התביעה שבפניי היא לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסה שנרכשה מהנתבעת לרכב שמספרו 6956507 עקב תאונה מיום 23.7.03 (להלן: "התאונה"). הנתבעת, דחתה בזמנו את תביעתם לתגמולי ביטוח מחמת העדר כיסוי ביטוחי במתן רשות לנהג שאינו מורשה על פי הפוליסה, לנהוג ברכבם. התובעים טוענים, כי הסירוב למתן תגמולי הביטוח נעשה שלא כדין, ללא ביסוס עובדתי או משפטי. בנוסף טענו התובעים, כי על הנתבעת לפצות אותם בגין גביית דמי הביטוח לאחר קרות התאונה בה רכבם נהרס לחלוטין. התובעים, טענו כי המתינו בהגשת התביעה עד למתן פסק דין בתביעה קודמת שהוגשה כנגד הנתבעת ע"י מר נתנאל לוי שנהג ברכבם בת.א. 12269/05 (להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת היא תביעה כספית לתשלום פיצוי למר לוי עקב חיובים בהם הוא חוייב בהיותו אחראי לתאונה ולנזקי צדדים שלישיים עקב התאונה (כאמור בעמ' 2 רישא לפסק הדין, צורף כנספח ב' לכתב התביעה). הנתבעת, שלחה במסגרת התביעה הקודמת הודעה לצד ג' לתובע 1. פסק הדין, ניתן בתביעה הקודמת ביום 18.4.2007 ובו התקבלה התביעה ונדחתה ההודעה לצד ג'. התובעים טוענים כי לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת לפיו נקבע כי מר לוי היה מורשה לפי הפוליסה לנהוג ברכבם, הם פנו בשנית לנתבעת, על מנת לקבל את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם לרכבם בתאונה. הנתבעת מצידה, לא השיבה לפניותיהם. בדרישה נוספת שלהם לנתבעת מיום 9.9.2008 השיבה להם הנתבעת כי חלה התיישנות על התביעה ודחתה את תביעתם. הנתבעת נהגה שלא כדין בהשתהותה באופן מכוון בתשלום תגמולי הביטוח ובסירובה לדרישתם ועליה, לפצות אותם על כל נזקיהם. הנתבעת, דחתה את טענות התובעים וטענה להתיישנות התביעה, בחלוף הרבה מעל שלוש שנים מקרות האירוע הביטוחי. בנוסף טענה הנתבעת כי התובעים פעלו בשיהוי ניכר תוך כדי גרימת נזק ראייתי באופן המסכל את בדיקת החבות ושיעור הנזקים. פניית התובעים כשלעצמה, בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. אם סברו התובעים, שקופחו זכויותיהם בגין דחיית בקשתם היה עליהם להגיש את תביעתם הואיל וכל המידע הרלוונטי לתביעה היה בידם מיד לאחר קרות התאונה. בחנתי את שאלת ההתיישנות. אין חולק כי האירוע הביטוחי התרחש ביום 23.7.03 בעת שנפגע רכבם של התובעים והתביעה, הוגשה ביום 13.9.2009. בהתאם לכך, חלפו למעלה משש שנים מקרות האירוע הביטוחי אף שלפי הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") נקבע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן המקובל בנדון למושג "עילת התובענה", לצורך תחילת מרוץ התיישנות, הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177-178). בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, תק- על 2008(2), 3886, 3896 נקבע: "... 'כח תביעה' כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו". המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא אם כן, מועד קיומו של כח תביעה קונקרטי בידי התובעים. לפיכך, מועד התאונה בה נגרמו לתובעים הנזקים נשוא התביעה, הוא מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות. התובעים, טענו בכתב התביעה ובסיכומיהם כי למרות מכתב הדחייה של הנתבעת (נספח ב' לכתב התביעה, להלן: "מכתב הדחייה") הייתה להם ידיעה ברורה כי השימוש ברכב נעשה כדין וללא חריגה מתנאי הפוליסה (סעיף 5 לכתב התביעה וסעיף 5 לסיכומים). בנסיבות אלו, היה עליהם להגיש את תביעתם לתשלום נזקיהם עקב התאונה, במסגרת שלוש השנים ממועד התרחשותה. התובעים, השתהו בהגשת התביעה מעבר לתקופה המנויה בחוק חוזה ביטוח, להתיישנות תביעה לתגמולי