בית המשפט פסק באשר למסירת כתב התביעה - משהוצג אישור מסירה של כתב התביעה החתום על ידי אשת הנתבע, הרי הנטל להוכיח כי לא בוצעה מסירה כדין, מוטל היה על הנתבע. הנתבע יכל לדרוש כי פקידת המסירה תתייצב להחקר על תצהירה בהתאם לתקנה 522(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אך הוא לא עשה כן. עוד נפסק כי לא סביר כי אשתו של הנתבע תחתום על אישור המסירה בו רשום כי נמסר לה כתב תביעה + הזמנה לדין, ובו בעת תטען כי לא קיבלה את כתב התביעה. אין לנתבע או לאשתו הסבר כלשהו כיצד מופיעה חתימתה על אישור המסירה, וההסבר ההגיוני היחיד הוא כי קיבלה את כתב התביעה. להלן החלטה בנושא חתימת בן זוג על אישור מסירה: החלטה בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 8/3/04 בו חוייב המבקש לשלם למשיבה סכום של 676,126 ₪. בכתב התביעה נטען כי ביום 10/3/92 חתם המבקש על הסכם תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי עם המשיב. בשנת 2001 נטל המבקש הלוואה צמודה מהבנק בסכום של 540,000 ₪ בריבית קבועה של 6% לשנה, על פי הסכם הלוואה שצורף לכתב התביעה כנספח ד'. המבקש לא פרע את ההלוואה כסדרה וביום 3/12/03 עמדה יתרת ההלוואה על סך של 547,094 ₪. בנוסף, נטל המבקש בשנת 2003 הלוואה בסכום של 124,000 ₪ בריבית משתנה בשיעור של 12.75% לשנה, על פי הסכם הלוואה שצורף כנספח ו' לבקשה. לפי ההסכם היה על המבקש לפרוע הלוואה זו ב-14 תשלומים חודשיים בסכום של 8,857 ₪ כל תשלום, החל מיום 14/8/03. לפי דף החשבון שצורף לתביעה היתה יתרת הפיגור בהלוואה זו נכון ליום 3/12/03 בסך של 39,831 ₪, ואילו יתרת ההלוואה בסך של 89,040.5 ₪, ולפיכך נתבע המבקש לשלם את יתרת ההלוואה בסכום כולל של 128,871.78 ₪. יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה על כ-160 ₪ בלבד. לכתב התביעה צורף כנספח ז' גם הסדר חוב עליו חתם המבקש עם הבנק ביום 30/12/01 (להלן: "ההסדר הראשון"). במסגרת הסדר האמור הודה המבקש ואישר כי יתרת החוב בחשבונו נכון ליום 30/12/01 עומדת על סך של 698,773 ₪. לצורך פריסת החוב הוסכם כי הבנק יעמיד למבקש הלוואה בסך של 160,000 ₪ לתקופה של 6 חודשים, אשר היתה אמורה להפרע בתשלום אחד. כמו כן, סוכם כי הבנק יעמיד למבקש את ההלוואה על סך של 540,000 ₪ לתקופה של 20 שנה. בגין יתרת הפיגור בהלוואה זו הוגשה התביעה. במסגרת ההסדר הראשון שיעבד המבקש לבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין. מסירת כתב התביעה בוצעה ביום 21/1/04 בכתובתו של המבקש כשעל אישור המסירה מצויה חתימה של אשתו, גב' רינה ג'ק. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, ניתן פסק דין. יצויין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני הוגש כראיה (מש/1) הסדר נוסף שנערך בין הצדדים בשנת 2003 (להלן: "ההסדר השני"). על פי הסדר זה אישר המבקש כי יתרת חובו נכון למרץ 2003 עומדת על סך של 674,789 ₪. בהתאם להסדר השני ניתנה למבקש הלוואה על סך של 124,000 ₪, שבגין יתרת הפיגור בה הוגשה התביעה. המבקש הצהיר כי ההסדר נערך בהתאם ליכולתו הכלכלית וכי אין ולא יהיו לו טענות כנגד הבנק בקשר עם החוב. עוד הוסכם כי אי עמידה של שלושה חודשים בתשלומי ההלוואות, תגרום להעמדת כל יתרת החוב לפרעון מיידי. טענות המבקש: אשתו לא קיבלה את כתב