קראו דוגמא מהפסיקה בנושא צו עשה לקבלת פרוטוקולים: בהמרצת הפתיחה הנדונה עתר המבקש לסעד של צו עשה שיורה למשיבים למסור לו פרוטוקולים של אסיפות כלליות וכן דו"חות כספיים וחוו"ד רו"ח והמבקר של החברה המשיבה 1 (להלן "החברה"). המשיבים 2-3 הם בני זוג, נושאי משרות בחברה, והמשיבה 2 אף בעלת מניות בה. אין צורך להיכנס לשאלת קיום עילת תביעה אישית כלפיהם ולשאלת היריבות, שהוצפה ע"י ב"כ המשיבים, בהינתן נימוקי שלהלן באשר לסוגיות הליבה נשוא ההליך, אולם, אעיר שיש ממש בטענות המשיבים הללו לנדון. המבקש טוען לזכותו לקבל לידיו המסמכים המבוקשים מכח זכות העיון המוקנית לבעל מניות, כגון זו הנקובה בסעיף 184 של חוק החברות תשנ"ט - 1999 (להלן:"החוק"). הגם שנמסרה לרשם החברות ביום 1.6.08 הודעה על העברת מניות, לפי סעיף 140 (6) לחוק, ולפיה הועברו למבקש 500 מניות רגילות של החברה בערך נקוב של 1 ₪ כל אחת, טוענת החברה שהמבקש אינו רשום כבעל מניות במרשם בעלי המניות של החברה, ואף אינו זכאי להירשם ככזה, והדיווח לרשם החברות אינו קונסטיטוטיבי. משהמבקש אינו בעל מניות, לאמיתו של דבר, ממילא, אינו זכאי לעיון במסמכים שהתבקשו. כמסתבר, קיימת מחלוקת רבתי בין הצדדים סביב זכאותו המהותית של המבקש להירשם כבעל מניות בחברה, ואודות נפקות הדיווח שנעשה כאמור לרשם החברות. הצהרת החברה על כי אין המבקש רשום בפועל במרשם המתנהל אצלה, לא נסתרה כלשהו. העדר התאמה בין תכליתו הנחזית של ההליך המשפטי שיזם המבקש, לבין המחלוקת המהותית והאמיתית שבין הצדדים, יוצר מצב דיוני בעייתי, שמשליך על אופי ההכרעה ותוצאתה האופרטיבית. אבהיר ואנמק האמור. בין החברה לבין המבקש נכרת, ביום 6.4.08 הסכם שכונה "הסכם תיווך". המבקש הצהיר, כי ביכולתו להביא משקיעים לחברה, אשר חפצה למכור כ- 10% ממניותיה. החברה התחייבה לשלם לו דמי תיווך בסך 10% מכל השקעה שהוא יגייס, וכן "יקבל במידה ותבוצע עסקה גם 500 מניות של החברה המהוות 1% מכלל המניות, ללא תשלום. מניות אלה מוגנות נגד כל דילול...". בפועל, והגם שהחברה ציפתה להשקעה של כ-100,000 דולר כנגד 10% מהמניות, המשקיע שגייס המבקש השקיע רק 10,000 דולר. המבקש קיבל את דמי התיווך הרלוונטיים (ועל כך אין מחלוקת), ויחד עם זאת גם דווחה החברה לרשם החברות על העברת אותן 500 מניות למבקש. כיום, טוענת החברה שמדובר היה רק במעין מחווה של רצינות מצידה, ולא יעלה על הדעת שכנגד עשירית מההשקעה שהיה עליו לגייס, יקבל המבקש את מלוא המניות שהובטחו לו אם העסקה הכוללת תושג. המבקש, מצידו, גורס, שכאשר התנאי היחיד לזכאותו למניות הינו ש"תבוצע עסקה", כל עסקה במשמע, גם כזו שהיקפה רק 10,000 דולר. קיימת, איפוא, מחלוקת פרשנית רבתי ביחס להסכם התיווך. מחלוקת זו מוצגת בתמצית בלבד, הגם שזהו לב הסכסוך "האמיתי", משום שבשל התסבוכת הדיונית לא אוכל להכריע בה כעת. מלכתחילה, ומיד עם הגשת התייחסותה הראשונה של החברה להמרצת הפתיחה, טענה היא שההליך שננקט אינו נכון, והוא הקדים את זמנו. לשיטת החברה, כאשר המחלוקת הבסיסית נוגעת לעצם זכאותו של המבקש להימנות על בעלי מניותיה, תחילה עליו