פסק דין
1. ביום 6/7/95, נפגע המערער בתאונת עבודה בה נחבל בגבו.
2. ביום 26/2/98, קבעה ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), כי החל מיום 1/8/95, למערער יש נכות יציבה בשיעור 20% לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1956- (שייקראו להלן: "המבחנים" ו"התקנות", בהתאמה), אלא שמדרגה זו יש לקזז 10% בגין "מצב קודם", לפי פריט 37(7)(א) למבחנים, כך שנכותו היציבה של המערער עקב התאונה, נקבעה על ידי הועדה על שיעור 10%.
3. המערער ערער לבית דין זה על החלטת הועדה. (בתיק ב"ל 1346/98). ביום 5/5/99, ניתן פסק דין (שייקרא להלן: "פסק הדין הקודם"), בו קיבלה כב' השופטת שפר את ערעורו של המערער והורתה על השבת עניינו של המערערת אל הועדה.
קבלתו של הערעור בפסק הדין הקודם, היתה בענין החלטתה של הועדה על ניכוי שיעור נכות בגין "מצב קודם", לאור העובדה שהועדה סמכה מסקנתה זו על מסמכים, שכאמור בפסק הדין הקודם - הראו כי המערער סבל מכאבי גב, אך לא הראו שהיה בפני הועדה ממצא של הגבלת תנועות טרם התאונה מיום 6/7/95 (ראו סעיף 5ב' לפסק הדין הקודם).
בחלק האופרטיווי של פסק הדין הקודם נאמר כך:
"לפיכך, אני מורה על השבת עניינו של המערער לועדה לעררים וזאת על מנת שתפעל כדלקמן:
א) תבחן שוב את החומר הרפואי אשר בפניה ביחס למצבו של המערער עובר לתאונה.
ב) תשקול מחדש את שיעור הניכוי בגין המצב הקודם נוכח האמור בסעיף 5 לעיל, ובמידה ולא תמצא שניתן ללמוד מהמסמכים שמתעדים מצבו של המערער מלפני התאונה, קיומה של הגבלה בתנועות תמנע מלנכות 10% מנכותו בהווה מכח פריט ליקוי 37(7)(א) לרשימת הליקויים". (ההדגשה - במקור, ח"א).
4. בהתאם לפסק הדין הקודם, הוחזר עניינו של המערער אל הועדה, אשר דנה בו ביום 5/12/99, ושבה והחליטה שדין עררו של המערער להידחות.
5. על החלטתה האמורה של הועדה - הוגש הערעור שבפני.
6. תמצית טענות ב"כ המערער
א. הועדה לא קיימה את הנחיות פסק הדין הקודם. היא שבה וקבעה את שיעור הניכוי בגין "מצב קודם" בלא שהיו בפניה ממצאים המעידים על הגבלה בתנועות טרם התאונה.
ב. טעותה של הועדה גלויה על פניה. תיקון הטעות איננו מחייב ידע רפואי ולכן מוצדק לפעול באורח יוצא מהכלל כך שבית הדין יקבע את שיעור הנכות.
7. תמצית טענות ב"כ המשיב
א. הועדה קיימה את הוראות פסק הדין הקודם.
ב. הועדה ציינה בפירוט שהמערער סבל טרם התאונה מכאבי גב תחתון. בפני הועדה היה ממצא של התכווצות שרירים בשנת 1985, והועדה קבעה שזה "בהחלט סימן אובייקטיבי". הועדה ציינה כי בשנים 1983-1984 - המערער טופל על ידי כדורים וכי מבחן לסג היה חיובי.
ג. מהסבר הועדה ניתן להבין שהרישומים טרם התאונה מעידים על הגבלה בתנועות ולא רק על כאבים.
ד. אין מדובר בטעות גלויה על פניה ובית הדין איננו מוסמך לקבוע למערער דרגת נכות.
ה. לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה.
האם הועדה קיימה את הוראות פסק הדין הקודם ?
8. כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לועדה רפואית לעררים על פי פסק דין של בית דין לעבודה, שומה על אותה ועדה לקיים את הוראותיו של פסק הדין, ולאחר שהיא דנה מחדש בעניינו של המבוטח - שוב אין בוחנים אם היו לה טעויות משפטיות אחרות קודם לכן, אלא רק אם היא אכן קיימה את פסק הדין.