ביטוח. בה בשעה, בחנתי אם התובעים נכנסים לגדר החריגים העוצרים את מרוץ ההתיישנות. אין לקבל את טענות התובעים כי דין ודברים וחליפת מכתבים עם הנתבעת במהלך השנים, יש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. לפי ההלכה, אין במאמצים להגיע להסכמות בין הצדדים, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה: "משקמה לתובע עילת תובענה, והוא משהה את הגשתה עד תום תקופת ההתיישנות, אין בפעולות שנקט קודם להגשת התביעה, בניסיון להביא לביטול העילה, או לשם הקטנת נזקו, כדי לחלץ את תביעתו מדין ההתיישנות" (ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנימין מזרחי, פ"ד נא (1) 559, 577). התובעים, אינם נכנסים לגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת', הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע עובדות אלו". 'כלל גילוי' חל לעניין העובדות המהוות את בעילת התביעה (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5)485, 503). לא נטען ע"י התובעים בכתב התביעה וכן לא הוכח כי נודעו להם עובדות בנוגע לתאונה לאחר חלוף 3 השנים ממועד התרחשותה וכן לא הוכח כי חל שינוי לעניין נזקיהם לאחר חלוף שלוש השנים שנקבעו בחוק לתקופת התיישנות. יוער, כי אילו הגישו התובעים את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות לתשלום נזקיהם לאור טענתם על כיסוי ביטוחי לאירוע, הרי שככל שהיתה מוגשת מאוחר יותר תביעה בגין התאונה ע"י צדדים אחרים לה, היתה הנתבעת צריכה לשאת בנזקים אלו גם לאחר תקופת ההתיישנות. לא כך הם פני הדברים לעניין תביעתו של מבוטח, כדוגמת התובעים שצריכה להיות מוגשת בתוך התקופה שנקבעה בחוק חוזה ביטוח. נכונים הדברים בפרט כאשר עסקינן בפרשנות של תנאי הפוליסה בעניין נהיגה של אדם שאינו מוכר, ללא רשות המבוטח בלבד. לאור מכתב הדחייה, שנשלח בסמוך למכתב הדרישה לאחר התאונה, היה בידי התובעים להגיש את תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות ולא היה בידם להמתין עד לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת. אין בידי לקבל את הטענה בדבר "עילת המרמה", היות והיא לא הוכחה כלל. דחיית הדרישה לתשלום תגמולי הביטוח במכתב הדחייה (נספח ב' לכתב התביעה) בנימוק של העדר כיסוי ביטוחי, אינה מהווה הוכחה לעילת המרמה. היה בידי התובעים כאמור, להביא את הדברים להכרעה במסגרת תביעה עצמאית שלהם כנגד הנתבעת. כך גם, לא נקבע בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט ג' ארנברג כי הנתבעת נהגה במרמה, למרות שנדחתה ההודעה לצד ג'. טענה נוספת אותה בחנתי, האם במשלוח הודעה צד ג' על ידי הנתבעת היה משום הודאה בחבות שלה לתשלום תגמולי ביטוח לתובעים ואם היה, באי הגשת ערעור על פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, משום הודעה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית- משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעין סעיף זה - בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." עסקינן, בהכרה מפורשת ומלאה של בעל דין, בקיומה של זכות משפטית או הודאה בעובדות שממה עולה בבירור כי בעל הדין מודה בקיומה של הזכות (ראה: ע"א 8542/06 עזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נ' המועצה המקומית פרדס חנה- כרכור ניתן ביום 24.3.10). עיון בפסק הדין בתביעה הקודמת מלמד כי הנתבעת לא הודתה בחבות שלה ושלחה הודעה לצד ג' כנגד התובע. התובעים, לא הציגו את כתבי בי- דין בתביעה הקודמת מהם ניתן להוכיח כי הנתבעת הודתה בחבות שלה כלפי התובעים. אין גם לראות באי הגשת ערעור על פסק הדין בתביעה הקודמת, כהכרה של הנתבעת בקיומה של זכות משפטית