מהי הגנת הצורך ?
סעיף 34יא לחוק העונשין קובע כי:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".
מדובר בטענות הגנה אשר על הנאשם הנטל להוכיח ובאם עלה בידו להרים נטל זה מחויב בית המשפט לזכותו.
נקבע בספרות המשפטית כי הגנת הצורך מבוססת, בין היתר, על התפיסה בדבר העדפת הרע במיעוטו. ההגנה נותנת מענה לסיטואציה שבה אינטרס מוגן של אדם נתון בסכנה, אשר אפשר למנוע את התממשותה רק על-ידי פגיעה באינטרס מוגן של אדם אחר. (ראה מרדכי קרמניצר, ראם שגב "הפעלת כוח בחקירות שירות-הבטחון הכללי - הרע במיעוטו?" משפט וממשל, כרך ד' (תשנ"ז-תשנ"ח) 667, בעמ' 694).
בבג"ץ 9018/17 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.11.18) נקבע:
לשון הסעיפים מלמדת אם כן כי תחולתו של סייג הצורך מותנית בחמישה תנאים מצטברים, השלובים זה בזה ומקיימים ביניהם קשר הדוק: כי המעשה היה דרוש באופן מיידי; כי הסכנה שהביאה לעשיית המעשה היתה מוחשית; כי הפגיעה שאותה ביקש המעשה למנוע היא פגיעה חמורה באחד מהאינטרסים המנויים בסעיף 34 יא לחוק העונשין; כי בפני העושה לא עמדה חלופה אחרת מלבד המעשה; וכי המעשה מידתי ביחס לפגיעה החמורה הצפויה.
על הדרישה להוכיח את מיידיות ומוחשיות הסכנה, במסגרת הגנת הצורך, נכתב רבות ( ר' למשל: עניין טביש הנ"ל; ע"פ 34373-02-14 קריגל נ' מד"י (12.08.14) ( וכן רע"פ 6616/14 קריגל נ' מד"י (30.11.14); ת"פ 17368-05-11 מד"י נ' אבו גרבייה (25.10.12). בעניין זה כתב ש.ז פלר ( יסודות בדיני עונשין ( כרך ב), הוצ' האוני' העברית ( תשמ"ז), עמ' 400):
אשר לעיתוי הסכנה- ... דרוש שהאדם יעשה את המעשה תחת הלחץ של סיכוי מיידי להתממשות הסכנה, וכדי להסיר אותה. ...שעת דחק כזאת פירושה סכנה שעומדת בו ברגע להתממש, שאם לא כן, בזכות הזמן, ניתן למנוע את ההתממשות גם בדרך אחרת..."
להלן פסק דין בנושא הגנת הצורך בעבירות תעבורה:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה רמלה (כב' השופטת ר' טאובר), בת"ד 80286/03, בו הורשע המערער בעבירות הבאות: הפקרה אחרי פגיעה - לפי ס' 64א(א) יחד עם ס' 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), נהיגה רשלנית - לפי ס' 62(2) יחד עם ס' 38(2) לפקודה, גרימת חבלה של ממש - לפי ס' 38(3) לפקודה, נהיגה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך - לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) יחד עם ס' 38(2) לפקודה, וסטייה מנתיב נסיעה - לפי תקנה 40(א) לתקנות.
על המערער נגזרו העונשים הבאים:
א. 12 חודשי מאסר בפועל (שביצועם עוכב עד להכרעה בערעור);
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי;
ג. קנס בסך 2,500 ₪, או 250 ימי מאסר תמורתו;
ד. פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים.
הערעור נסב על הכרעת הדין, ולחלופין על העונש.
כתב האישום
2. לפי עובדות כתב האישום, ביום 28.9.02, בסמוך לשעה 18:00, נהג המערער ברכב מסוג GMC (להלן: הרכב) בעיר לוד. המערער הגיע אל צומת הרחובות איינשטיין ודב-הוז בנסיעה רצופה ובמהירות מופרזת, נכנס אל הצומת ואיבד את השליטה ברכב.
כתוצאה מאיבוד השליטה סטה הרכב לכיוון המדרכה הימנית, עלה עליה, ופגע בהולך רגל יליד שנת 1988 (להלן: הילד הנפגע), בן 14 בעת התאונה. הרכב המשיך בנסיעתו, פגע בחומת בטון ונעצר.
המערער ונוסע נוסף שהיה ברכב, אחיו של המערער מחמד אלפקיר (המכונה גם "חמודה") (להלן: אחיו של המערער), נטשו את הרכב ואת מקום התאונה, והפקירו את הילד הנפגע כשהוא פצוע קשה מאוד. כתוצאה מהתאונה נקטעה רגלו הימנית של הילד הנפגע מעל הברך, והוא סבל שברים באגן הירכיים ובכתף וחבלות בכל חלקי גופו.
אחיו של המערער נחבל אף הוא והגיע לקבלת טיפול בבית חולים, אך עזב את בית החולים טרם נסתיים הטיפול.
המערער עצמו נחבל. לרכב נגרמו נזקים כבדים.
הכרעת הדין בבית משפט קמא
3. בשאלת האחריות לתאונה ואופן התרחשותה, קבע בית משפט קמא:
"הנאשם באמצעות הסנגורית המלומדה לא חלק על כך שאלמלא טענת "הגנת הצורך" הוא אשם בתאונה, הוא סטה והוא נסע במהירות בלתי סבירה וכן הוא פגע בהולך הרגל וגרם לו חבלות של ממש.
הנאשם טען בבית המשפט כי חש סכנת חיים לו ולאחיו מאחר והבחין מאחוריו ברכב מסוג מזדה שיושבים בו 4 נוסעים עם אקדחים שלופים.
מאחר והסנגורית המלומדה לא חלקה על העובדות המתארות את נסיבות התאונה, לא חלקה על תוצאות התאונה ואף לא על עזיבת הנאשם את מקום התאונה, החליטה התביעה לא להביא את כל העדים לעדות ולקצר את פרשת התביעה שכן הטעון העיקרי בתיק זה הוא טעון משפטי, היינו האם עומדת לנאשם במקרה שלפני "הגנת הצורך"." (עמ' 25 להכרעת הדין).
בית משפט קמא דחה את הגנת הצורך לה טען המערער.
4. גרסת המערער בבית משפט קמא הייתה כי נסע במהירות, משום שניסה לברוח ממכונית מזדה, בה ישבו ארבעה בחורים צעירים עם כובעים, אשר נסעה בעקבותיו. שניים מהבחורים, שישבו מאחור, שלפו אקדחים. לדבריו, למשפחתו הרבה אויבים, והם מסוכסכים עם הרבה חמולות. הסטייה ימינה לעבר המדרכה התרחשה, לדבריו, משום שרכב מסחרי (להלן: הרכב המסחרי) שהגיע 6מולו בצומת ניסה לפנות שמאלה. המערער סטה ימינה כדי להתחמק ממנו (הודעה ת/12 מיום 28.9.02, וכן עמ' 8 לעדותו).
5. בית משפט קמא קבע כי: "לאחר שבחנתי גרסת הנאשם ואחיו וכן בחנתי הראיות שבפני, למעט עדות הנאשם ואחיו אין כל אסמכתא לגרסה שמאחורי הנאשם נסע רכב מזדה ובו ישובים ארבעה צעירים עם אקדחים שלופים שאיימו על חייו" (עמ' 29 להכרעת הדין).
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי: "גרסת הנאשם דמיונית, לא מקובלת עלי, ואני סבורה כי נטענה לצורך משפט זה בלבד וכדי להימלט מאחריות לתאונה הקשה לה גרם. לא הוכח בפני ולו בראיה כלשהי כי אכן נשקפה סכנה לחייו של הנאשם ואינני מקבלת את הטענה כי סכסוך החמולות גרם לנאשם לבצע עבירת תעבורה קשה ומסוכנת" (עמ' 30).
6. גם הטענה כי הבריחה ממקום התאונה הייתה מתוך הגנת הצורך או אילוץ כלשהו נדחתה. "למרות שחלפה הסכנה לאחר התאונה הנאשם ואחיו ברחו מן המקום והפקירו פצוע לאחר הפגיעה למרות שבשלב הזה היו אנשים במקום, וכבר לא היה קיים חשש לחייו של הנאשם" (עמ' 32).
בית משפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה לא הרגיש שפגע בהולך הרגל. "פגיעה כה חמורה שגרמה לנכות תמידית להולך רגל מורגשת על ידי נהג סביר ומיומן" (עמ' 33).
הגנת הצורך - דיון
7. כאמור, בבית משפט קמא לא חלק המערער על עצם אירוע התאונה, כמתואר בכתב האישום, אך ביקש לחסות תחת כנפיה של הגנת הצורך. כך אמרה סניגוריתו דאז: "מוסכם עלי שהתאונה שאילמלא טענת הצורך שטען הנאשם על אתר וחקירתו במשטרה וממשיך לטעון כעת בפני כב' בית המשפט, הוא אשם בתאונה... אם לא היתה לו טענת צורך הוא אשם. הוא סטה בהוא נסע במהירות בלתי סבירה וסטה מן הכביש ופגע בהולך הרגל ואנחנו מאשרים שזו חבלה של ממש" (עמ' 2, פרוטוקול מיום 6.6.04).
8. לטענת המערער שגה בית משפט קמא משקבע כי הגנת הצורך לא התקיימה בנסיבות תיק זה. לדבריו, קיומה של הגנה זו הוכח בראיות במשפט. אין מחלוקת בדבר מעורבות משפחת אלפקיר בסכסוך שנמשך מספר שנים, בו נרצחו מספר אנשים מהחמולות המעורבות. הוכח לשיטתו, כי למערער נשקפה סכנת חיים ביום התאונה. כן נשקפה סכנה גם לחייו ולגופו של אחיו שנסע עמו.
9. בית משפט קמא קבע כי אינו מאמין למערער שהיה בסכנה. "למעט עדות הנאשם ואחיו אין כל אסמכתא לגרסה שמאחורי הנאשם נסע רכב מזדה ובו ישובים ארבעה צעירים עם אקדחים שלופים שאיימו על חייו" (עמ' 29). "לא הוכח בפני ולו בראיה כלשהי כי אכן נשקפה סכנה לחייו" (עמ' 30).
את מסקנתו סמך, בין היתר, על הנימוקים הבאים:
א. סתירות בדברי המערער לגבי המהירות בה נסע (פירוט להלן);
ב. המערער לא טלפן לביתו או למשטרה לאחר שראה, לדבריו, את המזדה שרדפה אחריו, למרות שהיה ברשותו, וכן ברשות אחיו, מכשיר פלאפון;
ג. הייתה דרך אחרת למנוע את התאונה. המערער ואחיו נשאו, כאמור, מכשירי פלאפון והיו במרחק לא רב מביתם. המערער יכול היה לחזור על עקבותיו, לנסוע בשיירה עם רכבים נוספים, להשתמש במיגון כלשהו, להזעיק עזרת המשטרה או המשפחה;
ד. אין בנמצא אדם נוסף אשר הבחין במכונית המזדה;
ה. אין לקבל את הטענה כי סכסוך החמולות הוא שגרם למערער לבצע עבירת תעבורה קשה ומסוכנת. זאת ועוד, מעדות עה/3 (עד הגנה) רפ"ק איתמר הינדי עלה כי סכסוך החמולות החריף כשנה לאחר התאונה;
ו. המערער נתן פרטים מינימאליים בלבד לגבי מכונית המזדה והאנשים שישבו בתוכה. כך גם לגבי הרכב המסחרי שפנה שמאלה, וגרם למערער, לדבריו, לסטות מדרכו. (עמ' 2 להודעה ת/12 מיום 28.9.02, וכן עמ' 10 לעדותו);
ז. לאחר התאונה המערער ואחיו נטשו את המקום וגם בשלב זה לא התקשרו למשטרה. בשלב זה, עולה אף מדברי המערער עצמו, כי לא נשקפה סכנה לחייו ולחיי אחיו. "אם הנאשם יכול היה להגיע לביתו לאחר התאונה בוודאי שיכול היה להודיע למשטרה על התאונה" (עמ' 33).
10. אני סבור כי אין להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. הטענה כאילו הוכח שביום התאונה היה סכסוך החמולות בשלב פעיל של סכנת חיים למערער ולמשפחתו - אינה נכונה.
11. מטעם המערער העיד בן דודו, סלים אלפקיר, המשמש סגן מנהל בית ספר בלוד (עה/2). עד זה תיאר את הרקע למלחמות החמולות בעיר לוד, במהלכן אירעו מספר מקרי רצח. העד סיפר כי הוזמן על ידי רפ"ק הינדי להתייצב במשטרה, והוזהר על ידו כי לאחר הירצחו של שיך מסוים עליו ועל משפחתו להיזהר. לדבריו בשל הסכנה לחייהם, הם יצאו מן הבית רק בליווי, מספר כלי רכב יחד וחזרו במהירות. (עמ' 13-15 לעדותו; הזמנה להתייצב ותצהיר מאת העד הוגשו כמוצגי הגנה, לא מסומנים במספר).
12. רפ"ק הינדי (עה/3), אישר את דבר הפגישה עם העד הנ"ל, בה הזהירו בדבר הסכנה הנשקפת למשפחתו (עמ' 17). ברם, בחקירתו הנגדית עלה, שהרצח של השיך, שבעקבותיו הזהיר את העד סלים, ארע למעלה משנה לאחר התאונה נושא אישום זה. במועד התאונה הסתובבו בני משפחת אלפקיר בחופשיות, בתקופה של הודנה, בה הועבר הסכסוך לפסים של הידברות בין השיכים, עד שהתלקח שוב למעלה משנה לאחר התאונה:
"ש.האם זה נכון בהקשר לסכסוך של 9/02 מי שנרצח זה אדם ממשפ' אלפקיר. בסיס הסכסוך קשור בזה.
ת. נכון.
ש. מי שאמור לנקום זה ממשפ' אלפקיר כלפי האחרים.
ת. נכון.
משפ' אלפקיר לא אמורים להיות קורבנות פעם נוספת. זו הסיבה שדאז לא הזהרנו את משפ' אלפקיר אלא אחרי רצח השיח' הזהרנו את משפ' אלפקיר. לא זוכר מתי היה רצח השי'ח. יש סקירות מודיעין.
לאחר שיחה טלפונית, השיח נרצח ב 15.12.03.
ש. עד דצמבר 2003 אדם ממשפ' אלפקיר לא היה אמור לחוש סכנה באופן מיוחד יותר מהאחרים
ת. כן. הם הסתובבו חופשי.
ש. מוסא אלפקיר, הנאשם, ואחיו שהיה איתו ברכב מוחמד אלפקיר, האם נכון שהשניים האלה ב9/02 לא היתה לגביהם כל סכנה מיוחדת בהשוואה למשפחות החמולות שקושרות לסכסוכים.
ת. לא היתה להם סיבה לחשוש כל כך, הם הסתובבו בצורה חופשית. אפשר לבדוק בכמות דוחות הבדוקאים שנעשו עליהם באותה תקופה ב 9/02, מבחינתם הסכסוך היה קיים השיגו מעין הודנה וזה נכנס למסכת של הדברוית בין הש'יחים. הרצח של השיח' קאיד היה קטליזטור לפרובוקציה מבחינתם וזה הדליק את הסכסוך מחדש" (עמ' 18).
עובדה היא, כי בניגוד לדברים הדרמטיים של העד סלים, המערער יצא אותו יום מביתו ונסע, ללא ליווי ושלא בשיירה, לקנות סיגריות (הודעתו ת/12).
13. זאת ועוד, תנאי לתחולתה של הגנת הצורך, לפי סעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הוא שהמעשה היה "דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו .... מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה...".
משמע, לצורך פטור מאחריות פלילית בשל נהיגתו הרשלנית ובריחתו ממקום התאונה - לא די בהוכחת קיומו באופן כללי של סכסוך חמולות בין משפחתו של המערער לבין אחרים. צדק בית משפט קמא, כי סכסוך בין חמולות לא יכול להוות "לגיטימציה להתנהגות הנאשם ולגרימת התאונה" (עמ' 33).
14. לדעתי, צדק בית משפט קמא בדחותו את הטענה גם בהיבט של הסכנה המוחשית, המיידית. כאמור, בית המשפט לא האמין למערער ולאחיו, ואין מקום להתערב בקביעת מהימנות זו, על רקע מכלול הנסיבות והראיות.
הילד הנפגע (עת/2) שלל בעדותו הימצאות מכוניות אחרות בכביש בזמן התאונה. קודם לפציעתו לא היה במצוקה כלשהי אשר מנעה ממנו להבחין כראוי בתנאי הדרך. בעדותו ציין, כי "יכולתי לראות אחרי הגמס'י את כל הרחוב בערך, אני לא יכול להעריך במטרים. לא הייתה אף מכונית ברחוב הזה חוץ מהג'י.מסי" (עמ' 3). העד עמד על המדרכה (סימון בעט על גבי התרשים ת/4) כאשר פניו פונות לכיוון הרכב (עמ' 4). "אני לא יכול לסמן עד איפה ראיתי בכביש כי אני כבר לא זוכר. ראיתי את רוב הדרך לא את כל הדרך" (שם).
בהודעה ת/2 שנגבתה ממנו בבית החולים, ציין כי "הייתי על המדרכה ואז ראיתי ממולי מגיע רכב גדול, גמס... שמעתי חרקות ואז הג'יפ עלה על המדרכה ופגע בי. לא נסע אחרי הג'יפ אף רכב. אף אחד לא רדף אחרי הג'יפ. ש.ת. בצומת לא היה אף רכב אחר שנסע חוץ מהג'יפ [מילה לא ברורה] ולא היה רכב שהגיע ממול הג'יפ והתכוון לפנות שמאלה".
עבירת ההפקרה
15. גם לפי גירסתו של המערער, רכב המזדה והאנשים שבתוכו נעלמו מייד עם התאונה (דבר מוזר, שהרי אם הם רדפו אחריו עם אקדחים שלופים כדי לפגוע בו, ההזדמנות המתאימה נקרתה להם, כאשר המערער ואחיו נתקעו בקיר, יצאו מרכבם והחלו בורחים ברגל).
בהודעתו במשטרה ת/12 אמר כי מכונית המזדה נעלמה, "הם ברחו" (עמ' 2). לדבריו בעדותו: "כשאיבדתי את השליטה ברכב לא ראיתי שום רכב מאזדה. אחרי שפגעתי במדרכה לא ראיתי את המאזדה. כשיצאתי מהאוטו אחרי התאונה לא ראיתי את המאזדה. היו אנשים במקום. לא היו יריות ולא ראיתי ולא הרגשתי" (עמ' 9, ההדגשה לא במקור). אם כן מדוע ברח המערער מזירת האירוע ונמנע מלעמוד על תוצאותיה. בהמשך עדותו הוא מאשר שוב כי "אחרי שעשיתי את התאונה הוא נעלם" (עמ' 9).
גם האח אישר כי "כשיצאתי מהאוטו לא ראיתי שום מאזדה" (עמ' 11).
אם כך, אפילו היתה מתקבלת הטענה של המערער כי גרם לתאונה בשל חששו מן האנשים ברכב שנסע אחריו (ולהסרת ספק נדגיש כי היא לא מתקבלת) - לא היתה כל הצדקה לבריחתו ולנטישת מקום התאונה, משנעלמו האנשים שרדפו אחריו.
16. עוד טוען ב"כ המערער, כי המערער לא ידע שאדם נפגע בתאונה, שכן נסיבות התאונה היו טראומטיות והמערער ואחיו "נסו על נפשם". בטענת ה"נסו על נפשם" אין ממש, כאמור לעיל.
ס' 64א(א) לפקודה (הפקרה אחרי פגיעה) מטרתו לקבוע את הנורמה הראויה להתנהגות נוהג רכב המעורב בתאונה. לפי ס"ק זה אין צורך להוכיח כי המערער ידע כי אדם נפגע מן התאונה, וכל שנדרש הוא שהנהג "ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם". הסעיף מורה כי בנסיבות אלה, עליו לעצור את רכבו, "כדי לעמוד על תוצאות התאונה". המחוקק רואה עבירה על ס"ק זה בחומרה מיוחדת והעונש שנקבע בצדה הוא 7 שנים. (ס"ק (ב) עוסק בנהג המעורב בתאונה אשר ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש - העונש לצד ס"ק זה הוא 9 שנים).
17. בענייננו מקובלים עלי דברי בית משפט קמא כי לאור אופי התאונה - עליה במהירות גבוהה על מדרכה בה נוהגים לפסוע הולכי רגל ופגיעה בחומת בטון המקיפה שטח בית - המערער צריך היה לחשוש שמא נפגע אדם מרכבו. היה עליו לצאת את רכבו ולבדוק את תוצאות התאונה. המערער כלל לא טרח לסרוק את אזור הרכב, ובמקום זאת ברח יחד עם אחיו מאזור התאונה.
עדי הגנה נוספים
18. לאחר עדותו של עד ההגנה רפ"ק הינדי ביקשה הסנגורית להביא עדי הגנה נוספים.
בית משפט קמא דחה את העתירה לדחות את הדיון לשם הבאת עדי הגנה נוספים, ועל כך קובל המערער בפנינו.
בהחלטתו מיום 29.11.04 קבע בית משפט קמא:
"פרשת התביעה הסתיימה ביום 4.6.04, הסנגורית הודיעה לבית המשפט כי יעידו הנאשם ואדם בשם חמודה. פרשת ההגנה החלה ביום 13.9.04 ונדחתה מס' פעמים. ביום 13.9.04 נדחתה פרשת ההגנה ליום 11.1.04 וקבעתי בפרוש כי הסניגורית תודיע למזכירות איזה עדים היא מעוניינת להזמין. ביום 11.1.04 נמשכה פרשת ההגנה וגם ביום 29.11.04 היינו היום.
מאחר והעידו כבר 4 עדי הגנה, אינני סבורה כי עלי לדחות את המשפט פעם נוספת לשמיעת עדי הגנה. הנאשם גם בחר היום לא להתייצב לשמוע את עדי ההגנה ולפיכך פרשת ההגנה תסתיים היום" (עמ' 22 לפרוטוקול).
כפי שעולה מהחלטת בית משפט קמא, פרשת ההגנה נשמעה לאורך שלוש ישיבות. למערער ניתנו מספר הזדמנויות להציג כל עד הגנה שיחפוץ. בית משפט קמא הוא שאמון על דרך ניהול ההליך בפניו, ולא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו. ההגנה ידעה כי רפ"ק הינדי יעיד על סכסוך החמולות שהסלים ועל האזהרה שנתן לבן דודו של המערער (עה/2), וידעה, או אמורה הייתה לדעת, שמדובר במועד של למעלה משנה לאחר התאונה, שכן המועד הזה עלה גם מעדותו של סלים, בן הדוד. ראה התאריך הנקוב על ההזמנה שלו למשטרה ותאריך השיחה עם רפ"ק הינדי, הנקוב "בתצהירו" של סלים.
הערעור על גזר הדין
19. לחלופין, מתבקש בית המשפט להתערב בעונש שנגזר על המערער.
לטענת המערער בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה. מדובר בתאונה ראשונה בה היה המערער מעורב. רובן המכריע של עברות התנועה בהן הורשע הינן עבירות קלות מסוג "ברירת משפט", עבירות טכניות ועבירות מסמכים. לא הייתה הצדקה להטיל עליו מאסר ארוך שירוצה מאחורי סורג ובריח. המערער הביע חרטה עמוקה עת שנודע לו על הפגיעה בהולך הרגל.
בית המשפט שלערעור מתבקש להקל בעונש המאסר ולשלוח את המערער לממונה על עבודות השירות. כן מתבקש בית המשפט להקל בעונש הפסילה שהוטל.
כאמור, על המערער נגזרו, בין היתר, שנת מאסר בפועל ופסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון לתקופה של חמש שנים.
בית משפט קמא קבע כי:
"התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה מצביעה על חוסר אחריות משווע וזלזול בחיי אדם בכך שברח מהמקום לא הודיע למשטרה ורק לאחר חקירה משטרתית אותר הנאשם בבית חולים אסף הרופא כשהוא מקבל טיפול רפואי" (עמ' 39 לגזר הדין).
לחובת המערער עמדו 30 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה (במשך 12 שנות נהיגה), וכן הרשעות נוספות. חומרה מיוחדת ראה בית משפט קמא בכך שהמערער ברח ממקום התאונה, ובתוצאות התאונה.
20. אין מקום להתערב בעונשו של המערער. לא רק שאינו חמור, אלא נוטה מאוד לקולא ולא הייתי מתפלא אם המדינה היתה מערערת על קולתו.
העונש הנקוב בצדה של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה הוא שבע שנות מאסר, כשהמחוקק אף מצא לנכון להורות כי לא יוטל מאסר על תנאי בגין עבירה זו.
21. בע"פ (מחוזי ת"א) 70550/02 אשקר נ' מדינת ישראל, דינים מח' לג(4) 907, הורשע המערער דשם בעבירת ההפקרה בלבד (וכן השמדת ראיות ושיבוש מהלכי משפט) אך לא יוחסה לו גרימת מותו של המנוח וגם לא רשלנות באשר לאופן נהיגתו. העונש שהושת עליו היה 24 חודשי מאסר בפועל וכן פסילה למשך 8 שנים.
אמרנו שם את הדברים הבאים:
"מקובל עלינו, כי העובדה שהמערער לא הורשע בתאונה היא עובדה משמעותית ביותר, שצריכה להיות לה השלכה רבתי על הענישה. אולם העבירה שבה הורשע המערער, דהיינו הפקרה לאחר פגיעה, גם בחלופה הקלה שבה הורשע המערער בתיק הנוכחי, היא אחת העבירות הקשות המצויות בספר החוקים. זוהי עבירה המעצבת לא רק את גורלו של היחיד אלא את תדמיתה של החברה ואת פניה.
אוי לה לחברה שבה לאחר שקרה מה שקרה ובלי קשר למידת האשמה בעצם קרות התאונה, מי שנמצא במקום איננו חש לעזרתו של הקורבן, כך לגבי כל אדם, במיוחד כך כאשר מדובר בילד בן 6 כפי שהיה במקרה הנוכחי.
איננו מוכנים להשלים עם נורמת התנהגות שבה אדם לאדם זאב, ובה המערער לאחר שקרה מה שקרה דאג רק לעצמו, לרבות השמדת הראיות, וכל מה שפורט לעיל והתעלם לחלוטין מגורלו של הילד".
הדברים יפים גם לענייננו.
22. יש להצטער על שפסק הדין המצוטט לעיל לא הוצג לבית משפט קמא, ולא עמד נגד עיניו בבואו לגזור את הדין.
באותו מקרה עמדו לחובתו של המערער דשם 9 הרשעות תעבורה קודמות, בעוד שלמערער דכאן 30 עבירות תנועה קודמות. בין העבירות ניתן למצוא מספר עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, אי שמירת רווח, אי ציות לתמרור, נהיגה ללא חגורת בטיחות, נהיגה עם רישיון רכב שתוקפו פקע, שימוש בטלפון בעת נהיגה, ועוד.
מלבד עבירות התעבורה שצוינו, למערער אף הרשעות בפלילים, ביניהן עבירות של גניבת רכב, קבלת רכב או חלקי רכב גנובים, זיוף סימני זיהוי של רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואף תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.
23. אין להתעלם גם מחומרתה של נהיגתו הרשלנית של המערער. הוא נהג בעיבורה של עיר ברשלנות, באופן חסר אחריות, במהירות מופרזת וגבוהה, תוך סיכון חיי אדם ובטיחותו (סיכון שהתממש בתוצאה קשה מאוד לילד הנפגע). על מהירות נהיגתו של המערער אמר בוחן התנועה, שעל ממצאיו לא חלקה ההגנה:
"לפי חישוב מהירות קריטית בעקומה, עולה שרכב מחליק במהירות שהיא מעל 118.13 קמ"ש (מחוק (כנראה מחוג - ז' ה') מד המהירות של הרכב נתקע על מהירות 94 קמ"ש, שהיא גם קרובה למהירות הקריטית בעקומה, בהתחשב שלאחר איבוד השליטה, הרכב עלה על המדרכה, פגע בהולך רגל ובקיר בטון)" (עמ' 3 לדוח הבוחן ת/6).
24. סיכומו של דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש.
ז' המר, שופט - סג"נ אב"ד
השופטת ד' קרת-מאיר: אני מסכימה.
ד' קרת-מאיר, שופטת
השופטת י' שיצר: אני מסכימה לפסק דינו של אבה"ד.
י' שיצר, שופטת
לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט המר, לדחות את הערעור.