1. זוהי תביעה לפיצויים בשל הפרת חוזה לבצוע עבודות בניה בקבלנות משנה ותביעה שכנגד שבסיס עילתה באותו חוזה ועל רקע אותה פרשה. 2. עובדות היסוד הדרושות לענין הן אלה: א. במהלך חודש יולי 1990 נחתם חוזה בין התובעת (כקבלן ראשי) לבין הנתבעת (כקבלן משנה) שעניינו בצוע עבודות השלד בבנין בן 23 יחידות דיור ברח' כספרי 29, חיפה. בחלקיו הרלבנטיים של חוזה זה נקבע, כי המחיר למ"ר בניה יהא 54 דולר + מע"מ ושקבלן המשנה מתחייב להתחיל בעבודה ביום 1.9.90 ולסיימה עד יום 1.9.91. ב. בשל עכובים בקבלת היתר הבניה לא ניתן היה להתחיל את הבצוע במועד המתוכנן. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר הובא הדבר לידיעת מנהל הנתבעת מספר פעמים, כאשר נזדמן לו לפגוש באקראי את מנהל התובעת. ג. הסכסוך שאותו נדרש ליישב כאן, פרץ ביום 26.9.90 בעקבות מכתבו של עו"ד א. גל אל התובעת (ת/6). נאמר בו, בין היתר, שטרם הוצא היתר, שלא נמסרו תכניות עבודה ושהנתבעת חוששת מפני מצב שהבצוע ידחה למשך שבועות או חודשים. נטען, שבנסיבות אלה נאלצת הנתבעת לבטל את החוזה ואולם שהיא נכונה להשהות את תוקף הבטול בתנאי שימסר לה בתוך 3 ימים היתר בניה בצרוף תכניות עבודה מפורטות. ד. מנהל התובעת מיהר להשיב על כך כעבור ימים ספורים במכתב שאינו נושא תאריך (ת/7). מר בן דוד הבהיר, בין היתר, שהליכי הוצאת ההיתר התעכבו שלא באשמת התובעת ושיהא ניתן להתחיל בעבודת השלד בתוך פרק זמן של 20-10 יום, כשיסתיימו עבודות העפר. בשני סעיפיו האחרונים של המכתב צויין, שההיתר כבר נתקבל ושבמשרד התובעת מצוי סט תכניות המיועד לקבלן המשנה. ה. הנתבעת לא נאותה להסיר את הודעת הבטול. זו היתה עמדתה, כמפורט במכתבו מיום 14.10.90 של עו"ד גל אל התובעת (ת/8) וגם לא הועילה לענין זה פנייתו מיום 16.10.90 של עו"ד כרמי אל ב"כ הנתבעת (ת/12). ו. היתר הבניה נתקבל ביום 8.10.90 וכנראה שהעבודה באתר החלה שלושה שבועות מאוחר יותר. על בצועה הופקד הקבלן ריאד ברבור שנהיה לחליפה של הנתבעת. התובעת התחייבה לשלם לו בעד אותה עבודה סכום השווה ל-62 דולר + מע"מ לכל מ"ר (ראה נ/1). 3. לתובעת יש טענות קשות בענין תום ליבה של הנתבעת, שכל רצונה היה להשתחרר מכבליו של החוזה מחמת שינויים שחלו באותם ימים בתנאי השוק, בעקבות גל העליה מבריה"מ לשעבר. בהסתמך על עדותו של הקבלן יצחק אמר נטען, שהנתבעת ביקשה להתפנות כדי לבצע עבורו עבודה דומה תמורת 65 דולר למ"ר. התובעת טוענת שכלל לא היתה מצידה הפרה, בין היתר, מאחר וקבלן המשנה לא הראה כל סימנים שהוא דחוק בזמן ושבהתנהגותו, הוא נתן לה להבין שקיימת מצידו הבנה לאחור. התובעת סבורה, שההפרה ככל שהיתה איננה יסודית ושארכה בת 3 ימים, היא בלתי סבירה לחלוטין. מנגד נטען, שיש לראות אחור בהיקף כזה כהפרה יסודית. באשר לארכה, עו"ד גל סבור, כמפורט