קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הסכם נטיעה: 1. המדובר בתביעה להכיר בזכויותיו של התובע בחלקת מקרקעין אותה רכש מאת המנוח X X X ז"ל בדרך של הסכם נטיעה "מזארעה" עוד בשנת 1983. מרבית העובדות הדרושות אינן שנויות במחלוקת, ולהלן עיקרן: 1.1 המנוח X X X ז"ל (להלן: "המנוח") הנו הבעלים הרשום של חלק מחלקה 6 בגוש 12156 מאדמות הכפר עארה, ששטחה הכולל הוא 68,017 מ"ר. 1.2 בשנת 1983 נערך בין התובע למנוח הסכם מוזארעה בעל פה ביחס למקרקעין הנ"ל, לפיו התחייב התובע לטעת עצי זית בשטח שנמסר לחזקתו ולטפל בשתלים עד שיצמחו ויניבו פרי משך 10 שנים. לאחר אותה תקופה ותמורת עבודתו והשקעתו, יקבל התובע ¼ מזכויות הבעלות השייכות למנוח בנכס. 1.3 התובע מלא אחר חלקו בהסכם ובתום תקופת "המוזארעה" ערכו הצדדים הסכם ביניהם שהעלה על הכתב את שהוסכם בעל פה בראשית דרכם המשותפת. בגדר אותו הסכם, הצהיר המנוח כי התובע קיים את התחייבותו על פי ההסכם, בכך שנטע במקרקעין עצי זית, טיפל במטע כיאות וכי עצי הזית הניבו פרי ולכן הוא זכאי לקבל לבעלותו 1/4 מזכויות הבעלות והחזקה בשטח השייך למנוח. נקבע בנוסף כי הצדדים יראו ביום 1.9.1993 כמועד שבו מסתיימת תקופת "המוזארעה". הוצהר כי זכויות המנוח במקרקעין הן בשטח של 9,400 מ"ר וכי במידה ויתברר כי שטח הנכס הנו שונה, יקבל התובע ¼ מהזכויות בשטח הקיים בפועל, אותו הוא נטע. 1.4 דא עקא שעוד בשנת 1966 מכר המנוח במכר ללא תמורה שטח של 2,000 מ"ר מתוך חלקו במקרקעין הנ"ל, לבתו נוואל X X, הנתבעת מס' 5 (להלן: "הנתבעת") וזכויותיה של זו נרשמו בפנקסי המקרקעין. למנוח נותר למעשה שטח של 7,500 מ"ר בלבד ולא 9,400 מ"ר כפי שנקבע בהסכם. 1.5 המחלוקת בין הצדדים מתמצה בשאלה האם יש לגזור את חלקו של התובע מתוך השטח שצוין בהסכם, היינו מתוך 9,400 מ"ר באופן שהוא יוכר כבעלים של 2,350 מ"ר או שמא יש לחשב את חלקו מתוך השטח שהיה בבעלות המנוח במועד ההסכם, היינו 7,500 מ"ר כך שהתובע יזכה לכל היותר בשטח של 1,875 מ"ר. זו המחלוקת העומדת על הפרק בתיק דנא. 1.6 למותר לציין כי לבד מהנתבעת, הוגש כתב הגנה גם מטעם הנתבע 10 בו הכחיש הכחשה כללית וגורפת את הטענות שהעלה התובע בכתב תביעתו. אלא שנתבע זה זנח את ההליכים עוד בשלב מוקדם, ובכך הצטרף למעשה ליתר הנתבעים שלא טרחו להגיש כתבי הגנה או להופיע לדיונים. על כן, התמקדה למעשה היריבות והמחלוקת בין התובע לנתבעת בלבד. 2. בסיכומיו העלה התובע טענות מטענות שונות לגבי תום לבה של הנתבעת והפנה לדוקטרינות הנהוגות בפרשנות חוזה. אלא שטענות אלו אינן רלוונטיות ככל שהדברים נוגעים לנתבעת, והעלאתן בהרחבה היתה מיותרת לחלוטין. הנתבעת לא היתה כלל צד להסכם ולכן לא נדרש ממנה כל תום לב בקיומו. הנתבעת רכשה זכויותיה