להלן פסק דין בנושא ביטול הקצאת קרקעות: פסק-דין השופט ד' חשין: 1 . בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות כי תבוטל החלטת המשיבים 2 ו-3 להקצות למשיבה 4 מקרקעין הידועים כחלק ממגרש 139 בגוש 472 באשדוד והמצויים ברובע ז' ברחוב רשב"י 3 (להלן - הקרקע); כי יבוטלו הסכמי הרשות והסכמי הפיתוח ביחס לקרקע שחתמו המשיבים 2 ו-3 עם המשיבה 4 ביום 12.1.06 וכי יבוטל האישור שנתן המשיב 1 ביום 6.6.06 להעברת הקרקע למשיבה 4. 2. העותרת 1 הינה חברה פרטית (להלן - העותרת), המחזיקה בקרקע ומפעילה בה, לטענתה, חמישה גני ילדים. העותרים 4-2 הינם תושבי השכונה בה מצויה הקרקע והורים לילדים בגניה של העותרת. המשיב 1 (שר הפנים) הוא המוסמך לאשר הוצאת קרקע מידי עירייה והקצאתה לכל גורם אחר (סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; להלן - הפקודה). המשיבה 2 היא עיריית אשדוד, המוסמכת להקצות קרקעות באמצעות מועצתה, בכפוף לאישור כאמור של המשיב 1. המשיב 3 הוא ראש עיריית אשדוד. המשיבה 4 היא עמותה רשומה, שהקרקע הוקצתה לה, לצורך הקמת בית כנסת. 3. ביום 13.7.05 החליטה מועצת העירייה להקצות את הקרקע למשיבה 4 (להלן - החלטת המועצה). כנגד החלטת המועצה הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע - עת"מ 316/05 (להלן - העתירה המינהלית). העותרת בעתירה המינהלית הייתה עמותה בשם מוסדות "נחלת מאיר" (להלן - נחלת מאיר), שטענה כי היא מפעילה בקרקע גני ילדים וכי היא בעלת זכויות הקניין במגרש. נחלת מאיר טענה כי הקצאת הקרקע למשיבה 4 נעשתה מבלי שהודע לה על כך, תוך פגיעה בזכותה הקניינית ופינוי גני הילדים שהיא מפעילה במקום. בכתב תשובתה של המשיבה 4 לעתירה המינהלית, טענה זו כי התברר לה שרישומה של נחלת מאיר כעמותה נמחק עוד בשנת 1997, וכי ברי, על כן, שאינה בעלת זכות קניין כלשהי. ביום 6.11.05 הגישה נחלת מאיר בקשה לתיקון העתירה המינהלית, שבה הודתה כי העמותה נמחקה בשנת 1997, אך טענה כי מייסד העמותה, הרב ג' ריבוח, לא ידע על המחיקה. נחלת מאיר טענה כי "בשלב מסויים" הועבר ניהול מוסדותיה לרשת "מעיין החינוך התורני", ולבסוף הועברה הפעלת הגנים לחברת "גני אורות המעיין" (היא העותרת שלפנינו). במסגרת הבקשה נטען עוד, כי המשיבה 2 (העירייה) ידעה והסכימה להעברת ההחזקה במקרקעין לגורמים אלו. לאור זאת, ביקשה "גני אורות המעיין" להצטרף כעותרת לעתירה המינהלית. ביום 24.11.05 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט י' אלון) את הבקשה, בקבעו כי "בקשת התיקון מעלה במפורש, ומפי העותרת עצמה, כי עתירתה כפי שהוגשה מלכתחילה היתה בלתי נכונה בכל היבטיה המהותיים". בית המשפט עמד על כך כי הרב ריבוח נתן שני תצהירים סותרים, האחד בעתירה המינהלית והשני בבקשת התיקון. בית המשפט הוסיף כי מבקשת התיקון עולה כי כל עובדות היסוד שבעתירה המינהלית אין נכונות. עוד קבע כי העותרת שם נהגה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים. על פסק דין זה לא הוגש כל ערעור. ביום 6.6.06 החליט מנכ"ל משרד הפנים, על פי הסמכות שהואצלה לו מידי המשיב 1, לאשר למשיבה 2 להקצות את הקרקע למשיבה 4 (להלן - החלטת השר). החלטה זו נתקבלה בעקבות הסכמי רשות ופיתוח בנוגע לקרקע שנחתמו בין המשיבה 2 והמשיבה 4 ביום 12.1.06. 