הנתבעות מוטל עול הראיה להוכיח את קיצור חיה של התובעת - מצאתי כי יהיה זה נכון לקבוע כי תוחלת חייה של התובעת הינה עד ליום 31.6.2011, דהיינו בעוד 5 שנים. הגעתי למסקנה זו בעיקר נוכח האמירה כי "תתיכן טעות גדולה לכל כיוון" . 25. כן הבאתי בחשבון בעניין זה את עתירת התובעת לתשלום עיתי כנגד סירוב הנתבעות לתשלום זה מבלי שניתן טעם ענייני לסירובן,למעט סיבות בירוקרטיות. סירוב הנתבעות לעתירת התובעת במיוחד נוכח אמירתו הנ"ל של המומחה - מדבר בעד עצמו. בעתירתה לתשלום עיתי עותרת התובעת להשבת המצב לקדמותו - הא ותו לא!. התובעת אינה מבקשת להתעשר על חשבון הנתבעות. במצב דברים זה ולנוכח תוחלת החיים של כ - 15 שנה של בני גילה של התובעת, ולאור אמירת המומחה, יש לזקוף סירוב זה לחובת הנתבעות. תוחלת חיי העבודה של המנוח 26. המנוח שימש כנהג בחברת הסעות שסיפקה שירותי הסעה למועצה האזורית גולן. המנוח עבד במשרה חלקית מספר שעות ביום, אך לא מידי יום. 27. עיון בחוו"ד ניתוח גופתו של המנוח מיום 3.10.02, מעלה כי גופת המנוח נמצאה "במבנה פיזי ובמצב תזונתי תקינים" (סעיף 1 לחווה"ד). מעיון בחווה"ד לא ניתן ללמוד דבר מה נוסף על מצבו הגופני והתחלואי של המנוח, ככל שאינו קשור לתוצאות הקטלניות של התאונה. 28. להערכתי, המנוח היה ממשיך בעבודתו עד הגיעו לגיל 75, דהיינו עד ליום 5.8.05. הבסיס לחישוב אובדן התמיכה 29. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם יש להביא בחשבון גם את קצבת הזקנה ששולמה לתובע עובר לתאונה. מחלוקת זו ידועה בכינוי "ניכוי מהניכוי". אקדים ואומר כי דעתי כדעת התובעת, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 30. בע"א 326/81 אבודרהם נ. מלון הילטון פד"י לח (1) 745 שניתן ביום 26.3.84, נדונה תביעת תלויים. כב' השופט ברק כתוארו אז דחה את טענת התובעים בציינו: "עם מותו של המנוח חדלה זכותו לקבל גמלת זקנה, כשם שחדלה חובתו לשלם עבודה...". במקרה שנדון בעניין 326/81 הנ"ל המנוח טרם הגיע לגיל המזכה בגמלת זקנה והיה עליו להמשיך ולשלם דמי ביטוח על מנת לזכות, בהגיעו לגיל הקצבה, בקצבת הזקנה. משהמנוח הלך לעולמו הוא חדל לשלם את דמי הביטוח ועל כן, עסקינן בגמלה תיאורטית שהמנוח טרם קיבל ואשר היה זכאי לקבל לו היה ממשיך לשלם את דמי הביטוח. 31. בעניינו, המנוח חדל לשלם את דמי הביטוח שהיה עליו לשלם לשם קבלת קצבת הזקנה, שכן הוא החל לקבלה מס' שנים קודם לתאונה. 32. במקרנו אנו, התא המשפחתי התקיים מהכנסות המנוח והתובעת ממספר מקורות, לרבות מקצבת הזקנה ששולמה למנוח. לעומת זאת, במקרה שנדון בע"א 326/81 ובת.א. 49121/01 המנוחים לא קבלו וטרם היו זכאים, לקבל את קצבת הזקנה, והיה עליהם להמשיך ולשלם את דמי הביטוח על מנת לזכות בה בעתיד. 