להלן פסק דין בסוגיית פטור מארנונה לנכס ריק: פסק-דין 1. לתובעת, שבבעלותה שטחים בבניין ברח' קפלן 2, תל-אביב, אושר פטור מארנונה ל"נכס ריק" לתקופה שמ-1.10.96 ועד 31.3.97 ביחס לחלק מהשטחים הללו, אך בקשתה לפטור ביחס לשטח של 720 מ"ר בקומה השניה של הבניין - סורבה. האגף לחיובי ארנונה בעירייה מנמק את הסירוב במכתבו אל התובעת מה-25.11.96 כך: "בעבור הנכס הנ"ל ניתנה בעבר הנחה בגין נכס ריק מתאריך 1.4.95 ועד תאריך 30.9.95. להווה ידוע לך הנחה לנכס ריק ניתנת "פעם אחת בלבד כל עוד לא שונתה הבעלות בו" (סעיף 13 ב' מקובץ התקנות 5508 שפורסם בתאריך 9.3.93)". מי שקיבלה את ההנחה שאליה מכוון המכתב הנ"ל, היא הנתבעת שלה השכירה התובעת שטחים בבניין - בעיקר בקומה השניה שלו. מתברר שמשלב מסוים בחלק מהשטחים הללו לא נעשה על ידי הנתבעת שימוש; מאמציה להשכירם בהסכמת התובעת לא צלחו, והיא פנתה לבקש פטור מארנונה ביחס לשטח שלא היה בשימושה. התובעת טוענת כי משסורבה בקשתה לפטור, היא נאלצה לשלם בגין אותם שטחים ארנונה בסכום של 42,984 ₪ לתקופה שמ-1.1.97 ועד 30.6.97. היא מבקשת אפוא לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום האמור, ומעמידה את סכום התביעה למועד הגשתה על 51,200 ₪. 2. הטענה המרכזית של התובעת היא שעל פי מערכת ההסכמים שבינה לבין הנתבעת, האחרונה לא הייתה רשאית לפנות ולבקש את הפטור ל"נכס ריק" וכי בעשותה כן הפרה את ההסכמים והיסבה לתובעת נזק משום שבקשתה שלה לפטור כאמור - נדחתה. על הטענה הזו מוסיפה התובעת: הנתבעת עשתה שימוש בפטור בגין "נכס ריק" אך כדי להקטין את הנזקים שתבעה מהתובעת בהליך אחר - ואין בין זה לבין כוונות הצדדים, כפי שבאו לביטויין בהסכמים שביניהם, ולא כלום; הפטור ל"נכס ריק" הוא פטור חד פעמי אשר שייך לבעלים של הנכס על פי דין; ניצולו שלא בידיעת התובעת ובאישורה הוא פגיעה בקניינה, נטילה שלא כדין של זכות העומדת לה, והתעשרות על חשבונה. הנתבעת משיבה על הטענות הללו: זכותה על פי דין לפנות בבקשה לפטור ולקבלו, וההסכמים בין הצדדים לא אסרו על הנתבעת לממש את זכותה זו; על פי מצב הדין, הפטור שקבלה הנתבעת לא גרע מזכותה של התובעת לקבל פטור לנכס ריק בזכות עצמה, אלא שהתובעת נמנעה מלמצות את כל ההליכים האפשריים בעניין זה; התובעת שנמנעה מלהתייחס ליתר הפלוגתאות שהוסכמו בין הצדדים, לא הוכיחה שאכן שולמה על ידה ארנונה בגין השטח שעבורו ניתן לנתבעת בעבר פטור - לא כל שכן שלא הוכיחה שהסכום הנתבע הוא הסכום ששולם. אפתח בטענה האחרונה. 