4. ביום 23.7.06 הוגשה עתירה זו, המכוונת כנגד החלטת המועצה, הסכמי הרשות והפיתוח והחלטת השר. פתח דבר, טוענת העותרת, כי הקרקע הוקצתה לנחלת מאיר על ידי המשיבה 2 בשנת 1995, וכי אין הבדל מהותי בינה לבין העותרת. כל השינויים שנעשו הם, לטענתה, אך ורק לצורך "רה-ארגון", וכי הרב ריבוח עומד מאחורי כל הגופים שהחזיקו בקרקע. טענתה העיקרית של העותרת היא, כי הקצאת הקרקע למשיבה 4 בוצעה בניגוד לאמור בפסק הדין המנחה בעניין זה (בג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות, ניתן ביום 24.8.00) ובניגוד לנוהל ההקצאות שנקבע בעקבותיו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים (חוזר מס' 5/2001; להלן - נוהל ההקצאות). העותרת טוענת, בין היתר, כי הליך ההקצאה נעשה למראית עין בלבד, מאחר שהקצאת הקרקע אושרה על ידי מועצת העירייה כבר ביום 8.12.04, לפני שהעניין פורסם והועמד להתנגדויות; כי הפרסום בעיתונות נעשה באופן לא ראוי ובלתי מספיק, משום שבוצע בעיתונים שאינם נפוצים בקרב האוכלוסייה החרדית, שהם תושבי השכונה הרלוונטית, ומשום שלא בוצע פרסום עם קבלת הבקשה להקצאה עצמה; כי ועדת ההקצאות לא וידאה כי ההודעה בדבר הקצאת הקרקע הובאה לידיעת התושבים השכנים לקרקע; כי עקב הפגמים הללו בפרסום ההקצאה נשללה זכות הטיעון של העותרים; כי המשיבה 2 לא הפעילה "שיקולים מקצועיים וענייניים כלשהם", ובפרט בכל הקשור לעובדה כי ההקצאה מותירה 160 תלמידים ללא מסגרת, שעה שבשכונה ישנם עשרות בתי כנסת, ולעומת זאת, קיים בה מחסור חמור בגני ילדים. עוד מלינה העותרת על כך שהמשיב 1 אישר את העברת הקרקע חרף פגמים אלו, שהובאו לידיעתו על ידי העותרת, ובלא שהחלטתו נומקה. המשיבים, מנגד, שוללים את כלל טענות העותרת - בתגובות נפרדות שטעמיהן דומים. ראשית, טוענים הם, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת עשיית דין עצמית מצד העותרת, שלא הפקידה את הערבות הבנקאית (על סך 200,000 ש"ח) שנדרשה ממנה בהחלטת בית משפט זה (השופטת נאור) כתנאי להוצאת צו הביניים, ולא פינתה את הקרקע גם לאחר שצו הביניים פקע עקב כך. כן טוענים המשיבים, כי דין העתירה להידחות גם מחמת שיהוי. לטענתם, במשך שמונת החודשים שחלפו מיום דחייתה של העתירה המינהלית (24.11.05) ועד להגשת עתירה זו, לא נקטה העותרת בהליך משפטי כלשהו לעצירת הליכי ההקצאה שהתקדמו, ואף המתינה כחודש וחצי לאחר החלטות של שר הפנים מיום 6.6.06, וכל זאת כאשר המשיבה 4 משנה את מצבה לרעה בהסתמך על החלטת המשיבה 2. על כך מוסיפים הם, כי העותרת בחרה להגיש עתירה זו בסמוך לפתיחת שנת הלימודים, במטרה להציב עובדה מוגמרת בפני בית המשפט, שהרי בעיתוי בו הוגשה לא יוכל להימצא פיתרון הולם לילדים הרשומים לגנים אותם היא מפעילה. כן טוענים הם לחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים מצד העותרת. חוסר תום לב זה מתבטא, לדבריהם, בכך שהעותרת