לבקש סעד שיצהיר על זכותו זו, שהחברה אינה מוכנה להכיר בה, ורק אחר כך יוכל לתבוע עיון במסמכים, ככל שתסורב בקשתו. החברה מחתה כנגד רצונו המשתמע של המבקש, ללבן סוגיית הבעלות על המניות כאגב אורחא של תביעתו לעיון במסמכים. לשון אחר - קביעה שיפוטית ביחס לפרשנותו הנכונה של הסכם התיווך, תביא לקביעה האומנם זכאי היה המבקש, בכלל, לדרוש מהחברה את 500 המניות המובטחות לו אם יגייס משקיע, בתנאים ובסייגים שבהסכם התיווך. החברה כופרת בזכאותו זו וטוענת שבפועל לא הקנתה לו אף לא מניה אחת. המבקש, אף שטענותיה הדיוניות של החברה היו שטוחות בפניו, לא ביקש, בשום שלב לתקן את תביעתו, או להסירה, ולהגיש תחתיה הליך שתכליתו תהא להצהיר על זכותו ולחייב החברה לרשום אותו במרשם בעלי המניות כבעלים של 500 מניות רגילות. הוא יצא, ככל הנראה, מנקודת הנחה שעצם הדיווח לרשם החברות די בו כדי לבסס קביעה, מובנת מאליה, לטעמו, ולפיה הוא בעל מניות לכל דבר ועניין. אולם, הדין וההלכה הפסוקה אינם מאששים הנחת מוצא זו. פועל יוצא מהתעלמות המבקש מסוגיית הליבה הזו, אף לא הוצפו כדבעי ולא נדונו לגופן הטענות העובדתיות- משפטיות הצריכות לכך. יתר על כן - צודקת החברה בטענה, שכלל לא התבקש סעד הצהרתי על הזכאות להירשם כבעל מניות. אם יקבע, כעת, שהרישום ברשם החברות אין די בו להעיד על כי המבקש הוא אכן בעלים של מניות אלה, התוצאה המתחייבת תהיה שהוא לא הוכיח את התנאי בלתו אין לקבלת מסמכי החברה - היותו בעל מניות. החברה גורסת, שדין המרצת הפתיחה להידחות מטעם זה, והיא אף סבורה שגם בעתיד לא יוכל המבקש לעתור לסעד "הנכון" והראשוני, במישור ההצהרה על זכותו המהותית להירשם כבעל מניות, מטעמים של מיצוי העילה ומחסום דיוני מעשות כן (החברה מתנגדת לפיצול סעדים שהתבקש בהמרצת הפתיחה, כאשר אף לא צויין אילו סעדים מבוקש לפצל). יש ממש בטענה, המעין מקדמית, הזו, שהועלתה על ידי המשיבים, והדין עימם. על פי חוק החברות (סעיף 127), כל חברה חייבת לנהל מרשם של בעלי המניות. מרשם זה הוא ראייה לכאורה לנכונות הרשום בו (סעיף 133). סעיף 176 קובע, למעשה, שהאקט הקונסטיטוטיבי הינו הרישום במרשם הנ"ל: "בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה, במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה". הדיווח לרשם החברות, על העברת מניות, מכח סעיף 140(6), צריך להתבצע בתוך 14 ימים ממועד ההעברה. ברי, שמדובר בדיווח על העברה, ולא באקט היוצר את ההעברה או המשכלל אותה. ההלכה קובעת, כי הרישום אצל רשם החברות אינו קונסטיטוטיבי, והוא אינו נדרש לשם מתן תוקף להעברת מניות, כשם שהעדר הרישום אינו שולל את תוקפה של ההעברה. מה שקובע הוא הרישום במרשם המתנהל בחברה לפי הוראות החוק. ראה - ע"א 314/07 ברים ענבר רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה (פסקה 20). יוער, שפסה"ד זה עסק בעניין שנשלט על ידי פקודת החברות, טרם חקיקת חוק החברות החדש, אולם, כנדמה, השינוי החקיקתי לא שינה את הכללים הללו, וכך גם משתמע מהערות השופטים, כגון דברי כב' השופט י. דנציגר, שהצטרף לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה, וראה הערותיו בפסקה 3 של חוות דעתו. עם זאת, וכפי שצוין, האמור במרשם בעלי המניות בחברה הוא רק ראייה לכאורה לנכונות הרשום בו, כפי שמורה סעיף 133 הנ"ל. אין בהעדר רישום של המבקש, במקרה שלנו, כדי לחסום דרכו לטעון כי הוא "בעלים שביושר" באותן מניות, שעל פי ההסכם מגיעות לו, וכי יש לאכוף על החברה רישומו במרשם. בנוסף - ראויה לליבון השאלה, שלא הוצגה בפני כפלוגתא ישירה והטעונה הכרעה, באיזו מידה עצם הדיווח לרשם החברות, והמצג שנוצר כלפי המבקש, יכול להקים מניעות מצד החברה, לרבות מכח דיני תום הלב, לטעון שלאמיתו של דבר לא היתה כוונה כלל ועיקר להקנות לו בעלות במניות הללו. כך, למשל, בעניין "ברים ענבר רון" שהוזכר לעיל, אומנם בנסיבות אחרות, קובע כב' השופט דנציגר (פסקה 3 לחוות דעתו) כי "אומנם הסכם העברת מניות לבדו אין בו כדי להעביר קניין במניות, אולם אם קיים הרוכש את כל התחייבויותיו על פי ההסכם, קמה לו עילת אכיפה לגבי הסכם העברת מניות, ובית המשפט לא יבטל את ההעברה רק משום שזו לא בוצעה פורמאלית כדין וצו בית המשפט ימלא את מקום שטר ההעברה". כל אלה - שאלות נכבדות, ולא פשוטות, אלא, שהן לא הועמדו במרכז הזירה שלפני, והמבקש לא הציג את טיעוניו ביחס אליהן, ומכאן- שגם לחברה לא ניתנה הבמה וההזדמנות להציג את טיעוני הנגד שבאמתחתה. לשון אחר - ההתנהלות הדיונית מצד המבקש, אשר הקדים המאוחר למוקדם, והגיש תביעה שהסעד המבוקש בגדרה מניח כבר כברור וידוע את אשר בעצם שנוי במחלוקת עמוקה ובסיסית (שאלת עצם היות המבקש בעלים של המניות או הזכאי להירשם ככזה), חוסמת את דרכו מקבלת הסעד "האמיתי" או "הנכון", אף אם הוא זכאי, מהותית, לסעד אשר כזה. יוצא, שהחברה צודקת באומרה שדין התביעה הנוכחית להידחות מהטעם הפשוט שהמבקש אינו רשום במרשם החברה כבעל מניות, מצד אחד, ואילו הרישום אצל רשם החברות אינו תחליף לאותו מרשם, מצד אחר, וכאשר, אין מחלוקת, שהבעלות על מניות בחברה היא תנאי מקדמי שבלתו אין למימוש זכות העיון במסמכים הנדונים. בסיכומי התשובה על סיכומי המשיבה מופיעה, לראשונה, בקשה לחייב החברה להוסיף את המבקש במירשם בעלי המניות.זאת- ככל הנראה בהינתן הטיעון ,במישור זה, בסיכומי ב"כ החברה. ברי, שאין בכך לרפא הפגם הדיוני והכשל הבסיסי בניהול ההליך, מראשיתו. עם זאת, איני מקבל שדחיית תביעתו הנוכחית של המבקש, כמתחייב מההתנהלות הדיונית המתוארת, סותמת הגולל על האפשרות להלך בנתיב הנכון והמתבקש - בקשה לאכיפה או להצהרה לעניין זכותו להירשם כבעל מניות. תוצאה קשה כזו תהיה בלתי צודקת, ואף אינה מתבקשת מאליה. אבהיר, איפוא, ומבלי להביע עמדה לגופה של הטענה ולסיכוייה, שדרכו של המבקש אינה חסומה לעתור לסעד הראשוני הנ"ל, כפי שצריך היה להיעשות. אשר על כן, ומשלעת הזו לא הוכיח המבקש שהוא בעל מניות בחברה המשיבה, אין לו עילה לתבוע עיון במסמכיה, ועל כן, דין תביעתו שלפני להידחות, וכך אני מורה. על המבקש לשאת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של המשיבים בסכום כולל של 15,000 ₪. פרוטוקול דיוןמסמכיםפרוטוקולצוויםצו עשה