3. התובעת טוענת שהיא בקשה את הפטור לנכס ריק לתקופה שמינואר 1997 ועד יוני 1997. יתכן. עם זאת הבקשה שלה ביחס לאותו פטור - לא הוגשה. מה שהוגש, וגם זה בשלב מתקדם למדי של ההליך כאן, הוא המכתב מה- 25.11.96 של האגף לחיובי ארנונה בעירייה, אל התובעת. ממכתב זה עולה שלתובעת אושר פטור לנכס ריק ביחס לשטח של 153 מ"ר בקומת המרתף וכן ביחס לשטח של 335 מ"ר בקומה השניה - בשני המקרים לתקופה שמה-1.10.96 ועד ל-31.3.97. מאחר שהנתבעת החזירה לתובעת את השטחים ששכרה ובכללם השטח שלא עשתה בו שימוש ב-30.10.96 שאז הסתיימה תקופת השכירות - מתבקש לכאורה שהפטור לנכס ריק שהתובעת ביקשה עבור השטח של 720 מ"ר, יתייחס אף הוא לתקופה שתחל בסמוך למועד האמור. אך התובעת מדברת על בקשה לפטור בשל נכס ריק רק מה-1.1.97 וצירפה לתצהירה דרישות תשלום של העירייה וקבלות המעידות על תשלום ארנונה שאף לא אחת מהן מתייחסת לשטח של 720 מ"ר שבקשת הפטור ביחס אליו, סורבה. כך, שתי דרישות תשלום מתייחסות למרתף; דרישת תשלום אחת מתייחסת לשטח של 335 מ"ר בקומה השניה לתקופה שבין 1.1.97 -30.8.97 (שטח זה אגב, זכה לפטור כפי שצויין בדרישה, והפטור הוא לא מה-1.10.96 כפי שצוין במכתב העיריה אלא מה- מ-1.11.96, היינו מייד מתום תקופת השכירות של הנתבעת), ודרישת תשלום נוספת מתייחסת לשטח של 210 מ"ר בקומה השנייה, לאותה תקופה. לדרישה זו לבטח אין שום קשר לשטחים שהיו מושכרים בעבר לנתבעת משום שתאריך פתיחת חשבון הארנונה לפי הדרישה הזו הוא ינואר 1992, והרי השטחים שהושכרו הוחזרו לתובעת בסוף אוקטובר 1996 שאז מן הסתם נפתח על שם התובעת חשבון ארנונה חדש, כפי שעולה מדרישת התשלום ביחס לשטח של 335 מ"ר. לסיכומיה צרפה התובעת תעודת עובד ציבור במטרה לתמוך בראיותיה, אך לי נראה שהתעודה הזו רק תורמת למבוכה. עולה ממנה להבנתי ששני חשבונות ארנונה שאליהם מתייחס מכתב האגף לחיובי ארנונה מנובמבר 1996, האחד ביחס לשטח של 335 מ"ר בקומה השניה, והשני ביחס לשטח של 153 מ"ר בקומת המרתף, חויבו שניהם לפי תעריף אחד - זה אשר קבוע בסעיף 3.3.1.1 בצו הארנונה לשנת 1970- ואילו דווקא החשבון שלפי המכתב הנ"ל מתייחס לשטח של 720 מ"ר בקומה השניה - חויב לפי ה"תעריף הקבוע בסעיף 3.3.1.2 בצו הארנונה לשנת 1997, עקב מיקומה בקומת המרתף". ואם לא די באלה - במקום להגיש דרישת תשלום אשר מתייחסת לשטח של 720 מ"ר, שלא לדבר על קבלה המעידה על תשלום הדרישה - מבקשת התובעת בסיכומיה לערוך את חישוב הסכום ששולם על ידה בגין השטח הנ"ל, לפי התעריפים הקבועים בצו הארנונה הכללית לשנת 1997. פירוט של התעריפים הללו, צורף על ידה במסגרת בקשה לצירוף ראיות (בש"א 184659/05). לפי החישוב שהתובעת עורכת כאמור בסיכומיה, ה"תשלום החודשי לעיריית תל-אביב בשנת 1997 עמד בסך של 152,775 ₪. מכך עולה כי בגין המחצית הראשונה של שנת 1997 שילמה התובעת סך של 916,500 ₪ בקירוב - סכום הגבוה כמעט פי