התביעה, אמנם היא קיבלה מכתב דרישה מהבנק בדצמבר 2003 ביחס ליתרת החוב בחשבון, אך לא קיבלה את כתב התביעה. יצויין כי אשתו של המבקש מודה כי היא חתומה על אישור המסירה של כתב התביעה. המבקש ניהל משרד תיווך והמשיב התיר לו מסגרת אשראי שבין 500,000 - 400,000 ₪, ובמסגרתה פעל במשך מספר שנים. בשלב מסויים בשנת 1998-1997 הודיע לו המשיב כי על מנת להמשיך ולפעול בחשבון במסגרת האשראי בה פעל, עליו לפתוח תוכנית חסכון. לפיכך, נפתחה תוכנית חסכון על סך של 120,000 ₪, אשר בהמשך אף שועבדה לבנק. בשנת 2001, מועד בו נערך ההסדר הראשון, כפה הבנק על המבקש לקחת הלוואה בסכום של 160,000 ₪ שהיתה בסדר גודל של תוכנית החסכון נכון לאותו מועד. בכך אילץ הבנק את המבקש לקחת הלוואה במקום לפדות את תוכנית החסכון לאלתר או להמתין לפרעונה. המבקש טוען כי החתמתו על ההסדר הראשון נעשתה תוך כפיה ונגועה בהתנהגות חסרת תום לב. סמוך לדצמבר 2001 הודיע מנהל הסניף למבקש כי חרף מסגרת האשראי שהועמדה לו, עליו לפרוע את יתרת החוב שאם לא כן תיסגר פעילותו כליל. לפיכך נאלץ המבקש לחתום על ההסדר הראשון ובכלל זה שיעבד נכס מקרקעין עד לסכום של 400,000 ₪. סכום ההחזר החודשי בגין ההלוואה על סך 540,000 ₪ עמד על כ-3,500 ₪ לחודש. ביולי 2003 הגיע מנהל בנק חדש, אשר הודיע למבקש כי אין בכוונתו להעניק למבקש כל מסגרת אשראי שהיא, אז נאלץ המבקש לקחת את ההלוואה על סך של 124,000 ₪. החזר ההלוואה היה אמור להיות ב-14 תשלומים בסכום חודשי של 8,857 ₪. המבקש טען כי לא יוכל לעמוד בתשלום זה, אך בתגובה נענה שאם לא יעשה כן תיסגר פעילותו כליל. במהלך ינואר 2004 לאחר שהמבקש קיבל את מכתב הדרישה, הוא פנה ביוזמתו אל מנהל מחלקת חובות בהסדר על מנת לברר את מקור החוב. לטענתו, במעמד הפגישה לא נאמר לו כי הוגשה תביעה כנגדו. במהלך הפגישה סוכם כי המבקש יפקיד לחשבון סכומים קטנים מהסכום החודשי שהיה עליו להפקיד בחשבון בגין שתי ההלוואות שעמד על כ-14,000 ₪, וכי הבנק לא ינקוט כנגדו בהליכים משפטיים. עוד טוען המבקש כי המשיב פועל באופן כפול בכך שהוא הגיש לביצוע בהוצל"פ שיקים שנמסרו לו על ידי צדדי ג', וכי הבנק כבר גבה סכום של כ-25,000 ₪ אשר לא נוכה מסכום התביעה. החקירה במעמד הדיון במועד הדיון נחקרו המבקש ואשתו. אשתו של המבקש הודתה כי הינה חתומה על אישור המסירה של כתב התביעה. המבקש הודה בחקירתו כי הפגישה שנערכה בבנק בינואר 2004 נערכה ביוזמתו, היות וביקש שיתנו לו "קצת אויר לנשימה". באותה פגישה ניתנה למבקש ארכה של 3 חודשים בכפוף לכך שהמבקש יפקיד לחשבון כספים, בסכום שלא נקבע, במשך אותם חודשים. המבקש הודה כי לא הפקיד כספים כלשהם בחשבון. באשר להסדר הראשון, נשאל המבקש האם נכון שההלוואות שניתנו לו בשנת 2001 נועדו לפתור את יתרת החובה בעו"ש שעמדה באותו מועד על סך של 698,000 ₪. המבקש השיב כך: "הם אמרו לי שאני יארגן עוד כסף, שאני יקח עוד משכנתא והם יורידו לי 200,000 ₪, והם באמת הורידו לי 200,000 ₪, לאחר שהתכחשתי לחוב וטענתי על רביות מוגזמות". ובהמשך נשאל כך: "ש. אני מבין כי הבנק בא לקראתך, כי נתן לך הלוואות על מנת לסגור את יתרת החובה: ת. לא נכון, בתקופה שהייתי בסדר גודל של יתרת חובה של 680,000 ₪, והבטחון היחידי שהיה לבנק היתה תוכנית החסכון של אשתי, שהיתה במקור על 120,000 ₪. באותה תקופה