מה הדין במקרה של תאונת דרכים בלי ביטוח חובה ?
האם תאונת דרכים ללא ביטוח חובה מזכה את המעורבים בפיצויים מחברת הביטוח ?
(1) תאונת דרכים ללא ביטוח חובה - הקדמה:
בית המשפט קבע כי נהג חסר ביטוח חובה, אשר נשללה זכותו להגיש תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יכול לזכות בפיצויים מכוח תביעה המבוססת על פקודת הנזיקין, התכלית של הזכות לתביעה היא כדי לא לאפשר למי שאחראי לגרימת תאונת דרכים להתחמק מתשלום פיצויים לניזוק, והטלת הטיפול בניזוק על הציבור, רק בגלל שהנפגע לא ביטח את השימוש ברכב בביטוח חובה.
במקרים של תאונת דרכים בלי ביטוח יש לבדוק את האפשרות לקבלת פיצויים באמצעות עורך דין לתאונות דרכים, שכן במקרים מסוימים ניתן בכל זאת לקבל פיצוי עבור הפגיעה.
המישור הנורמטיבי מחייב בדיקה המקיפה הן את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הן את דיני התעבורה והן את ההתקשרות החוזית ביטוחית, דהיינו, את פוליסות הביטוח הרלבנטיות. הסיבה לצורך בבדיקה משולשת זו היא שרק עם השלמתה תתקבל התמונה המלאה הנדרשת להכרעה האם חברת הביטוח תפצה את הנפגע.
(2) תביעת בעל רכב חסר ביטוח כנוסע ברכב:
ת"א (ב"ש) 713/82, ברכב נגד יעלון ואח':
בעל רכב חסר ביטוח זכאי לפיצוי באם היה נוסע ברכב מ-3 נימוקים:
א. לשון החוק – המשתמש חייב לפצות את הנפגע.
ב. מבנה החוק – עפ"י העמוד הראשון של ביטוח אחריותו של המשתמש.
ג. מטרת החוק – להבטיח פיצוי לכל נפגע באשר הוא נפגע.
(לדעת השופט, בניגוד לפסיקה ענפה, כוונת המחוקק היתה לתת פיצוי גם לבעל רכב חסר ביטוח בתור שכזה אבל לשון החוק לא מאפשרת זאת ולכן יש לתקן את החוק).
בוטל -בתיקון (מס' 7) לחוק, (לגבי תאונות מ-13.6.89)
(3) תביעת נהג במצב של שיכרות:
ת"א (ב"ש) 874/84, "כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' חזק:
על-פי הודאתו נמצא התובע אשם בעבירות של נהיגה בשכרות, גרימת חבלה חמורה והריגה תוך כדי התרשלות פושעת.
המבטחת דחתה את תביעתו לפיצוי מהנימוק שהרכב שימש או סייע בידו לביצוע הפשע.
נפסק: סעיף 7(א)(4) השולל את זכאותו של מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע לפיצוי על-פי חוק הפיצויים מצומצם לפשע שאינו כולל עבירה הקשורה בנהיגה עצמה.
הסעיף "אינו בא להציג אבחנה בין דרגות שונות של התרשלות בנהיגה, כי אם בין המקרים בהם בנוסף לעצם השימוש ברכב, ותוך שימוש ברכב כמכשיר מסייע, נעברה עבירה בדרגה של פשע – לבין אותם מקרים בהם לא נעברה עבירה לבד מזו הקשורה בעצם הנהיגה… כך מי שפרץ לבנק ועשה שימוש ברכב לצורך הימלטות מהמקום ולצורך הובלת השלל – נופל בגדרו של הסעיף; לא כך פקיד בנק שהתרשל התרשלות פושעת בנהיגתו בדרך לעבודה או בחזרה…".
(4) תביעת תלויי נהג שהביטוח אינו מכסה החבות כנגד מבטחו:
ע"א 90/82, "ציון" נגד שעבי ואח':
נקבע כי לתלויים אין עילת תביעה לא נגד "קרנית" ולא נגד המבטח. סעיף 7 (ב) לחוק הפיצויים אינו יוצר עילת תביעה עצמאית. חברת הביטוח זכאית לפטור עצמה בכל המקרים שבסעיף 15 לפקודת הביטוח אינו חל ופטור כזה יחול אף לגבי התלויים התובעים מכוחו של המנוח.
אף קרנית אינה אחראית שכן חבותה היא משנית ובהעדר כל חובה ראשונית של חברת ביטוח אשר אינה ניתנת למימוש, ממילא אין כלל חבות על הקרן.