במקרקעין מאביה המנוח עוד בשנת 1966 ודאגה לרשום חלקה בפנקסי המקרקעין בסמוך לאחר אותה רכישה. השלמת הרישום בספרי האחוזה מהווה הוכחה חותכת לגבי זכויותיה במקרקעין ואין כל יסוד ואחיזה לטענה כאילו חלקה נכלל בהסכם "המוזארעה". המנוח יכול היה לכרות הסכם עם התובע ביחס לחלקיו שלו במקרקעין. לא נטען, לא כל שכן שלא הוכח כי המנוח החזיק בידו הסמכה או יפוי כוח להגיע להסכם ביחס לחלקיהם של בעלי זכויות אחרים בחלקה, לרבות זכויותיה של בתו, הנתבעת. מכאן שההסכם בין המנוח לתובע יכול להתייחס אך ורק לחלקיו של המנוח ואין בכוחו לפגוע או לנגוס בחלקיה של הנתבעת בכל צורה שהיא. 3. הטענה כאילו שתיקתה של הנתבעת לגבי הנטיעה שנעשתה על ידי התובע, מקנה לו זכויות כלשהן או שהנה בגדר חוסר תום לב, דינה להידחות. ראשית בפן הפרוצדוראלי, טענה זו לא נטענה כלל בכתב התביעה והנה בבחינת הרחבת חזית אסורה. אולם גם מבחינה מהותית דינה של הטענה להידחות. מדובר בחלקה ששטחה הכולל הוא 68,017 מ"ר, כאשר הזכויות לגביה רשומות על שם מספר בעלים, כשלכל אחד חלק יחסי בלתי מסוים במקרקעין. אין הסכם חלוקה לגבי החלקה, וודאי לא הסכם שנרשם, ומכאן שעסקינן בבעלות במושאע. זכויותיו של המנוח הסתכמו ב- 7,500 מ"ר ואילו לנתבעת זכויות לגבי 2,000 מ"ר נוספים. יתר הזכויות בחלקה, שהן מרביתו המכרעת של השטח, שייכות לבעלים אחרים שאינם צד להליכים בתיק זה. מכאן, שעצם העובדה שהתובע נטע שטח של 9,400 מ"ר, היינו בעודף של 1,900 מ"ר מעבר לחלקו של המנוח במקרקעין, אין בה כדי להצביע על כך שאותו חלק עודף שייך דווקא לנתבעת. בצדק טענה הנתבעת כי נוכח ריבוי הבעלים והעובדה שלא נרשמה כל חלוקה אלא מדובר בבעלות במושאע, לא היתה לה כל סיבה לסבור כי התובע נטע דווקא בחלק שלה. 4. נותרה אם כן השאלה האם יש לגזור את חלקו של התובע במקרקעין מתוך החלק האמיתי השייך למנוח בפועל, היינו 7,500 מ"ר או שמא ראוי לגזור את חלקו מתוך אותו שטח שהמנוח הציגו כשייך לו העומד על 9,400 מ"ר. 5. מתוך עיון בהסכם ובחינת מכלול הנסיבות, ברי כי כוונת הצדדים היתה לאפשר לתובע לטעת עצי זית בשטח של 9,400 מ"ר כפי שהוא אכן עשה בפועל. המנוח הציג עצמו כבעלים של אותו שטח, בין אם מתוך שנשתכחה מלבו העובדה ששנים קודם לכן העניק במתנה לבתו הנתבעת שטח של 2,000 מ"ר מתוך השטח הכולל השייך לו, ובין אם מסיבה אחרת . בכלל זאת יתכן בהחלט שהמנוח סבר כי הוא רשאי לעשות בחלקיה של הנתבעת כבשלו. אין בכך, כאמור, כדי לפגוע בזכויותיה של הנתבעת או להסמיך את המנוח לפעול בחלקיה ללא ייפוי כוח מפורש. הצדדים גם התכוונו לכך שבתום תקופת ה -"מוזארעה" יקבל התובע לבעלותו שטח של 2,350 מ"ר. הדבר נלמד באופן מפורש מהוראות סעיף 6 להסכם ביניהם הקובע כי "הצדדים מצהירים כי שטח הנכס