של התובעים המפסיקה את מירוץ ההתיישנות בתביעה כנגדה. קבלת הדין, קרי: קיום פסק דין לטובת הנהג ברכבם של התובעים אין בה משום הודאה בזכות כי אם כיבוד ההכרעה על פיו. עולה תהייה בנוגע להתנהגות התובע, אשר למרות שצורף כבעל דין בתביעה הקודמת ואף שידע עוד קודם לצירופו על מכתב הדחייה, לא מיהר להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. יתירה מכך, גם אילו היה בידי לקבל את טענת התובעים על הפסקת מירוץ ההתיישנות בגין התביעה הקודמת, הרי שהיה עלי לנכות מחישוב תקופת ההתיישנות, את התקופה ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה, את התקופה שהחלה במועד משלוח ההודעה לצד ג' לתובע ועד מתן פסק הדין בתביעה הקודמת. גם במקרה זה, חלה התיישנות לפי הוראות חוק חוזה ביטוח הואיל והתביעה הוגשה רק ביום 13.9.09 למרות שפסק הדין בתביעה הקודמת, ניתן כבר ביום 18.4.07 ואילו התאונה, התרחשה ביום 23.7.03. היה בכך משום שיהוי של למעלה משנתיים וחמישה חודשים עד להגשת התביעה לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת. לפיכך, עם כל הצער שבדבר אין בידי בית המשפט לשנות מתקופת ההתיישנות ולהורות על הארכתה. יש לתמוה על מחדלם של התובעים שלא הזדרזו בהגשת התביעה ולו גם, לשיטתם, מיד לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת. יובהר כי אילו הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, היה על התובעים להוכיח את מצבו של הרכב בהגשת חוות דעת של שמאי והוכחת מחיר השרידים לאור דחיית דרישתם לתגמולי ביטוח. התובעים, הגישו חוות הדעת של שמאי מיום 27.5.10 ואין בניהול התביעה הקודמת ובקביעות בפסק הדין שניתן בה, משום הכרעה בשאלת שיעור נזקי התובעים עקב התאונה בה נפגע רכבם. התובעים, לא הציגו אישור על הכרזת הרכב כאובדן מוחלט ומכירתו לשרידים, ע"י משרד התחבורה, וכן לא הוכח מחיר השרידים. כך גם, בהתייחס להוצאות התובעים לנסיעות והשכרת רכב בגין מצב רכבם עקב התאונה, אשר לא הוצגו כל ראיות בתמיכה להן. לפיכך, דין התביעה להידחות לתשלום הנזק הישיר שנגרם לרכבם של התובעים והוצאותיהם הנילוות לנסיעות והשכרת רכב, מחמת התיישנות. רכיב נזק נוסף בכתב התביעה הוא החזר דמי הביטוח. התשלום, נגבה מהתובעים ולא הוחזר להם, למרות שהוכח כי היה ידוע לנתבעת על התאונה והיא אף שלחה להם מכתב דרישה לפנות את הרכב מהמגרש עקב מצבו (המכתב מיום 23.6.03, צורף כנספח א' לכתב התביעה). הנתבעת, לא סתרה את טענות התובעים במכתב התשובה שנשלח לנתבעת ע"י בא כוחם בנוגע לגביית דמי הביטוח מהם (נספח ד' לכתב התביעה) וכן לא נסתרו הדברים בכתב ההגנה למרות תצהירו של התובע על הגבייה ממנו. גם בסיכומיה, לא טענה הנתבעת כנגד הדרישה בנידון. התביעה לרכיב נזק בגין תשלום דמי ביטוח, אינה בגדרו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לתשלום תגמולי ביטוח עקב התאונה. לפיכך, תקופת ההתיישנות לגביו היא בת שבע שנים בהתאם להוראות חוק ההתיישנות וזו, טרם חלפה במועד הגשת התביעה. בנסיבות אלו, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום לתובעים, ביחד ולחוד, בסך 2,000 ₪ בגין נזקיהם עקב גביית דמי הביטוח עבור התקופה שלאחר קרות התאונה למרות מצב הרכב, גם לשיטת הנתבעת. התשלום, ישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד מכתב הדרישה להחזר התשלום מיום 22.7.07 ועד יום התשלום בפועל. לאור קביעותיי ובשים לב לדחיית ההודעה לצד ג' כנגד התובע בתביעה הקודמת, מבלי שהנתבעת חוייבה בהוצאותיו, איני עושה צו להוצאות למי מהצדדים. עותק יישלח לצדדים. ניתן היום, ט' טבת תשע"א, 16 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים. התיישנות