"עצם תשלום גמלת נכות כללית על ידי המל"ל לאדם שנפגע בתאונת דרכים אינו מספיק להקים בידי המל"ל זכות לתבוע שיפוי על פי ההסכם. על מנת שזכות התביעה תקום, נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין הנכות שבעדה משולמת הגמלה לבין התאונה. הוכחה זו, כך נפסק, יכולה להימצא אף היא בחוות-דעת של רופאי המל"ל, עליה זכאי (אם כי לא חייב) המל"ל לבסס את תביעתו. אם כך יבחר המל"ל, כי אז עמדת רופאיו בשאלת הקשר הסיבתי תהנה ממעמד סופי ומחייב לצורך ההסכם, ולא ניתן יהיה להביא ראיות לסותרה, גם לא חוות-דעת של רופא שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנפגע נגד המזיק. כך, אף שהידרשותם של רופאי המל"ל לשאלת הקשר הסיבתי נעשתה מעבר לצורך ולא הייתה חיונית להכרה בזכאות הנפגע לגמלת נכות כללית (ע"א (מחוזי י-ם) 6467/05, לעיל; ע"א (מחוזי י-ם) 9663/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 15.7.07); ע"א (מחוזי י-ם) 11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 11.11.07; בר"ע (מחוזי י-ם) 436/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 11.5.09; ע"א (מחוזי י-ם) 3052/09 הראל חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.5.09)..." 39. ובהמשך: "כלל זה משליך על כוחה של חוות-דעת רופאי המל"ל לשמש בסיס לתביעת שיפוי על פי ההסכם: חוות-דעת כזאת דוחה מפניה כל ראיה אחרת, לרבות חוות-דעת של רופא שמינה בית המשפט בתביעת הנפגע, ואפילו קביעה של בית המשפט עצמו במסגרת תביעה זאת, לא כל שכן חוות-דעת של רופא מטעם חברת הביטוח. אולם עדיין, על חוות-הדעת של רופאי המל"ל לעמוד בתנאים מינימליים של הגינות ותאימות לנתוני המקרה. בית המשפט לא יבחן את תבונת חוות-הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה, ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור הקשר שלה אל תאונת הדרכים. בה בעת, ועל מנת להבטיח כי חברת הביטוח לא תידרש לשלם למל"ל עבור פגימות שאינן קשורות לתאונה, יוודא בית המשפט כי חוות-הדעת של רופא המל"ל התייחסה לנפגע הנכון ולנתוני הבסיס שלו המשליכים על שאלת הקשר הסיבתי. דומה כי לא יהיה מי שיפקפק בכך שקביעה של רופא מטעם המל"ל בדבר קיומו של קשר סיבתי לא תוכל לעמוד אם וכאשר יתחוור למפרע כי אותו רופא בדק אדם מתחזה ולא את מי שאכן נפגע בתאונת הדרכים. אין שוני אמיתי בין מצב כזה לבין מצב בו ברור וגלוי על פני הדברים כי רופא המל"ל לא היה מודע לתיעוד רפואי חד-משמעי בדבר קיומה טרם התאונה של הפגימה אשר בגינה הוכרה נכותו של הנפגע במל"ל. בשני המצבים, דבקותו של המל"ל בקביעת הרופא מטעמו גם לאחר שהתבררו לאשורן העובדות השומטות את הקרקע מתחת לאותה קביעה, עולה כדי עמידה בחוסר תום לב על זכות הנובעת מחוזה, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ובניגוד לחובת ההגינות המוטלת על המל"ל בהיותו רשות ציבורית... קביעת קיומו של קשר סיבתי על יסוד תשתית עובדתית שחסר ממנה העיקר, רוצה לומר: תיעוד המצביע בעליל על כך שהנפגע סבל מאותה בעיה רפואית עוד לפני התאונה, נופלת לגדר חריג זה, ואין בכוחה להרים את נטל הוכחת התביעה הרובץ על המל"ל. אכן, פסיקתו של בית משפט זה סייגה כבר את הכלל בדבר מעמדה הסופי של קביעת רופאי המל"ל בשאלת קיומו של קשר סיבתי, באמרה כי תחולת הכלל הנה "בהעדר נתונים מבוררים אשר יובילו למסקנה אחרת" (ע"א (מחוזי י-ם) 11104/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.2.08); והוסיפה כי "יתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לדחות את הקביעות הרפואיות של המומחים הרפואיים של המערער" (ע"א (מחוזי י-ם) 2053/08, לעיל, פסקה 16; פסק הדין אושר ברע"א 8244/08, לעיל). מקרים כאלה נדירים הם, אך עדיין עשויים להתרחש". כללי ותמצית המחלוקת: 1. המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע (להלן: "המל"ל), הגיש כנגד הנתבעות תביעה בסדר דין מקוצר וזאת בהתבסס על הסכם שנכרת בינו ובין הנתבעות (להלן: "ההסכם"). מכוח ההסכם התחייבו הנתבעות לפצות את המל"ל באותם מקרים בהם על הנתבעות לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים") והן גם עשויות להיות אחראיות לפצות את המל"ל, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק המל"ל). 2. בהתאם לנטען ע"י התובע - ביום 27.4.00 נפגעה גב' לאה (להלן: "הנפגעת"), בתאונת דרכים, בהיותה נוסעת ברכב שהיה מבוטח אצל הנתבעות (להלן: "התאונה" ו-"הרכב", בהתאם לעניין). המל"ל טוען בתביעתו, כי על בסיס ההסכם מוטל על הנתבעות לשפותו בגין 55% מגמלאות נכות כללית ששילם וישלם לנפגעת עקב התאונה. בדרישה שנשלחה לנתבעות ביום 14.3.07 נטען כי סכום זה עומד על 184,708 ₪ (ר' נספח ד' לתביעה). 3. הנתבעות טוענות שהן פטורות מלשפות התובע מאחר והגמלאות האמורות לא משולמות בגין תאונת הדרכים. טענה זו מבססות הנתבעות על כך שבעת קביעת הזכאות לקצבת נכות כללית, אין התובע נדרש לשאלה מה גרם לנכות אלא בוחן רק את דבר קיומה. נכות כללית, בהתאם לטיבה ומהותה, אינה נעשית בקשר עם אירוע ספציפי כלשהו וממילא הנכות יכולה להיות גם פועל יוצא של גורמים אחרים ושונים מהתאונה. לטענת הנתבעות פגיעת הנפגעת בתאונה הייתה שטחית קלה וחולפת ובעת קבלתה בחדר מיון, ביום התאונה, התלוננה רק על כאבים בכתף שמאל ובבית החזה. התובעת שללה איבוד הכרה, פגיעה בעמ"ש ואף בבדיקות שנערכו לה לא הודגמו ממצאים - טווח תנועות הכתף נמצא תקין, לא נמצא חסר נוירווסקולרי, לא נמצאה רגישות על פני עמ"ש לכל אורכו ובצילום כתף שמאל לא הייתה עדות לשבר כלשהו. הנפגעת שוחררה לביתה ללא המלצה להמשך טיפול רפואי, למעט מנוחה למשך יומיים בלבד. 4. כדי להוסיף ולתמוך בטענתן, הפנו הנתבעות, בבקשת הרשות להתגונן לכך שביום 19.9.01 כלומר כשנה וחצי לאחר התאונה ולאחר שנזקי התובעת כבר התגבשו, הסכימה הנפגעת לסלק תביעתה כנגד סך של 7,000 ₪, ללא שטענה לקיום נכות. נטען כי עובדה זו מלמדת שלא נגרמה לה כל פגיעה בתאונה וככל שוועדה במל"ל קבעה שהיא סובלת מנכויות, הרי אלה אינן תולדה של התאונה. 5. הנתבעות מסתמכות עוד על קביעות של הנוירולוג פרופ' ירניצקי והאורולוג ד"ר ארליך, שמונו כמומחים מטעם בית משפט במסגרת תביעה שהגישה כנגדן הנפגעת, חרף חתימתה על כתב הקבלה והשחרור ואשר סומנה כת.