במכתבו מיום 6.11.90 - (ת/13), שיש למנות את התקופה החל מיום 1.9.90, הוא המועד שנקבע בחוזה לתחילת העבודה. בשלב מאוחר יותר הוצגה ארכה זו, כאילו ניתנה רק לצורך הגשת תכניות עבודה והיתר בניה ונטען שמכל מקום, יש לדון את התובעת כמי שאחרה במתן אפשרות להתחיל את הבצוע, במשך תקופה של 60-40 יום. הנתבעת הכחישה "בחצי פה" את המניע וטענה, שממילא אין להביא בחשבון ענין כזה בגדר השיקולים. 4. שני הצדדים בקשו לתמוך את טענותיהם בעדויות מומחים בענף הבניה. מטעם התובעת העידו שני קבלני משנה המתמחים בעבודות שלד וכן המהנדס פייביש שהיה הקונסטרוקטור של התובעת בפרוייקט זה. מטעם הנתבעת העיד המהנדס זלניק. המגמה היתה להבהיר את מה שנהוג ומקובל ביחסי קבלן ראשי וקבלן משנה בהקשר להקפדה על לוח זמנים ומידת ההתחשבות בעכובים הקשורים בקבלת היתר בניה. חלק נכבד הוקדש להבהרת הליכי ההתארגנות לקראת עבודה ממין זה ואת אשר ניתן לבצע בשלבים הראשונים, כשעדיין לא הוצא ההיתר. בענין זה נתגלעה מחלוקת, אם אפשרי לבצע את עבודת המתווה באמצעות תכנית ההגשה לרישוי ("גרמושקה") או שרק על פי תכנית היסודות שיצאה מתחת ידו של הקונסטרוקטור ביום 7.10.90. לא נראה לי שיש צורך להכריע באותו ענין שעמד במוקד עדויותיהם של אנשי המקצוע. כפי שהתברר במהלך המשפט, עד אמצע חודש אוקטובר היה אתר העבודה בפעילות של קבלן החפירה ומקובל עלי, שעד סיומה של עבודה זו לא התאפשרה כניסה מסודרת של הנתבעת ומכל מקום, לא היתה יכולה להתבצע באותם ימים כל עבודה אפקטיבית וממשית אחרת. 5. לפי החוזה היה צריך לאפשר לקבלן המשנה להתחיל בעבודה ביום 1.9.90 וזאת לא נעשה. במצב זה כפשוטו, אין מקום לכל התחבטות באשר לעצם קיומה של הפרה, והשאלה האמיתית הטעונה הכרעה, נוגעת לסיווגו של המחדל. כידוע, הפרה יסודית (שאינה מוסכמת) נבחנת תוך הצגת השאלה, אם אדם סביר היה מתקשר בחוזה, לו צפה מראש את ההפרה ותוצאותיה (סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, להלן: "החוק"). הפרה ממין זה מתאפיינת בזכותו של הנפגע לבטל את החוזה על אתר ומבלי שמוטלת עליו חובה לאפשר למפר לתקן את ההפרה. במקרה כזה, גם לא עומדת על הפרק שאלת היותו של הבטול מעשה בלתי צודק. כאשר ההפרה איננה יסודית, זכות הבטול מותנית במתן ארכה לקיומו של החוזה ובחלוף זמן סביר, שיש בו על פי הנסיבות כדי לאפשר למפר לתקן את המעוות. הפרה מהסוג הזה גם חייבת לעבור את כור ההיתוך של הנסיבות המוצדקות. (ראה: ע"א 604/79 פד"י ל"ה (2) 701). 