עמדה על 170,000 ₪, על מנת להגיע לשקט תעשייתי היתה לי פגישה עם מנהל הבנק ומנהל המרחב, אמרו לי שאין לי בטחונות מספיקים, הפתרון היה שאני ישעבד את הדירה אחרי שניהלו משא ומתן. התוצאה היא שהרעתי את מצבי כי שעבדתי את הדירה". דיון: 1. באשר למסירת כתב התביעה - משהוצג אישור מסירה של כתב התביעה החתום על ידי אשת המבקש, הרי הנטל להוכיח כי לא בוצעה מסירה כדין, מוטל היה על המבקש. המבקש יכל לדרוש כי פקידת המסירה תתייצב להחקר על תצהירה בהתאם לתקנה 522(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אך הוא לא עשה כן. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב כי טענת המבקש בעניין זה הינה סתמית, בלתי הגיונית ובלתי מבוססת. לא סביר כי אשתו של המבקש תחתום על אישור המסירה בו רשום כי נמסר לה כתב תביעה + הזמנה, ובו בעת תטען כי לא קיבלה את כתב התביעה. אין למבקש או לאשתו הסבר כלשהו כיצד מופיעה חתימתה על אישור המסירה, וההסבר ההגיוני היחיד הוא כי קיבלה את כתב התביעה. לפיכך, אני סבורה כי התביעה נמסרה כדין לאשת המבקש, וכי אין בסיס לטענה בדבר ביטול פסק הדין מחובת הצדק. העובדה שכתב התביעה התקבל אצל המבקש מתיישבת גם עם העובדה שהמבקש יזם פגישה עם הנהלת הבנק בינואר 2004 וביקש כי ההליכים כנגדו יושהו. 2. באשר לטענה כי כריתת ההסדר הראשון נעשתה בנסיבות של כפיה ובחוסר תום לב - סבורה אני כי גם בטענה זו לא הראה המבקש סיכויי הצלחה. המבקש מודה כי מסגרת האשראי שהבנק העמיד לו באותה תקופה היתה על סך של 500,000 - 400,000 ₪, ואילו יתרת החובה נכון לכריתת ההסכם עמדה קרוב לסכום של 700,000 ₪, כך שמדובר בחריגה משמעותית. באותה תקופה, כפי שהעיד המבקש, הביטחון היחידי שעמד לזכות הבנק היה תוכנית חסכון על שם אשתו. מעדות המבקש עולה במפורש כי ההסדר הראשון נערך בעקבות משא ומתן שבעקבותיו העמיד הבנק למבקש הלואות ואף מחל למבקש על סכום של 200,000 ₪, בגין ריביות שהטצברו בחשבון. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב כי העמדת הלוואות, בגין יתרת החוב בחשבון העו"ש פעלה לטובת המבקש, באשר הריבית שנדרש לשלם בגין ההלוואות קטנה בשיעור ניכר מריבית חריגה בחשבון העו"ש. בגין רובו של החוב בעו"ש, הועמדה למבקש הלוואה בסכום של 540,000 ₪ אותה היה עליו לפרוע במשך 20 שנים, בריבית של 6% לשנה. היינו, הבנק הסכים לפרוס את יתרת החוב בחשבון העו"ש לתקופה של 20 שנים, במקום לדרוש פרעון מיידי. ניתן להבין גם מדברי המבקש כי יתרת החוב בחשבון העו"ש הגיעה עד לסך של כ-900,000 ₪, ואולם הבנק הסכים למחול על סכום של כ-200,000 ₪. המסקנה היא כי, מדובר בהסדר משולב שבו היו גלומים לכל אחד מהצדדים יתרונות מסויימים וחסרונות מסויימים, וכך היתרון המשמעותי שקיבל הבנק הינו משכון נכס מקרקעין להבטחת הסכם ההלוואה. מקרה דומה בעובדותיו נדון בת.