א. (מחוזי – חי') 516/06. הנוירולוג, פרופ' ירניצקי - מצא בחוות דעתו שהסבירות לקשר בין התאונה ובין כאבי גב והפרעה בשלפוחית השתן של הנפגעת היא נמוכה ביותר וזאת הן מאחר ולא היה דיווח בתאונה על חבלת גב תחתון, הן משום שלא היו תלונות על כאבי גב תחתון לאחר התאונה והן משום שדיווח ראשון על אי שליטה על שתן מופיע רק כשנה וחצי לאחר התאונה. המומחה הפנה עוד לכך שיש לגבי הנפגעת אבחון גניקולוגי של צניחת שלפוחית, מצב שהינו אופייני להפרעות בתחום הגינקולוגי, בעיקר לאחר לידות ולאו דווקא למחלה דיסקלית. מסקנת פרופ' ירניצקי הייתה כי אין נכות נוירולוגית בעקבות התאונה. האורולוג, ד"ר ארליך - מצא כי הנפגעת סובלת משלפוחית רגיזה (Over active bladder ) עם הענות שלפוחית ירודה וקיבולת שלפוחית נמוכה וכן לא שלל דליפת שתן במאמץ. הובהר בחוות דעתו כי מצב זה יכול להיגרם מסיבה ראשונית עקב פתולוגיה בשריר השלפוחית (Detrusor Instability ) או מאחת ממספר סיבות משניות ובכלל זה גם פגיעה בעמוד השדרה. מאחר והסיבה השכיחה ביותר לממצא בנפגעת הוא פתולוגיה של השריר וכן מאחר ולא מצא במסמכים הרפואיים, עדות לפגיעת עמ"ש וחוט השדרה בעקבות התאונה, הגיע בחוות דעתו למסקנה שאין עדות לקשר ישיר בין התאונה שאירעה לנפגעת ובין שהפגיעה שנמצאה בה, אשר נובעת כנראה על רקע Detrusor Instability, שממנה היא סובלת. 6. הנתבעות הפנו עוד לחומר רפואי אשר יש בו להעיד על מצב הנפגעת עובר לתאונה ולפרטי חומר זה אדרש בהמשך הדברים. 7. לטענת הנתבעות הנכויות שנקבעו לנפגעת במל"ל, כולן או חלקן, אינן נובעות אפוא מהתאונה ובהסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכויות ובין התאונה (ר' פרוטוקול מיום 17.12.07 בתיק בש"א 4371/07). בתחילה הסכימו הנתבעות כי שני הצדדים יגישו מסמכים לתמיכה בטענותיהם ויסכמו על בסיסם, אך לאחר מכן שבו בהן מאותה הסכמה. עם זאת, אף שבתחילה נעתרתי לבקשתן לשמיעת עדים וזאת רק מחמת העובדה שהתובע לא טרח להגיב לבקשתן - לאחר מכן, בוטלה אותה החלטה וזאת על יסוד טעמים שהעלה התובע. בהחלטה מיום 17.2.09, נקבע כי הדיון יתקיים במתכונת המקורית, עליה הוסכם כאמור עוד ביום 17.12.07. לעניין ההנמקה לאי שמיעת עדים ר' שתי תגובות התובע מהימים 25.1.09 ו- 29.1.09 והפסיקה שהובאה שם. ר' עוד החלטתי מיום 17.2.09, שם הפנתי גם להחלטת כבוד השופט זילברטל בת"א (מחוזי - י-ם) 8380/06 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (אשר ניתנה ביום 2.6.08, ויודגש ההפניה היא להחלטת ביניים ולא לפסק הדין שניתן לאחר מכן במסגרת אותו התיק). בהקשר זה, אפנה עוד, להחלטה שניתנה לאחרונה ע"י כבוד השופט סובל במסגרת בר"ע (מחוזי - י-ם) 436/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 11.5.09), באשר למהות ההסכם והרצון לייעל ההתדיינות בתביעות מכוחו. מסמכי התובע: מעיון במסמכים שהוגשו מטעם המל"ל עולים הדברים הבאים - 8. הנפגעת הגישה תביעה לקצבת נכות כללית וזאת בדצמבר 2001. התובעת תיארה בתביעתה שלושה ליקויים; א. כאב ברגל שמאל, קושי במאמץ בהליכה וטיפוס מדרגות וכאב גב בצד שמאל, כאשר כמועד תחילת הליקוי ציינה אפריל 2000, כלומר החודש בו ארעה התאונה. כן ציינה כי חלה החמרה ביחס לפגיעה זו ביוני 2000. ב. ורידים ודליות קשות ברגל שמאל, אשר בעטיים היא זקוקה לניתוח כריתה של הוריד הראשי. כאן כמועד תחילת הליקוי צוינה שנת 1990 וצוינה החמרה בשנת 1997. ג. דליפת שתן, "ללא שליטה לעיתים במקום ציבורי". כתאריך תחילת הליקוי צוינה שנת 2000 וצוין כי הייתה החמרה לאחר "כחצי שנה". 9. יוער כי על אף שציינה לגבי שניים מתוך הליקויים כי אלה החלו בשנת 2000, בעוד לגבי הכאבים ברגל שמאל ובגב ציינה את חודש התאונה, לגבי דליפת השתן, לא הדגישה את חודש התאונה אלא ציינה רק שנת 2000. יוער עוד כי בסעיף נפרד, בו התבקשה לציין את ההגבלות בתפקוד משק הבית, כתבה הנפגעת "קושי פיזי בעבודות הבית" וכן "קושי בטיפול בילדים, קושי ביציאה מהבית וטיפוס מדרגות", אך ייחסה את מועד תחילת כל אחת משתי המגבלות הנ"ל לשנת 1996, כלומר 4 שנים עובר לתאונה. 10. בפרטים באשר לתביעת פיצויי נזיקין מצד שלישי, ציינה הנפגעת את התאונה דנן עם זאת ציינה כי אינה עומדת להגיש תביעה לפיצויי נזיקין וכן ציינה שקיבלה סך של 7,000 ₪ מחברת אבנר בספטמבר 2001. בטופס התביעה נכתב עוד כי הנפגעת הייתה עקרת בית לפני הפגיעה ולאחריה אין היא עובדת "כלל". 11. לתובעת הוכרו שתי תקופות זכאות; בתקופה הראשונה מיום 1.12.00 ועד ליום 31.1.03 - הוכרו 69% נכות משוקללת כאשר הנכות הורכבה מ- 30% נכות זמנית בגין פגיעה בעמ"ש מותני, 50% נכות זמנית לנוכח איבוד שתן ו- 10% נכות זמנית לנוכח דליות ברגל שמאל. באשר לדרגת אי הכושר, נקבע ביום 10.2.02 כי זו עומדת על 65% מיום 25.12.00 ועד ליום 1.2.03. בתקופה השנייה מיום 1.2.03 - הוכרו לצמיתות 59% נכות משוקללת אשר הורכבה מ- 20% נכות בגין עמ"ש מותני, 40% נכות בגין איבוד שתן, 10% נכות בגין דליות ברגל שמאל ו- 5% נכות בגין פגיעה ביד שמאל. הפעם נקבעה דרגת אי כושר צמיתה של 60% וזאת החל מיום 1.2.03. להלן דגשים בחומר שהוצג בהקשר לקביעת נכויות אלה: 12. מחוות דעת רפואית אורולוגית מיום 27.1.01 - עולה כי הנפגעת התלוננה על כך שיש לה בריחת שתן וזאת "מזה כשנה". בחוות הדעת אין כל אזכור לתאונה וזאת לא ע"י הנפגעת ולא ע"י המומחה הרפואי. המומחה הכיר כאמור ב- 50% נכות זמנית שנקבעו החל מיום 1.1.01. אעיר כי יש מקום להנחה שנפלה טעות במועד המופיע על חוות דעת זו שכן תביעת הנפגעת לגמלת נכות כללית הוגשה רק בדצמבר 2001 וייתכן שחוות הדעת נערכה ביום 27.1.02, בדומה לשני המסמכים שיפורטו להלן. 13. בחוות דעת המכונה "חוות דעת רפואית אורטופדית", מיום 27.1.02 - בתיאור הליקויים מפי הנפגעת נכתב: "לדבריה 27.4.00 ת.ד. בתחילה סבלה מכאבי גב תחתון חזקים, בהמשך החלה לסבול מכאבים ברגל שמאל. מתקשה להתכופף, מתקשה ללכת מעל 50 מטר, מתעייפת לעלות במדרגות". בפני המומחה לא עמדו מסמכים הנוגעים לתאונת הדרכים אלה רק מסמכים המאוחרים לתאונה בכשנה וחצי (צילום עמ"ש מתני מיום 16.11.01 וכן C.T מיום 12.12.01). המומחה תיאר את הממצאים שמצא בבדיקתו ובכלל זה הגבלה ניכרת בתנועת עמ"ש מתני וכן ירידה תחושתית ברגל שמאל ובלט דיסק והכיר ב- 30% נכות זמנית החל מיום 1.12.00. בהערכת המומחה הוא קבע כי הנפגעת מוגבלת בעבודות הבית הקשורות לכיפוף וכן בעומס משא מעל 5 ק"ג ומצא לציין עוד - "אמנם אין לי דו"ח תאונה אך נראה שהמגבלה קשורה לת"ד". אף שעסקינן בחוות דעת אורטופדית, נערך הדוח ע"י ד"ר צבי בראון שהינו מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום. 14. באבחון רפואי מיום 27.1.02, אשר נערך ע"י מומחה פנימי, ד"ר רוממתי - בתלונות הנפגעת נמצא כתוב : "אחרי תאונת דרכים 27/4/00 (ללא שברים) מאז כאבים ומגבלות ע.