##הקדמה:## במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח, כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקן או סחורותיו של התובע. לאמור - כי המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתו של התובע וכי התרגל לראות בחזות המוצר את סחורתו של התובע. עוולת גניבת העין, לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין, ככוללת אף הגנה כנגד תחרות בלתי הוגנת. סעיף 59 לפקודה קובע כי מי שגורם או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין. יסודה המרכזי של עוולה זו הוא הפגיעה בזכות הקניינית של התובע ליהנות מפירות המוניטין שרכש לגבי המוצר. ##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעת: ______ בע"מ, ח.פ. _________, חברה פרטית המאוגדת כדין בישראל, אשר כתובתה הרשומה היא _________, תל אביב (להלן: "התובעת"). התובעת עוסקת מזה שנים רבות בייצור, שיווק ומכירה של אביזרי חשמל דקורטיביים לשימוש ביתי, ובפרט אביזרים הכוללים מפסק יחיד, מפסק כפול ושקע חשמלי, תחת השם המסחרי "מודלוקס". 2. הנתבעות: א. ______ בע"מ, ח.פ. _________, חברה פרטית המאוגדת כדין בישראל, אשר כתובתה הרשומה היא _________, חיפה (להלן: "הנתבעת 1"). ב. ______ בע"מ, ח.פ. _________, חברה פרטית המאוגדת כדין בישראל, אשר כתובתה הרשומה היא _________, ירושלים (להלן: "הנתבעת 2"). הנתבעות עוסקות, בין היתר, בייצור, שיווק ומכירה של אביזרי חשמל דומים לאביזרי התובעת, תחת השם המסחרי "פאר-דה-לוקס". ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש בזאת: א. לקבוע כי הנתבעות ביצעו עוולת גניבת עין כלפי התובעת, בהתאם לסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999. ב. להורות לנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיהן, בסך של _________ ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. ג. להוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות, עובדיהן, שלוחיהן וכל מי מטעמן, לייצר, לשווק, למכור או להפיץ אביזרי חשמל דקורטיביים הדומים לאביזרי התובעת, ובפרט כאלה הנושאים את השם "פאר-דה-לוקס" או כל שם אחר בעל סיומת דומה ל"מודלוקס", או בעלי עיצוב חיצוני דומה. ד. לחייב את הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 4. התובעת החלה לייצר ולשווק את אביזרי החשמל הדקורטיביים תחת השם "מודלוקס" בשנת 1978, והשקיעה משאבים ניכרים בפיתוח, עיצוב ושיווק מוצרים אלו, אשר רכשו מוניטין רב וזיהוי ייחודי בקרב הציבור הרחב. 5. אביזרי התובעת, ובפרט המפסק היחיד, המפסק הכפול והשקע החשמלי, התאפיינו בעיצוב חיצוני ייחודי, סולם צבעים אחיד ואיכות גבוהה, אשר הפכו אותם למובילים בשוק הישראלי ורכשו "משמעות משנית" המקשרת אותם באופן בלעדי עם התובעת. 6. בחודש נובמבר 1983, החלו הנתבעות לייצר ולמכור אביזרי חשמל דומים באופן מחשיד לאביזרי התובעת, תחת השם "פאר-דה-לוקס", תוך חיקוי מכוון של העיצוב החיצוני, סולם הצבעים והתדמית הכללית של מוצרי התובעת. 7. חיקוי זה, אשר כלל דמיון כמעט מוחלט במידות, בצורה וברושם הכללי, יחד עם בחירת שם בעל סיומת זהה ("לוקס"), נועד לנצל את המוניטין שרכשה התובעת ולהטעות את ציבור הצרכנים לחשוב כי מוצרי הנתבעות הם למעשה מוצרי התובעת. 8. עילת התביעה נולדה עם תחילת שיווק ומכירת מוצרי הנתבעות בחודש נובמבר 1983, אשר גרמו וגורמים לתובעת נזקים כלכליים משמעותיים עקב אובדן מכירות, פגיעה במוניטין ודילול שוק. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה זו נובעת מהיותה תביעה אזרחית שעניינה עוולת גניבת עין, אשר סכום התביעה הכספי עולה על סמכותו של בית משפט השלום, וכן מהיותה תביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה קבוע. 10. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה נובעת מכך שמקום מושבה של התובעת הוא בתל אביב, וכן מכך שהמעשים המהווים את עוולת גניבת העין בוצעו, בין היתר, בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## מוניטין ומשמעות משנית ## 11. התובעת תטען כי אביזרי החשמל מתוצרתה, המשווקים תחת השם "מודלוקס", רכשו מוניטין רב ומשמעות משנית בקרב ציבור הצרכנים בישראל, עד כי הציבור מזהה את המוצרים על פי חזותם ועיצובם החיצוני כתוצרת בלעדית של התובעת. 12. התובעת תדגיש כי השימוש הייחודי, הממושך והנרחב באביזריה במשך למעלה מחמש שנים קודם לכניסת הנתבעות לשוק, יחד עם היקף מכירותיה הנרחב, מהווים הוכחה מספקת לרכישת המוניטין והמשמעות המשנית הנדרשים על פי הפסיקה. 13. התובעת תטען כי עצם העתקת המוצר על ידי הנתבעות, ללא כל סיבה פונקציונלית סבירה לחיקוי, מלמדת על ניסיון מכוון להיתלות במוניטין של מוצרי התובעת ומהווה אינדיקציה חזקה לקיומה של המשמעות המשנית בעיני ציבור הלקוחות. 14. התובעת תציין כי העובדה שהנתבעות מייצרות דגמים נוספים המיועדים לאותן פונקציות ושימושים, מחזקת את המסקנה כי מאחורי עיצוב האביזרים המועתקים לא עמד צורך פונקציונלי, אלא רצון לנצל את המוניטין של התובעת. 15. התובעת תטען כי הודאת מנהל הנתבעת 2 בהזמנת חומר גלם באותו גוון של מוצרי התובעת, בהיעדר סיבה מעשית אחרת, מוכיחה כי החיקוי היה מכוון ונועד להיבנות מהמוניטין שרכשו מוצרי התובעת בשוק. ## חיקוי מכוון ודמיון מטעה ## 16. התובעת תטען כי הנתבעות חיקו באופן מכוון את העיצוב החיצוני, סולם הצבעים והתדמית הכללית של אביזרי "מודלוקס", באופן היוצר דמיון כמעט מוחלט בין המוצרים, עד כדי הטעיה ממשית של ציבור הצרכנים. 17. התובעת תדגיש כי הדמיון בין המפסק והתקע של הנתבעות לבין תוצרתה, לרבות סולם הצבעים והעיצוב במידותיו ובצורה שהוא משאיר בעין הצופה, אינו מקרי אלא תוצאה של חיקוי מכוון ושיטתי. 18. התובעת תציין כי למרות ניסיונות הנתבעות להצביע על הבדלים מינוריים, הרושם הכללי המתקבל מהשוואת המוצרים הוא של חיקוי מכוון, אשר נועד ליצור בלבול בקרב הצרכנים ולגרום להם לחשוב שהם רוכשים את מוצרי התובעת. 19. התובעת תטען כי בחירת השם "פאר-דה-לוקס" על ידי הנתבעות, בעל סיומת זהה ("לוקס") לשם "מודלוקס" של התובעת, מחזקת באופן משמעותי את סכנת ההטעיה, במיוחד כאשר מדובר במוצרים זהים כמעט לחלוטין. 20. התובעת תדגיש כי השילוב של דמיון ויזואלי כמעט מוחלט, יחד עם דמיון צלילי בשמות המוצרים, יוצר סכנת הטעיה גבוהה במיוחד, כפי שנפסק בפסיקה רלוונטית בענייני גניבת עין. ## סכנת הטעיה בפועל ## 21. התובעת תטען כי קיים חשש ממשי להטעיית הציבור כתוצאה ממעשי הנתבעות, וכי סכנה זו מתחזקת לאור אופי האביזרים וסוג לקוחותיהם, שהינם מוצר ביתי נפוץ המשווק לציבור הרחב והפחות מיומן. 