בוטל -בתיקון (מס' 7) לחוק, (לגבי תאונות מ-13.6.89)
ע"א 91+449/82, גולדמן נגד "הסנה":
בערעור זה נשלללה זכותם של תלוי נהג חסר ביטוח (העדר רשיון נהיגה לפיצויים הן מ"קרנית" והן מחברת הביטוח. (אוביטר: עקב קביעה לנהיגה משותפת עם נהג מבוטח). בוטל -בתיקון (מס' 7) לחוק, (לגבי תאונות מ-13.6.89)
(4) תביעת נהג חסר ביטוח כלפי הנהג האחר ב''תאונה מעורבת'':
ת"א (שלום-ת"א) 6540/88, "קרנית" נגד ניסים:
נדחתה הודעה לצד ג' ששלח נהג חסר ביטוח כנגד נהג רכב אחר המעורב בתאונה, וזאת במסגרת תביעת השיבוב שהגישה "קרנית" נגד הנהג חסר הביטוח.
נפסק:
"האחריות היא מוחלטת ומלאה ומוטלת על המשתמש ומתיר השימוש רק על-פי חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד, כך גם נקבעת הזכות כלפי מי שאפשר לחזור אליו על-פי סעיף 9 של החוק. השפעתם של דיני הנזיקין מצומצמת לדרך חלוקת הנזק בין האחראים עפ"י האחריות המוחלטת שבחוק… כלל בסיסי בתביעות סוברוגציה שחייב ששילם לנושה איננו יכול לחזור אל צד שלישי, אלא אם היתה לנושה זכות תביעה נגדו"…
היות ועל-פי סעיף 8(א) בעניין ייחוד העילה לא היתה לנפגעים עילת תביעה כנגד הנהג האחר, הרי שגם לנהג חסר הביטוח אין עילת תביעה בשיבוב כנגד הנהג האחר.
(5) תביעת נהג חסר ביטוח כנגד קרנית ב''בתאונה מעורבת'':
סעיף 7 א' לחוק קובע כי נהג שלא ידע ושלא סבור שידע על העדר הביטוח יהיה זכאי לתבוע פיצויים מהקרן (תחילת הסעיף מה-13.6.89)
ע"א 579/79, סוויסה נגד "קרנית":
תביעת נוהג חסר ביטוח, בתאונה מעורבת, כנגד הקרן נדחתה מהנימוק שעילת תביעתו היא על-פי חוזה הביטוח (ולא מכוח סעיף 2 ו-3 לחוק הפיצויים) ולכן בהעדר חוזה כזה אין לו כל עילת תביעה על-פי חוק הפיצויים.
(6) תביעת נהג מורשה ללא ביטוח כנגד קרנית ב''תאונה עצמית'':
ע"א 360/80, מיכון למטע נגד "קרנית":
תביעת נהג מורשה חסר ביטוח בתאונה עצמית – נדחתה כנגד הקרן מהנימוק שסעיף 2 (ב) לחוק הפיצויים אינו יוצר חבות בין מתיר השימוש לבין המשתמש עצמו, דהיינו הנוהג, ולכן קיימת כלפיו חבות במסגרת חוק הפיצויים אך ורק על-פי חוזה הביטוח. (לגבי מבוטח שישב כנוסע שאין לראות גם בו משתמש).
(7) תביעת בעל רכב שנהג ללא ביטוח כנגד הקרן ''בתאונה עצמית'':
ת"א (חי') 138/78, "קרנית" נגד אהרונשוילי:
תביעת נהג חסר ביטוח בתאונה עצמית – נדחתה כנגד הקרן, שכן עילת התביעה של נוהג ב"נהיגה עצמית" היא עילה חוזית על פי פקודת הביטוח, הגם שהפיצויים הם לפי הקריטריונים של חוק הפיצויים.
(8) תאונת דרכים של נהג "תמים" בלי ביטוח:
ע"א (עליון) 1777/03 "קרנית" נ' אגמי:
התובע נפגע עת נהג במשאית של הנתבעים. למשאית לא היה ביטוח, שכן הפרמיה שולמה שעה עד שעה וחצי לאחר התאונה. התובע טען שהינו "נהג תמים" במובן סע' 7 א' לחוק הפלת"ד. ביהמ"ש קמא קיבל את טיעונו של התובע ופסק שעל קרנית לפצותו עפ"י סע' 7 א'.קרנית ערערה על החלטה של ביהמ"ש קמא.