33. בע"א 6246/92 קופ"ח נ' לוי פד"י מט (1) 742, שניתן כעשור (!) לאחר שניתן פסה"ד בע"א 326/81, נדונה טענת התובעת אשר בגין פגיעתה שלה בתאונה נשוא תביעתה קבלה גמלת נכות מעבודה. ברם, בשל אי היכולת לקבל כפל גמלאות מהמל"ל, חדלה התובעת לקבל את גמלת השארים לה אותה קבלה בגין מותו של בעלה, קודם לאירוע התאונה. ביהמ"ש קבע כי "...אין לנכות מהפיצויים המגיעים לנפגע את מלוא גמלת הנכות שהוא מקבל או היה זכאי לקבל מהמל"ל עקב התאונה, אלא מהגמלה העומדת לניכוי מנכים תחילה את אשר היה זכאי הנפגע לקבל אלמלא התאונה ולא בגלל התאונה, ובעניינו, קצבת השאירים באופן כזה גדל סכום הפיצויים שאותו מקבל הנפגע". 34. בע"א 482/82 יעקובי נ' חלילי שניתן ביום 14.10.83, סביר כ"ב 219, נדונו שתי שאלות בעניין קצבת הזקנה. האחת, לעניין קצבת המנוח שרלבנטית לעניינו והשניה לעניין קצבת הזיקנה של האלמנה עצמה שאינה רלבנטית לעניינו. כך נקבע: "לפי טענת בא-כח המערערת זכאית היא לפיצוי על אבדן שתי ידות מתוך שלש מקצבת הזקנה שהמנוח היה זכאי לה. טענה זו בדין יסודה. ... גם אין לנכות קצבת זקנה מהוונת של המנוח, כי קצבה זו נשללה לא בשל הוראות סעיף 143 הנ"ל אלא כתוצאה מהפטירה עצמה. אך לעומת זאת, הפסד קצבת הזקנה שהמנוח היה מקבל, לו נשאר בחיים, עבורו ועבור אשתו התלויה בו, אף הוא נזק לאלמנה התלויה, אשר המשיבים חייבים לפצותה בגינו. לפיכך, יש להוסיף לסכומים המגיעים לה סכום נוסף עבור הפסד שני שלישים מקצבת הזקנה של המנוח ליחיד עם תלוי אחד" (סעיף ו' בעמ' 5 לפסה"ד המקורי). 35. כפי שעולה מהפסיקה שלעיל, המקרה היחיד בו ביהמ"ש העליון קיבל את טענת הנתבעים הינו בע"א 326/81 אבודרהם הנ"ל, בעוד אשר בשני פסקי הדין האחרים התקבלה טענת האלמנה. מסתבר כי בשני התיקים האחרים, הגמלה שולמה ע"י המל"ל עוד קודם לאירוע התאונה, ואילו בעניין אבודרהם, הגמלה טרם שולמה. כפי שנקבע ע"י כב' השופט ברק כתוארו אז, על מנת שגמלה זו תשתלם למנוח, היה עליו להמשיך ולשלם דמי ביטוח. 36. מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי יהיה זה נכון לערוך את התחשיב בהתאם למוצע ע"י התובעת, דהיינו, יש להביא בחשבון במסגרת הכנסות המנוח גם את קצבת הזקנה ששולמה למנוח עובר לתאונה. אובדן שירותי סיעוד של המנוח 37. בישיבת יום 20.6.06 נחקרה התובעת על תצהירה. ניתן היה להבחין בבירור כי התובעת אינה מסוגלת להעריך זמנים. כאשר נשאלה התובעת כמה זמן חלף מאז שחדלה להתגורר בביתה ברמת הגולן ועברה להתגורר בבית האבות בנתניה ולאחר מכן בבת - ים, נקבה התובעת בפרק זמן כולל של שנה אחת בלבד. אין חולק כי התובעת עזבה את ביתה ברמת הגולן עוד בחודש אפריל 2003, דהיינו לפני למעלה מ - 3 שנים. 38. כן ניתן היה להתרשם כי התובעת מתקשה בראייה, וכי הבחינה במטושטש בב"כ הנתבעות, אשר במהלך חקירתה הנגדית ניצב במרחק של כ - 2 מטרים ממנה. 39. בעת שהתובעת קמה מהספסל באולם ביהמ"ש, על מנת לצאת מהאולם, היא נעזרה בבן וכן בבת לוויה נוספת. 