פסק דין
התובעת, ילידת 1.8.30, נפלה ונפגעה ונגרמו לה נזקי גוף בעת שהלכה מביתה שהיה באותה עת ברח' סוקולוב 24 לכיוון תחנת אוטובוס ופסעה על מרצפות מדרכה שבורות ובלתי תקינות בסמוך לבית ברח' סוקולוב 24 ביום 18.5.2000 (להלן: "התאונה"; סעיפים 1 עד 4 לתצהיר התובעת).
התביעה היא לפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.
עובדת קיום התאונה וסיבותיה, שהועמדה בספק על ידי הנתבעת, הוכחו לטעמי ככל הדרוש.
תצהירה של התובעת לא נסתר בחקירתה הנגדית; בנה של התובעת הציג בפני בית המשפט תמונות שצולמו על ידיו בסמוך לתאונה, המראים את מצב המדרכה באותה עת (מוצגים במ/2) ולאחר שתוקנו, כמסתבר על ידי הנתבעת (מוצגים במ/3).
אין ממש בטענות הנתבעת באשר למועדי צילום התמונות הנ"ל או מיקומן.
על גב התמונות במ/2 מצויה חותמת המצביעה לכאורה על כך שהתמונות פותחו ביום 30.6.2000 מועד התואם את דברי התובעת ובנה על כך שהתמונות צולמו כשבועיים שלשה לאחר התאונה, ותוך התחשבות בכך שהפיתוח נעשה לאחר גמר סרט הצילום [ עדות התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון ביום 19.11.2003 (להלן: "פרוטוקול א'") בסוף העמוד ובעמוד 6 בתחילתו וכן עדות בנה מר אמנון דיין (להלן: "אמנון"), בסעיף 3 לתצהירו ובעמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 30.5.2004 (להלן: "פרוטוקול ב'" מראשית ועד אמצע העמוד ].
מאוחר יותר צילם אמנון את המקום לאחר התיקון, התמונות מוצג במ/3, כאשר החותמת על גב התמונות מעידה לכאורה על כך שהן פותחו ביום 20.20.2000, מועד התואם את דברי אמנון בעדותו ותצהירו שהוא צילם את המקום לאחר התיקון כחודשים שלשה לאחר התאונה (סעיף 5 לתצהיר אמנון וכן עדותו בעמ' 3 לפרוטוקול ב' בסוף העמוד).
אמנון עמד על דבריו בעדותו גם כאשר נטען כלפיו שיש בידי הנתבעת רישומים, שאינם, על כך שהתיקון נעשה שנה וחצי לאחר המועד לו הוא טוען.
העדר רישומים כמו העדר כל ראיה שיכולה הייתה הנתבעת להביא מסייעים לעדות התובעת, ככל שזו נזקקת לסיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ].
ברור מהתמונות שהמקום המצולם בהן, לפני התיקון ולאחריו, הוא אותו מקום; הרחוב נראה ברור והנתבעת הייתה יכולה לברר האם מדובר ברחוב סוקולוב אם לאו, לאור טענותיה שלא הוכחו ואין להם שמץ של ראיה, על כך שאמנון והתובעת בחרו להם מקום כלשהו לצלמו.
הנתבעת יכולה הייתה לברר ברישומיה על התיקון שנעשה באותו מקום, אך היא התחמקה מלבדוק לעומקם של דברים את רשומותיה לעניין התיקונים שנעשו או לא נעשו ברח' סוקולוב (ראה התשובות לשאלון שנשלח לעיריה, ונענה פעמיים, הכלול בתיק מוצגי התובעת; יצוין שהתיק לא הוגש פורמלית אך נראה כי הצדדים מסתמכים כנתון על תיקי המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט, גם אם לא הוגשו כראיה באופן פורמלי).
אי הבאת כל ראיה על ידי הנתבעת, מקום שיכולה הייתה בקלות להביאה, פועל כנגדה ומהווה סיוע לעדות התובעת, כמו גם התשובות המתחמקות לשאלון.
"..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615).
"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].
מכאן, שהתאונה הוכחה כדבעי.
אי ידיעת הנתבעת, כפי העולה מהתשובות לשאלונים, על המתרחש בעירה, לרבות מצב המדרכות, שכפי הנחזה בתמונות הנ"ל היה בכי רע, משליך על חבותה החוקית כלפי התובעת ועל אחריותה של הנתבעת בנזיקין כלפיה; הנתבעת שמה מכשול בפני התובעת בכך שהמדרכה שעליה פסעה התובעת הייתה לקויה במידה קשה; המרצפות היו שבורות ובולטות החוצה כמעט לכל רוחב המדרכה במקום התאונה והנתבעת אפילו אינה יודעת מתי נודע לה, אם בכלל, על המפגע ומתי תקנה אותו;
אחריותה של הנתבעת היא על כן ברורה [ ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ. מנחם שחם, "תקדין" עליון 95(1), 1011 ].