הנו 9,400 מ"ר וכי כל זכות שיש לצד ב' הנה בשטח הנ"ל. במידה ויתברר כי שטח הנכס הנו שונה יקבל צד ב' 1/4 מהזכויות בשטח הקיים בפועל ואותו הוא נטע". לדעתי, סעיף זה מצביע בבירור על כך שכוונת הצדדים היתה להעניק לתובע זכויות בעלות לגבי רבע השטח אותו הוא נטע בפועל. מאחר ואין חולק כי השטח שבו מדובר מסתכם ב 9,400 מ"ר, ברי כי התובע זכאי לקבל לבעלותו שטח של 2,350 מ"ר. 6. נכון הוא שתוצאה זו נוגסת בחלקים של העיזבון בשיעור גדול יותר מכפי שנקבע בהסכם, שכן לא מדובר עוד בהקניית רבע מזכויותיו של המנוח אלא בשיעור הקרוב לשליש וליתר דיוק - 31.33%. יחד עם זאת, סעיף 6 להסכם בין הצדדים קובע מפורשות כי במידה וחלקו של המנוח שונה מהשטח של 9,400 מ"ר אותו נטע התובע, יזכה התובע בכל מקרה בבעלות לגבי שיעור של רבע מגודל השטח אותו נטע בפועל. 7. למעלה מן הצורך אני רואה לציין כי המסקנה דלעיל, לא זו בלבד שהיא עולה מפורשות מן ההסכם בין הצדדים ומלמדת על אמד דעתם, אלא שהיא גם התוצאה הצודקת. התובע נטע ועיבד שטח של 9,400 מ"ר משך עשר שנים. במהלך אותן שנים, וגם לאחריהן, נהנה המנוח מפרי עמלו של התובע והתכוון להעניק לו בתמורה שטח של 2,350 מ"ר. העובדה שהמנוח נקב בשטח גדול יותר מכפי שהיה לו בפועל, בין אם מתוך טעות ובין אם מסיבה אחרת, אין בה כדי לשנות את צדקת התוצאה. התובע זכאי לקבל את התמורה שסוכמה ונקבעה באופן מפורש בהסכם. 8. בשולי הדברים אני רואה להעיר כי התובע התרשל בשמירה על זכויותיו בכמה אופנים ובמספר מועדים. בפעם הראשונה, כאשר לא בחן את נסח הרישום של המקרקעין שעה שכרת את הסכם "המוזארעה" עם המנוח בשנת 1983. אילו עשה כן, היה מגלה מייד כי זכויותיו של המנוח מסתכמות לכדי 7,500 מ"ר בלבד ולא כפי שנקבע בהסכם. בפעם השניה התרשל התובע כאשר לא טרח לעיין בנסח הרישום כאשר כרת הסכם בכתב עם המנוח בתום תקופת "המוזארעה" בשנת 1993. גם אז עיון בנסח הרישום היה מלמדו כי עוד בשנת 1966 מכר המנוח ללא תמורה שטח של 2,000 מ"ר לבתו, הנתבעת. הפעם השלישית בה התרשל התובע היתה כאשר לא דאג לרשום את זכויותיו בפנקסי המקרקעין בסמוך לעריכת ההסכם בכתב בשנת 1993. באותו מועד היה המנוח בין החיים ואפשר וניתן היה להסדיר את אי הבהירות בדרך פשוטה וקלה יותר. תחת זאת, ישב התובע בחיבוק ידיים משך שנים רבות מבלי לבצע את שמוטל היה עליו לבצע. לאור התנהלותו כמפורט, ועל אף שתביעתו כנגד העיזבון התקבלה, לא ראיתי לפסוק לזכותו הוצאות כלשהן. 9. סיכומו של דבר, ניתן בזאת פסק דין המצהיר כי התובע זכאי להירשם כבעלים של 2,350 מ"ר מתוך זכויותיו של המנוח X X X ז"ל במקרקעין הידועים כחלקה 6 בגוש 12156. הרישום ייעשה בכפוף לתשלום המסים, האגרות וההיטלים המתחייבים על פי דין. אין צו להוצאות. חוזהנטיעה