עשרים מסכום התביעה" (סעיף 29 לסיכומים). זהו אכן סכום מרשים, אך ספק אם עסקים בתל-אביב יכולים היו לעמוד בחבות במס ארנונה אילו היה המס מחושב כפי שהתובעת טוענת. מכל מקום, ברור שהחישוב הזה מוטעה וכי התובעת, לא שילמה את הסכום האמור, כפי שנטען. כעולה מהמסמך המפרט את תעריפי הארנונה - נספח א' לבקשה לצירוף ראיות, התעריף של 212.16 ₪ למ"ר שלפיו נעשה החישוב הנ"ל, אינו תעריף חודשי כפי שסבורה התובעת, אלא תעריף שנתי ככתוב בסעיף 3.3.1 לנספח א' הנ"ל: "התעריפים לכל מ"ר - בשקלים חדשים לשנה". משאלה הן ראיותיה והסבריה של התובעת, נראה לי שחרף מכתבו של אגף הארנונה מנובמבר 1996, לא ניתן לקבוע שהתובעת הוכיחה שהיא אכן שילמה את הסכום הנתבע עתה על ידה מהנתבעת משום שבקשתה לפטור סורבה. עם זאת, אתייחס גם לטענות אחרות של הצדדים. 4. במסגרת קדם המשפט הוגשה על ידי הצדדים "רשימת מוסכמות ופלוגתאות מוסכמת" (מצורפת כנספח א' לסיכומים מטעם הנתבעת). לפי רשימה זו שטחה של הקומה השניה בבניין שברח' קפלן 2 הוא כ-2,000 מ"ר מתוכו שכרה הנתבעת כ-1364 מ"ר כדלהלן: ב-14.11.91 - שטח של 845 מ"ר , לתקופה של 60 חודשים החל מ-31.10.91 וכלה ב-30.10.96; ב-9.2.92 - שטח נוסף של 339 מ"ר, לתקופת השכירות המקורית, היינו עד ליום 30.10.96; ב-24.3.92 - שטח נוסף של 180 מ"ר לתקופה שתחל בתום השיפוץ ותסתיים בתום תקופת השכירות המקורית. השטחים הללו הוחזרו לתובעת בתום תקופת השכירות, היינו ב-30.10.96, אך מ-30.9.94 עשתה הנתבעת שימוש בפועל ב-570 מ"ר בלבד מתוכם, כך ש-794 מ"ר נותרו פנויים וללא שימוש מאז. ממאי 1995, השטחים הפנויים אף היו מופרדים פיזית מהשטחים שהיו בשימושה של הנתבעת. ב-31.8.93 שכרה הנתבעת שטח נוסף של 58 מ"ר לתקופת בת 24 חודשים החל מ-1.7.1992 וכלה ביום 30.6.1995. שטח זה הוחזר לתובעת בתום התקופה המוסכמת היינו ב-30.6.1995. (לפי חישוב השטחים שפורט במוסכמות, שטח זה אינו כלול בשטח שנותר פנוי מאז 30.9.94). מהמוסכמות עולה אפוא שהשטח הפנוי נכלל בשטחים שאת חלקם הגדול שכרה התובעת לתקופה של 5 שנים ואת יתרתם לתקופה של כ- 4 שנים, וכי השטחים הללו הוחזקו על ידה בפועל עד לתום תקופת השכירות החוזית. עוד יצוין, תנאי השכירות שלפי ההסכם הראשון מנובמבר 1991, הוחלו על השטחים הנוספים שהנתבעת שכרה בפברואר ובמרץ 1992. 