הפעלה חלקית של סעיף המל"ל ע"י מומחה מבוא תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. התובע, יליד 25.7.76, תושב הכפר חארס שבנפת חברון, בתחומי הרשות הפלשתינאית, נפגע בתאונת דרכים, שאירעה בתחומי מדינת ישראל, ביום 9.8.98, בעת שנסע במכונית בעלת לוחית רישוי פלשתינאית, שהיתה נהוגה בידי אחיו, והגיש תובענתו זו כנגד החברה המבטחת את השימוש ברכב וכנגד אחיו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי בית משפט זה אינו "הפורום הנאות" לדיון בתובענה בהיות כל הצדדים תושבי השטחים. דא עקא, במהלך הדיונים המקדמיים זנחה טענה זו וההליך התנהל כמקובל בתובענות מסוג זה, ועל כן אין מקום בשלב זה, לחזור ולדון בנושא זה, על אף שב"כ הנתבעת העלה הטענה בסיכומיו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת חייבת לפצות את התובע והמחלוקת בין הצדדים נסבה לגובה הפיצוי לו זכאי התובע. יצויין, כי בית המשפט ערך מספר נסיונות להגיע להסדר פשרה בין הצדדים, ומשלא צלחה הדרך בנושא, נשמעו עדי הצדדים והוגשו סיכומים מטעמם. הנכות הרפואית 4. הרכב שהיה נהוג בידי הנתבע, סטה מהדרך והתהפך. התובע נפגע ופונה לקבלת טיפול רפואי לבית החולים "הדסה" עין כרם בירושלים. 5. לבקשת התובע מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, דר' מ. רוסו. בחוות דעתו של המומחה, נאמר בהסתמך על התיעוד הרפואי שהגיש התובע, כי כתוצאה מן התאונה נקטעו לתובע שני הגלילים המרוחקים באצבע 2 ביד ימין, היד הדומיננטית, וכן נמצא שבר בבסיס העצם המטקרפלית הראשונה. התובע נותח בבית החולים, ניתוח שכלל את סגירת הגדם והכנסת שני מסמרים ע"ש "קירשנר" לקיבוע השבר. היד הושמה בסד גבס וניתן טיפול תרופתי אנטיביוטי. לאחר מספר ימי אשפוז שוחרר התובע להמשך טיפול אמבולטורי במרפאה לכירורגיה פלסטית. לאחר כ- 40 ימים הוצאו מסמרי הקיבוע והתובע קיבל טיפול בפיזיוטרפיה ובריפוי בעיסוק במרפאה בחברון במשך כחודשיים. במימצאי הבדיקה קבע המומחה כדלקמן: "באצבע 2 חסרים שני הגלילים המרוחקים. בעור בקצה הגדם ישנה צלקת הדבוקה לצד הרדיאלי (החיצוני) של הגדם, דבר המפריע לתפקוד של אחיזה עדינה בן קצה הגדם לבין האגודל (pinch). אין לאצבע 2 אפשרות של תפיסה חזקה בזמן קמיצת היד לאגרוף, עקב הקיצור באורך האצבע בגלל הקטיעה. לא אובחנו כאב או הפרעה בתחושה באצבע זו בזמן בדיקתו. באגודל לא נותרה פגיעה במבנה או הפרעה משמעותית בתפקוד. אין סימנים של כאב כרוני או לחוסר שימוש בחלקים אחרים של היד". המומחה קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן: 100% במשך חודשיים, 50% במשך חודשיים נוספים ו - 25% לחודשיים לאחר מכן. כן קבע המומחה, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 12.5%. המומחה הוסיף כי - "מצב אצבע 2 בידו הימנית הדומיננטית של הנבדק מונע ממנו לחזור לעבודתו הקודמת כברזלן, ויפריע לו גם בעתיד לעסוק בעבודה זו או בכל עבודה הדומה לה. עקב כך נאלץ הנבדק לשנות את סוג עבודתו. לפיכך אני ממליץ על הפעלת תקנה 15 במידה חלקית, בשיעור של 33%. סה"כ - 16.6% נכות לצמיתות". 6. ב"כ הצדדים לא חלקו על קביעותיו של המומחה והוא לא זומן לחקירה על חוות דעתו, ולפיכך נעבור לדון בראשי הנזק שנתבעו על ידי התובע . נזק לא ממוני 7 התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בגין נכותו הרפואית, כפי שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט בשיעור של 12.5% בלבד, (ולא לפי חישוב של הנכות שנקבעה ככוללת תוספת על פי תקנה 15 לתקנות המל"ל - ע"א 516/86, ר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. אזולאי ואח', פ"ד מ (4) 690, 706, השופט ד' לוין; ע"א 60/87 אילוז, קטינה נ' דוד ואח', פ"ד מב (3) 643, 648, הנשיא