40. אין חולק כי התובעת אינה יכולה להתגורר לבדה. המחלוקת הינה עד מתי היה המנוח מסוגל להמשיך ולסעוד את התובעת, ובאיזה שלב ממילא הייתה התובעת נזקקת לטיפול צמוד של עובד זר, או עוברת להתגורר בבית אבות. כן חלוקים הצדדים בשאלה האם היה צידוק למעבר התובעת מביתה לבית האבות. 41. לשיטת הנתבעות, יש לפצות את התובעת בעלות המטפלת לתקופה של מספר חודשים בלבד עד להתאוששותה מאובדן המנוח, וממועד זה ועד לתום תוחלת חייה של התובעת, כפי שהוערכה ע"י פרופ' רביד, לפצותה בסכום של 2,000 ₪ לחודש. 42. התרשמתי כי בעייתה התפקודית העיקרית של התובעת, אשר הביאה לתלותה בעזרת צד שלישי, נגרמה בעיקרה עקב עיוורונה. לא הובאה בפניי כל ראיה כי חלה החמרה בראייתה של התובעת ממועד התאונה ועד מועד פסה"ד. על כן, ככל שהתובעת נזקקה, עובר לתאונה, לעזרת צד שלישי בגין עיוורונה הכמעט מלא - לא חל שינוי של ממש בצורך בעזרת צד שלישי בגין מגבלה זו. 43. ניתן היה להתרשם כי התובעת הפיקה שמחה מנוכחות הבן במהלך הדיון, והיא אף אמרה זאת שלא לפרוטוקול. במהלך חקירתה הנגדית, ישב הבן לצד התובעת תוך שהוא אוחז בידה וניתן היה ללמוד על הקשר החם ביניהם. כך גם עולה מחוות דעתו של פרופ' רביד, אשר אף הוא חש ב"...יחס החם של המשפחה", יחס שהביאו למסקנה כי הינו מנטרל את הסיכון לקיצור החיים בגין ליקוי הראייה החמור ושהיית התובעת בבית אבות, שלא במסגרת המשפחה. 44. התרשמתי, ומכל מקום לא נטען אחרת, כי היחסים בין התובעת למנוח היו יחסים קרובים, וכך גם, לפחות עם הבן, שהינו אחד מארבעת ילדיהם. סביר בעיניי כי המנוח וילדיו היו עושים כל שלאל ידם על מנת להמשיך ולסעוד את התובעת בביתה, להמשיך ולהעניק לה את היחס החם שהעניקו לה וממשיכים להעניקו גם כיום. כן סביר בעיניי כי המנוח וילדיהם היו ממשיכים לעשות כן, הן על מנת להקל על התובעת, והן על מנת שלא לגרום לקיצור תוחלת חייה ע"י העברתה לבית אבות, כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' רביד. 45. לפני כשנה הועברה התובעת, מיוזמת הבן, מבית האבות בנתניה לבית האבות בבת - ים על מנת שתהיה קרובה יותר לילדיה. 46. אין חולק כי התובעת העידה עדות אמת ולא ניסתה להתאימה לצרכיה. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית "איך היא (המטפלת - ה.