5. הסכם השכירות הראשון קובע בסעיף 8 שלו כי: "תשלומי מיסים לעירית תל-אביב בגין המושכר לכל תקופת השכירות - יחולו על השוכר לרבות מס-עסק, מס שלטים וכל מס אחר החל על עסקי השוכר". התובעת טוענת כאמור כי "אין ליכין חקל הרשאה שלא לשלם מס או הוצאה כלשהי אשר מוטלת עליה חובה מכוח ההסכמים לשלמה עד לתום תקופת השכירות" (סעיף 7 לסיכומיה). לי נראה שהתובעת קוראת בסעיף הזה את מה שאין בו. המלים "לכל תקופת השכירות" לבטח נועדו להבטיח את התובעת מפני קיצור תקופת השכירות בפועל - למשל, בשל דרישה לפינוי מידי של המושכר, אך כפי שנראה להלן, האפשרות שיש להן נגיעה או קשר לקבלת פטורים או הנחות מארנונה, קלושה ביותר. הסכמי השכירות נוסחו על ידי עורכי דין - מהראיות עולה שהם נוסחו על ידי עורכי הדין של התובעת (ראה עדותו של עו"ד דוד ספיר, פרוטוקול מה-18.12.2005, עמ' 5) - וההנחה הסבירה היא שהאקלים המשפטי השורר בעת שנערך חוזה הוא שמנחה את מנסחיו. הסכם השכירות הראשון וכן השניים שבאו אחריו, נעשו כולם בתקופה שקדמה לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ"ג-1993 ( ק"ת 5503, התשנ"ג, עמ' 41 וק"ת 5508, התשנ"ג עמ' 450 ), (להלן: "תקנות ההנחה") שמכוחן התבקש הפטור ל"נכס ריק" על ידי הנתבעת. קודם לתקנות ההנחה, ההסדר ביחס "לנכס ריק" היה מעוגן בסעיף 272 ב. לפקודת העיריות. סעיף זה הסמיך את העירייה להטיל בתחומה "ארנונה כללית על נכסים שאינם אדמת בנין, שתשולם על ידי המחזיקים", אך קבע כי "מחזיק" לעניין זה "למעט מחזיק של בנין ריק שאין משתמשים בו במשך תקופה רצופה שאינה עולה על ששה חדשים והמתחילה ביום שחדלו להשתמש בו...". תקנות ההנחה מ-1993 עגנו בתקנה 13 את ההסדר הנ"ל של סעיף 274ב. לפקודת העיריות, אך קבעו לראשונה מגבלה לפיה ההנחה האמורה "תינתן לגבי נכס פעם אחת בלבד, כל עוד לא שונתה הבעלות בו". מחברי "ארנונה עירונית" כותבים על המצב קודם לתקנות ההנחה: "עד לשנת 1972 היה בניין ריק פטור מארנונה כליל. משנת 1973 ועד לשנת 1992 היה בניין ריק פטור מארנונה למשך 6 חודשים בלבד, ופטור זה ניתן בכל פעם שהנכס היה מתפנה מהדייר שישב בו" (ד"ר הנריק רוסטוביץ עו"ד, פנחס גלעד עו"ד, משה וקנין עו"ד נירית לב עו"ד, ארנונה עירונית, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, מהדורה חמישית, התשס"א-2001), (ההדגשה שלי - נ.ר). גם כב' השופט מ' סובל ב-ת.א. 112000/00, עיריית הרצליה נ' לנצט משה ואח', שאליו הופניתי ע"י התובעת, מציין בפסק דינו: "טרם תיקון 1993 יכול היה כל מחזיק בנכס לקבל פטור של חצי שנה, באופן שנוצר מצב בלתי נסבל ואז בא התיקון שקבע את מבחן הבעלות שלא שונתה כתנאי לקבלת הפטור". כשנה לאחר מכן, בתיקון התשנ"ד, (ק"ת 5563, התשנ"ד, עמ' 982), הוסיף מחוקק המשנה "הבהרה" לפיה, אם לבעלים הראשון של בניין חדש ניתנה הנחה לפי תקנה 12 לתקנות ההנחה - ההנחה לפי תקנה זו ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים מהיום שהבנייה הסתיימה והבניין לא אוכלס - כי אז לא תינתן הנחה לפי תקנה 13 כל עוד לא שונתה הבעלות בבניין . יש להניח שהמחלוקת בין הצדדים כאן לא הייתה באה לעולם אלמלא המגבלות שהוסיפו תקנות ההנחה - לענייננו המגבלה הראשונה מ-1993. 