א. 765/92 בבית משפט המחוזי בת"א בנק איגוד נ' לופו יעקב ואח'. גם באותו מקרה נוהל חשבון העו"ש ללא בטחונות למעט תוכניות חסכון. כשעמד החוב ביתרת חובה של כ-166,000 ₪ הציע הבנק למבקש ליתן לו הלוואה בסכום של 100,000 ₪ בריבית של 6% לשנה, כנגד בטחון בצורת משכנתא ו-5 ערבים. הבנק הבטיח לו כי אם יעשה כן ימחל לו על סך של 35,000 ₪ מסה"כ החוב, שכלל בחובו גם ריבית חריגה. בסופו של דבר גדלה יתרת החובה לסכום של 260,000 ₪, וניתנה לו הלוואה בסכום של 180,000 ₪. גם כאן מצאה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל כי מדובר היה בעיסקה משולבת שלכל צד היו יתרונות בביצועה. השופטת פלפל נתנה תוקף להסדר זה. לופו זכה מצידו לכך שהבנק ימחול לו על חלק מהריביות וכן בכך שהבנק לא פעל מיידית לגביית יתרת החוב בעו"ש, ואילו הבנק מצידו זכה לקבל בטחונות בגין ההלוואה. לאחר ששילם המבקש במשך מספר שנים את ההלוואה בסך של 540,000 ₪, טענתו המועלת כעת כי ההסדר הראשון נכרת בכפיה ובחוסר תום לב, הינה טענה המועלת באיחור רב. אין להתעלם גם כי המבקש נהנה מיתרונות ההסדר וכך נמחלה לו יתרת חוב בסך של 200,000 ₪. המבקש אינו יכול לנצל את יתרונותיו של ההסדר ולטעון ביחס לחסרונותיו כי הם נגועים בפגם ברצון. זאת ועוד, ההלכה היא כי לא כל לחץ כלכלי הינו בגדר כפיה. בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל), פ"ד מח (5) 705, קבע כב' השופט שמגר "אכן חופש הרצון מתפרש בצורה רחבה, כאשר נבחנים פגמים ברצונו של צד לחוזה. לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצ"ב), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפיה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר - בלי למצות, אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר ברירה סבירה אחרת. אם יש ברירה סבירה אחרת, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי". בע"א 4710/98 (מחוזי חיפה) משה משה נ' א.ש.ט.ס. ייזום ושיווק בע"מ (דינים מחוזי כו (9) 699) קובע כב' השופט הסי, "יכול אדם לחתום על חוזה, על שטר וכיוצ"ב מחמת לחץ כלכלי או אישי הוא נתון ובכל זאת לא יגיעו הדברים עד כדי עושק או כל עילת ביטול דומה". סיכומם של דברים: המבקש לא פירט בתצהירו מסכת עובדתית המלמדת על עושק או כפיה, ואין בו בסיס ראייתי לביסוס טענות אלה. זאת ועוד, כפי שהובהר ההסדר נחתם לאחר משא ומתן, ולמבקש עצמו צמחו יתרונות מכריתתו. אני סבורה, לפיכך, כי המבקש לא הראה כי עומדת לו טענת הגנה טובה כנגד ההסדר הראשון. 3. התנית שירות בשירות: המבקש טוען כי בשלב מסויים בשנת 1997 או 1998 נדרש לפתוח תוכנית חסכון כתנאי להמשך מסגרת האשראי - ולפיכך מדובר בהתנית שירות בשירות. ברור כי טענה זו אינה מפורטת כנדרש, ולא ברור מה היו נסיבות ההתניה היינו, מה היתה יתרת החובה באותה עת, מה היתה מסגרת העו"ש המאושרת באותה עת, האם כתוצאה מפתיחת תוכנית חסכון הוגדלה מסגרת האשראי, האם מדובר היה בתוכנית חסכון קיימת ששועבדה לטובת החשבון או בתוכנית חסכון חדשה, ומה מקור הכספים ששימשו לתוכנית החסכון. יש לשים לב כי המבקש אינו טוען כי נטל אשראי מחשבון החח"ד שלו לצורך פתיחת תוכנית החסכון. בעניין זה נפסק זה בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים, פ"ד נג (1), 577 על ידי כב' השופט אנגלרד כי: "נקודת המוצא לכל דיון חייבת להיות ההוראה הנזכרת בסע' 7 (א) לחוק הבנקאות "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר". אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות". ובהמשך: "על בית המשפט למצוא נסיבות אוביקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה" עצם העובדה שהבנק דרש בטחונות בגין מסגרת אשראי בסכום גבוה של 500,000 - 400,000 ₪, אינה פסולה כשלעצמה. לעניין זה ראה ע"א 7085/98 סריגי צביאק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' שם פסק כב' השופט לוי כך: "בנק המתנה מתן אשראי ללקוח בפתיחתה של תכנית חיסכון, מתנה מתן שירות בקבלת שירות, אך בכך לא די על מנת לכלול מקרה כזה בתחום האיסור שנקבע בסע' 7 לחוק, הואיל ויש להוסיף ולבחון אם הקשר בין שני השירותים הוא בתחום של "קשר עסקי סביר". דרישתו של בנק לפתיחת תכנית חסכון נובעת משני אינטרסים. הראשון, הוא להגדיל את רווחיו, הואיל ולקוח הפותח תכנית חיסכון, מעמיד לרשות הבנק, לתקופה מוגדרת, כספים בהם יכול הבנק לעשות שימוש ולהפיק מהם רווחים. האינטרס השני הגורם לבנק לדרוש את פתיחת תכנית החיסכון לצורך מתן אשראי, הנובע מהחשש שאותו לקוח, שלזכותו העמיד הבנק את האשראי, לא יהיה מסוגל לפרוע את חובו. הבנק אינו מוכן לשאת באופן בלעדי בסיכון זה, ולכן הוא מתנה זאת בפתיחתה של תכנית חיסכון, המשמשת כבטוחה או שיעבוד. האינטרס של הבנק לביטחון הינו אינטרס לגיטימי ומוצדק, ולמעשה, הוא זה אשר מאפשר את מתן האשראי ללקוח, ובגינו יכולים הלקוחות לנהל את עסקיהם. קיום ערובות להבטחת פירעונו של חוב, הינו גורם מרכזי ביציבות המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית. יותר מכך, האינטרס לדאוג לבטחון אינו אינטרס של הבנק בלבד, הואיל והמשק כולו נהנה מיציבותה של המערכת הבנקאית. במצב זה נכון לומר, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סע' 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יהיה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חסכון נובעת לעיתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל כן היא עונה על דרישת הקשר העיסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה. אין ללמוד מהאמור לעיל, שבכל מקום בו נדרשה פתיחת תכנית חסכון כתנאי להעמדת אשראי, פטור הבנק מחובתו להימנע מהתניית שירות בשירות. ייתכנו מקרים, בהם האינטרס של הבנק לגדיל רווחיו, גובר על האינטרס שבהבטחת החוב. במקרים אלה, מתקיימת אותה התניה אסורה של שירות בשירות. כך למשל, כאשר לקוח העמיד לרשות הבנק מגוון בטוחות, אם בדרך של שיעבוד נכסים שבבעלותו או בדרך של מתן ערבויות אחרות. דרישתו של הבנק במקרה מסוג זה לפתוח תכנית חסכון, עלולה להתפרש כהתניה של שירות בשירות. במצב זה השולט בכיפה אינו האינטרס להבטיח את החוב, אלא רצונו של הבנק להגדיל את רווחיו". וכן ראה ע"א 1277/97 א. קומרוב פונט קבלני בנין 1981 בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פדאור 98 (6) 626), שם נפסק כי: "לא ניתן לראות התניה אוטומטית של מתן שירות בשירות אם בד בבד עם פתיחת תוכניות חסכון ניתן ללקוח של בנק איזה סוג אשראי שהוא. ברור שתמורת כל אשראי הבנק זקוק לבטחונות. בטחונות יכולות להיות גם בצורה של תוכניות חסכון, במקרים מסויימים. כל מקרה צריך להיבחן לגופו. אין לעשות קורולציה אוטומטית ליישום סע' 7 לחוק הבנקאות רק בגלל העובדה שיש קרבת זמן בין מתן האשראי לבין פתיחת תוכניות החסכון". סוף דבר: מדובר בטענה כוללנית ובלתי מפורטת. לא הוכחה קורלציה בין סכום תוכנית החסכון לבין סכום מסגרת האשראי, שהיתה בסכום גבוה פי כמה. זאת ועוד, בעניין סע' 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 מכיר המחוקק במפורש בסייג לכלל האוסר התנית שירות בשירות, לפיו מותר לתאגיד בנקאי להתנות מתן שירות בקנית שירות אחר וזאת כל אימת שקיים "קשר עיסקי סביר". (ראה לעניין זה בספרו של ריקרדו בן אוליאל, דיני בנקאות, עמודים 83-85). הפסיקה קבעה כי עצם העובדה שתאגיד בנקאי דורש בטוחה כתנאי למתן אשראי אינה פסולה כשלעצמה, אלא היא באה להגן על אינטרס לגיטימי ומוצדק של הבנק לשמור על איתנותו הפיננסית. לאור כל האמור לעיל, איני סבורה כי המבקש הראה כי קיימת לו עילת הגנה בנוגע לטענה זו. 4. המבקש העלה טענות שונות בבקשתו בנוגע לסכום התביעה, שיעור הריבית שצויין בכתב התביעה, וכי בתדפיסים שצורפו לתביעה נכללת הלוואה נוספת שלא נתבעה בכתב התביעה וכיוצ"ב. בכל הטענות הללו לא מצאתי ממש. אני סבורה כי בסיכומי המשיב בסעיפים 2.2.7.2 עד 2.2.7.8, ניתנו תשובות מספקות ומתאימות לכל הנקודות הנ"ל. לא מצאתי אף ממש בטענה כי לא היו פיגורים בפרעון ההלוואות של 3 חודשים לפחות, בטרם הוגשה התביעה. 5. הטענה היחידה שבה יכול ועומדת למבקש טענת הגנה היא בנוגע להסדר השני משנת 2003. ברור לי כי הרקע להסדר זה הינו העובדה כי חשבון העו"ש היה שוב ביתרת חובה של כ-120,000 ₪, ואולם לא ברור לי מה היתה מסגרת האשראי שהעניק הבנק למבקש לאחר ההסדר משנת 2001. ונקודה זו נותרה בלתי ברורה. המבקש טוען כי בשנת 2003 הגיע מנהל סעיף חדש אשר החליט שלא להעניק לו עוד כל מסגרת אשראי והפנה את המבקש למחלקת חובות בהסדר, על מנת להסדיר עימם את יתרת החוב בחשבון העו"ש. המבקש טוען כי נאלץ לקחת הלוואה בסכום של 124,000 ₪, כשסכום ההחזר החודשי שלה היה גבוה ביותר ומעבר ליכולתו, וכי הוזהר שאם לא יעשה כן תיסגר פעילותו כליל. מעיון בנוסח ההסדר השני עולה כי שתי ההלוואות, הן ההלוואה שניתנה במסגרת ההסדר הראשון בסך של 540,000 ₪ והן ההלוואה שניתנה במסגרת הסדר זה על סך של 124,000 ₪ נכרכו יחדיו, כך שהוסכם שאי עמידה בהסדר במשך 3 חודשים תעמיד את ההלוואות לפרעון מיידי. בסופו של דבר לא עמד המבקש בסכום ההחזר החודשי המצטבר של שתי ההלוואות, והן הועמדו לפרעון המיידי. השאלה העולה היא האם הרע המבקש את מצבו בעקבות חתימת ההסדר השני וכריכת שתי ההלוואות יחדיו באותו הסדר. היינו, השאלה היא אם המבקש לא היה חותם על הסדר זה, האם יכול היה הבנק להעמיד לפרעון מיידי גם את ההלוואה על סך של 540,000 ₪ שניתנה למבקש במסגרת ההסדר הראשון, או שיכול היה לפעול כנגדו רק בגין יתרת החובה בחשבון העו"ש. סוף דבר: מדובר בביטול פסק הדין בתוקף שיקול הדעת של בית המשפט, כאשר ביחס למרבית הטענות לא מצאתי כי המבקש הראה סיכויי הצלחה. המבקש אינו כופר בחוב עצמו, ובשני ההסכמים שנערכו עם הבנק הודה ביתרת חוב בסכום גבוה. בנסיבות אלה, אני מתנה את ביטול פסק הדין בהפקדת סכום של 35,000 ₪ תוך 30 ימים מהמסירה. באם יופקד סכום זה תוך 30 ימים מהמסירה יבוטל פסק הדין. עם זאת, בתוקף סמכותי לפי תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתנת למבקש רשות להתגונן אך ורק בנוגע לטענותיו בנוגע להסדר השני שנערך עם הבנק. כמו כן, יוכל המבקש לטעון בנוגע לניכוי סכומים מסכום פסק הדין, אם נגבו סכומים כאלה במסגרת הליכי הוצל"פ שנקט הבנק כנגד צדדים שלישיים. לא יפקיד המבקש את הסכום שלעיל - תידחה הבקשה לביטול פסק דין. מסמכיםהמצאת כתבי בי דין