י.) הייתה?" השיבה התובעת: "פיליפינית, בשפה לא היינו מדברים". כאשר נשאלה באם המטפלת ידעה עברית השיבה התובעת "לא, זה היה הקושי. היא לא ידעה בכלל עברית". בהמשך נשאלה התובעת "ומי החליט, בסופו של דבר, שתעברי מרמת הגולן לאזור ת"א ושתהיי בבית אבות ולא עם מטפלת בבית?" השיבה התובעת "אנחנו, בעלי ואני" (שורות 9 - 20 בעמ' 28 לפרוטוקול). 47. ברי כי התובעת לא נועצה במנוח בטרם עברה מרמת הגולן לבית האבות בנתניה, שכן, כזכור המנוח הלך לעולמו כשנתיים ימים קודם לכן. ברם, בהמשך הסתבר כי יכול והתובעת והמנוח אכן שוחחו על כך שירצו "...יום אחד לעבור לבית אבות" כשאלת ב"כ הנתבעת (שורה 23 בעמ' 28 לפרוטוקול). אולם, ספק אם שיחות אלו, אם אכן התקיימו בין התובעת למנוח, היו אמורות לצאת אל הפועל בתקופה הרלבנטית למחלוקות שבין הצדדים. 48. מזה מספר שנים התובעת אינה מסוגלת לקרוא, וההנאה שהיא מסוגלת להפיק מחיי היומיום הינה מצומצמת ביותר. בתשובה לשאלה "בחדר יש משהו שאת עושה היום?" השיבה התובעת: "משעמם לי". (שורות 23 - 24 בעמ' 26 לפרוטוקול). זכור לי כי מילים אלו נאמרו מתוך כאב עמוק. 49. יש לזכור כי התובעת אינה יכולה לצפות בטלוויזיה, אינה יכולה לכתוב, אינה יכולה לקרוא, ועל מנת להתניד אל מחוץ למקום מגוריה היא נזקקת לליווי, וכך גם לעיתים במהלך היום, בעת שהיא מתנייעת מחדרה לאגפים השונים בבית האבות. 50. מחקירת התובעת עלה כי העדר היכולת לשוחח עם העובדת הפיליפינית הקשה עליה, וכאמור, כאשר נשאלה שאלה "ניטראלית" "איך היא הייתה", השיבה התובעת: "פיליפינית, בשפה לא היינו מדברים". 51. בחקירתו הנגדית נשאל הבן האם הוא "...יכול למנות את הסיבות שבגללן הבאתם את אמך להתגורר בבית אבות בנתניה?". בתשובה השיב הבן: "קירבה, מאחר ואני חי במרכז. פתאום היא אלמנה ומישהו צריך להיות איתה, ואני מצאתי לנכון להביאה קרוב אליי, לידי ... נוחיות. מצאתי לנכון להביאה לכיוון המרכז (שורות 16 - 21 בעמ' 13 לפרוטוקול). 52. סבירה בעיני טענת ב"כ התובעת כי התובעת עברה לבית האבות במרכז הארץ בשל העדר התקשורת עם העובדת הפיליפינית וכן על מנת שתהיה קרובה יותר לילדיה. יש לזכור כי התובעת, בהיותה בביתה, לאחר מות המנוח, לא יכלה, בשל מגבלותיה הגופניות, להעסיק את עצמה או לשוחח עם אדם כלשהו ועל כן היא נאלצה לשבת בביתה כל היום בחוסר מעש, (כפי שעולה גם מדברי התובעת לאחות הסיעודית מטעם המל"ל). 53. בחודש נובמבר 2002 החלה התובעת להסתייע בשירותיה של המטפלת הפיליפינית, ובחודש אפריל 2003, דהיינו כעבור כמחצית השנה בלבד, עברה התובעת להתגורר בבית האבות בנתניה. כאמור, לא הובאה בפניי כל ראיה כי חלה החמרה במצבה הרפואי של התובעת ממועד התאונה ועד לחודש אפריל 2003, ועל כן, המסקנה המתבקשת הינה כי התובעת לא עברה להתגורר בבית אבות בשל החמרה במצבה, או בשל אי יכולתה של המטפלת לדאוג לצרכיה הפיזיים. 