6. במילים אחרות: על פי המצב המשפטי ששרר בעת שנעשו הסכמי השכירות בין הצדדים - לא הייתה למי מיהם סיבה להיטרד בעניין ההנחות או הפטורים מארנונה לנכס ריק, משום ש"הפטור" למחזיק בנכס ריק" לא היה כרוך בזהות הבעלים של הבניין, ובשינוי שחל או לא חל בזהותו. יותר מזה - כפי שנוסח סעיף 274 ב. לפקודת העיריות - מלכתחילה אין מחייבים מחזיק בנכס ריק בארנונה למשך תקופה שאינה עולה על 6 חודשים, ושום הסכם שכירות אינו יכול לחייב מחזיק, בתשלום ארנונה לעירייה, אם אותו מחזיק אינו חב בה על פי החוק. אני סבורה שלא ניתן "לגזור" את אומד דעת הצדדים לחוזה לאורם של שינויי חקיקה שהתרחשו זמן ניכר לאחר שנעשה החוזה, כשאין בחוזה כל אינדיקציה לכך שהצדדים צפו אותם שינויים "ונערכו" לקראתם. יהיה זה אפוא מרחיק לכת לדעתי לקבוע שהנתבעת הפרה את חוזי השכירות בכך שפנתה לבקש פטור ל"נכס ריק"' כשכל שיש בידי הצד הטוען להפרה להסתמך עליו הוא אותו סעיף 8 עם המלים: "לכל תקופת השכירות". מלים אלה לבטח אינן משקפות כוונה משותפת של הצדדים לכפות על הנתבעת לשלם מס שהיא יכולה להיות פטורה ממנו, מבלי שהדבר יגרע מזכויות התובעת. ואולם, גם אם המלל החוזי יכול להתפרש כחל על המקרה כאן, כך שפנייתה של הנתבעת לקבלת הפטור לנכס ריק תחשב בכל זאת להפרת הסכמי השכירות כפי שטוענת התובעת - גם אז אין בזה כדי להכריע את המחלוקת בין הצדדים לטובת התובעת. כפי שנראה להלן, טענת התובעת שהזכאות לפטור "לנכס ריק" הוא קניינה, וכי התובעת "נכסה" לעצמה את מה שאינו שייך לה - לא אומצה על ידי הפסיקה, ומעבר לכך - בטענת הנתבעת כי התובעת לא עשתה להקטנת נזקיה כפי שהחוק מחייבה - יש ממש. 7. תקנה 13 לתקנות ההנחה כנוסחה בתקופה שבה התבקש הפטור לנכס ריק קבעה: "(א)המועצה רשאית לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים או חלק ממנה - לקבוע למחזיק של בנין ריק שאין משתמשים בו ברציפות במשך תקופה כאמור לפחות, שתחילתה ביום שחדלו להשתמש בו - הנחה בשיעור עד 100 אחוזים. (ב) הנחה כאמור בתקנת משנה (א) תינתן לבנין ריק פעם אחת בלבד כל עוד לא שונתה הבעלות בו. (ג) ניתנה הנחה לפי תקנה 12 (א) לא תינתן הנחה לפי תקנה זו כל עוד לא שונתה הבעלות בבנין". ההנחה בשיעור של עד 100% ניתנת אפוא למחזיק. לעניין זהותו של "מחזיק" מפנות תקנות ההנחה, לפקודת העיריות, סעיפים 1 ו-269 ושם מוגדר "מחזיק" כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון", ולהוציא דייר משנה. סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, מטיל את החבות בתשלום ארנונה על "המחזיק בנכס". לא