על פי ההלכה הפסוקה, המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית של בית משפט להיזקק לתובענה שלפניו הוא מבחן הסעד (ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983); ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, תק-על 2004(4) 1644 (2004)). הערכאה אשר לה מוקנית סמכות עניינית לדון בתביעה לאכיפת הסכם מכר של זכויות אובליגטוריות הינה בית המשפט המחוזי. ראו את דבריו של כב' השופט עמית בבש"א (מחוזי חי') 6576/08 שרה שוייצר נ' אילן רפאל, תק-מח 2008(3) 1027 (2008) לעניין השאלה לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון על דירת מגורים לא רשומה, כדלקמן: "המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד - ראה, לדוגמה, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12 (1983); ע"א 03/ 2846 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004). קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים. סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב - כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי. ובקיצור, המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין". ובהמשך הדברים נקבע כך: "נקודת הכובד בשאלה אם בזכות במקרקעין או בזכות חוזית עסקינן, מתמקדת כיום בכוונת הצדדים. הדבר מצריך בירור ודיון לגופה של תביעה, וכבר הקדמנו ואמרנו כי הסמכות העניינית צריכה להיות ברורה לצדדים כבר בעת הגשת התביעה, בשלב "ההקשה על הדלת". לכן, ועל מנת למנוע ספקות, יש לנתק את הדיון בסוגית הסמכות העניינית, שהיא סוגיה במישור הדיוני, מסוגיות של משפט מהותי לגבי טיב הזכות מושא התובענה. ובכלל, ההבחנה בין זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין לבין זכויות קניין, עשויה לעורר תילי תילים של קושיות, שיש בהן כדי לסבך את מבחן הסעד, כמבחן הפשוט והיעיל לקביעת הסמכות העניינית". במילים אחרות, לא טיב הזכויות שקיימות (או לא קיימות) לרוכש המקרקעין או טיבם של המקרקעין כרשומים או לא, הוא זה שקובע את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה, אלא הסעד המבוקש בכתב התביעה, הא ותו לא. להלן החלטה בנושא בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר סמכות עניינית: החלטה 1. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר סמכות עניינית ו/או מקומית לבית משפט זה. לחלופין, התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, ותקנה 101 (ב) לתקסד"א ולהורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת. 2. בבקשה נטען, כי אין סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן בכתב התביעה התבקשו שני סעדים: א) צו מניעה קבוע - סעיף 18 לכתב התביעה. ב) פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ - סעיף 19 לכתב התביעה. 3. המבקשת טענה, כי לאור סעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט, תביעה שאינה תביעת שווי, היא בסמכות בית המשפט המחוזי, ומשהתבקש הסעד של צו מניעה קבוע, אשר אינו ניתן להערכה כספית, מסורה הסמכות לבית המשפט המחוזי. 4. באשר לסמכות המקומית נטען, כי בניגוד לאמור בסעיף 17 לכתב התביעה, שם נכתב כי יש סמכות מקומית לבית המשפט בתל אביב לאור מקום עסקה של הנתבעת, הרי שאין עובדה זו נכונה. בכתב התביעה עצמו כאשר נכתבה הכתובת של הנתבעת נכתב, כי כתובתה ברמת השופט כלומר, מקום אשר שייך למחוז הצפון ולא לתל אביב, מה עוד, שכנספח לכתב התביעה צורף פרוספקט, אשר ניתן לראות ממנו, כי מקום עסקה של המבקשת הוא מחוז הצפון ולא בתל אביב. 5. ב"כ המשיבים טען, כי אין להיעתר לבקשה. א) באשר לסמכות המקומית: הפרוספקט הוצג לכל דורש ברחבי הארץ, ומכאן ברור, שמקום המעשה ו/או המחדל נשוא התביעה נעשו בכל מקום ומקום ברחבי הארץ. ב) באשר לסמכות העניינית: נטען, כי יש סמכות לבית משפט זה. הסעד המרכזי בתביעה דנן הוא סעד כספי אשר נמצא בתחום הסמכות של בית המשפט והטענה כאילו מהות התביעה בסעד של מתן צו מניעה קבוע, היא שגויה. ג) לחלופין ביקשו המשיבים שלא לסלק את התובענה על הסף אלא להעבירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. 6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים כולל תשובה לתגובה לבקשה לסילוק על הסף, הגעתי למסקנה ולפיה יש להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת מהנימוקים כדלקמן: א) באשר לסמכות העניינית: לבית משפט שלום יש סמכות לדון בתביעה בענייני קניין רוחני, כאשר הסעד המבוקש הוא סעד המצוי בסמכותו של בית משפט שלום על פי סעיף 51 לחוק בתי המשפט. סעיף 40 (4) לחוק בתי המשפט, מקנה סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתביעה גם אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה נמוך מהסכום שנקבע בסעיף 51 (2) לחוק בתי המשפט, וזאת כאשר מדובר בתביעה ב"תביעה בענייני קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1)..." כאשר מדובר בחוקים המפורטים באותו סעיף. במקרה דנן, כתב התביעה כולל בפועל שני סעדים: (1) סעד כספי - שיש סמכות לגביו בבית משפט השלום. (2) סעד נוסף שהוא בפועל בקשה לצו מניעה קבוע. (סעיף 18 לכתב התביעה), ואין סמכות לגביו לבימ"ש השלום. בתגובת המשיבים לא היתה בקשה למחוק את אותו סעד מהתובענה. על כן, אין סמכות לבית משפט השלום לדון בתובענה זו. ב) באשר לסמכות המקומית: במבוא לכתב התביעה נכתב במפורש, כי הנתבעת היא מקיבוץ "רמת השופט". בסעיף 17 נכתב: "לבית המשפט הנכבד הסמכות המקומית והעניינית לדון בתביעה לאור מהותה, סכומה ומקום עיסקה של הנתבעת". לא נטען בכתב התביעה, כי יש סמכות מקומית למחוז תל אביב כיוון שפרוספקט זה או אחר הופץ גם במחוז תל אביב, אלא נטען, כי יש סמכות מקומית לאור מקום עיסקה של הנתבעת. מכתב התביעה עצמו עולה, כי עובדה זו אינה נכונה שכן ב"כ התובעים ציין במפורש את כתובת הנתבעת "רמת השופט" ומכאן, שאין סמכות מקומית על פי כתב התביעה לבית משפט במחוז תל אביב. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ומכוח סמכותי על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] - תשמ"ד - 1984, יש להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת. ב) המשיבים ישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ. ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים. סמכות ענייניתצוויםצו מניעה