54. שוכנעתי כי על מנת לשכור שירותיה של מטפלת למשך 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע, בעלות סבירה, ניתן להעסיק מטפלת זרה בלבד וכי לא ניתן היה להעסיק בעלות דומה עובדת ישראלית. אמנם, בגין שבוע ימים בתקופה שבסמוך לאחר התאונה, שילמה התובעת למטפלת ישראלית סך של 1,500 ₪ בלבד, אולם לא הובאה ע"י הנתבעות כל ראיה כי ניתן, לאורך זמן, להסתייע בשירותיה של מטפלת ישראלית אחת. לזהות המטפלת ולאי החלפתה ע"י מספר מטפלות קיימת חשיבות במיוחד אצל קשיש במצבה של התובעת וזאת בשל מערכת היחסים הקרובה שבין המטפל למטופל, והרצון להימנע מיצירת שינויים קיצוניים בעולמו. 55. מטעם זה הנני מניח הבן "הטעה" את התובעת לחשוב כי הועברה מבית האבות בנתניה לבית האבות בבת ים בשל סגירתו של בית האבות. הטעם למעבר, האמין בעיני, הוא רצונו של הבן לקרב פיסית את אמו למקום מגוריו על מנת להקל על הביקורים אצלה ומן הסתם להגבירם. 56. יש חשיבות רבה לקשר קרוב, ככל האפשר, בין הקשיש במצבה של התובעת לבין ילדיו, כמו גם בינו לבין קשישים נוספים המתגוררים עימו בבית האבות. התובעת מתגוררת במחלקה שאינה מחלקה סיעודית, ועל כן, היא והקשישים האחרים יכולים לתקשר זה עם זה. באם המנוח היה נשאר בחיים, סביר בעיניי כי התובעת לא הייתה עוברת לבית אבות. 57. כאמור, להערכתי, המנוח היה ממשיך בעבודתו עד מלאות לו 75 לערך, דהיינו עד ליום 30.9.05. להערכתי, החל ממועד זה, המנוח יכול היה למלא את מרבית צרכיה של התובעת עד לתום תוחלת חייה. גובה הנזק סיעוד 58. התובעת זכאית להחזר הסך של 1,500 ₪ ששולם בגין העסקת המטפלת הישראלית מייד בסמוך לאחר התאונה, כשסכום זה צמוד למדד מיום 27.10.02, ועד לתשלום המלא בפועל, וסה"כ 1,560 ₪ נכון למועד פסה"ד. 59. התובעת שילמה למטפלת הפיליפינית את הסכומים כדלקמן: 3,648 ₪ ביום 1.12.02, 4,724 ₪ ביום 10.1.03, 3,730 ₪ ביום 16.2.03, 4,390 ₪ ביום 3.3.03 ו - 5,810 ₪ ביום 30.4.03. סה"כ שולם למטפלת 22,302 ₪ בגין כ - 6 חודשים, ממוצע של כ- 3,700 ₪ לחודש. הסך 22,302 בצירוף הפרשי הצמדה ותשלום מסתכם ב - 23,085 ₪ נכון למועד פסה"ד. כ - 3,850 ₪ לחודש נכון למועד פסה"ד. 60. בנוסף שולמו למטפלת דמי כיס בסך של 150 ₪ לשבוע. תשלום זה גבוה מהמקובל בשל הוצאות הנסיעה מרמת הגולן למרכז הארץ ובחזרה. סה"כ שולם סך של כ - 650 ₪ לחודש, וסה"כ 3,950 ₪ בגין כל תקופת ההעסקה. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.2.04 מסתכם ב - 4,274 ₪. כ - 700 ₪ לחודש נכון למועד פסה"ד. 61. כמו כן שולמו עבור המטפלת דמי ביטוח בסך של 1.5 $ ליום, סה"כ כ - 170 יום, וסה"כ כ - 255 $, סך השווה לכ - 1,150 ₪ נכון למועד פסה"ד. כ - 200 ₪ לחודש נכון למועד פסה"ד. 62. כן נשאה התובעת בהוצאות כלכלתה של המטפלת. על דרך של אומדנה, הנני אומד הוצאות כלכלה אלו בסך של 1,000 ₪ לחודש, לפי ערכם למועד מתן פסה"ד. 63. סה"כ עלות העסקתה החודשית של המטפלת הסתכמה בכ- 5,750 ₪ למועד פסה"ד. 64. סה"כ עלות העסקת המטפלת מיום 1.11.02 ועד 22.4.03 - 33,000 ₪. 65. לבית האבות בנתניה שולם סך של 8,500 ₪ לחודש, וכך גם משולם לבית האבות בבת ים. להערכתי, המנוח היה ממשיך לסעוד את התובעת, ולא מסתייע בעזרה של מטפלת עד הגיעו לגיל 74, דהיינו עד ליום 5.8.04. 66. מחוו"ד השמאי יוניצמן עולה כי באם הבית היה מושכר מחודש אפריל 2003 - מועד עזיבתה של התובעת את הבית, ועד לחודש מרץ 2004 - מועד בו נמכר הבית - ניתן היה להפיק דמי שכירות בסך של 300$ - 350$ לחודש. 67. הבן נשאל בחקירתו הנגדית האם הבית הושכר עד שנמכר והוא השיב: "ניסינו לשכור אותה, השכרנו אותה למישהו שלא שילם כסף, סיטואציה כואבת ... הוא לא שילם 500 ₪ אותם היה צריך לשלם". (שורות 18 - 23 בעמ' 19 לפרוטוקול). 68. לא הוכח מה שכה"ד שהתקבל ומה שכה"ד שלא שולם, אולם נוכח עדות הבן ינוכה סך של 1,200 ₪ לחודש בגין דמי השכירות לתקופה שעד למכירת הבית. 69. התובעת חסכה את הוצאות הכלכלה, החשמל, מים וארנונה שהיה עליה לשאת בהם בעת התקופה שהתגוררה בדירה. לא הובאו בפניי ראיות בעניין זה. על דרך של אומדנה הנני אומד הוצאות אלו בסך של 1,500 ₪ לחודש, תוך שהנני מביא בחשבון את הפטור החלקי מארנונה בשל גילה של התובעת ובשל עיוורונה. 70. סה"כ ההוצאות הנחסכות מסתכמות ב - 2,700 ₪. יש לנכות סכום זה מהתשלום בסך של 8,500 ₪ ששולם לבית האבות בתקופה שמיום 22.4.03, ועד למועד מכירת הבית בחודש אפריל 2004. לאחר ניכוי הסך 2,700 ₪ הנ"ל יש לפצות את התובעת בסך של 5,800 ₪ לחודש, לתקופה של כ - 12 חודשים, וסה"כ 69,600 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.10.03 ועד מועד מתן פסה"ד, הוא מסתכם ב - 72,695 ₪. 71. ממועד מכירת הבית בחודש אפריל 2004 מסתכמות הוצאותיה של התובעת, לאחר ניכוי הוצאות נחסכות, בסך של 7,000 ₪ לחודש. כאמור, להערכתי עד ליום 5.8.04, דהיינו תקופה של כשלושה חודשים, המנוח לא היה מסתייע בעזרה של מטפלת, ועל כן זכאית התובעת בגין תקופה זו לפיצוי המסתכם בסכום של 21,000 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.7.04 ועד מועד פסה"ד, ומסתכם ב - 21,800 ₪. 72. כאמור, להערכתי, המנוח היה חדל לעבוד בהגיעו לגיל 75, דהיינו ביום 5.8.05. מחד, היה למנוח יותר זמן פנוי על מנת לסעוד את התובעת, אולם מאידך, הזקנה הייתה מתחילה לתת את אותותיה גם במנוח. להערכתי, בתקופת זמן זו היה המנוח שוכר, באופן חלקי, את שירותיה של מטפלת שהייתה מסייעת בידיו לסעוד את התובעת, והוא היה עושה כן עוד ביום 5.8.04. 