המחלוקת לגבי האחריות מתמקדת, אפוא, בענייננו, בשאלה אחת: האם קמה תחולה לחריג הקבוע בסעיף 7 א לחוק, שנחקק בעקבות פסק-הדין בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.
שלושה תנאים צריכים להתקיים על מנת שתקום תחולה לסעיף 7 א לחוק: הראשון, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק, השני, אי ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי), שלישי, סבירות אי-הידיעה (יסוד אובייקטיבי). ביהמ"ש קמא פסק עובדתית, לאחר שמיעת העדים, שהתובע נהג בהיתר מאת בעל הרכב וכי הוא לא ידע שלרכב לא היה ביטוח מקיף.
נותרה, אפוא, הדרישה שעניינה סבירות אי-הידיעה, דרישה המגולמת בתיבות "ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שידע". הפסיקה עסקה לא אחת במשמעות הדרישה לסבירות אי-הידיעה.
סעיף 7 א' אינו תוחם עצמו ביחסי עובד-מעביד. גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת-שנים. סעיך 7 א' דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים טעמים של "תקנת הציבור" המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את הוראת סעיף 7 א, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי. זהו הגיונה של ההוראה, והוא מתווה את דרך פרשנותה, לאמור: פרשנות שאיננה מוגבלת בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אומנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת
ת"א (י-ם) 1021/95, אגמי נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח':
התובע נפגע עת שנהג במשאית של הנתבעים. למשאית לא היה ביטוח, שכן הפרמיה שולמה שעה עד שעה וחצי לאחר התאונה. התובע טען שהינו "נהג תמים" במובן סעיף 7א לחוק הפלת"ד.
שלושה תנאים חייב התובע להוכיח כדי להיכלל בתוך סעיף 7א הנ"ל:
א. נהיגה בהיתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו.
ב. אי-ידיעה על שאין ביטוח תקף.
ג. בנסיבות העניין לא סביר שידע על העדר הביטוח.
שני התנאים הראשונים הם עובדתיים, ובית המשפט קבע שהתובע עמד בהם, דהיינו נהג בהיתר ולא ידע שלרכב אין ביטוח. באשר לתנאי שלישי קבע בית-המשפט, שאין הכרח במקרה כזה שיחולו דיני עבודה, דהיינו: מצב העסקה הפורמלי. הדגש הוא ברציונל של הסיטואציה, והאם הנסיבות מצדיקות אי-עריכת בדיקה של נושא הביטוח.
במקרה שלפנינו, כאשר התובע נתבקש לבצע פעולה דחופה של נהיגה, כאשר מתיר השימוש עצמו נהג ברכב לצורך תדלוק ובדיקת תקינות הרכב, כאשר מדובר בצי בעל מספר משאיות כבדות, אין זה סביר לדרוש מהתובע לנקוט פעולה של חקירה ודרישה אודות קיומו של ביטוח.
לאור האמור, נפסק כי התובע הוכיח את שלושת האלמנטים שבסעיף 7א, ותביעתו הוכרה.
ת"א (י-ם) 1738/98, בטיש הלוי נגד שריקי אסף ואח':
התובע נפגע עת רכב על אופנוע שקיבל מחברו מבעל האופנוע. המבטחת טענה שנסיעתו של התובע לא היתה מבוטחת בשל תנאי הפוליסה שהגבילה את הביטוח אך ורק לנסיעת בעלי האופנוע.
השאלה שעמדה לדיון היתה האם זכאי התובע להנות מהוראות סע' 7 א' לחוק הפלת"ד, דהיינו: האם התובע לא ידע ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שידע על העדר הביטוח.
נפסק:
לא כל המצבים שבהם נותן פלוני אלמוני רכב הם מצבים זהים:
כאשר מדובר ביחסי עובד ומעביד שבהם רק טבעי הוא שעובד הנוטל את רכב מעבידו במפעל או בחברה מסודרת – יצא מהנחה שהעניינים הכרוכים בביטוח מוסדרים. או כאשר מדובר באנשים אחראים, מיושבים בדעתם, ואינם מקילים ראש במעשיהם, נותנים לידידיהם, אף הם בעלי תכונות דומות, את רכבם על מנת שהראשונים יסעו בהם – ניתן להניח שעניני הביטוח מוסדרים כהלכה.