שלא כבמקרה הנ"ל, נראה לי שמקרה זה יש מקום לחיוב התובעת באשם תורם; אין זה מקרה שבו התובעת לא ידעה על המכשול או לא שמה לב אליו מכך שאין חובתה להביט לכיוון הרצפה; במקרה זה אומרת התובעת בעדותה שמקום התאונה היה סמוך לביתה, היא ידעה מקודם על מצב המדרכה עוד לפני הליכתה עליה ביום התאונה ובנוסף נראה כי היא ניסתה להימנע מללכת על המרצפות השבורות, בצורה כלשהי, מתוך ראייתן, אך לא צלח בידיה ("...נכון שראיתי את המדרכה שהייתה לא בסדר עוד לפני התאונה...אני הלכתי שמאלה ונתקלתי ונפלתי" תחילת ואמצע עמ' 5 לפרוטוקול א'").
בהתחשב ברמת האשם התורם שנקבעה בפסק הדין ע"א 316/75 אלן שור ואח' נ. מדינת ישראל ואח', פדי לא1 עמ' 299, אני קובע את שיעור האשם התורם של התובעת לכדי 20%.
לתובעת נגרמו שברים בשורש כף היד השמאלית, שהיא ידה הדומיננטית; מומחי הצדדים מסכימים לכך לעצם הקביעה בדבר השבר ומגבלותיו ונראה כי לאחר שהוברר למומחה הנתבעת, ד"ר ישראל קליר, שהיד שנפגעה לתובעת היא היד הדומיננטית, שוב אין הבדל בינו לבין מומחה התובעת באשר לשיעור נכותה של זו בגין הפגיעה הנ"ל והיא בגדר של 10% (עדות ד"ר לקיר, עי' 8 לפרוטוקול ב' שורה אחרונה לחקירתו הנגדית).
התובעת התלוננה גם על מגבלות בכתפה השמאלית; אין חולק על כך שלא נצפתה פגיעה בכתף השמאלית של התובעת בכל ממצא אובייקטיבי והמומחה מטעמה מסתמך למעשה על תלונותיה בעניין זה (ראה עדותו של המומחה ,ד"ר לוקיץ' בעמ' 1 לפרוטוקול א' וכן עי' 3 באמצע העמוד).
ניתן היה לקבל, אולי, את עמדתו של ד"ר לוקיץ' אלמלא נצפתה התובעת על ידי חוקר הנתבעת כשהיא תולה כביסה ללא כל קושי תוך הרמה של ידה השמאלית לגובה הכתף, ללא מאמץ נראה לעיין או כל הבעת כאב או מוגבלות, כפי הנחזה מהקלטת שצולמה, מוצג במ/5.
לאור האמור לעיל אני קובע את נכותה של התובעת לכדי שיעור של 10% נכות, כפי המתאים לשבר בשורש כף היד של ידה השמאלית הדומיננטית.
התובעת מבקשת פיצוי בשני ראשי נזק: כאב וסבל ועזרה בביצוע עבודות בית בהיותה מוגבלת בתנועות כף היד (ראה דברי בא כח התובעת בישיבת קדם המשפט ביום 16.1.2003).
על מקרה זה אין חלים מבחני חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 ואת שיעור הפיצוי המגיע לתובעת בגין "כאב וסבל" יש לקבוע על פי נסיבות המקרה ובלא להסתייע במכפלה כלשהי של סכומי הפיצוי הנקבעים על פי החוק הנ"ל ובין היתר בהתחשב בגילה ובכמות הסבל שנשאה בו ותישא במהלך חייה (ע"א 398/99 קופת החולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ. לאה דיין ואח', פדי נו1 עי' 765; ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ. מאג'דה קרעאן ואח' "דינים" עליון סט 68; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ. הרב נסים זאב ואח' , פדי נה5 עי' 241 ).
התובעת היא כאמור בת כ - 75 שנה, סובלת מהגבלת התנועה בידה הדומיננטית והייתה מגובסת תקופה של כחודש וחצי ולאחר מכן עברה טיפולים שונים (סעיף 8 לתצהיר התובעת).
לאור האמור לעיל אני קובע את שיעור הפיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה לכדי הסך של -.30,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.
התובעת מסתייעת, לעדותה, בשירותיו של עוזר בית אחת לשבוע; גם בהנחה שאכן כך הדבר, סביר בעיני שהייתה זקוקה לעזרה כזו בגילה, ובהתחשב במצבו הבריאותי של בעלה של התובעת שהוא חולה לב ולאחר אירוע מוחי (ראה תצהירו של מר ציון דיין, בעלה של התובעת).
מאידך, סביר בעיני גם שלאור מצבה לאחר התאונה, תזדקק התובעת לעזרה נוספת, מעבר לזו הרגילה ואני קובע את שיעור הפיצוי המגיע לה בגין עזרה כזו, באופן גלובלי לכדי שיעור של -.30,000 ₪, עבר ועתיד, נכון ליום מתן פסק הדין.
לאור האמור לעיל תפצה הנתבעת את התובעת בסך של -.48,000 ₪ (לאחר ניכוי "אשם תורם" כאמור) בצרוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה, בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל ובשכ"ט עו"ד בסך של -.9,600 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.