פסק דין
1. בפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 (להלן-החוק) על החלטת הועדה לעררים. מיום: 13.12.99, אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 74%, והחל מיום: 06.12.94.
2. ערעור זה שבפניי הינו נדבך נוסף לשורת ערעורים שהגיש המערער בקשר להחלטת הועדה לעררים.
לטענת המערער שוב טעתה הועדה לעררים משקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 74% ולא 75% ובניגוד לפסקי הדין שניתנו בעניננו בבית דין זה ובבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.
עוד נטען כי טעתה הועדה לעררים בקובעה שהמערער מסוגל לעבודה חלקית במגבלותיו הרפואיות באשר לא בדקה את כושרו לעבודה בפועל.
3. החלטת הועדה לעררים, נשוא ערעור זה, נתנה בעקבות פסק הדין שניתן בתאריך: 01.11.99, לפיו הוחזר הענין לועדה על מנת "שתראיין את המערער מחדש, תשמע טענותיו, ותתייחס אליהן בקצרה".
משהוחזר על ידי בית הדין ענינו של המערער לועדה לעררים עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ואין הועדה צריכה להתייחס לפסקי דין קודמים שניתנו בעניננו.
4. עיון בפרוטוקול הועדה לעררים מעלה כי הועדה התייחסה לכל תלונותיו של המערער כפי שפרטה בפרוטוקול.
הועדה ציינה כי הבעיה הדומיננטית הבריאותית הקיימת במערער לענין אי כושר היא בתחום האורולוגי.
הועדה התייחסה בנפרד לכל יתר הליקויים הרפואיים הנטענים, וציינה כי בהסתמך על התיעוד הרפואי, אין להם בסיס פתולוגי מבחינה רפואית ואין בקיומם של אותם ליקויים כדי לפגוע בכושרו להשתכר.
הועדה קבעה כי היא "מתרשמת שהנ"ל מסוגל לעבוד חלקית 3 שעות ביום בעבודות ללא מאמץ עם תנאים סניטריים הולמים ללא מאמץ ריאתי מופרז".
הועדה ציינה כי הא קובעת "דרגת אי כושר חלקית גבוהה של 74%".
5. הועדה לעררים אינה מוסמכת לפעול מיוזמתה שלה לחקירת התשתית העובדתית שתשמש בסיס להחלטתה, ולכן אין בסיס לטענת המערער כי היה על הועדה לבדוק את כושרו לעבודה בפועל.
6. משקבעה הועדה כי המערער מסוגל לעבודה חלקית, תוך הנמקה והתייחסות לכל אחד מהליקויים הרפואיים, הרי שלא נפלה טעות משפטית בהחלטתה בקביעת דרגת אי כושר של 74% בלבד.
7. הערעור נדחה.
8. ניתן להגיש בקשת ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.