לא כך בענינינו כאשר נוטל בחור צעד אחד ממשנהו אופנוע כאשר מדובר ביחס אקראי בין צעירים ש"משבבות נעורים" איננה זרה לגיל זה. על "משובת נעורים" אלו יכולות להימנות תכונות של אי תשומת לב, הקלות ראש בענייני אחריות וכיו"ב.
על רקע זה לא יכול היה התובע, בהעדר בדיקה או נסיבות מיוחדות, להניח סתם כך שלחברו יש ביטוח לאופנוע. למעשה התובע לא התענין כלל, לא בשאלת הביטוח וכנראה גם לא בשאלת הרשיונות. הוא ביקש וקיבל רשות לעשות סיבוב קצר על האופנוע, ושאלת הביטוח לא הטרידה לא את מנוחתו של החבר ולא של מנוחתו של התובע.
בכל הנסיבות הללו עולה שהתובע התרשל בבדיקת הכיסוי הביטוחי ולכן אין הוא זכאי לפיצויים.
הערעור על החלטה זו נדחה ברע"א 6825/01.
(פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים)
(9) סעיף 7א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים:
סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שכותרתו "הגבלת זכאותם של נפגעים" מונה מספר נפגעים שבמצבים שונים לא יהיו זכאים לפיצוי על פי החוק על אף שנפגעו בתאונת דרכים . בין היתר קובע סעיף 7(5), כי "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב", לא יהיה זכאי לפיצוי לפי חוק פלת"ד. ואולם סעיף 7א' לחוק יוצר חריג-דחריג ו מורה על כך שגם במקרה של נפגע שנהג ברכב ללא ביטוח, שעה שנהג ברכב "בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו"; ו"לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע" – או אז יהיה אותו נפגע "זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".
על תכליתו של סעיף 7א לחוק, היחס בינו לבין סעיף 7 והטעמים העומדים ביסוד שניהם נכתבו דברים אלו:
"הטעמים המשתקפים בסעיף 7, לאמור: שלילת הזכאות לפיצוים מטעמים שב'תקנת הציבור' המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנות במודע, הם שעומדים גם מאחורי ההוראה שבסעיף 7א לחוק המוציאה מכלל משוללי הזכויות את הנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מן הבעלים כשהוא חף מידיעה בדבר העדר הסיכוי הביטוחי".
(10) סיכום:
מסעיף 7א' לחוק עולה כי כדי שנהג שהשתמש ברכב ללא ביטוח, שנפגע בעצמו בתאונת דרכים , יהיה זכאי לפיצוי מקרנית בגין נזקיו, נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; ו השני חוסר ידיעה לגבי אי-קיומו של ביטוח. חוסר הידיעה מחייב הוכחת יסוד סובייקטיבי של חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע") ; ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 503, 524-525 (2012).
"הלכה למעשה, מוקנית לנוהג – מכוח הוראת סעיף 7א לחוק – זכאות לפיצויים מן הקרן חרף הכיסוי הביטוחי החסר מקום שבו לא נסתרה תקנת הציבור בשל שנהג ברכב בהיתר ולא ידע, ולא היה סביר שידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי. נראה כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום שבו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה, ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור הסותר את תקנת הציבור ומקים עילה לשלילת זכאותו". (ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה).
סעיף 7א' מגלם אפוא שיקולים הרתעתיים שנועדו לתמרץ את קיום ההסדר הביטוחי של הפקודה ושולל פיצוי ממי שנהג ברכב ביודעו שהוא לא מבוטח. מן העבר השני ובאופן עקיף מקפל שיקול התרעתי כלפי הבעלים והמחזיק של הרכב שהתירו את השימוש ברכב. מקום שאלו התירו את השימוש ברכב מקום שלרכב אין ביטוח עשויים לחוב כלפי קרנית בתביעת השיפוי שזו זכאית להגיש נגדם ככל שתחויב כלפי הנפגע, בהתאם לסעיף 9 לחוק פלת"ד (ועל כך בהרחבה בהמשך). "תקנת הציבור" נעה ונדה אפוא בין הבעלים והמחזיק שהתירו את השימוש לבין המשתמש בפועל ברכב, וסעיף 7א' לחוק פלת"ד נועד לקבוע מתי תקנת הציבור תביא לשלילת הפיצוי ממי שנפגע בנסיבות אלו. נ שללת הזכאות – מוט ל הנטל על הנפגע; זכאות קיימת – מוטל הנטל בעקיפין על מתיר השימוש, והנטל הישיר על קרנית.