הציבה בקרקע מבנים שלא כדין, וכן בכך שהעלימה מעיני בית המשפט שורה של עובדות מהותיות, וביניהן, כי הקרקע מעולם לא הוקצתה לעותרת, שמעולם לא הגישה בעצמה בקשה להקצאת הקרקע. עניין אחרון זה יש בו גם כדי להשליך, אליבא דמשיבים, על עצם קיומה של זכות מהותית בקרקע בידי העותרת. לטענתם, הקרקע הוקצתה, אם בכלל, לעמותת נחלת מאיר, ולא לעותרת. לשיטתם, זכות זו אינה ניתנת להעברה אלא בכפיפות להוראות סעיף 188 לפקודה, שלא נתקיימו במקרה זה, ועל כן, כל העברה בין גוף לגוף של הזכויות בקרקע, ככל שהיו כאלו, אינה תקפה. כך גם, לדבריהם, בהתאם לנוהל ההקצאות (סעיף 5ח). בנוסף לכך, לטענתם, אף אם יוסכם כי העותרת נכנסה בצורה כלשהי לנעלי העמותה, הרי שהקרקע שהוקצתה לעמותה היא כלל לא הקרקע דנן, אלא מגרש אחר - הידוע כחלק ממגרש 2110 בגוש 272 (להלן - המגרש הסופי) - מגרש שעליו הקימה עמותת נחלת מאיר את מסודותיה. לדבריהם, כל שהורשה לנחלת מאיר בעניין הקרקע נשוא עתירה זו, הוא לעשות בה שימוש זמני עד שתיבנה את מוסדותיה במגרש הסופי. באשר להליך ההקצאה, טוענים המשיבים, כי נוהל הקצאת הקרקע למשיבה 4 בוצע כדין. לטענתם, המשיבה 4 נמצאה עומדת בקריטריונים; ההחלטה הראשונית על הקצאת הקרקע לה פורסמה בעיתונות, בעיתון "הארץ" ובמקומון "כאן הדרום", בכדי לאפשר לציבור להתנגד; ניתנה הזדמנות להגשת התנגדויות ומועצת העיר אישרה את ההחלטה רק לאחר מכן. עוד טוענים המשיבים כי ועדת ההקצאות שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים, כי לא הובאה כל ראיה מצד העותרת שלא כך, וכי כל טענותיה בעניין סתמיות. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. מקובלת עליי טענת המשיבים כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר. כידוע, הגשת עתירה בשיהוי עשויה להוביל לדחייתה, בכפוף לשלושה שיקולים. הראשון נעוץ בטעמים אובייקטיביים, בהם נבחנת השפעת השיהוי על צדדים שלישיים העשויים להסתמך על ההחלטה נשוא עתירה. השיקול השני הוא זה הסובייקטיבי, בגדרו נשאלת השאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה מלמדת על כך שהעותר ויתר על זכויותיו. במסגרת השיקול השלישי נבחנת חומרת הפגיעה בשלטון החוק על ידי המעשה המינהלי אותו תוקף העותר (עע"ם 2408/05 הושעיה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.2.07, בפיסקה 29; בג"צ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס, ניתן ביום 5.3.06, בפיסקה 13). בענייננו, מבחינת ההיבט האובייקטיבי, השיהוי אכן היה בר השפעה כלפי צד שלישי - המשיבה 4, שהסתמכה על החלטת המועצה להקצות לה את הקרקע. בפן הסובייקטיבי - שהינו הרכיב ה"חלש" בטענת השיהוי - תמוהה השתהותה של העותרת, שהרי ניתן היה לצפות כי תזדרז להגיש את העתירה ולא תמתין במשך שמונה חודשים, ועד למועד סמוך לפתיחת שנת הלימודים. תמיהה זו מתעצמת לנוכח העובדה כי העותרת הזדרזה להגיש את עתירתה המינהלית, שקדמה לעתירה זו. באשר לשיקול השלישי, ברי כי אי חוקיות שבהקצאת קרקע ציבורית שלא כדין חמורה היא. בנסיבות העניין, אין בטענותיה של