ש. מותני + רגל שמאל, כמו כן אובדן שתן במאמץ וגם במנוחה. מוגבלת בפעילות פיזית קשה, כיפוף, עמידה ממושכת דליות ברגל שמאל". בממצאי הבדיקה נרשם: "1. תאונת דרכים 27/4/00 : לא נצפו שברים לא אושפזה – בהמשך כאבים בגפה תחתונה שמאלית + אגן ...מתקשה ללכת (צליעה) לעלות מדרגות כאבים גב תחתון - מתקשה לתפקד. 2. מאז התאונה איבוד שתן מתקשה לצאת מן הבית מתקשה לבצע עבודות הבית לטפל בילדים (להוביל אותם לבית הספר). 3. ....דליות בולטות מאוד ברגל שמאל" במקום בו ניתן לציין דרישה למידע רפואי נוסף, צוינו ביחס לאבחון הנוכחי המילים: "אורטופד אורולוג". ניתן להניח שהכוונה הייתה לשתי חוות הדעת דלעיל (ר' סעיפים 12-13) שככל הנראה, היו מונחות בפני הבודק ואשר על בסיסן ניתנה החלטתו ומכל מקום לא הוצגו חוות דעת אחרות אשר יכולות לשמש כבסיס לקביעה שבאבחון. בהחלטה גופה נקבעו 69% נכות זמנית מיום 1.12.00 ועד ליום 31.1.03 כדלקמן: 30% נכות בגין ע"ש מתני, 50% נכות בגין איבוד שתן ו- 10% נכות בגין הדליות ברגליים. 15. בדו"ח כושר לעקרת בית מיום 27.1.02 - אשר נערך על ידי עובדת סוציאלית, מעבר לתיאור מגבלות וקשיי הנפגעת, נרשם בחלק העוסק בתולדות המחלה : "27/4/00 נפגעה בתאונת דרכים כנהגת, כאבים בגב תחתון וברגל שמאל. הומלץ ניתוח בגב חוששת לעשות. כאשר הולכת, רגל שמאל נגררת וזקוקה למנוחה מידי פעם. מתקשה מאוד לעלות במדרגות...יש ימים שהכאבים חזקים מאוד ולא מסוגלת לקום מהמיטה. לוקחת כדורי הרגעה. מדווחת על בריחת שתן (לא מרגישה). מיועדת לעבור ניתוח עקב ורידים ברגל שמאל". בחלק של הסיכום והמלצה, נאמר בין השאר: "מדובר בתובעת שמאז נפגעה בתאונת דרכים (4/00) סובלת מכאבים בגב תחתון וברגל שמאל בעיקר. היא מתפקדת במשק ביתה באופן חלקי בעיקר בעבודות שניתן לעשותן בישיבה.... אני ממליצה לראותה כמי שאיבדה כושרה לתפקד במשק ביתה באופן חלקי ניכר - 65%..." 16. בחוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר תפקוד של עקרת בית מיום 28.1.02 קובע ד"ר טרגן רוממתי (רופא פנימי) כי הנפגעת איבדה 65% מכושר תפקודה. בתיאור תלונות הנפגעת נכתב "27.4.00 תאונת דרכים (ללא שברים) אך מאז סובלת מע.ש. מותני (כאבים מוגבלות) + רגל שמאל, כמו כן סובלת מאיבוד שתן במאמץ וגם במנוחה. דליות בולטות רגל שמאל". המומחה קובע כי עקב הלקויים הנפגעת מוגבלת בעבודות בית הדורשות מאמץ פיזי, כיפוף ועמידה ממושכת וזאת ללא שהוא מתייחס בהכרעתו לתאונת הדרכים והקשר הסיבתי. אעיר כי מנוסח רישום דברי הנפגעת עצמה, כמובא לעיל, נראה גם כי זו לא ייחסה את שתי התלונות האחרונות (איבוד שתן ודליות) לתאונה. בפברואר 2002 - הוכר אובדן כושר תפקודי זמני, בהתאם להמלצה (65%), ללא שיש בהחלטה כל התייחסות לתאונה. אי הכושר נקבע מיום 25.12.00 ועד ליום 1.2.03. 17. בדו"ח עו"ס מיום 24.12.02 - מומלץ על 60% אובדן כושר תפקוד, תוך תיאור החמרה של כאבים ביד, לאורם הנפגעת מטופלת בזריקות בשורש כף היד. אין במסמך זה כל אזכור לתאונת הדרכים. 18. באבחון רפואי של ד"ר טרגן רוממתי (רופא פנימי) מיום 24.12.02, עת נקבעה הנכות המשוקללת של 59%, (20% ע"ש מתני, 40% איבוד שתן, 10% דליות רגל שמאל ו- 5% יד שמאל), מתוארות תלונות הנפגעת, ללא שזו מציינת התאונה או קשר אליה. גם בממצאי הבדיקה, אף שבראש מצוינת תאונת הדרכים ותאריכה, אין מעבר לכך, כל התייחסות לקשר סיבתי בינה ובין הפגיעות או איזה מהן. 19. בחוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר תפקוד של עקרת בית מיום 24.12.02 - המליץ שוב ד"ר טרגן רוממתי (מומחה פנימי), להכיר באובדן כושר והפעם המליץ על 60%. בחוות דעתו הפעם אין כל אזכור לתאונת הדרכים. בהחלטה מינואר 2003 – אושר אובדן אי הכושר אשר הופחת ל- 60% ונקבע לצמיתות החל מיום 1.2.03. אף בעת קביעה זו אין כל התייחסות לתאונת הדרכים. מסמכי הנתבעות: 20. הנתבעות מנגד הציגו את שטר הקבלה והוויתור, חוו"ד פרופ' ירניצקי וד"ר ארליך ותיעוד רפואי בעניינה של הנפגעת. בכתב הקבלה מאשרת הנפגעת, בספטמבר 2001, קבלת סך של 7,000 ₪ בגין נזקיה מהתאונה ומתחייבת לשפות את חב' עילית (הנתבעת 1) בגין כל תביעת שיבוב שתשולם על ידה. 21. כאמור לעיל (ר' סעיף 5); הנוירולוג פרופ' ירניצקי - קובע שהסבירות לקשר בין כאבי הגב והפרעת השלפוחית נמוכה ביותר, כאשר הוא מבסס מסקנתו בעיקר על העדר דיווח בתאונה על חבלת גב תחתונה, תלונות על כאבים אלה רק במועד מאוחר ודווח על אי שליטה על מתן שתן רק כשנה וחצי לאחר התאונה. במסגרת תשובות לשאלות הבהרה, הפנה המומחה לכך שמהחומר הרפואי שהונח בפניו עולה אזכור קודם ברור של בעיות גב תחתון. בהתחשב בכך שבתאונה אין חבלת גב תחתון ולמעט תלונה חריגה אחת, תיאור כאבי גב חדשים הינו רק מחצי שנה לאחר התאונה, הוא מוסיף ומבהיר בתשובותיו, שלא סביר לקבל טענה לקיום פגיעה דיסקלית שורשית. האורולוג ד"ר ארליך - קובע כי אין עדות במסמכים הרפואיים לפגיעת ע"ש וחוט שדרה בעקבות התאונה וקובע כי לדעתו אין קשר ישיר בין התאונה ובין בעיית מתן השתן ממנה סובלת הנפגעת. במסגרת שאלות ההבהרה, עת נשאל האם אין כל השפעה לפגיעה בע"ש תחתון לנזק שיש לתובעת בשלפוחית השתן, הבהיר כי השאלה היא היפותטית, מאחר ולא הודגמה פגיעה בעמוד השדרה הגרמי, לא הודגמה פגיעה בחוט השדרה או בעצבים היוצאים ממנו וכן לא נמצאו סימנים נוירולוגים קלינים, שמעידים על פגיעה שכזו. בתשובה לשאלה 5, הוסיף המומחה והפנה לשני מסמכים מהשנים 1996-1997, המעידים על בעיות קודמות בשלפוחית השתן. (ר' נספחים ג' וד' לסיכומי הנתבעות). 