6. הפסיקה קבעה כי לענין המבחן שבסעיף 6 לחוק, אין מתחשבים בתוצאות שארעו בפועל, ושמדובר אך בנתונים שהיו מצויים בידיעתו של המפר בעת כריתת החוזה (ראה ע"א 75/91, 75/135 פ"ד ל (1) 367 וד"נ 44/75 פד"י ל (3) 581). כשנדרש אני לבחון את סבירותה האובייקטיבית של היסודיות הנטענת, על רקע הנסיבות שנתקיימו במועד כריתת החוזה, אינני משוכנע שאדם סביר, במעמדה של הנתבעת, לא היה מתקשר בחוזה אילו חזה שיחול עיכוב של ארבעה עד ששה שבועות בהתחלת הבצוע. כל אחד יודע שמחמת אילוצים חיצוניים הקשורים בקבלת היתר, עלול להגרם שבוש בלוח הזמנים לבצועו של חוזה בניה. קבלן מן היישוב מוחזק, כך אני סבור, כמי שמביא אפשרות זו במסגרת שיקוליו ובהעדר תניה מוסכמת לענין חשיבות המועד, הוא איננו יכול להראות כמי שהיה נמנע מלהתקשר בחוזה בנסיבות כאלה. גם הפסיקה הכירה בכך, שבדרך כלל זמן הבצוע של חוזה בניה אינו נחשב כאחד מתנאיו היסודיים (ראה: ע"א 464/81 פד"י ל"ז (3) 393). כמובן, שאין להקל ראש בהקפדה על לוח זמנים ואין כל מקום למחשבה שקבלן משנה צריך לעמוד במצב הכן למשך פרק זמן בלתי מוגבל. כל שאני מבקש לומר הוא, כי בהתחשב במשכו של האחור, גורם הזמן לא היה בעל משמעות קריטית במובנו של סעיף 6 לחוק. יש גם לזכור, שבעקבות ההתקשרות החוזית, הנתבעת לא נכנסה להשקעות ולא נשאה בעול של הוצאות מכבידות. לסיכום ענין זה, דעתי היא, שהנסיבות אליהן נקלעה הנתבעת לא הגיעו לכדי כך שאפשר לומר שהיא לא היתה נכנסת לעסקה, אילו היתה מתארת לעצמה שיחול עכוב בסדר גודל כזה. כשבאים לסווג את טיבה של הפרה, באספקט של אחור כזה, יש לתת את הדעת לכך אם הגיונה המסחרי של העסקה היה נעוץ בעמידה על לוח זמנים מדוקדק. במקרה שנדון בע"א 644/85 (פד"י מ"ב (2) 793), היתה התחייבות לספק חולצות לארוע המכביה, וכשזאת לא נעשה במועד נפסק, כי בשים לב לתאריך היעד שלקראתו היה צריך להפיץ את הסחורה, ההפרה היתה יסודית. אפשר להדגים אין ספור נסיבות בעלות מכנה משותף לפרשה שנדונה בע"א 646/85, אך דומני, שעניינה של הנתבעת אינו יכול להכנס לגדר אותה קטגוריה. כל כולו של הענין מצוי בתחום דיני ההפרה הרגילה, שזכות הבטול בגינה, כפופה להוראות סעיף 7 (ב) לחוק הנ"ל. 7. ארכה לקיום החוזה מיועדת לתת למפר הזדמנות לבצע את מה שנדרש ממנו והבטול מתאפשר רק לאחר מכן בחלוף זמן סביר. כמובן, שגם מהלך זה עומד במבחן הבקורת המשפטית לצורך ברור אם בנסיבות הענין, הוא נעשה באופן הנדרש ובתום לב. הנתבעת העמידה בפני הקבלן הראשי ארכה בת 3 ימים לקיום החוזה ואין זה משנה אם הדבר היה מכוון, כטענתה, רק לצורך קבלת היתר בניה ותכניות עבודה. בכל מקרה, היתה זו נקיטת עמדה מגוחכת למדי, אפילו לא "מס שפתים", שאיננה יכולה להתקבל על הדעת לפי כל קנה מידה שהוא. אי אפשר לקבל את הטענה, שיש לצרף לתקופת הארכה את הזמן שחלף מהמועד שנקבע בחוזה. נפגע מהפרת חוזה עשוי לעיתים להתנהג בשיוויון נפש, לגלות השלמה, התאפקות או הבנה לנוכח המצב. משמעות הארכה היא גלוי דעתו, כי מרגע זה הוא רואה את ההפרה כמעשה חמור ושאין הוא מסכים יותר להבליג. לא יכול להיות ספק בדבר, שאין להביא במנין ימי הארכה