לפיכך, עלי לבחון אם הועדה קיימה את הוראות פסק הדין הקודם. אם יתברר שאכן כך - הרי שדין ערעורו של המערער יהיה להידחות.
9. ההוראות שקיבלה הועדה בסעיף 6 לפסק הדין הקודם, כפי שצוטטו בסעיף 3 לעיל - היו פשוטות וברורות. הועדה היתה אמורה לבדוק את החומר הרפואי שקדם לתאונה, לראות אם ניתן ללמוד ממנו על קיומה של הגבלה בתנועות, ואם לא תמצא שכך ניתן ללמוד - היה עליה להימנע מלקזז שיעור של 10% נכות בגין המצב הקודם.
אעיר כי מאחר שמדובר על קיזוז של נכות יציבה, כביכול מכח פריט 37(7)(א) למבחנים, הרי שברור שקיום נאות של פסק הדין הקודם היה יכול להיות רק באופן כזה שקיזוז של אותה דרגת נכות היה אפשרי רק אם הועדה היתה מוצאת שטרם התאונה היה המערער במצב המצדיק קביעת דרגת נכות יציבה בשיעור 10% לפי פריט 37(7)(א) למבחנים. הערה זו מבוססת, כמו פסק הדין הקודם, על ההלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נג01-46/ מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364, 366, שם נאמר:
"הוכחת מצב קודם שיש לנכותו מהנכות הכוללת מותנה בתשובה לשאלה: אילו נבדק המבוטח על ידי הוועדה לפני קרות תאונת העבודה, כלום היה נקבע לו שיעור נכות על פי סעיף מסעיפי הליקויים? רק אז יש לנכות את שיעור הנכות שהיה נקבע לו - בטרם התאונה - משיעור נכותו הכולל. משלא הסתמכה הוועדה על נתונים מוכחים שאובחנו במערער בטרם קרות תאונת העבודה, והמצביעים על 'מצב קודם' התואם סעיף מסעיפי הליקויים (לרבות תוך התאמה), לא היה מקום לנכות אחוזי נכות בשל מצב קודם מנכותו הכוללת של המערער".
10. עיון בהחלטתה של הועדה מיום 5/12/99 - מעלה ברורות שהיא לא קיימה את פסק הדין הקודם.
הועדה לא ציינה, בשום מקום בפרוטוקול החלטתה, שיש בפניה חומר רפואי המלמד שטרם התאונה היה המערער מוגבל בתנועות החלק התחתון של גבו. למרות זאת, עמדה הועדה על דעתה שיש לקזז משיעור הנכות של המערער - 10% בגין מצב קודם.
11. טענת ב"כ המשיב בסעיף 4 לסיכומיה, לפיה מהחלטתה של הועדה ניתן להבין כי הרישומים טרם התאונה מעידים על הגבלה בתנועות - איננה יכולה להתקבל, וזאת בשל הטעמים הבאים:
א. הטענה נסמכת על התוצאה כדי להתיימר להוכיח את עצמה. כלומר, לפי הטענה, מאחר שהועדה קיזזה שיעור של 10% מנכותו הכוללת של המערער - ברור שהועדה אכן מצאה הגבלה בתנועות.
ב. הטענה משקפת את מסקנתה של ב"כ המשיב, אך מתעלמת מכך שבהתאם להלכה הפסוקה, היה על הועדה לנסח את החלטתה באופן שגם מי שאיננו רופא יכול להבין אותה. למרות שהוראת פסק הדין הקודם היתה, כאמור לעיל, ברורה ופשוטה לביצוע, הועדה נמנעה, באופן בולט, מלקבוע שיש בפניה ממצאים קודמים לתאונה המלמדים על הגבלת תנועות טרם התאונה.
ג. הועדה קבעה שטרם התאונה היו: טיפולים תרופתיים, התכווצות שרירים ומבחן לסג חיובי. הועדה לא קבעה שהיתה הגבלה בתנועות.