שמגר (כתארו אז)), וכן בגין ימי האשפוז בבית החולים. דא עקא, התובע לא ציין את מספר הימים בהם היה מאושפז, לא בכתב תביעתו, לא בתצהיר עדותו הראשית ואף לא בפני המומחה מטעם בית המשפט. גם תעודת השחרור בבית החולים אינה מגלה דבר באשר לימי האשפוז. נטל ההוכחה לענין זה מוטל על התובע ומשלא הרימו, יפסק לו אך בגין נכותו הרפואית. בחישוב הנזק הלא ממוני על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, לפי שעור נכותו, בהתאם לגילו של התובע, ובצירוף ריבית מיום התאונה, זכאי התובע לסך של 18,450 ₪ (בקירוב). הפסדי שכר לעבר 8. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 3) הצהיר התובע, כי עד לפציעתו עבד כברזלאי והכנסתו היתה בסך 3,500 ₪. התובע לא צירף כל הוכחה שהיא לגירסה זו. לטענתו, נעדר מהעבודה 8 חודשים ואינו מסוגל לעבוד עבודה רגילה (סעיף 7 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית טען, כי לא עבד 8 חודשים (פר' עמ' 4 ש' 17). בדבריו למומחה טען, כי לא יכול היה לעבוד במשך 6 חודשים, ותקופה זו אף נזכרת במסגרת תחשיבי הנזק שהוגשו על ידי ב"כ התובע. 9. במהלך חקירתו הנגדית טען התובע, כי נהג לעבוד בישראל במקומות עבודה שונים- "עובד היום במקום זה וביום אחר במקום אחר" (פר' עמ' 1 - ש' 18), וכי החליף מקומות עבודה לפעמים כל חודשיים, כל שנה ולפעמים כל שבוע (שם, שם, ש' 20). התובע נהג לעבוד עם קבלני משנה מכפרו , ואף יום לפני התאונה עבד עם אחד ששמו חאתם (שם, עמ' 2 ש' 6). התובע הוסיף כי היה משתכר "150 שקל ליום ולפעמים 200" (שם, עמ' 3 ש' 21), ובהמשך הוסיף כי "הייתי מקבל לפעמים 100 ולפעמים 200 ולפעמים 250. לפעמים לקחנו עבודה בקבלנות ועבור 500 שקל היינו גומרים את העבודה ביום אחד". (שם, עמ' 4 ש' 1 - 2). 10. ב"כ הנתבעת השקיע את מירב מאמציו במסגרת החקירה הנגדית בנסיון להוכיח כי התובע היה בבוקר יום התאונה בנסיעה לעבודה, ועל כן יש לקזז תקבולי מל"ל להם זכאי התובע, לו היה מגיש תביעה למל"ל לדמי פגיעה ולקצבת נכות. התובע הכחיש זאת וטען כי היה בנסיעה לפגישה לנסות להתקבל לעבודה אחרת מכניסה יותר (שם, עמ' 2 ש' 20 - 25; עמ' 4 ש' 3 - 7;עמ' 5 ש' 4 ). אחיו של התובע - הנתבע - שזומן להעיד מטעם הנתבעת - אישר דברים אלו, ולטענתו היה זה ביוזמתו (שם, עמ' 6 ש' 27 ואילך עד עמ' 7 ש' 9). לנתבע הוצג דו"ח של חוקר מטעם חברת הביטוח (נ/1) ובו נרשם מפיו על ידי החוקר, כי הנוסעים ברכב היו בדרכם לעבודה. בחקירתו הנגדית הכחיש הנתבע כי אמר דברים אלו לחוקר , וטען כי רק הוא נסע לעבודה ולא אחיו (שם, עמ' 7 ש' 23; עמ' 8 ש' 17), אף שאישר כי הוא חתום על הודעתו. החוקר מטעם חברת הביטוח לא הגיע להחקר בדבר נסיבות גביית ההודעה מאת הנתבע. בנ/1 גם נאמר מפי הנתבע כי אחיו היה משתכר 100 שקלים ליום עבודה, אך בחקירתו הנגדית הכחיש כי אמרם (שם, עמ' 8 ש' 24 ואילך). 11. נטל ההוכחה כי תאונת הדרכים בה נפגע התובע הינה גם תאונת עבודה, מוטל על הנתבעת הטוענת לכך. גם אם איני מאמין לתובע ואקבע כי אינו דובר אמת וכי היה בדרכו לעבודה ביום התאונה, לא יהיה בכך כדי לסייע לנתבעת, שכן עליה להוכיח בצורה פוזיטיבית, במאזן הנדרש במשפט אזרחי, כי התובע היה בדרכו לעבודה, וכזאת לא עשתה. יתר על כן, הנתבעת לא הוכיחה מי היה מעבידו של התובע עובר לתאונה. לכאורה המדובר במעביד משטחי הרשות, אולם כיוון שלא הוכח כי התובע הועסק באמצעות לשכת התעסוקה, כי אז גם אם יגיש תובענה למל"ל בישראל, לא תוכר תביעתו (ראה תקנות 2 ו - 3 לתקנות הביטוח הלאומי תחולה לגבי סוגי עובדים שאינם תושבי ישראל), תשל"ב - 1972. 12. אשר לנסיונו של ב"כ הנתבעת להוכיח מפי אחיו של התובע, כי הלה השתכר שכר יומי של 100 ₪ - הדברים הינם בבחינת עדות מפי השמועה ולא ניתן להסתמך עליהם. כך גם לא הוכיחה הנתבעת כי התובע נהג לעבוד רק כ- 15 ימים בחודש ולא למעלה מכך. 13. ראש הנזק של הפסדי שכר לעבר מוגדר כ"נזק מיוחד" אשר על התובע להוכיחו. במקרה זה לא המציא התובע מסמכים כלשהם לתמיכה בגובה הכנסותיו החודשיות אשר להם טען - 3,500 ₪ לחודש. עם זאת, בהעדר נתונים, יכול בית המשפט לערוך אומדנא להכנסה זו (ראה: ע"א 3793/90 זליג נ. מגדל, סביר מג 226, כפי שמובא בספרו של ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 295). יש להתחשב בכך שתושבי הרשות הפלשתינאית המועסקים בישראל בדרך לא חוקית מקבלים את שכרם במזומן וללא עריכת רישום כלשהו ובלא שיונפק להם תלוש שכר כמתחייב, ובמיוחד אמורים הדברים אם מועסקים הם על ידי קבלני משנה תושבי השטחים אף הם. במקצועו היה התובע ברזלן, שהינו מקצוע מבוקש ואשר משתלם טוב יותר מפועל בנייה פשוט, ועל כן נוכל להעריך את הכנסתו היומית בסך של 150 ₪, לפי הערכה של 20 ימי עבודה, היינו, הכנסה של 3,000 ₪ לחודש. 14. מקובלני, כי התובע נעדר מעבודתו מיום התאונה ועד ששה חודשים לאחר מכן. חישוב זה נעשה הן לפי הימים בהם היתה ידו נתונה בסד גבס, ניתוח נוסף להוצאת מסמרי הקיבוע ותקופת הטיפולים הבתר-ניתוחיים - טיפולי פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, והן על פי תקופת הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה. בתקופה זו זכאי התובע לפיצוי בסך של 18,000 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה, מגיע סכום זה ל- 20,540 ₪. בגין התקופה שמתום ששת החודשים הנזכרים ועד ליום מתן פסק הדין, במשך 28 חודשים, מתברר כי התובע עובד, לא במקצועו כברזלן, ואין פרטים לגבי הכנסתו כיום. לדעתי, יש מקום להעריך את הפגיעה בהכנסתו של התובע בשיעור נכותו התפקודית, כקביעת המומחה, היינו -16.6%. לפיכך החישוב הינו כדלקמן: 14,107 ₪ = 28 X 16.6% X 3,000 ₪. סכום זה, כשהינו משוערך ונושא ריבית ממחצית התקופה מגיע לסך של 14,765 ₪. סך כל הפסדי שכרו של התובע לעבר, מגיעים כיום ל - 35,305 ₪. עזרת הזולת לעבר 15. בסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית העיד התובע כי - "מאז התאונה ועד היום הייתי מוגבל ונזקקתי לעזרה ונתנו לי ע"י משפחתי". בתחשיבי הנזק שהגיש ב"כ התובע מטעמו הוערכה עזרה זו בסך של 15,000 ₪. לעומת זאת, בכתב התביעה שהוגש כ - 25 ימים לאחר התאונה !! ביקש התובע לפצותו בגין עזרת הזולת לעבר בסך של 4,000 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי הסכומים המבוקשים הינם מופרזים ומוגזמים וכי התובע מעולם לא העסיק עוזרת, ואם ניתנה לו עזרה ע"י בני משפחתו, הינה בגדר היחסים המקובלים בין בני משפחה. 16. הלכה פסוקה היא, כי יכול בית המשפט להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך ואף יכול לערוך אומדנא ובלבד שישתכנע כי העזרה שהושטה ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה (ע"א 93/73 שושני נ. קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א 370/99 פרפלוצ'יק נ. מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551; ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד ואח', פ"ד מ (1) ע' 225; ע"א 142/89 גמליאל ואח' נ. אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90 (3) 683, 685). עם זאת היו מקרים בהם היה סבור בית המשפט כי אם העזרה ניתנה כ" עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינה" לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין כך. (ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588; ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1) 477, 493). כיוון שידו של התובע היתה נתונה בסד של גבס כ- 40 ימים, ולאחר מכן נזקק לטיפולים בידו במשך כחודשיים, סביר יהיה להניח כי לפחות במרבית תקופה זו נזקק לעזרתם של אחרים, אף אם הם בני משפחה, ואף אלו, כאמור, ראויים לפיצוי. על דרך האומדן, הנני קובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר, בהתחשב במקום מגוריו של התובע ובסוג פציעתו, בסך של 2,000 ₪, נכון להיום. הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעות 17. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי נגרמו לו הוצאות בשני סעיפים אלו בסך של 7,000 ₪. לתצהיר עדותו הראשית צירף קבלות מבית החולים "הדסה" בגין צילומים וביקורים במרפאת כף היד בסך של 664 ₪. לצורך ביקורים ובדיקות אלו נזקק התובע להגיע מכפרו לבית החולים "הדסה", והינו זכאי להחזר הוצאותיו בשל כך. דא עקא, התובע לא הציג קבלה כלשהי להוכחת הוצאותיו. עם זאת, רשאי בית המשפט, מששוכנע כי אמנם נגרמו לתובע הוצאות בשל כך, לפסוק זאת על דרך האומדן. הנני פוסק לתובע בגין הוצאותיו לטיפולים רפואיים והוצאותיו לנסיעות לצורך קבלתם סך של 1,500 ₪, נכון להיום. אובדן כושר השתכרות 18. בסיכומיו הקצרים בעל פה ביקש ב"כ התובע לפסוק לתובע פיצוי כולל בגין כל נזקיו סך של כ- 200,000 ₪, מבלי לפרט חישוביו לכל ראש נזק. לעומתו, ב"כ הנתבעת, טען בסיכומיו כי יש לערוך החישוב לפי הכנסה יומית של 100 ₪, לפי 10 ימי עבודה, עפ"י שיעור נכותו התפקודית של התובע, כפי שנקבע ע"י המומחה מטעם בית המשפט, ומכך לגזור מחצית, והגיע לסכום של כ- 48,000 ₪. 19. חישוב אובדן כושר ההשתכרות מורכב במקרה זה, בהיעדר ראיות לענין זה, מהערכת בית המשפט לענין השפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותו של התובע, וכן מקביעת בסיס השכר החודשי על פיו ייערך חישוב זה. התובע כיום כבן 25, ולפניו עוד 40 שנות עבודה. כתושב השטחים על בית המשפט לערוך חישוביו על פי ההכנסות הצפויות לתובע במקום מגוריו, שם מרכז חייו, אף כי לפני התאונה, קרוב לודאי, עבד התובע בתחומיה של מדינת ישראל. מצב זה השתנה כיום ואין כל ודאות כי המצב ישוב לקדמותו. הכלכלה בשטחים נתונה היום בשפל המדרגה וברי, כי הכנסה חודשית של פועל הינה נמוכה יחסית. עם זאת, הפיצוי בגין ראש נזק זה צופה פני עתיד, ועתיד זה למשך 40 שנה, מי ישורנו לענין בסיס השכר. ישנם מקרים בהם קבעו בתי משפט את בסיס השכר לעתיד של פועלי בנין על סך של 1,500 ₪, ובמקרים אחרים אף הועמד סכום זה על 4,000 ₪, מתוך מבט ותקוה לעתיד. מצד בעלי הדין לא הובאו נתונים אובייקטיביים, ואף לא הובהר מה השתכרותו של התובע כיום, במומו, ועל כן אין מנוס אלא לערוך זאת על דרך האומדנא. דומה, כי על אף העובדה כי לא יוכל לשוב ולעסוק במקצועו כברזלן, יוכל למצוא עבודה אחרת התואמת את מגבלותיו, אף כי קשת אפשרויות התעסוקה, לאדם לא משכיל מצומצמת משמעותית יותר. על כן סבורני כי יהא זה הוגן וצודק לקבוע בסיס שכר של 3,000 ₪, וכי הנכות הרפואית של התובע תשפיע על כושר השתכרותו כשיעורה. לפיכך, בהיוון המתאים, אובדן כושר השתכרותו של התובע הינו - 130,371 ₪ = 289.7143 X 12.5% X 3,000 ₪ (בקירוב). סיכום 20. לאור האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי מאת הנתבעת כדלקמן: א. נזק לא ממוני (סעיף 7 לעיל) - 18,450 ₪ ב. הפסדי שכר לעבר (סעיף 14 לעיל) - 35,305 ₪ ג. עזרת הזולת לעבר (סעיף 16 לעיל) - 2,000 ₪ ד. הוצאות רפואיות ולנסיעות (סעיף 17 לעיל) - 1,500 ₪ ה. אובדן כושר השתכרות (סעיף 19 לעיל) - 130,371 ₪ סה"כ: 187,626 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של התובע לאגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 24,391 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום ובצירוף מע"מ כחוק. מומחה