73. הנני מעריך עלות עזרה זו בסכום של 2,500 ₪ לחודש. כאמור, הוצאותיה של התובעת בבית האבות בניכוי ההוצאות הנחסכות מסתכמות ב - 7,000 ₪ לחודש, על כן, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 4,500 ₪ לחודש לתקופה שמיום 1.8.04 ועד ליום 30.6.06 (25 חודשים), וסה"כ 112,500 ₪. סכום זה נושא הפרשי הצמדה מיום 1.7.05, ועד מועד מתן פסה"ד ומסתכם ב - 116,399 ₪. 74. כאמור, הגעתי למסקנה כי נותרה לתובעת תוחלת חיים של 5 שנים ממועד פסה"ד. אלמלא התאונה היה המנוח כיום בן 76 שנים. להערכתי, במרוצת הזמן, בין מפאת הזדקנותה של התובעת ובין בשל הזדקנותו של המנוח עצמו, הם היו שוכרים שירותיה של מטפלת זרה בכל שעות היממה. הנני מעריך כי המנוח והתובעת היו עושים זאת החל מיום 1.7.06. 75. כאמור, הגעתי למסקנה כי עלות שכירת מטפלת זרה מסתכמת בסך של 5,750 ₪ לחודש, נכון למועד פסה"ד. כיום משלמת התובעת לבית האבות סך של 8,500 ₪ בחודש, ועל כן, יש לפצותה בגין ההפרש בסך של 2,750 ₪ לחודש, וסה"כ 153,043 ₪ למשך 5 שנים ממועד פסה"ד. 76. על דרך של אומדנה, הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עזרת קרובים מוגברת מאז התאונה ועד היום. 77. להלן הפיצוי המגיע לתובעת בגין סיעוד ממועד התאונה ועד מועד פסה"ד: תשלום למטפלת ישראלית 1,560 ₪ עלות כוללת של העסקת מטפלת פיליפינית עד ליום 22.4.03 33,000 ₪ הוצאות תשלום לבית האבות לתקופה מיום 22.4.03 עד ליום 30.4.03 72,695 ₪ הוצאת תשלום לבית האבות מיום 1.5.04 ועד ליום 5.8.04 21,800 ₪ הוצאת תשלום לבית האבות מיום 1.8.04 ועד ליום 30.6.06 116,399 ₪ שירותי סיעוד לעתיד 154,043 ₪ עזרת קרובים לעבר 10,000 ₪ סה"כ 408,497 ₪ אובדן תמיכה 78. תקופה ראשונה מיום התאונה ועד למועד בה עברה התובעת לבית אבות ביום 22.4.03 - תקופה של כ - 6 חודשים: יחושב לפי הפסד תלויים הכולל את הפסד ההכנסה מעבודה, הפסד קצבת הזקנה של המנוח, וכן את הפסד הפנסיה מקיבוץ גשר (אך לא את התשלומים כנפגע רדיפות הנאצים, שכן אלו המשיכו להשתלם עד ליום 1.10.05) ובסה"כ - 1,685 +1,736 ₪ +2,900 ₪ = 6,321 ₪. הכל בחלוקה ל - 3 ידות - ידת המנוח, ידת התובעת וידת הבית. הכנסת התובעת: 1,454 ₪. שכר המנוח בניכוי ידת המנוח - 6,321 X 2/3 = 4,214 ₪. חסכון בגין תלות המנוח בהכנסת האלמנה - 1,454 X 1/3 = 484 ₪. סה"כ הפסד חודשי של 3,730 ₪ (484 ₪ - 4,214 ₪). 3,730 ₪ X 6 חודשים = 22,380 ₪. 