22. התובעת תדגיש כי צרכן רגיל, הרואה את אביזרי הנתבעות הזהים כמעט לחלוטין לאלו של התובעת, כשעליהם שם בעל סיומת זהה, יניח בטעות כי הוא רוכש את האביזרים המוכרים של "מודלוקס" אותם חיפש. 23. התובעת תציין כי חוג לקוחותיהם הפוטנציאליים של אביזרים אלה כולל רבים שאינם מדקדקים בהבדלים החבויים מתחת לעיצוב החיצוני, ולפיכך הדמיון הרב בין האביזרים עלול להטעותם בקלות. 24. התובעת תטען כי הובאו בפני בית המשפט קמא ראיות אובייקטיביות המעידות על סכנת ההטעיה הקיימת בנסיבות העניין, וכי ניתן היה להגיע למסקנה זו גם בהיעדר עדות ישירה בדבר הטעיה בפועל. 25. התובעת תדגיש כי העדות בדבר מכירת שקע של הנתבעות ללקוח שביקש מוצר "מודלוקס", תוך זיהויו המפורש על ידי הזבן כמוצר של "מודלוקס", מהווה הוכחה חותכת להטעיה בפועל ומחזקת את טענות התובעת. ## היקף ההגנה של עוולת גניבת עין ## 26. התובעת תטען כי עוולת גניבת העין, כפי שנקבעה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין (וכיום בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות), נועדה להגן על זכותו הקניינית של התובע ליהנות מפירות המוניטין שרכש לגבי מוצריו. 27. התובעת תדגיש כי הפסיקה הרחיבה את היקף ההגנה של עוולת גניבת העין, כך שתכלול לא רק הטעיה בדבר מקור הסחורה, אלא גם כל מצג שווא העלול לגרום לפגיעה בעסקיו של התובע. 28. התובעת תציין כי גם אם יפורש סעיף 59 לפקודה באופן מצומצם, כפי שנטען על ידי הנתבעות, הרי שדי בפירוש זה כדי לבסס את מסקנת בית המשפט קמא בדבר קיום עוולת גניבת העין, לאור הדמיון המובהק והטעיית הציבור. 29. התובעת תטען כי אבן הבוחן שעל פיה יפול דין לשבט או לחסד היא הגינות התחרות, וכי אין זה בגדר תחרות הוגנת להרשות לנתבעות ליהנות מביקוש שהתובעת יצרה בעמל רב. 30. התובעת תדגיש כי הפסיקה הכירה בכך שעוולת גניבת עין כוללת אף הגנה כנגד תחרות בלתי הוגנת, וכי מעשי הנתבעות עולים כדי תחרות בלתי הוגנת מובהקת הפוגעת בזכויותיה של התובעת. ## חוסר תום לב וניצול מוניטין ## 31. התובעת תטען כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב מובהק ובמטרה לנצל את המוניטין וההשקעה של התובעת, תוך ניסיון להיתלות בהצלחתה ולגרוף רווחים על חשבונה. 32. התובעת תדגיש כי העתקת המוצר על ידי הנתבעות, כאשר אין סיבה פונקציונלית סבירה לחיקויו, מלמדת על כוונה ברורה להיתלות במוניטין של מוצרי התובעת ועל חוסר תום לב מסחרי. 33. התובעת תציין כי בחירת שם בעל סיומת זהה ("לוקס") למוצר שהוא העתק כמעט מדויק של מוצר התובעת, מהווה עדות נוספת לכוונה זדונית ולניסיון מכוון להטעות את הציבור ולנצל את המוניטין של התובעת. 34. התובעת תטען כי התנהלות הנתבעות, אשר כללה חיקוי מקיף של העיצוב, הצבעים והשם, מהווה ניסיון פסול להשתמש במוניטין של התובעת ללא כל השקעה מצידן, ובכך לפגוע בתחרות ההוגנת. 35. התובעת תדגיש כי הפסיקה קבעה כי ייצור מוצרים בצבעים זהים למוצרי התובעת, בהיעדר הסבר סביר, מהווה עוולה של גניבת עין, וכי הדברים תקפים גם לענייננו לאור הדמיון הרב בצבעים ובגוונים. ## השפעת האריזה על ההטעיה ## 36. התובעת תטען כי טענת הנתבעות לפיה מכירת המוצרים באריזות קרטון סגורות עם מדבקות מזהות מקטינה את סכנת ההטעיה, אינה יכולה להתקבל, שכן היא נסתרה על ידי העדויות והראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. 37. התובעת תדגיש כי ההטעיה נוצרת בעיקר בעת ההתבוננות על העיצוב החיצוני של האביזרים עצמם, וכי זהו המומנט הקריטי שבו נוצר הרושם המטעה, ולאו דווקא בעת בחינת האריזה. 38. התובעת תציין כי אין זה סביר שהקונה ירכוש את האביזרים מבלי שיעמוד קודם על טיבם הצורני, וכי פרטים המנוסחים על מדבקה המצורפת לאריזת הקרטון אינם משנים את הרושם הראשוני והמטעה הנוצר מהעיצוב. 39. התובעת תטען כי גם אם קיימת מדבקה על האריזה, הרי שצרכן ממוצע, הממהר בקניותיו ואינו מדקדק בפרטים, עלול בקלות להתבלבל בין המוצרים הדומים ולהניח בטעות כי הוא רוכש את מוצרי התובעת. 40. התובעת תדגיש כי הפסיקה קבעה כי גם אם קיימים אלמנטים מבדלים, הרי שהרושם הכללי והדמיון המהותי הם הקובעים לעניין סכנת ההטעיה, וכי במקרה דנן הדמיון גובר על כל הבדל זניח. ## נזקים שנגרמו לתובעת ## 41. התובעת תטען כי כתוצאה ממעשי גניבת העין של הנתבעות, נגרמו לה נזקים כלכליים משמעותיים, לרבות אובדן רווחים ממכירות, פגיעה במוניטין ובמעמדה בשוק, ודילול שוק. 42. התובעת תדגיש כי הנתבעות נהנו באופן בלתי הוגן מהשקעותיה של התובעת בבניית המוניטין של מוצריה, וכי רווחיהן הושגו על חשבון התובעת ובאופן הפוגע בתחרות ההוגנת. 43. התובעת תציין כי הנזקים שנגרמו לה אינם ניתנים לכימות מדויק, ולכן כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לה פיצויים בגין הנזקים הלא ממוניים, לרבות פגיעה במוניטין ובשם הטוב, בהתאם לשיקול דעתו. 44. התובעת תטען כי מעשי הנתבעות גרמו לה גם נזקים עקיפים, כגון הוצאות משפטיות והוצאות שיווק נוספות שנדרשו על מנת להגן על המוניטין שלה ולמנוע הטעיה נוספת של הציבור. 45. התובעת תדגיש כי הפיצויים המבוקשים נועדו לא רק לפצותה על נזקיה, אלא גם להרתיע את הנתבעות ואחרים מלבצע מעשים דומים בעתיד, ובכך לשמור על עקרונות התחרות ההוגנת בשוק. ## אחריות הנתבעות ## 46. התובעת תטען כי הנתבעות אחראיות במשותף ובנפרד לביצוע עוולת גניבת העין, וכי מעשיהן המשותפים הובילו לחיקוי המכוון ולהטעיית הציבור. 47. התובעת תדגיש כי הנתבעות פעלו בתיאום ובשיתוף פעולה על מנת לייצר, לשווק ולמכור את המוצרים המועתקים, וכי אחריותן היא אחריות מלאה ובלתי ניתנת לחלוקה. 48. התובעת תציין כי גם אם יטען כי הנתבעות פעלו בנפרד, הרי שכל אחת מהן אחראית למעשיה שלה, אשר מהווים עוולת גניבת עין בפני עצמה, וכי יש לחייבן בפיצויים ובצו מניעה. 49. התובעת תטען כי הנתבעות היו מודעות היטב למוניטין של מוצרי התובעת ולעיצובם הייחודי, ובחרו במודע לחקות אותם, ובכך פעלו בזדון ובחוסר תום לב. 50. התובעת תדגיש כי אחריות הנתבעות נובעת הן מהוראות חוק עוולות מסחריות והן מעקרונות דיני הנזיקין הכלליים, המטילים אחריות על מי שגורם נזק לרעהו במעשה עוולה. ## צו מניעה קבוע ## 51. התובעת תטען כי לאור חומרת מעשי הנתבעות והפגיעה המתמשכת במוניטין שלה, יש להוציא צו מניעה קבוע שיאסור עליהן להמשיך ולייצר, לשווק או למכור את המוצרים המועתקים. 52. התובעת תדגיש כי צו המניעה נחוץ על מנת למנוע נזקים עתידיים לתובעת, להגן על המוניטין שלה ועל זכויותיה הקנייניות, ולמנוע הטעיה נוספת של ציבור הצרכנים. 53. התובעת תציין כי ללא צו מניעה קבוע, הנתבעות ימשיכו לנצל את המוניטין של התובעת ולגרוף רווחים על חשבונה, ובכך יפגעו בעקרונות התחרות ההוגנת ובסדר הציבורי. 54. התובעת תטען כי צו המניעה צריך להיות רחב דיו כדי למנוע כל ניסיון עתידי של הנתבעות לחקות את מוצריה, בין אם באמצעות שינויים קלים בעיצוב או בשם, ובין אם בדרכים אחרות. 55. התובעת תדגיש כי הוצאת צו מניעה קבוע היא סעד צודק והוגן בנסיבות העניין, וכי הוא הכרחי על מנת להבטיח את זכויותיה של התובעת ולמנוע את המשך הפגיעה בה. ## הוצאות משפט ושכר טרחה ## 56. התובעת תטען כי לאור התנהלות הנתבעות, אשר חייבה את התובעת להגיש תביעה זו ולהשקיע משאבים רבים בהוכחת טענותיה, יש לחייב את הנתבעות בהוצאות משפט מלאות ובשכר טרחת עורך דין. 57. התובעת תדגיש כי חיוב הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחה ישקף את חומרת מעשיהן ואת הצורך להרתיע אותן ואחרים מלבצע עוולות דומות בעתיד. 58. התובעת תציין כי הסכומים המבוקשים בגין הוצאות משפט ושכר טרחה סבירים והולמים את היקף העבודה המשפטית שנדרשה ואת מורכבות התיק. 59. התובעת תטען כי חיוב הנתבעות בהוצאות אלו יבטיח כי התובעת לא תישא בעלויות הכרוכות בהגנה על זכויותיה מפני מעשי עוולה. 60. התובעת תדגיש כי הפסיקה נוהגת לחייב צדדים שביצעו עוולות מסחריות בהוצאות משפט ושכר טרחה משמעותיים, וכי יש לנהוג כך גם במקרה דנן. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא עוולת גניבת עין:## יצוין כי לאחר מתן פסק הדין נכנס לתוקפו חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט 1999. סעיף 28 לחוק זה, מבטל את עוולת גניבת עין הקבועה בסעיף 59 לפקודת הנזיקין ומגדיר תחתיה בסעיף 1 לחוק עוולת גניבת עין בלבוש אחר. פסק דין השופט י' מלץ: 1. נושא ההליכים בערעור זה הינם אביזרי חשמל דקוראטיביים לשימוש ביתי, הכוללים מספק יחיד, מפסק כפול ושקע חשמלי ואשר יוצרו על ידי המשיבה החל משנת 1978 תחת השם "מודלוקס" (להלן - "האביזרים"). ב- 17.11.83 - זמן קצר לאחר שהמערערות החלו לייצר ולמכור אביזרים דומים לאביזרי המשיבה (תחת השם "פאר-דה-לוקס"), הגישה המשיבה תביעה לפיצויים כנגד המערערות על הנזק שנגרם לה כתוצאה מחיקוי מוצריה על ידי המערערת (ת"א 2374/83). מלכתחילה הוגשה התביעה בהתבסס על הפרת ההגנה אשר הייתה מוקנית אז למשיבה מכוח פקודת הפטנטים והמדגמים בגין שלושה מדגמים רשומים ובעילה נוספת של גניבת עין בהתאם לסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). אלא שבינתיים פסק הרשם המלומד של סימני המסחר, שהמדגמים הרשומים על שם התובעת בטלים, מאחר שהמערערים הצליחו להוכיח פרסום מוקדם של האביזרים נושאי המדגמים. נותרה איפוא עילת "גניבת העין" בלבד, ועל פי החלטת בית המשפט קמא (כבוד השופט טלגם) מיום 15.2.87 פוצל הדיון בתובענה ונקבע, כי בשלב בראשון תדון שאלת הוכחת קיומה של עוולת גניבת העין. בהחלטתו מיום 29.3.87 קבע השופט המלומד, כי המשיבה רכשה מוניטין בעיצוב החיצוני של אביזריה, וכמו כן, בהסתמך על הדימיון הרב בין אביזרי המשיבה לאלו של המערערות, כי יש בדגמים המיוצרים על ידי המערערות כדי להטעות את ציבור הצרכנים לחשוב שהם תוצרת המשיבה. לפיכך מצא, כי המערערות אחראיות בעוולה של גניבת עין כלפי המשיבה (להלן - ההחלטה). בעקבות החלטתו זו אף הוציא השופט המלומד ביום 5.5.87 צו מניעה קבוע כנגד המערערות. בערעורן לפנינו, כנגד קביעת האחריות הנזיקית, טוענות המערערות, כי המשיבה לא נשאה בנטל הוכחת המוניטין שנקנה לאביזרים שהיא מייצרת. כמו-כן, סבור בא-כוחן המלומד, כי לא עלה בידה להוכיח את קיום סכנת ההטעיה, וכי אלמלא טעה בית המשפט קמא בפרשו את עוולת גניבת העין, לפי סעיף 59 לפקודה, ככוללת אף הגנה כנגד תחרות בלתי הוגנת, לא ניתן היה לקבוע את חבותן של המערערות בביצוע העוולה כלפי המשיבה. 2. סעיף 59 לפקודה קובע לאמור: "מי שגורם או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין". יסודה המרכזי של עוולה זו הוא הפגיעה בזכות הקניינית של התובע ליהנות מפירות המוניטין שרכש לגבי המוצר (בר"ע 72 / 253 [1]: [10] (1939 Drape .v Trist) () במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח, כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקן או סחורותיו של התובע (ראה ע"א 74/ 649 [2], בעמ' 406). לאמור - כי המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתו של התובע וכי התרגל לראות בחזות המוצר את סחורתו של התובע (ע"א 64 / 261 [3]. בעמ' 279) ייתכן כי זיהוי המוצר בציבור נעשה על-פי עיצובו החיצוני המיוחד או אף על-פי צורתה החיצונית של אריזתו, ובלבד שהייחוד הוא כזה אשר מנחה את הצרכנים בעת הרכישה (ראה: ת"א (י-ם) 84 499 [8], בעמ' 329; ג' גינת, "גניבת עין" דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) 15). 3. טענתן של המערערות בעניין זה הוא, כי לא הוכח בבית המשפט קמא, כי העיצוב החיצוני של מוצרי המשיבה אכן מזוהה על-ידי ציבור הצרכנים כייחודי לתוצרתה של המשיבה (קרי: "המשמעות המשנית" לא נרכשה) הלכה היא, כי שימוש ייחודי, ממושך ונרחב במוצר מוכיח כשלעצמו את המשמעות המשנית הדרושה (ע"א 64 / 261 [3] הנ"ל. בעמ' 279: ע"א 77 / 679 [4], בעמ' 838, 839). מימצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מעלים בברור כי המשיבה עשתה באביזריה שימוש במשך למעלה מחמש שנים קודם ליציאת אביזריהן של המערערות אל השוק (עמ' 1 להחלטה סעיף 2 א). כמו-כן הובאו עדויות שלא נסתרו על ההיקף הרחב של מכירותיה של המשיבה בתקופה זו (עדותם של מר גרובר, איש המכירות של המשיבה, בתצהירו מיום 83. 16.11 ושל מנהל המשיבה בתצהיר מיום 87. 1 28.). להשקפתי, יש בתקופת זמן זאת, בנסיבות העניין, משום שימוש נרחב וממושך. יתר-על-כן, עצם העתקת המוצר על-ידי המערערות, כאשר אין סיבה פונקציונאלית סבירה לחיקויו, מלמדת על הניסיון להיתלות במוניטין של מוצרי המשיבה ועל קיומה של "המשמעות המשנית" הנ"ל. ההעתקה היא אינדיקאציה לעצם קיומו של המוניטין של האביזר המועתק בעיני ציבור הלקוחות (ראה פ' פרידמן, "גניבת עין: הגנתו (החלקית) של המתחרה המסחרי כנגד פרסומת של יריבו" הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 333, 343). מדבריו של העד הולנדר בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 15.2.87 עולה, כי המערערות מייצרות דגמים נוספים, מלבד הדגמים נושא ההליכים, המיועדים לאותן פונקציות ושימושים. דבר זה מחזק את המסקנה, כי מאחורי עיצוב האביזרים כפי שעיצבו לא עמד צורך פונקציונאלי כלשהו מלבד רצונן של המערערות ליהנות מהמוניטין שרכשה המשיבה לאביזרים מתוצרתה. מנהל המערערת 2 הודה בחקירתו בשלב בקשת צו המניעה, כי הזמין עבור מוצרי המערערות חומר גלם באותו גוון של מוצרי המשיבה. בהעדר סיבה מעשית אחרת לכך, אין מנוס מהמסקנה, שהחיקוי היה מכוון להיבנות מהמוניטין של מוצרי המשיבה. בפסק הדין Hofftman La Roche v. D.D.S.A Pharmaceuticals Ltd (1969) (1972) [11] נפסק, כי ייצור כמוסות בצבעים זהים לכמוסות שמייצרת התובעת מהווה עוולה של גניבת עין; וכך אמר השופט Harman בעמ' 22: “Now I myself never received from the defendants a satisfactory answer to the question why do they wish to market their goods in green and black? I can only answer that they wish to do so in order to attract to themselves some part of the plaintiff’s good will and trade on their reputation.” דברים אלו תקפים גם לענייננו, ובצדק ציין השופט המלומד בהחלטתו: "לדידי די במאמצים שעשו הנתבעות לחקות את העיצוב הזה, את מזיגת הצבעים, ואת התדמית כולה - כדי להוכיח שענין בר מוניטין הוא" (עמ' 5). 4. לעניין ההטעיה, הלכה פסוקה היא, כי על-מנת שתתקיים העוולה של גניבת עין צריך להראות גם, כי יש בדגמים, המיוצרים על-ידי המערערות, כדי להטעות את הציבור לחשוב שהם תוצרת המשיבה (ע"א 64 / 261 [3] הנ"ל.) השופט המלומד, לאחר שנתן את דעתו לדין האנגלי ובמיוחד לפסק דינו של לורד דיפלוק (Lord Diplock) בעניין [12] (1979) Erven Warnink v townend & sons , היה בדעה, כי המחוקק התכוון להרחיב את ההגנה בעניין גניבת עין, כך שתשתרע על כל מצג שווא העלול לגרום לפגיעה בעסקיו של התובע ולא רק להטעיה בדבר מקורה של הסחורה. בהמשך לדברים אלו מציין השופט בהחלטתו, "אבן הבוחן שעל פיה יפול דין לשבט או לחסד היא ההגינות של התחרות" (עמ' 5). ועל סמך קביעה זו החליט, כי "אין זה בגדר תחרות הוגנת להרשות לנתבעת להנות מבקוש שהתובעת גרמה לו" (עמ' 6). בשל כך מצא כי התקיימו יסודות העוולה. בא-כוח המערערות טוען, כי בהנמקתו זו סטה בית המשפט קמא מן הדין ומן ההלכה הפסוקה, בהרחיבו את יריעת ההגנה של עוולת גניבת העין באופן שתכיל אף הגנה מפני תחרות בלתי הוגנת. אכן, ההלכה שנפסקה בבית-משפט זה לעניין רוחבה המוגבל של ההגנה (ב"ש 85 894 (ע"א 85 / 490) [5]. בעמ' 528) גורסת, כי: "אנו כבולים לעוולה החקוקה בסעיף 59 הנ"ל, ואין החוק שלנו מכיר בעוולה כללית של תחרות בלתי הוגנת או של פגיעה בהלכות המסחר ההוגן". ראה גם: ר"ע 87 / 40 [6], בעמ' 616 מול אותיות השוליים ד-ה. לטענת בא-כוח המערערות, הלכה זו מחייבת דחיית הפירוש המרחיב של השופט קמא לסעיף 59 לפקודה וגוררת ביטולו של פסק הדין, שכן אין עוד תשתית ראייתית, היכולה להעמיד את יסודות עוולת גניבת העין על-פי הפרשנות המוגבלת. לאחר שחזרתי ועיינתי בחומר הראיות שהובא לפני בית המשפט קמא ובמימצאיו העובדתיים, הגעתי למסקנה, כי אין ממש בטענה זו. אינני רואה צורך לשוב ולדון בעניין היקף תחולתה של העוולה, ומתי, אם בכלל, היא מקנה סעד כנגד תחרות בלתי הוגנת או כנגד גורמים מסחריים המנצלים פוטנציאל שוקי שהם לא תרמו ליצירתו. שכן די היה בפירוש המצומצם, אשר אומץ בהלכה הפסוקה הנ"ל, כדי לבסס את מסקנתו של השופט המלומד. מן המימצאים אשר נקבעו עולה מסקנה ברורה, כי מוצרי המערערות דומים עד כדי זהות לאלו של המשיבה, באופן שקיימת סכנה ממשית להטעיית הציבור. השופט המלומד קבע במלים חד-משמעיות: "המפסק והתקע שהתובעת מתלוננת עליהם הם אכן חיקוי של תוצרתה, בעלי סולם צבעים דומה ובעלי עיצוב דומה במידותיו ובצורה שהוא משאיר בעין הצופה. ... הצדדים טרחו והביאו בפני מגוון של מיצרים משני הצדדים ונוכחתי במו עיני בדבר הדמיון ובחיקוי. הנתבעות הצביעו על הבדלים - אך אלה לא היו משמעותיים בעיני - כאמור הרושם הכללי הוא של חיקוי מכוון, למרות הכנסת שפה מובלטת כאן, והגבהה שם" (עמ' 2). לכך יש להוסיף את העובדה, שלאביזרי המערערות נבחר שם בעל סיומת זהה ("פאר-דה-לוקס") לזו של אביזרי המשיבה ("מידלוקס"). כמובן שהשימוש כשלעצמו בסיומת "לוקס" אינו חורג מגדר שימוש בתואר נפוץ, הבא להצביע על טיבו של מוצר זה או אחר, אך כאשר תואר זה נבחר לסיומת שמו של אביזר אשר הוא העתקו הכמעט מדויק של אביזר הנושא שם בעל סיומת זהה, כבמקרה דנן, הרי בנסיבות אלו יש בסיומת הזהה כדי לחזק את סכנת ההטעיה. לעניין זה ראוי להביא דברים שנאמרו בפסק הדין האמריקאי[9] miles Shoes v R.H macy & co 1952 613at : “While the visual similaritv between ‘Miles Gro.. Pals’ and ‘Gro.. Shoe’ in itself might not be confusing. the fact the that goods on which the marks are affixed are identical. together with the additional fact that the two words are closely alike in sound, make confusion likely.” סכנת ההטעיה מתחזקת עוד יותר כאשר נלקחים בחשבון אופי האביזרים וסוג לקוחותיהם: מדובר במוצר ביתי נפוץ, המשווק לציבור הרחב וניתן לרכישה בחנויות לממכר מוצרי חשמל וברשתות השיווק. אין ספק, כי ככל שציבור הלקוחות רחב יותר ומיומן פחות, בניגוד לצרכנים ספציפיים, גדלה סכנת הטעות (ראה ע"א 58 / 715 [7] הנ"ל). יש להניח, כי צרכן רגיל, הרואה את אביזרי המערערות, שכאמור זהים כמעט לחלוטין לאלו של המשיבה, כשעליהם שם בעל סיומת זהה, יניח כי הוא רוכש את האביזרים המוכרים של 'מידלוקס', אותם חיפש. ברור שחוג לקוחותיהם הפוטנציאליים של אביזרים אלה כולל רבים שאינם מדקדקים בהבדלים החבויים מתחת לעיצוב החיצוני, ולפיכך ברור כי הדמיון הרב בין האביזרים עלול להטעותם. הנה כי כן, הונחו לפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות, המעידות על סכנת ההטעיה הקיימת בנסיבות העניין, וניתן היה להגיע למסקנה זו גם בהעדר עדות ישירה בדבר הטעיה בפועל (ראה ע"א 68 / 715 [7] הנ"ל בעמ' 51-50). מכאן, שמסקנתו של השופט המלומד בעניין זה נכונה הייתה, אם כי לא מנימוקיו, ואינני רואה מקום להתערב בה. 5. עוד טוען בא-כוח המערערות, כי הן אביזרי המערערות והן אלו של המשיבה נמכרים באריזות קרטון סגורות, שעליהן מודבקות מדבקות האמורות לזהות את שם היצרן, ולפיכך יש בעובדה זו כדי להקטין את סכנת ההטעיה. טענה זו איננה יכולה להישמע, ולו משום שנסתרה על-ידי העדויות והראיות שהובאו לבית המשפט קמא (ראה לדוגמה את עדותו של מנהל המערערות - מר הולנדר - בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בתיק העיקרי מיום 15.2.87 וכן עדותו של העד אליאס דהן בעמ' 8 לפרוטוקול הנ"ל). אולם גם לגוף הטענה, אין זה סביר כי רכישת האביזרים תתבצע מבלי שהקונה יעמוד קודם על טיבם הצורני. ההטעיה נוצרת בעת ההתבוננות על העיצוב החיצוני של האביזרים - זהו המומנט הקריטי- ואין זה סביר כי פרסים המנוסחים על מדבקה המצורפת לאריזת הקרטון ישנו דבר מה. 6. די היה בכל אלה כדי להוכיח את קיום החשש להטעיה. אם בנוסף לכך הביאה המשיבה ראיה לכך כי בפועל מוטעים הלקוחות, הרי זו רק מחזקת את טיעוניה. ואכן, העד קריספל העיד (בעמ' 3 לפרוטוקול), כי באחת החנויות, בהן נמצאו מוצרי המשיבה והמערערות גם יחד, נמכר לו, לאחר שציין את עניינו במוצרי "מודלוקס" בלבד, שקע של המערערות, אשר זוהה במפורש על-ידי הזבן כמוצר של "מודלוקס". אם טעה הזבן, כיצד זה לא יטעו הלקוחות? לסיכום, דעתי היא, כי המשיבה הוכיחה את יסודות עוולת גניבת העין ועל-כן דין הערעור להידחות. המערערות ישלמו למשיבה הוצאותיה, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 5,000 ש"ח מהיום. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ. כתב תביעהמסמכיםגניבת עין