22. מהחומר הרפואי שהגישו הנתבעות אדגיש עוד את המסמכים הבאים: א. מסמכים המלמדים כי עוד משנות ה- 90 סבלה התובעת מבעיות בורידי רגל שמאל ומדליות. במסמך מיום 8.9.99 נרשם:" הנ"ל נמצאת בבירור עקב כאבים בגפה שמאלית תחתון הנראים כדליות. הופנתה לביצוע דופלר של כלי דם שעדיין לא בוצעה. בנוסף מתלוננת על כאבי גב תחתון מאז הלידה לפני שנה". ב. מסמכים מהשנים 1996-1997, המלמדים על בעיה של תכיפות ודחיפות במתן שתן וכן על דליפת נוזל בעת שיעול. כך לדוגמא במזכר קופ"ח ממאי 1996 נרשם "תכיפות+דחיפות במתן שתן" וכך גם בהפניה לרופא מקצועי מינואר 1997 נרשם: "מוסרת שבזמן שיעול יש דליפת נוזל" ג. תעודת חדר מיום מבי"ח מאיר מיום התאונה, 27.4.00 - אשר ממנו עולה כי התובעת התקבלה לבית החולים בשעה 13:52 ושוחררה עוד באותו היום בשעה 15:50, עם המלצה לשני ימי מנוחה. בתלונות נרשם כי הנפגעת מתלוננת על כאבים בכתף השמאלית ובבית החזה צד שמאל, ללא איבוד הכרה. בתוצאות הבדיקה יש רק ממצא של כאבים במישוש באזור כתף שמאל, ברם בצילום לא נמצא עדות לשבר וברישום האורטופד שבדק את הנפגעת נרשם: "נפגעה בתאונת דרכים בכתף שמאלית שוללת פגיעות בעמוד שדרה. נבדקה על ידי כירורג ושוחררה על ידו. בבדיקה רגישות קלה ע"פ כתף שמאל טווח תנועה תקין לחלוטין ללא חסר נוירווסקולרי. ללא רגישות ע"פ ע"ש לכל אורכו. צ. כתף שמאלית ללא עדות לשבר". ד. הנפגעת שבה למיון בי"ח מאיר ביום 10.5.00 וזאת עם תלונות על כאבי ראש וסחרחורות אותם ייחסה לתאונה. הנפגעת שוחררה לאחר כשעה ומשלא נמצא ממצא נוירולוגי בבדיקתה. ה. ביום 22.11.01 פונה הנפגעת לרופא עקב כאבי רגל שמאל עם קרינה לרגל וקושי בהליכה ועייפות במאמץ, עוד מצוין "סיפור של איבוד שליטה על שתן לפני חודש". תלונות דומות מופיעות בביקור מיום 20.12.01. ו. ביום 8.1.02 פנתה הנפגעת למומחה בכירורגיה ומחלות עמוד שדרה, עקב כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל, בתלונה מצוין כי הכאבים החלו לפני כחצי שנה. ז. מסמך מבי"ח לוינשטיין מיום 5.2.02, בו מצוינת שלפוחית היפוטונית. ח. הפניית רופא משפחה מיום 12.1.05 שם מומלץ לאשר לנפגעת דיור בדירה ללא מדרגות כאשר בתלונותיה מצוינת תאונה ומיוחסת על ידה לאותה תאונה - חבלת גב תחתון, פריצת דיסק, כאב גב קשה, המקרין לרגל שמאל וכן בעיית השתן. תמצית טענות הצדדים: טענות התובע: 23. התובע מפנה לפסיקה המכירה בעדיפות קביעות המומחים מטעמו וזאת הן באשר לגובה הנכות והן באשר לסוגיית הקשר הסיבתי והכול בהתחשב במהות ההסכם ובהנחה המשמעותית שניתנה במסגרתו למבטחות. התובע טוען כי לנוכח אותה פסיקה וההפניה לתאונה במסמכיו, יש מקום להכיר בכך שכל פגיעות הנפגעת, למעט הורידים והדליות ברגל שמאל, נולדו עם התאונה ובעטייה. 24. התובע טוען כי השיעור המשוקלל של הנכויות בגין הפגיעה בעמ"ש מותני ואיבוד שתן, שמקורן לטענתו בתאונה, מספק לקבלת הזכאות לגמלה (נכות רפואית של 50%) וממילא יש מקום לקבלת התביעה במלואה שכן הגמלה הייתה משתלמת גם ללא קשר לבעיית הורידים והדליות, אשר אכן אינה קשורה לתאונה. בהקשר זה מסתמך התובע על ת.א. (שלום - י-ם) 6128/03 המוסד לביטוח לאומי נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 28.2.07) אשר אושר במסגרת ע"א (מחוזי - י-ם) 11066/07 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 16.9.07). 25. לחלופין נטען כי יש להורות על השבה חלקית בהתאם לרע"א 3953/01 פרלה עמר נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350. (להלן:"הלכת פרלה עמר"). נטען בהקשר זה כי בתקופה בה הוכרו 69% נכות יש לקבוע כי 65% קשורים לתאונה וממילא יש מקום להשבת 94.2% מהתמלוגים באותה תקופה. ובשאר התקופה יש לקבוע כי 52% מתוך 59% קשורים לתאונה, דהיינו כ- 88.1%. טענות הנתבעות: 26. הנתבעות מנגד מפנות לפסיקה ענפה הקובעת כי גם עת עסקינן בתביעה מכוח ההסכם עדיין על המל"ל להוכיח כי הגמלאות המשולמות על ידו הן בגין התאונה, דהיינו כי מתקיים קשר סיבתי בין התאונה ובין תשלום הגמלאות. לטענתן על התובע להוכיח קשר זה, באמצעות קביעת מומחה מטעם בית משפט, אך הוא לא עתר לכך במקרה דנן. בהקשר זה נסמכות הנתבעות על ת.א. (מחוזי - חי') 4921/07 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 29.1.08), אם כי יוער כי הן נמנעו מלציין את עמדת המיעוט של כבוד השופטת וילנר, באותו עניין. 27. הנתבעות מנתחות את החומר שהונח בפני בית המשפט וטוענות כי לאורו אין מקום לקבוע שהתובע עמד בנטל הוכחת הקשר הסיבתי ולחלופין כי עמד בכך רק ביחס ל- 5% שנקבעו בגין הפגיעה ביד השמאלית. בהקשר זה נדרשים הסיכומים לסכום שנתבע ולדרך החישוב בה יש לנקוט, ביחס לנכות החלקית האמורה, אשר רק היא עשויה להיות קשורה לתאונה. 28. לסיכומיהן הוסיפו עוד וצרפו הנתבעות דוח חקירה שנערך לבקשתן במסגרת התביעה האזרחית שהגישה הנפגעת ואשר ממנו עולה כי הנפגעת מועסקת כעובדת במשק בית וזאת במשך שנים רבות ובניגוד לטענתה כי אינה עובדת. מאחר ודוח זה צורף לראשונה לסיכומים, התובע התנגד להגשתו ומכל מקום, גם לא ניתנה לו כל הזדמנות להגיב לתוכנו, אין אני נדרשת אליו. מטרת ההסכם, נפקות אותה מטרה למחלוקת שבנדון וקביעות הפסיקה: 29. בת.א. (שלום י-ם) 4870/07 המוסד לביטוח לאומי נ. אריה חברה לביטוח ואח' (ניתן ביום 19.10.08) ובת.א. (שלום י-ם) 8461/07 המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 22.10.08) נדרשתי לטענות דומות ובכלל זה התייחסתי למטרת ההסכם ופרשנותו בפסיקה ואחזור בקצרה על הדברים; מטרת ההסכם הייתה להגיע להסדר שיפשט וייעל את תביעות המל"ל כנגד מבטחות השימוש ברכב (להלן: "המבטחות"), מקום בו תובע המל"ל תגמולים ששילם וישלם לנפגע בתאונת דרכים. מטרה זו נלמדת מהמבוא להסכם. ה - "והואיל" הרביעי והחמישי, מציינים מפורשות כי מטרת ההסכם לחסוך בהתדיינות נפרדת בכל תביעה ותביעה וזאת בהתחשב במספר התביעות, בהן עשויה להתעורר שאלת אחריות המבטחת, כלפי המל"ל וכן בהתחשב בכך שההתדיינות בכל תביעה שכזו, הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים. 30. על רקע מטרה זו הסכים המל"ל שלא לקבל שיפוי מלא על גמלאות ששילם ו/או ישלם לנפגעים והסתפק בשיפוי בשיעורים חלקיים, שנקבעו בהסכם (55% לנהג, בהתאם לתיקון שנערך בהסכם ו-80% לנוסע או הולך רגל) וזאת כנגד מתן עדיפות לקביעת הנכויות על ידי מומחי המל"ל. בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד ס'(4) 132 (להלן:"פרשת אררט"), הוסבר כי הצדדים להסכם - ברצונם לייעל את ההליכים ביניהם, הסכימו למעשה כי כנגד אותה הפחתה בשיעור השיפוי, תנותק בחינת חובת השיפוי של המבטחות כלפי המל"ל, מחובתן כלפי הנפגע. 31. בהתחשב ברצון הצדדים לחסוך בהתדיינויות ביניהם, נקבע בפרשת אררט כי - "הנה כי כן, שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המל"ל: האחד, כי המל"ל "שילם או משלם... גימלאות לנפגע בתאונת דרכים"; והאחר, כי "החברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים... בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה". בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסוים מהם. האחוז הקבוע מתוך הגמלאות – בענייננו מדובר על 55% - שלו זכאי המל"ל, בא תחת הזכאות המלאה לפי סעיף 328. זהו ויתור משמעותי שהסכים לו המל"ל, בתמורה ליעילות ולוודאות הצומחת מהסדרה מוסכמת כוללת, מראש, של כל התביעות העתידיות. אין מחלוקת כי ברגיל, בהתמלא שני תנאי-הזכאות, חבותה של חברת הביטוח כלפי המל"ל נקבעת על-פי חישוב פשוט וקבוע, הנסמך על סכום הגמלאות ששילם המל"ל לניזוק עד מועד הדרישה, לו מתווסף סכום הגמלאות המהוון אותו ישלם המל"ל לניזוק בעתיד... מתוך הסך המתקבל נקבע השיפוי לפי האחוז המופחת הקבוע בהסכם".  ר' פסקה 11 לחוות דעתו של כבוד השופט ריבלין.   32. עוד צוין כי לנוכח הוראות ההסכם, אין גם כל מניעה שתביעת המל"ל לשיפוי תתברר אף בטרם התבררה תביעת הנפגע כנגד המבטחות וכי בפועל במשך עשרות שנים אף נהגו הצדדים באופן, שתביעת המל"ל, התבררה במנותק מהתוצאות בתביעת הנפגע (ר' שם פסקה 13). על רקע זה, הכיר בית המשפט בפרשת אררט, אף בחובת המבטחות לשיפוי על בסיס תוחלת חיים ממוצעת, גם מקום בו הוכח כי תוחלת חיי הנפגע קוצרה וממילא שיפוי מלא של המבטחות, יוליד פיצוי ביתר. באשר לטענה כי במקרה שכזה מקבל המל"ל פיצוי ביתר נאמר שם, בפסקה 16: "ומה באשר לטענה בדבר חוסר צדק במקרה הספציפי ובדבר קיפוח זכויות מהותיות? ובכן, אינני סבור כי תוצאה כזו אכן תגרם. כנגד תשלום היתר שזוכה לו חברת הביטוח במקרה אחד, היא זוכה, כאמור, ל"הנחה" במקרה אחר. זהו, כך שנינו, מחיר היעילות והוודאות שביקש ההסכם להשיג, בבכרו הכרעה קבועה מראש על-פני הכרעה פרטנית בכל מקרה ומקרה". 33. עם כל זאת, ועל אף העדיפות הניתנת לקביעות של מומחה המל"ל, עדיין עמדת הפסיקה היא כי על המל"ל להוכיח שהגמלאות המשולמות על ידו, קשורות לפגיעה בתאונת הדרכים, הרלוונטית לתביעת השיבוב. לאחרונה הבהיר כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין כי בפרשת אררט, נדון המכניזם של דרך החישוב, אך לא נקבע כי ניתן פטור מהוכחת קשר סיבתי וכך אמר: "אולם אין לגזור משם (הכוונה לפרשת אררט - תוספת שלי ע.ז.) לכאן, בעניין שלפנינו שהרי אין להניח או לפרש כי המל"ל זכאי לשיפוי מכוח ההסכם גם בגין נכויות שכלל אינן תוצאה של התאונה שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח. הנימוקים למסקנה זו פורטו היטב בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות ולא נותר אלא להדגיש את העיקר. החבות לפי ההסכם היא בגין גמלאות המשולמות לנפגע בתאונת דרכים, וזאת במקום שבו חברת הביטוח אחראית לפי הדין לפצות את הנפגע "מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע..." (סעיף 3 להסכם; ההדגשות הוספו). והדברים ברורים: ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח – למעין "מוסד לביטוח לאומי", קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה). לשון ההסכם והגיונו מחייבים להותיר על כנה את דרישת הקשר הסיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים, ואין כל מקום לפרש את ההסכם אחרת. ההלכה בעניין אררט התייחסה לדרך החישוב של הנזקים הנובעים מן התאונה, ולעניין זה נקבע מנגנון אחיד שעיתים מיטיב עם חברות הביטוח ועיתים מיטיב עם המל"ל... אך מכניזם לצורך החישוב לבד, הרחבת חבותן של חברות הביטוח לגבי נכויות שאינן קשורות לתאונה לבד." ר' רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ. קרנית ואח' (ניתן ביום 29.3.09) , ההדגשות שלי -ע.ז. 34. בכך ניתן למעשה אישור של בית המשפט העליון לפסיקה נרחבת בערכאות נמוכות יותר, אשר עמדה על כך, שחרף ההסכם ומהותו עדיין על התובע מוטל הנטל להוכיח כי תגמולים ששולמו על ידו קשורים לתאונה. בעניין זה ר' לדוגמא ע"א (מחוזי - י-ם) 9663/06 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 15.7.07); ע"א (מחוזי - י-ם) 11339/07 המוסד לביטוח לאומי נ. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 12.2.08); ע"א (מחוזי - י-ם)11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 6.2.08); ת"א (י-ם) 2754/03 המוסד לביטוח לאומי נ. מגדל חברה לביטוח ואח' (ניתן ביום 15.1.08; ת"א (י-ם) 13234/06 ביטוח לאומי- סניף ירושלים נ. הפניקס חב' לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 17.8.08). 35. ככל שמוכח קיום קשר סיבתי, קיימת פסיקה נרחבת הקובעת כי בתובענות מכוח ההסכם, גוברות קביעות רופאי התובע על קביעות מומחי בית המשפט; לעניין זה ר' ת.א. (שלום י-ם) 4844/00 המוסד לביטוח לאומי נ. ענבל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 30.8.05), שם הרחיב בעניין זה, חברי כבוד השופט וינוגרד ור' גם המפורט החל מסעיף 6, וכן מסעיף 11 - עת נדחתה עמדת המל"ל כי הוא פטור אף מלהוכיח קיום קשר סיבתי בין תשלום הגימלאות ובין תאונת הדרכים. ר' גם ת.א. (שלום י-ם) 8590/05 המוסד לביטוח לאומי נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 29.10.06), בו הבהיר חברי כבוד השופט דראל, כי יש להעדיף את קביעת מומחי המל"ל על קביעות מומחים מטעם בית משפט בתביעת הנפגע, כל עוד מדובר בנכויות לגביהן קיים קשר סיבתי לתאונה. עוד ר' ת.א. (שלום י-ם) 12191/04 המל"ל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 20.10.05), ת.א. (שלום י-ם) 4373/03 המל"ל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 16.1.06) ות"א (שלום י-ם) 3401/05 המל"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 20.9.06). 36. עמדה זו מקובלת אף על ערכאת הערעור במחוז ירושלים ור' לדוגמא ע"א 2053/08 (מחוזי י-ם) המוסד לביטוח לאומי נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 17.8.08 ואושר ברע"א 8244/08, ביום 17.3.09) שם נאמר, אף אם בהערת אגב: "ויוטעם, ככל שמדובר בקביעות הוועדות הרפואיות של המערער במסגרת ענף נכות כללית, הרי שברגיל, הוועדות הרפואיות אינן נותנות דעתן לגורם לנכות (ראו סעיף 208 לחוק הביטוח הלאומי). דהיינו, בניגוד לענף נפגעי עבודה, בענף נכות כללית ניתן לקבוע דרגת נכות ללא התייחסות לשאלה האם הנכות נגרמה עקב תאונת דרכים. זכאותו של אדם לגמלה בענף נכות כללית מתבררת ללא בחינת הקשר הסיבתי לתאונת הדרכים. ייתכן שהנכות הכללית שנקבעה מקורה בתאונת הדרכים ובגורמים נוספים, כגון נכויות שקדמו לתאונה. יחד עם זאת, עמדתנו היא, כי מכוח ההסכם, קביעת הוועדות הרפואיות בענף נכות כללית מחייבת גם את חברות הביטוח, כאשר הוכח קשר סיבתי לתאונה." בית המשפט, הפנה בהמשך הדברים שם לפסיקה, קודמת שניתנה - בע"א (מחוזי י-ם) 6467/05 המוסד לביטוח לאומי נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 27.12.05); ע"א (מחוזי י-ם) 11122/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, (ניתן ביום 6.2.08); ע"א (מחוזי י-ם) 11253/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.1.08). 37. העמדה הנותנת עדיפות לקביעות של מומחי המל"ל, חלה לא רק באשר לגובה הנכות אלא גם באשר למחלוקת בשאלה האם זו נובעת מהתאונה, אם לאו. ככל שממסמכי המל"ל ניתן לעמוד על כך שמומחיו סברו שקיים קשר סיבתי ועמדה זו אינה רק בבחינת הערה מלאכותית ולא מבוססת, אלא בבחינת עמדת מומחה - אזי בהתחשב במהות שעמדה ביסוד ההסכם (מהות של "קח ותן", דהיינו קח אחוזי שיפוי מופחתים, תן בתמורה עדיפות למומחים מטעמנו וכן פשטות המייתרת צורך בהתדיינויות משפטיות) - תחייב עמדת מומחי המל"ל, וזאת כאמור לא רק באשר לגובה הנכות אלא גם באשר לשאלת הקשר הסיבתי. 38. בהקשר זה אפנה עוד לדברי כבוד השופט סובל בע"א (מחוזי - י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.8.09), שם הכיר מחד גיסא בעדיפות קביעות מומחי המל"ל אך ציין מאידך גיסא כי לא תמיד יהא ניתן להסתפק באלה. כדוגמא הפנה למקום בו ניכר שמומחי המל"ל לא היו מודעים למצב רפואי קודם והמל"ל נמנע מבדיקה נוספת לאחר שנודע לו על אותו עבר. וכך נאמר שם, בין השאר: 40. מקום בו קיימת התייחסות מספקת של מומחי המל"ל לקביעת הקשר הסיבתי, תינתן לקביעה זו עדיפות. עם זאת, מקום בו בחר המל"ל להסתמך על קביעות אותם מומחים ובחר שלא להגיש חוו"ד רפואית נוספת ונמצא כי לא די באותן קביעות, לעמידתו בחובה להוכיח כי התגמולים קשורים לפגיעות מהתאונה - עשויה תביעת המל"ל להדחות כולה או חלקה. (ר' דברי כבוד השופט סובל בהמשך פסק הדין הנ"ל, החל מפסקה 11). 41. עוד נקבע כי מקום בו מתקיים קשר סיבתי רק לגבי חלק מהנכויות, תקבענה קביעות מומחי המל"ל, (להבדיל מקביעות המומחים בבית משפט), ביחס לאותן נכויות ועל בסיסן ייגזר חלק השיפוי המתאים, בהתאמה להלכת פרלה עמר. לעניין זה ר' ע"א (מחוזי י-ם) 6467/05 המוסד לביטוח לאומי נ. "מגדל" – חב' לביטוח בע"מ דלעיל וכן ע"א 9663/06 (מחוזי י-ם) המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ דלעיל. העמדה לפיה יש להורות בתביעות שיבוב ממין זה על החזר חלקי בהתאמה לנכויות הנובעות מהתאונה, אף אושרה לאחרונה בבית המשפט בעליון במסגרת רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, דלעיל. 42. אכן, בע"א (מחוזי - חי') 4921/07 דלעיל, הייתה דעת הרוב כי במקרה של נכויות חלקיות יש צורך במינוי מומחה מטעם בית משפט לקביעת החלק היחסי שיושב למל"ל, ברם, כבוד השופטת וילנר בדעת המיעוט חלקה על דרך זו, תוך הפניה, בין השאר, למטרת ההסכם לחסוך בהתדיינויות ממושכות. בחוות דעתה הפנתה לפסיקה ענפה שניתנה בעניין וסברה אחרת וכך אמרה, בין השאר: "אני סבורה כי נוכח מטרתו ותכליתו של ההסכם למניעת התדיינויות משפטיות, כאמור לעיל, יש לקבוע כי שיעורי הנכות של הנפגעת – זו הכוללת וזו מהתאונה – הם בשיעור כפי שנקבע על ידי הועדה הרפואית של המל"ל, אלא אם כן, לא ניתן לשאוב נתונים אלה מקביעת המל"ל, שאז ורק אז, יקבעו הנכויות על ידי מומחים מטעם בית המשפט. אני סבורה כי גישה זו מתבקשת נוכח היות המשטר החל על הצדדים משטר חוזי, לפיו, יש לאתר אחר כוונת הצדדים כפי שעולה מההסכם, והיא כאמור – מניעת התדיינויות פרטניות גם אם ההסדר הכללי אינו תואם את המקרה הפרטני. פתיחת פתח להתדיינויות בשאלת שיעור הנכות והקשר הסיבתי, חותרת תחת תכלית ההסכם למנוע ריבוי התדיינויות ותחת רצון הצדדים. ראו הליכה בדרך המוצעת בכל אחד מפסקי הדין הבאים: ע"א 6467/05 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חב' לביטוח ואח', מיום 27.12.05. ע"א 6467/05 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חב' לביטוח ואח', מיום 20.11.07. ע"א (ירושלים) 2053/08 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 17.8.08 ופסקי הדין המאוזכרים שם. ת.א. (שלום ירושלים) 9383/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, ניתן ביום 7.1.07). ופסקי הדין הרבים המצוטטים בסעיף 8 לפסק הדין שם. ת.א. (שלום ירושלים) 3297/03 המוסד לביטוח לאומי נ' המגן חב' לביטוח בע"מ. ת.א. (שלום ת"א) 5801/07 ביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, מיום 1.7.08. ת.א. (שלום ירושלים) 4844/00 המוסד לביטוח לאומי נ' ענבל, ובימים אלה ראה ת.א (ת"א) 21812/04 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.1.09, מפי כב' השופט א. בכר. " אין לי אלא להצטרף לאמור בחוות דעתה ובפסיקה אליה הפנתה. 43. העולה מן המקובץ; א. אין מקום להעדיף את קביעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט, במהלך דיון בתביעת הנפגע, על פני המומחים הרפואיים שדנו בזכאות הנפגע לגמלאות המל"ל, ולנוכח מהות ההסכם תינתן עדיפות לקביעת מומחי המל"ל הן באשר לעצם הנכות והן באשר לגובהה. ב. עם זאת, תנאי לקבלת התביעה הוא כי יוכח קיום קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה ובין התגמולים ששולמו לנפגע. ג. באשר לקשר הסיבתי - בין השאר, בהתחשב במהות ההסכם, יכול המל"ל להוכיחו גם שלא באמצעות הגשת חוות דעת רפואית מטעמו בתביעה בבית המשפט, ברם במקרה בו הוא מסתמך על קביעות שניתנו, אגב קביעת הזכאות לקצבת נכות כללית וייקבע שבאלה אין די להוכחת אותו קשר, עלולה תביעתו להדחות כולה או חלקה. ד. מקום בו מוכר קשר סיבתי רק ביחס לחלק מהפגיעות, בגינן משולמות הקצבאות, יהא התובע זכאי לקבלת שיפוי רק בגין החלק היחסי התואם של הגמלאות. ומן הכלל אל הפרט: 44. במקרה דנן אין מחלוקת על עצם תשלום הגמלאות, אין גם מחלוקת על דבר קיום כיסוי ביטוחי וממילא המחלוקת נוגעת לשאלות האם מתקיים קשר סיבתי בין הגמלאות המשולמות ובין תביעת הנפגעת בתאונת הדרכים, האם קשר זה הוכח באופן מספק והאם קשר זה מתקיים במלואו או רק לגבי חלק מהפגיעות. ונבחן את הפגיעות בתחומים השונים, אחת לאחת - הדליות ברגל שמאל: 45. התובע אינו חולק על כך שהורידים והדליות ברגל שמאל אינם קשורים לתאונה (ר' סעיף ג.1.ב בעמ' 8 לסיכומיו) וטוב שכך - שכן, כאמור לעיל, גם התובעת בתביעתה במל"ל, ציינה כי היא סובלת מהנ"ל עוד משנת 1990 וכי הייתה החמרה בשנת 1997 (ר' לעיל סעיף 8). ממילא אין מקום לשיפוי בגין פגיעה זו, אשר במסגרת הנכות הצמיתה הועמדה על 10%. איבוד/דליפת שתן: 46. הקביעה היחידה של איש מקצוע בתחום האורולוגיה, במסגרת ההליכים במל"ל, היא חוות דעת של אורולוג, אשר נחזית כחתומה מינואר 2001, אף שכאמור לעיל, ייתכן שמועדה הוא ינואר 2002 (בהתחשב בכך שהתביעה לקצבת נכות כללית הוגשה רק בדצמבר 2001, ר' לעיל בשולי סעיף 12). בחוות דעת זו אין כל קביעה לעניין הקשר הסיבתי ואף הנפגעת אינה מייחסת את אותה פגיעה לתאונה. כאמור לעיל, הנפגעת טענה בפני האורולוג שהיא סובלת מבריחת השתן "מזה כשנה" ובין אם מדובר בינואר 2001 או בינואר 2002, אין טענה זו מתיישבת עם כך שהבעיה החלה בעקבות התאונה, אשר כזכור ארעה ביום 27.4.00. 47. זאת ועוד, לא רק שאין בטופס חדר המיון תיאור של פגיעה רלוונטית אלא עולה כי הנפגעת סבלה מהבעיה האורולוגית עוד משנות ה- 90. כאמור לעיל, הנתבעות הציגו מסמכים רפואיים המלמדים על תלונות בעניין עוד משנות 1996-1997. ממילא, אף אם נתעלם מכך שהאורולוג לא קשר כלל הפגיעה לתאונה, אפילו היה עושה כן ייתכן ולא היה מקום לסמוך על קביעתו מחמת העדר מידע הרלוונטי להכרעתו. בע"א (מחוזי - י-ם) 11316/07 דלעיל, אמר כבר כב' השופט סובל כי בית המשפט עשוי לקבוע שהמל"ל לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, מקום בו הסתמך על חוות דעת של מומחה שדן בתביעת הנפגע והוכח כי לא היה מודע לעבר רפואי של הנפגע, וכך אמר שם בהקשר זה: "סירוב של בית המשפט לקבוע קשר סיבתי על יסוד חוות-דעת של רופא המל"ל, בנימוק שנותן חוות-הדעת לא היה ער לכך שהנפגע סבל מאותה בעיה רפואית עוד לפני התאונה, נופל לגדר מצבים אלה: גם אז, בית המשפט אינו מאפשר לסתור את חוות-הדעת של רופא המל"ל בחוות-דעת אחרת, אלא קובע כי חוות-הדעת של רופא המל"ל לוקה, היא כשלעצמה, בכשל פנימי חמור המונע לסמוך עליה ממצא בדבר קשר סיבתי". 48. דברים אלה יפים בבחינת קל וחומר מקום בו הנפגעת עצמה לא ייחסה בתלונה לפני האורולוג את פגיעתה לתאונה וכן זה נמנע מקביעת קשר סיבתי. כאמור, אף אם היה מכיר בקשר כאמור ספק אם היה ניתן לסמוך על קביעתו, לנוכח העובדה שעולה כי הבעיה בתחום זה החלה עוד לפני התאונה. 49. יוער כי האבחון של ד"ר רוממתי, מומחה פנימי (ר' לעיל סעיף 14) נסמך על חוות הדעת האורולוגית (כפי שאף מצוין בו) וממילא לא ניתן להבין כיצד ייתכן שבמסגרתו יקבע קשר לתאונה, מקום בו המומחה המקצועי הרלוונטי לא קבע קשר שכזה. 50. משלא קיימת קביעה של אורולוג בדבר קשר סיבתי לתאונה ומשמוכח בנוסף שהנפגעת סבלה מאותה הבעיה עוד טרם לתאונה, ממילא לא הוכח הקשר הסיבתי אף באשר לפגיעה האורולוגית, אשר במסגרת הנכות הצמיתה הועמדה על 40% נכות. הפגיעה בעמוד שדרה מותני : 51. מיידית לאחר התאונה, בדו"ח חדר המיון, בתרשומת שנערכה ע"י האורטופד ד"ר שי שבת, לא רק שלא קיים כל ממצא בדבר פגיעה בעמוד השדרה אלא אף נרשם כי הנפגעת "שוללת פגיעות בעמוד השדרה". ובממצאי הבדיקה אף מצוין "ללא רגישות ע"פ ע"ש לכל אורכו". בנוסף, אף כששבה התובעת ופנתה כשבועיים לאחר מכן עם תלונות, אלה נסובו על סחרחורות וכאבי ראש ולא על כאבי עמ"ש מתני או כאבי רגל, וכיו"ב תלונות שהועלו על ידה לאחר מכן. בנסיבות אלה, נראה כי היה על מומחי המל"ל להתייחס בספקנות לטענות התובעת אשר רק כשנה וחצי לאחר מכן, טענה שפגיעה זו קשורה לתאונה. 52. טענתה זו מסופקת גם לנוכח העובדה שכשלושה חודשים, טרם להגשת התביעה במל"ל, הסכימה הנפגעת לוותר על תביעותיה בגין התאונה כנגד סך של 7,000 ₪. ניתן להניח שלו סבלה הנפגעת מנכות בגובה של 30% (כך הנכות הזמנית, שנקבעה לה בתחילה) וזאת עוד מאז התאונה במשך כשנה וחצי, ולו ייחסה סבל זה לפגיעתה בתאונה, לא הייתה חותמת על כתב הקבלה והויתור, כנגד אותו הסכום. 53. זאת ועוד, אף שהתובעת בתביעתה ציינה את מועד התאונה כמועד תחילת הליקוי, יש לזכור כי באותו הטופס עצמו, בחלק בו התבקשה לתאר את ההגבלות התפקודיות במשק הבית, הנובעות מאותה פגיעה, היא ציינה את שנת 1996, כמועד תחילת המגבלה בתפקוד. חרף כל האמור, נראה כי "קביעות" כביכול הקיימות בחומר של המל"ל באשר לקשר הסיבתי נסמכות למעשה על דברי הנפגעת עצמה, ללא בדיקה עצמאית מקצועית ומכל מקום לא מצוין בהן מקור נוסף מספק. 54. אף אם אתעלם מכך שחוות הדעת מיום 27.1.02, המכונה חוות דעת אורטופדית, נערכה למעשה על ידי מומחה לרפואה פיזיקלית ושיקום, שלא ברורה מיומנותו להכריע בפגיעה בתחום האורטופדי (ר' לעיל סעיף 13) - מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך שעמדו בפני, מומחה השיקום, רק מסמכים מסוף שנת 2001, כלומר מעל לשנה וחצי לאחר התאונה. המומחה אף ציין מפורשות כי דו"ח התאונה אינו בפניו וממילא, לא מובהר על מה נסמכת קביעתו כי "נראה" שהמגבלה קשורה לתאונה. ההתרשמות היא כי הקביעה ש-"נראה" שהפגיעה קשורה לתאונה, נסמכת למעשה על דברי הנפגעת בלבד. 55. כאמור לעיל, אותה נפגעת בסמוך לתאונה לא טענה לכל פגיעה בעמ"ש מתני וכך גם כאשר שבה ופנתה לטיפול רפואי כשבועיים לאחר התאונה התלוננה רק על סחרחורת. בנוסף, אף שבתביעתה למל"ל טענה כי הפגיעה בגב החלה בחודש התאונה, מנגד ציינה באותו הטופס עצמו במיקום אחר של אותו העמוד, כי המוגבלות הרלוונטית בעבודות הבית החלה עוד בשנת 1996 (ר' לעיל סעיף 9). לטעמי אימוץ עיוור של טענתה, ללא כל ממצא אובייקטיבי, ללא תלונה בסמוך לתאונה על פגיעה דומה ואף ללא עיון במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לתאונה ואשר מהם היה ניתן לעמוד על היקף הפגיעה - אינם מאפשרים לראות באמירה הסתמית של מומחה השיקום (כי - "נראה שהמגבלה קשורה לת"ד"), הוכחה ברמה המספקת, אף עת עסקינן בתביעה מכוח ההסכם שבין הצדדים. 