79. תקופה שניה מיום האשפוז בבית האבות ועד 30.9.05 - המועד בו היה המנוח מפסיק לעבוד והופסק תשלום הרנטה. ממועד מעבר התובעת לבית אבות היא אינה זכאית עוד לידת הבית ולפיכך יש לחשב לה ידה אחת בלבד בגובה שליש מהכנסת המנוח, סה"כ הכנסות: 6,321 ₪. הכנסת המנוח בניכוי ידת המנוח וידת הבית - 2,107 ₪. חסכון בגין תלות המנוח בהכנסת האלמנה = 484 ₪. הפסד חודשי - 1,623 ₪. 29 חודשים X 1,623 ₪ = סה"כ 47,067 ₪. תקופה שלישית מיום 1.10.05 ועד ליום 30.6.06, מועד סיום עבודת המנוח וקבלת הרנטה. יש לחשב הכנסות המנוח מפנסיה ( 1,736 ₪), הפסד תגמולי רדיפות הנאצים (1,041 ₪) וקצבת זקנה (1,685 ש"ח), סה"כ הכנסות 4,462 ₪. בניכוי ידת המנוח ובניכוי ידת הבית - 1,487 ₪. בניכוי חסכון ידת המנוח מהכנסת התובעת, 484 ₪. הפסד חודשי - 9 X 1,003 ₪ = סה"כ 9,027 ₪. תקופה חמישית מיום 1.7.06 ועד תום תוחלת חיי התובעת בעוד 5 שנים הפסד חודשי בסך 1,003 ₪, סה"כ 55.5623 X 1,003 ₪ = סה"כ 55,729 ₪. סה"כ הפסדי התמיכה של התובעת בגין כל התקופות: 134,202 ₪. 80. סה"כ הפיצוי המגיע לתובעת בגין סיעוד ובגין הפסד תמיכה - 542,699 ₪. תביעת העיזבון 81. בגין הוצאות קבורה ומצבה הנני פוסק לתובעת את הסך של 8,500 ₪ ששולם על ידה כנגד חשבונית מס מיום 23.10.02. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד מועד פסה"ד, הינו 10,226 ₪ סיכום 82. סה"כ הפיצוי נכון למועד פסה"ד מסתכם ב 552,925 ₪. ניכויים 83. אושרה לתובעת ע"י המל"ל גמלת סיעוד מלאה מחודש ינואר 2003, אולם, בני משפחתה סרבו לקבלה, מאחר וביקשו כי השירות יסופק ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בשעות הערב - ביממת החופשה הנהוגה לעובדים זרים. מאחר ולא היה באפשרות המל"ל לספק עובדת החל ממוצ"ש - העדיפו ילדיה של התובעת להחליף בעצמם את המטפלת, עפ"י תורנות שנקבעה ביניהם, ממוצ"ש ועד ליום ראשון אחה"צ. 84. לטענת הנתבעת סירוב התובעת אינו סירוב סביר, ומשלא פעלה להקטנת הנזק, אין לפצותה בגין עזרת הקרובים בתקופה שמחודש ינואר 2003 ועד ליום. 85. דעתי אינה כדעת הנתבעות, מהטעם כי בכל מקרה נדרשו ילדיה לסעוד את התובעת ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בשעות הבוקר, ועל כן, איני מוצא מקום לקבוע כי התובעת פעלה בעניין זה בחוסר סבירות. 86. מהסך 552,925 ₪ הנ"ל יש לנכות את ההפרש בין גמלת השארים המשולמת לתובעת ע"י המל"ל לבין קצבת הזקנה, בסכום של 127,111 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 20.9.05 בסך של 593 ₪, (בגין התשלום בסך 28,915 ₪ ששולמו ע"י המל"ל עד למועד זה), ובסה"כ 127,704 ₪. ליתרה בסך של 425,221 ₪ יווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, אגרת בימ"ש והוצאות משפט. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות