האישום 1. הנאשם 1 (להלן - הנאשם או הנאשם 1) הועמד לדין עם נאשם נוסף. 2. הנאשם 1 עבד בחברת "מיקוד", חברת אבטחה ששכר משרד הפנים (להלן - המשרד) לצורכי אבטחת הלשכה. לפי האמור בכתב האישום, היה הנאשם כפוף להוראות קצין הביטחון של המשרד. 3. הנאשם 2 (להלן - הנאשם 2) היה בעליו של משרד בסמוך ללשכה, שם היה מדפיס בקשות שונות ומצלם צילומי דרכון עבור ציבור הפונים ללשכה. 4. הביקוש לשירותי הלשכה היה גדול. אנשים ונשים היו עומדים שעות בתור כדי להבטיח את כניסתם ללשכה. התור היה אמור להיקבע על-פי מספרים שחולקו. התורים שהשתרכו גרמו לתופעות מכוערות, כגון מכירת תורים. על-פי ההנחיות מנהל הלשכה נאסר על המאבטחים לחלק מספרים לממתינים או לקבוע מי ייכנס ללשכה. תפקידם של המאבטחים התמצה בבדיקה ביטחונית. 5. בכתב האישום נטען כי שני הנאשמים קשרו עם אדם נוסף, גם הוא מאבטח, לנצל את מעמדם כמאבטחים. על פי התכנון היה על הנאשם 1 להכניס פונים מחוץ לתור, לפי הפניית הנאשם 2. לנאשם 1 מיוחסות עבירות שלפיהן ניצל את תפקידו והכניס ממתינים מחוץ לתור תמורת תשלום במזומן או תמורת קבלת אתנן מיני. על-פי האמור בכתב האישום, עבר הנאשם שבע עבירות של קבלת שוחד, עבירה אחת של ניסיון לקבלת שוחד וארבע עבירות של שימוש לרעה במשרה. עבירות אלה, המיוחסות לנאשם, נעברו במסגרת תפקידו כאחראי משמרת של צוות מאבטחים, בלשכת המשרד במזרח ירושלים (להלן - הלשכה). הנאשם 2 מואשם בשלוש עבירות של תיווך לשוחד. 6. מהראיות עולה, כי למרות שהמאבטחים היו עובדי חברת "מיקוד" וקיבלו את שכרם ממנה, הם קיבלו הנחיות מקצועיות בעת עבודתם בלשכה מקצין הביטחון של המשרד, שהוא זה שגם אישר, בדרך כלל, את קבלתם לעבודה של המאבטחים. הקב"ט מיין ושיבץ את המאבטחים ונתן להם הנחיות מקצועיות. ל"מיקוד" לא היה יד ורגל בהנחיות שנתן למאבטחים יוסף שחף, מנהל אגף הביטחון של המשרד. הנאשם 1, כאחראי משמרת (אחמ"ש), דאג לשיבוצם של המאבטחים בנקודות שונות בלשכה וכן היה עליו לדאוג לקיום ההנחיות המקצועיות של יוסף שחף. עבודתם של המאבטחים, ובכלל זה הנאשם 1 היתה לאבטח את הלשכה. הם לא היו אמורים למלא תפקידים כלשהם של עובדי הלשכה, והדבר אף נאסר עליהם במפורש על-ידי יוסף שחף (ראו נספח ו' לחוזה ההעסקה). המאבטחים היו אחראים על הביטחון בלבד.. אמנם היתה תקופה שהמאבטחים חילקו מספרים לממתינים, אך ההוראות השתנו, ונראה שהמאבטחים לא ששו להיפרד ממטלה זו, כאשר זו ניטלה מהם. רק לאחמ"ש היה מותר, במקרים אנושיים ברורים, כגון אישה בהריון, נכה או זקן, להכניס מחוץ לתור. טענות הצדדים 7. טענותיו של עו"ד גיאת, ב"כ המאשימה, מיוסדות על שני אדנים: ראשית, סעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), מגדיר מהו עובד ציבור. "'עובד ציבור' - (1) "עובד מדינה" או (10) "נושא משרה או תפקיד על-פי חיקוק, בין במינוי בין בבחירה ובין בהסכם, אף אם אינו אחד מעובדי הציבור המנויים בפסקאות (1) עד (9)" סעיף 290(ב) לחוק העונשין, מרחיב את ההגדרה לצורך עבירת השוחד באומרו: "'עובד ציבור' - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". 8. ניתן לראות בנאשם 1 עובד ציבור, לפי אחת החלופות שבסעיף 34כד לחוק העונשין. הנאשם 1 הוא האדם הראשון שהציבור רואה בבואו לקבל שירות מהלשכה. בעייני ציבור הפונים הוא מייצג את המדינה. את הציבור לא מעניין ואין הוא יודע כי הנאשם מקבל משכורת מ"מיקוד". 9. ניתן גם לראות ב"מיקוד" תאגיד המספק שירות לציבור, שהנאשם 1 עובד שלו. אמנם בע"פ 472/74 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 301, 305 (להלן - הלכת אבוטבול), נפסק מפי השופט חיים כהן (כתוארו אז), כי "תאגיד המספק שירות לציבור" הנו תאגיד שכל כולו נוצר לשירות הציבור וזה עיקר תכליתו ועיסוקו. גם השופט לנדוי הסכים (בעמ' 308), כי תאגיד המספק שירות לציבור צריך לספקו במישרין ולא בעקיפין. במקרה זה סיפקה חברת השמירה שומרים ובכלל זה המערער להנהלת המכס. נקבע כי השירות הציבורי צריך להיות במישרין, למרות שאין חובה כי תפקידו העיקרי של התאגיד יהיה מתן שירות ציבורי. בנסיבות אלה זוכה המערער מעבירה של קבלת שוחד, משום שלא היה עובד של תאגיד ציבורי המספק שירות לציבור. ברם, בשנים האחרונות חל כרסום בהלכה זו. לדבריו של עו"ד גיאת, ניתן לראות בנאשם 1 עובד ציבור. זאת לפי הדברים שנאמרו, אגב אורחא, בע"פ 288/81 קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 617, 623, (להלן- עניין קישלס) ובע"פ 624/81 וינטראוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 376, 381-382, (להלן- עניין וינטראוב) על-ידי השופטת בן פורת, כי המבחנים לקביעת יחסי עובד-מעביד בדיני העונשין עשויים להיות שונים מאלה שבדיני עבודה והיא גם הטילה ספק בנכונות הלכה שנפסקה בע"פ 472/94, הנ"ל. 10. אשר להגדרה של תאגיד המספק שירות לציבור - סבור עו"ד גיאת כי יש לתת למילים "תאגיד המספק שירות לציבור" פירוש רחב, הכולל גופים דו מהותיים, שחבים חובת נאמנות בעלת גוון ציבורי ואשר הציבור הופך שבוי בידיו (ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94, 99-, להלן- עניין מנצור )102; ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 510-513 (להלן - פרשת מרקדו)). פסיקה זו נגסה בהלכה שנפסקה בהלכת אבוטבול. 11. לטענת עו"ד גיאת, הסביבה הנורמטיבית ששררה בעת שנקבעה הלכת אבוטבול, השתנתה. כאשר נפסקה הלכת אבוטבול, היה לחברות כוח האדם נתח קטן בשוק העבודה. כיום, עקב ההפרטה, חברות כוח אדם מקבלות נתח גדל והולך בשוק העבודה. אין זה מתקבל על הדעת שיחול דין שונה בעבירת השוחד ביחס לשני עובדים העובדים באותו חדר במשרד ממשלתי, כאשר אחד מהם עובד מדינה לפי משפט העבודה והשני מקבל משכורת מחברת כוח אדם. כך, שאחד מהם- עובד המדינה- יועמד לדין בגין שוחד, ואת האחר לא ניתן יהיה להעמיד לדין בעבירה זו על אותו מעשה ממש. בעייני אדם מהישוב שניהם עובדי ציבור. הדבר גם עולה בקנה אחד עם המטרה של עבירת השוחד - הצורך לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי והצורך בשמירת אמון הציבור במשרתי הציבור. אמנם בהיות חברת "מיקוד" גוף דו מהותי, ייתכן כי עובד פלוני, בשל תפקידו ייחשב לעובד ציבור, ואחר, בשל התפקיד השונה, אותו הוא ממלא, לא ייחשב לעובד ציבור, אך אין בכך לפגום במבחן האמור. 12. עו"ד עטרי, ב"כ הנאשם 1, טען כי הלכת אבוטבול שרירה וקיימת ואין לשנותה אלא בדרך של חקיקה. 13. לטענתו, על-פי ההגדרה שבסעיף 34כד לחוק העונשין, הנאשם 1 אינו עובד ציבור. כך גם ההגדרה שבסעיף 290(ב) לחוק העונשין. הנאשם 1 אינו עובד של תאגיד המספק שירות לציבור והשירות ש"מיקוד" מספקת אינו חיוני. 14. המכרז שבו זכתה "מיקוד" קובע במפורש שהעובדים שתעסיק המדינה לא יחשבו לעובדי מדינה ו"מיקוד" תחשב כקבלן עצמאי המעניק שירותיו למדינה. "מיקוד" גם אינה גוף דו מהותי, שכן אין מוטלות עליה חובות סטטוטוריות. 15. עוד טוען עו"ד עטרי כי גם אם נאמר שהמערער עובד ציבור, אזי עומדת לו ההגנה של טעות בעובדה לפי סעיף 34יח לחוק העונשין. לנאשם היו כל הסיבות לחשוב ש"מיקוד" חברה פרטית וטעותו היתה כנה וסבירה. דיון 16. בבג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513, טבע השופט זוסמן את הביטוי כי "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו". לשון אחר בפרשנותו של החיקוק יש לתת את הדעת לסביבה הנורמטיבית - הקשר הדברים - שבה הוא מצוי (בג"ץ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 270, 276). ההקשר הראוי הוא תכלית החקיקה. שינוי בהקשר מביא לשינוי בפרשנות (ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' עמ' 144-148 (תשנ"ג-1993)). א. המסגרת הנורמטיבית 17. כאמור, לצורך הגדרת עובד ציבור, שומה העלינו לבחון את האמור בסעיפים 34כד ו-290(ב) לחוק העונשין, כפי שטענו הצדדים. עם זאת, בסעיף 34כד, מעבר לחלופות 1 ו- 10 שציין עו"ד גיאת, אני סבור שיש רלוונטיות גם לחלופה 8, אשר גם היא עשויה להיות בעלת משמעות בשאלת מעמדו של הנאשם. חלופה זו עוסקת בעובדי גופים שהממשלה משתתפת בהנהלתם. עוד יצויין, כי הלכת אבוטבול אינה מתייחסת כלל להגדרת עובד הציבור שבסעיף 34כד. מכאן, שכל מה שיוחלט להלן, אינו סותר את הלכת אבוטבול. 34כד (1) 18. חלופה זו עוסקת במי שהוא עובד המדינה. אם היה הנאשם מי שחלות עליו הוראות התקשי"ר, ברור היה לכל בר בי רב כי המדובר בעובד מדינה. בענייננו, הנאשם מצוי בתחום האפור של ההגדרה. מחד, היה עובד ישיר של חברת השמירה ממנה הוא מקבל את שכרו וציודו. מאידך- מהותית, נראה שניתן לומר כי הנאשם היה עובד המדינה: הוא הוצב בתפקיד רשמי, מיקומה הגיאוגרפי של העבודה היה בתוך חצרי המדינה, הנאשם קיבל הנחיות והוראות מעובדי המשרד (ראו למשל בנספח ו' הנזכר לעיל), והיה כפוף להוראה המופיעה בנספח ו', לפיה פגיעה בנהלי המשרד עשויה הייתה להביא להרחקתו של המאבטח. לכן, לפי תכלית החוק, ולאור המסגרת הארגונית של המשרד, יש להחיל חלופה זו על הנאשם, ולראות בו עובד המדינה לצורך עבירת השוחד. 34כד (8) 19. אמנם המדינה לא הייתה שותפה ישירה בניהול החברה אשר העסיקה את הנאשם, אך עם זאת, הוראות חוזה ההתקשרות בין המדינה לחברת "מיקוד" ותניותיו של החוזה היו מקיפות ומפורטות כל כך, עד שניתן לומר כי חוזה זה יצר למעשה השתתפות של המדינה בניהול העסק. המדינה הגדירה מה ילבשו העובדים, מה יהא שכרם, באילו נקודות יוצבו, כמה יוצבו בכל נקודה, ואפילו מה יהיו המצרכים שיימצאו בעמדת הקפה של המאבטחים. נוסף על כך, כאמור, פגיעה בנהלי המשרד עשויה הייתה להביא להרחקתו של המאבטח מן העבודה. על כן, מבחינה מהותית ניתן לומר כי המדינה השתתפה גם השתתפה בניהולו של הגוף, ככל שזה נוגע לעובדיו אשר הוצבו אצלה, והוכפפו להוראות הניהוליות שהתוותה. כמו כן, אף אם לא ניתן להחיל את הסעיף באופן ישיר, כיוון שהמדובר בניהול מרחוק, באמצעות חוזה, הרי שיכול ומכוח גזרה שווה ניתן להחילו. עם זאת, הצדדים לא טענו לחלופה זו, ולכן איני קובע מסמרות בשאלה האם נדרשת לצורך סעיף זה שותפות בהנהלה ממש, או שדי בהשתתפות בניהול מרחוק, ואני משאיר את השאלה בצריך עיון. כמו כן, יצויין מפורשות כי אף אם יש ממש בפרשנות זו, הרי שאין האמור חל לגבי כלל עובדי חברת "מיקוד", שכן השתתפותה של המדינה נגעה אך ורק לניהול העובדים אשר יימצאו בחצריה. 34כד (10) 20. בהלכת אבוטבול שנזכרה לעיל, אכן נקבע מפורשות כי עובד חברת שמירה המוצב במתחם ממשלתי אינו עובד הציבור. כאמור, הלכה זו עברה כרסום מאסיבי עם השנים, בשורה של פסקי דין, כרסום ששיאו בפרשת מרקדו. הלכת אבוטבול נחלשה עוד עם חקיקתו של החוק להסדרת הבטחון בגופים ציבוריים, תשנ"ח-1998 (להלן- חוק האבטחה). חוק זה חל על המשרד, אשר נכלל בתוספת השניה לחוק. (ראו במיוחד סעיפים 3 ו-13 לחוק, וכן סעיף 18(ב) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972). 21. מאז נפסקה הלכת אבוטבול, באה לעולם הגישה כי יש להפריט שירותים ציבוריים שניתנו בעבר על-ידי המדינה. דוגמה בולטת לכך היא מתן שירותי שמירה (ראו גם זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 34 (תשנ"ו-1996); בנבנישתי, תחולת המשפט המינהלי על גופים פרטיים, משפט וממשל ב', 11, 28-32). הפרטת השירות אינה פוטרת את הגוף הפרטי מעולו של המשפט המינהלי שבה לפקח ולשמור על תקינותם של גופים אלה (ראו גם עת"מ (ת"א) 1390/02 צבי נ' מפעל הפיס, תק-מח(3) 89). על רקע זה צמחה הפסיקה על גופים דו מהותיים (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 518-519). 22. בפרשת מרקדו ניסה בית המשפט לקבוע מבחני עזר למקרים הבאים בגדר סעיף 290(ב) לחוק העונשין. מבחן העזר הראשון הוא חיוניות השירות. אין בידי הפרט להימנע מקבלת השירות. מרחב המחיה שלו לפנות לתאגיד אחר אף הוא מוגבל. צמצום זה מביא את הפרט להיות תלוי בחסדיו של הגוף נותן השירות. תלות זו וצמצום מרחב הבחירה מקנה לפגיעה בתקינות פעולתו של התאגיד נופך חומרה שמצדיקה תחולת עבירת השוחד גם עליו. אין לתת למילים צמצום מרחב המחיה פרוש מצמצם. אין צורך שיהא רק גוף אחד או שניים שמספקים שירות זה, כדי להסיק כי צומצם מרחב הבחירה של מקבל השירות . כך למשל הוחל סעיף 290(ב) לחוק העונשין גם על עובד בנק (עניין מנצור, עמ' 101-102). 23. אם כן, מחקיקת חוק האבטחה ואילך, המשרד מחויב, מכוח חוק, להעסיק אנשי אבטחה. על כן, שירות האבטחה חדל מלהיות "שירות נוסף" שמספק המשרד מטעמיו שלו, והפך להיות מצרך ציבורי אשר חובה על המשרד לספק לעצמו ולבאים בשעריו. משכך, אין זה עוד שירות שבבחירה, אלא שירות מהותי, שבחובה, אשר הפרטתו אינה משנה לעניין היותו חיוני ומחויב מכוח הדין. בנסיבות אלה, המדינה והמשרד חייבים היו לקבל שירותי שמירה מחברות שמירה, וכפי שאמרנו כבר לעיל, העובדה שיש מספר חברות שמירה, איננה שוללת את העדר הבחירה, כיוון שיש צורך ואף חובה על-פי חוק להיזקק להן. לכן, מן הדין שהנאשם יחוב בפלילים כעובד הציבור, בהיותו ממלא תפקיד על-פי חיקוק. ב. תחולת הגדרת "עובד" 24. העובדה שהנאשם 1 אינו עובד מדינה מבחינת משפט העבודה אינה בעלת משקל משמעותי, שכן כבר נקבע כי "המבחן הוא גמיש ותלוי בתכלית החוק" (בעניין קישלס, 624, ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748, 758 ע"פ 334/72 פוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 241, 242 דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817, 828-829, 840). לכן, הגדרתו של עובד משתנה מעניין לעניין לפי הצורך, לעיתים אפילו באותו חוק עצמו (כפי שהיה בעניין סרוסי הנ"ל). 25. לכן, גם במקרה זה, בו הנאשם 1 אינו עובד מדינה לצורך רכישת זכויות סוציאליות, אלא מעמדו לעניין זה הוא כשל עובד קבלן, הוא נופל לגדר עובד הציבור בשל מהות תפקידו. הכלל הקובע צריך להיחתך לפי התשובה לשאלה כיצד נראה העובד בעייני הציבור הפונה לקבלת שירות. משכך, התשובה פשוטה: בעייני הציבור אין חשיבות לשאלה מי ישא בשכרו של העובד או ידאג לזכויות הסוציאליות שלו. הציבור נחשף לזהותו הנחזית של העובד, למקום בו הוא נתקל בעובד ולסמכות שיש לעובד כלפי הפונים. לכן, לפי מראית העין, העובד הוא חלק מהמנגנון בו הוא מוצב. 26. כיוון שכך, ההגנה על אינטרס הציבור ואמונו מחייבת שמירה אף על מראית העין, כך שהעובד במשרד ממשלתי, כדוגמת הנאשם, ישמור על טוהר המידות, ולא ינצל את משרתו לקבלת טובות הנאה אסורות. מה לי עובד המחזיק בידו חוזה חתום בידי נציבות שירות המדינה ומה לי עובד המקבל תלוש משכורת מחברת "מיקוד", בשני המקרים ייפגע אמון הציבור בשירות הציבורי, בטוהר מידותיו וברמתו, שהוא האינטרס המוגן עליו באה עבירת השוחד להגן (ראו עניין קישלס הנזכר, בעמ' 623-624). אשר על כן אני קובע כי הכלל הוא שאופי התפקיד הוא המכריע בשאלת סיווגו של העובד כעובד הציבור. 290(ב) 27. סעיף זה מרחיב את הגדרת סעיף 34כד, ומחיל מקרים של עובדים נוספים, מעבר לעובדי הציבור הרגילים, בתוך גדרו. הסעיף קובע כי עובד הציבור הוא "לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". 28. האם "מיקוד" הוא תאגיד הנותן שירות לציבור? השופט גולדברג, בפרשת מרקדו, עומד על השינויים בהקשר החקיקתי של הגדרת תאגיד הנותן שירות לציבור, שינויים הנובעים בחלקם מהליך ההפרטה שהוזכר. בפרשת מרקדו ניסה בית המשפט לקבוע מבחני עזר למקרים הבאים בגדר סעיף 290(ב) לחוק העונשין. מבחן העזר הראשון הוא חיוניות השירות. אין בידי הפרט להימנע מקבלת השירות. מרחב המחיה שלו לפנות לתאגיד אחר אף הוא מוגבל. צמצום זה מביא את הפרט להיות תלוי בחסדיו של הגוף נותן השירות. תלות זו וצמצום מרחב הבחירה מקנה לפגיעה בתקינות פעולתו של התאגיד נופך חומרה שמצדיקה תחולת עבירת השוחד גם עליו. אין לתת למילים צמצום מרחב המחיה פרוש מצמצם. אין צורך שיהא רק גוף אחד או שניים שמספקים שירות זה, כדי להסיק כי צומצם מרחב הבחירה של מקבל השירות . כך למשל הוחל סעיף 290(ב) לחוק העונשין גם על עובד בנק (עניין מנצור, בעמ' 101-102). 29. כאמור, הסביבה הנורמטיבית השתנתה. בנסיבות אלה אין מנוס מלהתאים את המשפט למציאות, שחלו בה תמורות (כדברי השופט ברנזון בע"א 606/73 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' אחים עופר, פ"ד ל(1)29 בעמ' 39) ולהחיל את דיני השוחד על עובדי חברות השמירה המוצבים במקומות בהם מוטלות עליהם ועל החברות המעסיקות אותם חובות ציבוריות בכל הנוגע להבטחת שירותי שמירה ולאימון השומרים לצורך מטרה זו, משום שחברות השמירה מעניקות שירות לתועלת הציבור. כך ימנע ניצול לרעה של מעמד עובדי חברות השמירה ותימנע הפגיעה באמונו של הציבור בשומרים (עניין וינטראוב, בעמ' 382). 30. תקנת הציבור משתנה ומתעצבת בהתאם לנורמות החברתיות והמשפטיות המשתנות. כדברי הנשיא ברק בבג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1),749, בעמ' 795-796: "ספרה של ההלכה השיפוטית הוא פתוח, וכל העת נכתבים בו פרקים חדשים. אלה נבנים על העבר, משקפים את ההווה, ומהווים תשתית לעתיד. התנועה היא בלתי פוסקת" (וראו עוד הפניות שם), "לכל חוק וחוק יש מציאות מסוימת, ועם השתנותה היסודית משתנה מאליו גם החוק" (דברי מ"מ הנשיא זילברג בבג"צ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141, וכן ראו ע"א 1570/92, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1),369). בבוא השופט לקבוע את ההלכה בעניין מסוים, עליו להיות ער לכלל השינויים הרלוונטיים שעבר הדין, ולהשכיל לגזור מהם את הדין הנכון למקרה ולזמן. ג. טעות במצב דברים 31. גם הטענה של טעות במצב דברים - דינה להידחות. הסייג לאחריות פלילית שעליו מסתמך ב"כ הנאשם היא לא טעות לחשוב שמעשהו נכלל במצב דברים שעל-פיו אינו אחראי בפלילים, אלא טעות, בהנחה שהיתה טעות, במצב המשפטי. טעותו מתייחסת לקיומו של איסור פלילי ואי ידיעה זו אינה מתרצת, מאחר והיא מתייחסת לדין פלילי ולא לדין הלבר פלילי (קדמי, על דין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 137 (1996). 32. מעבר לזאת, הטעות, ככל שהייתה, הייתה אצל הפונים, ולא אצל הנאשם. הנאשם ידע שהשוחד, אם ניתן לו, ניתן דווקא על שום המיקום והאופי הרגיש של תפקידו, ומכוח אופי זה הוא נהנה לכאורה. הנאשם אינו יכול להתגונן בטענה זו, שכן אם סבר שאינו נחשב לעובד מדינה, בעל כוח מעין שלטוני בנקודה זו, מניין היה לו, לדעתו, כוח מכריע כל כך, ומדוע ניתנו, לכאורה, לו טובות תמורת שימוש באותו כוח? סוף דבר 33. על כן, לאור האמור לעיל, נראה כי יש לקבוע כי לצורך עבירות השוחד וניצול לרעה של משרה, על הנאשם 1 להיחשב עובד ציבור, וכך אני קובע. לכן, אין למחוק אישומים אלה מכתב האישום. ממילא אין להשמיט מכתב האישום את העבירות של תיווך לשוחד, בהן מואשם הנאשם 2. נקבע לטיעון נוסף ולדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי ליום 21.4.2005. הגדרת עובדעובדי ציבורהגדרות משפטיות