56. כאמור לעיל, האבחון מינואר 2002 (ר' לעיל סעיף 14) שנערך על ידי ד"ר רוממתי, מומחה פנימי, מציין מפורשות כי להכרעתו נדרשת חוות דעת אורטופדית. מאחר שמומחה זה נסמך למעשה על הקביעה של מומחה השיקום דלעיל, ממילא אין באמור באותו אבחון להוסיף דבר. אין באבחון כל אינדיקציה לחומר כלשהו שעליו היה ניתן לבסס, כמעט שנתיים לאחר התאונה, קשר סיבתי בינה ובין הפגיעה של בריחת השתן והבעיות בעמ"ש ובמיוחד כשנותנה אינו מומחה באף אחד מהתחומים והוא אף מבהיר שעליו להיסמך על חוות דעת של מומחים בתחומים הרלוונטיים. 57. אין גם בדו"ח עובדת סוציאלית מיום 27.1.02 ובחוות דעת של מומחה פנימי נוסף שניתנה על בסיס אותו דו"ח ורק חוזרת על דברי הנפגעת ללא קביעה עצמאית (ר' לעיל סעיפים 15-16), כדי להוות קביעת קשר סיבתי כאמור. כל שיש בנ"ל הוא שוב חזרה על העובדה שהנפגעת מייחסת את אותה פגיעה לתאונה, ברם לא ניתן להתעלם מכך שכאשר מתוארות המגבלות לגופן, עסקינן באותן המגבלות אשר הנפגעת ציינה כאמור בטופס תביעתה כי החלו עוד בשנת 1996. 58. העולה מן המקובץ; אף ללא שאדרש לקביעות המומחים בתביעה האזרחית שהגישה הנפגעת ואף ללא שאדרש לטענה כי עולה מדו"ח חוקר שבניגוד לטענתה על מגבלה המונעת ממנה תפקוד בביתה, היא אף עובדת במשק בית של אחרת בשכר - אין אני מוצאת שקיימת קביעה מספקת במסמכי המל"ל לגופם, באשר לקיום קשר סיבתי בין התאונה ובין הפגיעה בעמ"ש המתני או הפגיעה ברגל שמאל. כל שנמצא באותם מסמכים, הוא חזרה בלבד על תלונות הנפגעת, ללא בדיקה עצמאית באשר לקשר לתאונה, ללא ביסוס מספק של אותו קשר בממצא כלשהו ואף ללא שבפני המומחה עמדו מסמכים המלמדים על הפגיעה ביום התאונה ובשנה הסמוכה לה, אשר עליהם יכל להסתמך בקביעת הקשר. (יוער כי עמדתי זו הינה גם בהתעלם מכך שלא ברור האם מומחה לרפואה פיזקלית ושיקום מספק כמומחה אורטופדי). לטעמי אף שיש ליתן עדיפות לקביעת מומחי המל"ל, עדיין נדרש שבאלה יהא קיים ממצא ממשי ולא חזרה סתמית על טענה מסופקת של נפגע. עולה אפוא שאין מקום להורות גם על השבה ביחס לתשלום הנוגע לפגיעה בעמ"ש מתני, אשר במסגרת הנכות הצמיתה הועמד על 20%. פגיעה ביד שמאל: 59. מהמסמכים הרפואיים שהוצגו מיום התאונה עולה כי הנפגעת התלוננה למעשה על כאבים בכתף שמאל ובבית החזה בצד שמאל. לאחר שכירורג בדק הנפגעת ומצא לשחררה, וחרף העובדה שלא נמצא עדות לשבר בכתף, היא הופנתה לבדיקת אורטופד עקב התלונה על כאב בכתף שמאל. האורטופד, ד"ר שי שבת, כתב בממצאי בדיקתו כי קיימת רגישות קלה ע"פ הכתף משמאל אך עם זאת טווח התנועות תקין לחלוטין, אין עדות לשבר ולא נמצא חסר נוירווסקולרי. 60. בהתחשב בתלונה זו, אשר עשוי להיות קשר סיבתי בינה ובין פגיעה ביד שמאל, שקלתי האם ניתן לקבל את התביעה באשר לרכיב זה. אך בסופו של יום, על יסוד שילוב הדברים הבאים, הגעתי למסקנה שאף ביחס לפגיעה זו, לא הורם נטל ההוכחה הנדרש לקביעת קשר סיבתי: א. הכרה ראשונה בפגיעה ביד שמאל היא מדצמבר 2002, דהיינו מעל לשנתיים וחצי לאחר התאונה, כאשר במסגרת נכות זמנית, שנקבעה במועד מוקדם יותר (וממילא סמוך יותר לתאונה), אין רמז לפגיעה שהייתה אז באותו התחום. ב. אין במסמכים כל אמירה, בין של הנפגעת ובין של מומחה, הקושרת בין פגיעה זו ובין התאונה. ג. הסעיף הרלוונטי בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, בו מצאה הועדה לעשות שימוש (סעיף 35(1) א-ב), עוסק בפגיעה במערכת הלוקומוטורית‏ - "ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר". דהיינו עסקינן בדלקת פרקים שגרונתית אוטואימונית, אשר על פני הדברים, יש צורך בהוכחה לקשר בין התפרצותה ובין הפגיעה, ככל שקשר שכזה אפשרי. אעיר כי אף שהנכות נקבעה בגין פגיעה ביד שמאל, נראה מהאמור במסמכים כי מדובר למעשה בפגיעה באחת מאצבעות יד שמאל. עוד אעיר כי אף שקביעת הנכות הוערכה על ידי מומחה פנימי ביום 24.12.02 נקבע כי תחול מיום 1.2.03, עובדה תמוהה, אליה לא התייחס מי מהצדדים בסיכומיו. עולה מן המקובץ כי לא הוכח קשר סיבתי גם ביחס לפגיעה האחרונה, אשר בגינה נקבעו 5% נכות צמיתה. 61. אף שלא בהכרח יש במשך האשפוז בבית החולים, אינדיקציה למהות והיקף הפגיעה שנגרמה בתאונה, אפנה בשולי הדברים לכך שהנפגעת התקבלה בבית החולים בסמוך לשעה 14:00 ושוחררה כבר בשעה 15:30 ועל פני הדברים קשה להניח שלו הייתה נגרמת לה מהתאונה פגיעה העולה לכדי 69% נכות (כך הנכות הזמנית בתחילה) או 59% נכות (כך הנכות הצמיתה), זו הייתה משוחררת, למעשה ללא כל ממצא. 62. אכן, כאשר עסקינן בתביעה מכוח ההסכם יש ליתן עדיפות לקביעת מומחי המל"ל ואף מקום בו בתביעת הנפגע כנגד המבטחת נקבע כי אין לנפגע כל פגיעה בתחום פלוני או שלאותה פגיעה אין קשר לתאונה - אין בכך בלבד כדי למנוע קבלת תביעת שיבוב של המל"ל אף ביחס לאותה פגיעה. עם זאת, לא מצאתי שבמקרה דנן הוכח קשר סיבתי מספק על יסוד קביעות המל"ל וזאת אף בהתעלם מהחומר שהציגו הנתבעות. כעולה מהאמור לעיל, באשר לשלושה ליקויים אין למעשה במסמכי המל"ל קביעה באשר לקשר הסיבתי ובאשר לפגיעה הרביעית נמצאת רק חזרה סתמית על טענות של הנפגעת, בעוד אותה נפגעת עצמה טוענת בטופס התביעה במקום אחר כי היא סובלת מהמגבלה התפקודית הרלוונטית לאותה פגיעה עוד משנת 1996 ובבית החולים בסמוך לתאונה, הבהירה שאין פגיעה רלוונטית בתאונה ואין אכן אף ממצא ע"י האורטופד שבדקה שם. 63. משבחר התובע להשתית את הוכחת הקשר הסיבתי בין הפגימות בגינן משולמת קצבת הנכות הכללית ובין התאונה מיום 27.4.00, רק על קביעות מומחים במהלך הדיון בתביעת הנפגעת במל"ל ומשנמצא שבאלה לא די - ממילא אין מקום לקבל התביעה. בהמשך לאמור אין גם צורך להידרש לשאלות כיצד נקבע תשלום יחסי, מקום בו מוכר קשר ביחס לחלק מהפגיעות (ר' ע"א 1093/07), מאיזה תאריך תחול הריבית ההסכמית, אם בכלל והאם ניתן להעלות סוגיות אלה, לנוכח היקף הסוגיה בה ניתנה רשות להתגונן. בהמשך לכל האמור אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעות סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בגין שכ"ט באי כוחו. נכותתאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסהשיפויקצבת נכותנכות כלליתביטוח לאומי