ד. לא זו בלבד שהועדה לא קבעה שהיתה הגבלה בתנועות טרם התאונה, אלא שהועדה קבעה שאפילו אחרי התאונה לא היתה הגבלה בתנועות. הועדה רשמה בהחלטתה כי בבדיקה היא לא מצאה כל הגבלה בתנועות. לפיכך, אם טענת המשיב בסעיף 4 לסיכומים היתה נכונה, משמעות הדבר היתה שטרם התאונה, אכן היתה הגבלה בתנועות, אך כיום - לאחר התאונה - כבר אין כל הגבלה. התאונה, כביכול, שיפרה את מצבו של המערער.
ה. כשהועדה מציינת מצד אחד שהתאונה הוסיפה שיעור של 10% לנכות הקודמת, ומצד שני קובעת הועדה שגם כיום (כששיעור הנכות הכולל הוא 20%) - המערער איננו מוגבל בתנועותיו, הרי שברור שהועדה איננה סבורה שטרם התאונה היה המערער מוגבל בתנועותיו.
12. לאור העובדה שהועדה קיזזה שיעור של 10% מנכותו של המערער, בלא שקבעה שיש בפניה ממצאים המעידים על הגבלה בתנועותיו טרם התאונה - הרי שכאמור לעיל, הועדה לא קיימה את פסק הדין הקודם, ויש לקבל את הערעור.
הסעד הראוי
13. בניגוד לעמדתה של ב"כ המשיב, אני סבור שטעותה של הועדה הינה אכן גלויה, ותיקונה איננו מצריך כל שיקול דעת רפואי.
כיום, לאחר פסק הדין הקודם, ברור שנכותו הכוללת של המערער הינה בשיעור 20% לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים. השאלה היחידה שהיה על הועדה לדון בה, על פי פסק הדין הקודם, היתה האם נכון לקזז שיעור של 10% מדרגת הנכות האמורה, כשלפי הנחיות פסק הדין הקודם (המבוססות, כאמור לעיל, על ההלכה הפסוקה), היה על הועדה להימנע מלקזז מדרגת הנכות הכוללת, אם היא לא מצאה מסמכים המלמדים על הגבלה בתנועות טרם התאונה.
14. כאמור בסעיף 11 לעיל, הועדה לא מצאה מסמכים המלמדים על הגבלה בתנועות טרם התאונה (ומהחלטתה נראה שהיא סבורה שאפילו היום המערער איננו מוגבל בתנועותיו).
העדר הממצא של הגבלת תנועות טרם התאונה, יחד עם הוראת פסק הדין הקודם, מצטרפים למסקנה שאיננה מצריכה שיקול דעת רפואי, כי הקיזוז משיעור הנכות הכולל - לא נעשה כדין ויש להימנע ממנו.
15. אשר על כן, אני סבור שצודק ב"כ המערער בטענתו שיש בעניינו של המערער לחרוג מהכלל וניתן לקבוע את נכותו בלא להשיב את עניינו של המערער אל הועדה.
ל ס י כ ו ם
16. לאור האמור לעיל - אני מקבל את הערעור.
17. מאחר שאין חולק שנכותו הכוללת של המערער היא בשיעור 20% לפי פריט 37(7)(ב) למבחנים, מאחר שבהתאם להוראות פסק הדין הקודם (המבוססות על ההלכה הפסוקה) אין לקזז משיעור הנכות הכוללת במקרה שלא נמצא מסמך המעיד על הגבלה בתנועות המערער טרם התאונה, ומאחר שכאמור לעיל - הועדה לא מצאה מסמך המעיד על כך שטרם התאונה היתה הגבלה בתנועות המערער, הרי שבלא צורך בשיקול דעת רפואי ניתן לסטות מהכלל הנקוט בבית הדין לעבודה ולקבל את הערעור באופן כזה שלפיו בטל הקיזוז של שיעור 10% מדרגת נכותו של המערער.
18. אשר על כן, אני מצהיר כי שיעור נכותו היציבה של המערער בשל תאונת העבודה מיום 6/7/95, הוא 20%, בהתאם לפריט 37(7)(ב) למבחנים.
19. על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000.- ש"ח, בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/12/00, אם לא ישולמו קודם לכן.
20. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.