בכדי אפוא קובעת תקנה 13 לתקנות ההנחה, שזכאי להנחה הוא המחזיק בנכס ולאו דווקא בעליו. הנחה ממס יש ליתן למי שנושא בחבות במס. כב' השופטת מ' רובינשטיין עמדה על כך בהרחבה בפסק דינה עמ"נ 000124/05, זיויאל השקעות בע"מ נ' דנה רייס, תוך שהיא מצביעה על העובדה שמתקין תקנות ההנחה ידע לעשות באותה תקנה 13 עצמה שימוש במונחים "מחזיק" ו"בעל", בהקשרים שונים, וגם כש"נקרתה" לפני מחוקק המשנה האפשרות ל"תקן" את המצב, והאפשרות הזו חזרה מספר פעמים, לא מש מהקביעה שההנחה לפי תקנה 13 ניתנת למחזיק. עמדה זו של בית המשפט בפרשת זיויאל הנ"ל, אושרה ממש לאחרונה על ידי כב' השופטת ד' בייניש בר"מ 10356/05, זיויאל השקעות בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, מנהל הארנונה (פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט). מה שראוי במיוחד לציון הוא שהשוכר בפרשת זיויאל הנ"ל היה "שוכר רגיל" - תקופת השכירות שם הייתה שנתיים ומחצה בלבד- להבדיל משוכר לתקופה ארוכה, היינו תקופה העולה על 3 שנים, שאז נחשב השוכר לפי פקודת העיריות ל-"בעל". וזה היה מעמדה של הנתבעת כאן, כשוכרת של התובעת. גישה שונה ביחס לזכויות "מחזיקים" משתקפת מפסק דין אחר של בית המשפט המחוזי - ע"א (חיפה) 2560/01, סופיריור כבלים בע"מ נ' עיריית חיפה (תק-מח 2002(3),7882), שגם אליו הופניתי על ידי התובעת. אבל גם לפי פסק דין זה, שוכר לתקופה העולה על 3 שנים, שהוא כאמור בחזקת "בעל" על פי ההגדרה שבפקודת העיריות שאליה הפנו תקנות ההנחה - זכאי ליהנות מהפטור והרשות אינה רשאית לסרב לו. ב- 1995, כשפנתה הנתבעת לבקש את הפטור, ולמעשה מעת שהותקנו תקנות ההנחה ב-1993 ובמשך כ-10 שנים לאחר מכן, הפנו תקנות ההנחה לעניין הגדרת "בעל" לפקודת העיריות, וללא הסתייגות. אין ספק אפוא שהנתבעת בענייננו, הייתה זכאית על פי הדין החל לפנות בבקשה לפטור ל"נכס ריק", ולקבלו, לפי כל אחת מהגישות הללו, והמסקנה המתבקשת אם כן היא שאין מקום לייחס לנתבעת התעשרות שלא כדין. המחוקק ראה אומנם לנכון לשלול משוכר לתקופה ארוכה מעמד של בעלים בנכס, אך הדבר אירע כאמור רק 10 שנים מאוחר יותר, בתיקון לתקנות ההנחה מתשס"ד (ק"ת 6279, עמ' 92). גם לאחר התיקון הזה, התקנות מפנות עדיין לפקודת העיריות לעניין הגדרת "בעל" אך מוציאות מתחולת ההגדרה "שוכר או שוכר משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים". אלא שהבקשה לפטור הוגשה כ-9 שנים קודם לתיקון זה, ובעת ההיא "בעל" כלל כאמור גם שוכר לתקופה העולה על 3 שנים. 8. ועוד זאת. מחברי הספר "ארנונה עירונית" כותבים ביחס למצב ששרר לפני התיקון מתשס"ד: "ראוי לציין, כי תקנות ההנחה החילו את המונח "בעל" שבסעיף 1 לפקודת העיריות. נמצא, כי שוכר לתקופה של למעלה מ-3 שנים נחשב כ"בעל" ולכן הוא זכאי לקבל הנחה בגין נכס ריק מכוח תקנה 13, מבלי שהדבר יגרע מזכותו של הבעלים הרשום לקבל הנחה מכוחו של אותו סעיף" (שם, בעמ' 712). לפי דעה זו, והיא אכן מתבקשת לאור ההפנייה הגורפת להגדרת "בעל" בפקודת העיריות, סירובה של עירית תל-אביב ליתן לתובעת את הפטור שהיא בקשה, על יסוד העובדה שפטור כזה כבר התבקש בעבר על ידי הנתבעת - לא היה סירוב מוצדק הואיל והנתבעת הייתה ראויה להיחשב "כבעל" לעניין תקנות ההנחה. כזכור תקופת השכירות החוזית ותקופת השכירות בפועל עלו על 4 שנות שכירות. פועל יוצא מכך הוא שעם תום תקופת השכירות והחזרת הנכס לידי בעליו התובעת, חל שינוי בבעלות כמשמעו בתקנות ההנחה, כך שהפטור מהעבר שניתן לנתבעת לא היה אמור לעמוד לתובעת לרועץ. התובעת יכלה להשיג על החלטת העיריה בפני וועדת הערר, ואף לפנות בעניין זה לבית המשפט כפי שאכן נעשה בפרשת זיויאל השקעות. אציין שבעניין סופריור, ע"א (חיפה) 2560/01 הנ"ל, כב' השופטת ש' וסרקוג חיוותה את דעתה שהחזרת המושכר לידי הבעלים לא תיחשב לשינוי בבעלות הגם שהשוכר לתקופה ארוכה נחשב ל"בעל", אך שני שופטי ההרכב האחרים: כב' השופט ד"ר ד' ביין וכב' השופט א' רזי, לא הצטרפו לדעה הזו אלא בקשו להשאיר עניין זה בצריך עיון. מכל מקום, אין ספק שניתן היה להבין אז את תקנות ההנחה כפי שמבינים אותו מחברי "ארנונה עירונית", ואם כך ברי שלא רק שהזכות להנחה מארנונה בגין נכס ריק היא זכות שעל פי חוק עומדת לנתבעת ואין לראות במעשיה נטילה לעצמה של מה שאינו שלה, אלא שמצב הדין היה כזה, שגם לאחר שבאו לעולם תקנות ההנחה, הייתה הנתבעת רשאית להניח שלבקשת הפטור שלה לא תהא השלכה על התובעת. אין מקום אפוא לראות בפנייה של הנתבעת בבקשת הפטור, משום התנהגות בלתי ראויה - התובעת אגב, הייתה מודעת היטב לשטחים הנרחבים שעומדים ללא שימוש בידי הנתבעת, היא אף הסכימה להפרדתם הפיזית מהשטחים שהיו בשימוש, אך מטעמים שנמצאו מוצדקים על ידי בית המשפט, התנגדה להשכרת השטחים הפנויים על ידי הנתבעת בתנאים שעלה בידי האחרונה להשיג, וקבלה את מלוא דמי השכירות מהנתבעת בגינם עד לתום תקופת השכירות - בנסיבות אלה במיוחד, גם אם מהבחינה החוזית-מילולית יכלה התובעת לראות בפניית הנתבעת לקבלת הפטור, משום הפרת הסכם, היה עליה להביא לידיעת הנתבעת את עמדת העירייה כפי שבאה לידי ביטוי במכתבה מנובמבר 1996, ולפחות להציע לנתבעת להמשיך בהליכים בעניין הפטור ולו על חשבונה. משלא עשתה כן, לא קיימה את חובתה להקטין את נזקיה הנטענים, ודין התביעה להידחות גם מטעם זה. 9. אשר על כן, התביעה נדחית. הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ארנונה (סיווג)ארנונה