הגדרת עובד

מהי הגדרת "עובד" במשפט העבודה בישראל ? בפסיקה צוין כי לא בכדי נעדרה מחוקי העבודה הגדרה למונחים "עובד" ו"מעביד", מונחים דינמיים אשר בתי הדין לעבודה אמורים לצקת בהם תוכן בהתאם לתפיסה החברתית המשתנה. העובדה שפלוני נוהג כ"עצמאי" בתחומים אלה או שמעסיקו נוהג כלפיו כ"עובד" אין בה, כשלעצמה, כדי להכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד. בכל אלה יכול ויהא בהם כדי לבסס מעמד, אך אין בהם כדי לקבעו או לשוללו, מכיוון שהשאלה איך ראו הצדדים, או אחד מהם, את היחסים ביניהם אין בה די. אולם מובן שיש לשקול גורמים אלה, יחד עם אחרים, שעה שבאים לקבוע את מעמדו של אדם כ"עובד". פסיקת בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון קבעה מבחנים אחדים, מבחני העזר המסורתיים, להגדרת המושג "עובד" ובהם מבחן המרות והפיקוח, מבחן הקשר האישי, מבחן כוונת הצדדים ומבחן ההשתלבות. מבחן זה בשילוב מבחני משנה נלווים כגון הכפיפות, התלות האישית, הפיקוח, המקום, אופן התשלום והתנהגות הצדדים מכונים במקובץ "המבחן המעורב". מבחן ההשתלבות נועד מצד אחד לבדוק מה הייתה מידת השתלבותו של העובד בפעילותו היומיומית אצל המעביד, המפקח על עבודתו, ומהצד האחר לאמת כי אין מדובר בעבודה שהעובד עסק בה במסגרת עסק משלו. כיום מפנה "מבחן ההשתלבות" מקומו יותר ויותר לטובת "מבחן תכלית ההסכם" המעניק משקל רב יותר לאוטונומיה של רצון הצדדים ולכוונתם הסובייקטיבית. בית הדין לעבודה ציין כי בקביעה אם קיימים יחסי עובד-מעביד יש לייחס משקל רב לכוונת הצדדים, דהיינו, לכוונתם להתקשרות בדין. אך צריך שלאותה כוונה יינתן ביטוי, ועל כוונת הצדדים - שני הצדדים יש ללמוד מביטויים חיצוניים שנתנו. אחד הביטויים המובהקים לאותה כוונה היא התמורה, קיומה מצביע על רצון הצדדים ליצור יחסים חוזיים. בהתאם להוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, אין בית הדין קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים. אף על פי כן ההלכה היא שבית הדין קשור בעקרונות שבדיני הראיות ביניהם נמנה הכלל ש"המוציא מחבירו עליו הראיה. על פי כלל זה נפסק כי נטל ההוכחה הבסיסי בעניין תקופת העבודה וגובה השכר מוטל על העובד - התובע והכוונה היא כי עליו להרים את נטל השכנוע, החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח טענותיו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות, או לעמוד בחובת הראייה, החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל או שניהם גם יחד. הגדרות משפטיותהגדרת עובד