העותרת כנגד אופן ביצוע הליך ההקצאה כדי לגבור על טענת השיהוי של המשיבים, בהינתן ששני השיקולים הראשונים מטים לכיוון קבלת הטענה: " ... האינטרס בדבר שלטון החוק אינו גובר תמיד על שאר האינטרסים [אשר מובילים לקבלת טענת השיהוי]. הוא מהווה אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון. בהקשר זה ניתן יהא להתחשב, מבחינת האינטרס של שלטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד-פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות; לא הרי הפרה שתוצאתה בטלות מוחלטת, כהרי הפרה שתוצאותיה בטלות יחסית או נפסדות; לא הרי הפרה שניתן לקבעה בלא הזדקקות למסמכים ותעודות אשר יכל ואבדו בשל עבור הזמן, כהרי הפרה המחייבת בחינה כאמור. הבחנות אלה ורבות אחרות יילקחו בחשבון, ויאוזנו על ידי האינטרסים האחרים הנאבקים על הבכורה" (בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עירית קרית גת פ"ד מב(1) 678, בפיסקה 5, מפי השופט ברק). די בכך כדי לחרוץ את גורלה של העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה. 7. גם לגופו של עניין יש לדחות את טענותיה של העותרת. דומה כי העותרת מנסה לאחוז את החבל משני קצוותיו. מחד, טוענת היא, כי אין הבדל מהותי בזהות המחזיק בקרקע לאורך השנים. אם צודקת היא בטענתה זו, הרי שהיה עליה להתכבד ולהגיש ערעור על פסק הדין בעתירה המינהלית; שכן, ככלל, בג"ץ לא יושיט סעד לעותרת מקום בו עמד לה סעד חלופי. מאידך, אם השתנתה זהות הגוף המחזיק בקרקע, הרי שיש ממש בטענת המשיבים שהעברת הזכויות בה כפופה לאישורם של מועצת העירייה ושר הפנים, כמצוות סעיף 188 לפקודה, דרישה שלא התקיימה במקרה שלפנינו. בהקשר זה אעיר, כי לא נטען בעתירה שלהקצאתה הראשונית של הקרקע לעמותת נחלת מאיר (בהנחה שזו הקרקע שהוקצתה לה), ניתן אישור שר הפנים (להבדיל מאישור מועצת העירייה). משכך, ספק אם בידי העותרת זכות כלשהי בקרקע. מכל מקום, בנסיבות המקרה, ולאור תשובות המשיבים, לא מצאתי כי התנהלות המשיבים 1-3 בהליך ההקצאה צריכה להביא לפסלות ההחלטה להקצות את הקרקע למשיבה 4, או להחזיר את העניין לוועדת ההקצאות, כפי שביקשה העותרת בתום הדיון בפנינו. בהקשר זה, ראיתי גם ליתן משקל לעמדתו של המשיב 1, אשר החליט לאשר את חוזה החכירה עם המשיבה 4, לאחר שבחן ומצא כי נוהל הקצאת הקרקע למשיבה 4 בוצע כהלכתו, לרבות בפרסום דבר ההקצאה לציבור ואי פגיעה בזכות השימוע, וכי פעל לוודא זאת. ואחרון, העותרת לא העמידה תשתית עובדתית מספקת שבכוחה לסתור את חזקת התקינות המינהלית (ראו, כדוגמה, בג"צ 1890/03 עיריית בית לחם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.2.05, בפיסקה 9). הדברים אמורים בעיקרם לטענתה המהותית בעניין אי מתן משקל לצרכי תושבי השכונה אל מול מצוקת גני הילדים וריבוי בתי הכנסת. לסיכום, אציע לחבריי לדחות את העתירה. כן הייתי מחייב את העותרת 1 בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים 1 ו-4, וכן למשיבים 2 ו-3 ביחד. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. קרקעותמקרקעיןהקצאת קרקעות