את תקופת הטרום. בהתאם לראיות שבפני, אני משוכנע שבתחילה נהגה הנתבעת לפחות כלפי חוץ, בשיוויון נפש והעבירה לתובעת מסר של הבנה. הספירה מתחילה, איפוא, רק ביום 26.9.90 כשנשלח מכתבו של עו"ד גל. זכות הבטול כפופה למנגנון הארכה ומתן זמן סביר לתקן את המעוות. כאשר הנפגע אינו הולך בתלם זה, הבטול אינו ביטול והודעתו בענין זה מוחזקת ע"י הדין כבלתי תקפה. אין חולק שהאתר היה מוכן לתחילת עבודה של קבלן המשנה כשבועיים - שלושה לאחר שניתנה הארכה. לדעתי, זוהי, לכל הפחות, תקופת הזמן שהיה צריך להעמיד לתובעת. נטען באופן גלוי ומפורש שכל רצונה של הנתבעת היה לסגת מהחוזה מחמת שינויי ביקוש והיצע שחלו במשק באותם ימים וכנראה שיש רגליים לדבר. נכון שקיומו של מניע המלווה לביטול אינו יכול, כשלעצמו, להחשב כהתנהגות פסולה, אך יש בנתון זה כדי להסביר את הטקטיקה והלך מחשבתה של הנתבעת. הענין החל בהמנעות מלקיים כל ברור ממשי עם מנהל התובעת על אודות העיסקה. במהלך עסקים רגיל, כאשר היחס לחוזה הוא רציני, היה מקום לדרוש הערכת מצב באשר ללוח הזמנים הצפוי. לא היה כל גנאי לתת ארכה עוד לפני 26.9.90 ואף לא היה זה מן הנמנע לבוא בדברים באשר לפצוי בעד נזק שנגרם כתוצאה מהשבתת עובדים או באשר לכל נזק אחר, ככל שבאמת נגרמו לנתבעת הפסדים בגין העכוב. לאחר שניתנה ע"י הנתבעת אותה ארכה חסרת ממשות, היא הגדילה לעשות בהתעלמותה, מהאמור במכתב ת/7, שההיתר כבר מצוי בידי התובעת ושניתן לקבל את תכנית העבודה. כיום ידוע, שמנהל התובעת לא דייק בהצגת העובדות, אך למרבה האירוניה ב"כ הנתבעת כלל לא התייחס לכך במכתבו מיום 14.10.90 (ת/8). אין זאת, אלא, שהודעת הבטול החפוזה היתה בבחינת החלטה ומעשה מנויים וגמורים, כבר בעת שגורו של המכתב הראשון. העולה מכל המקובץ הוא, שכשלונה של הודעת הבטול והפרישה מהחוזה תוך התנערות ממנו, הפכו את היוצרות וכעת, הנתבעת היא המוחזקת כמפר, על כל המשתמע. 8. סעיף 11(א) לחוק קובע, כי מקום שהופר חיוב לספק שירות זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד השירות לפי החוזה לבין שוויה ביום הביטול. בעקבות פרישתה של הנתבעת מהחוזה נאלצה התובעת להתקשר עם קבלן אחר והוכח כי המחיר ששולם לו עלה ב-8 דולר למ"ר על זה שהוסכם בחוזה עם הנתבעת. אם התובעת זכאית, כאמור, לפיצויים ללא הוכחת נזק, לא כל שכן שהפצוי מגיע לה כאשר הנזק נגרם בפועל. מר בן דוד העיד, כי מדובר בעבודה בהיקף של 4,500 מ"ר וכשלא באו על כך כל ראיות סותרות יש לקבל נתון זה כעובדה בלתי מעורערת. לפי שערו היציג של הדולר במועד ההפרה (2 ש"ח בקרוב) מגיע סכום ההפרש לכדי 72,000 ש"ח. אין לקבל את הטענה, שבעקבות מנגנון ההצמדה הפרש המחירים הצטמצם בתקופת האחור ב5%, והגיע לכדי 5 דולר. עובדתית, החשבון נבדק עפ"י הנתונים הרשמיים ונמצא בלתי נכון מעיקרו. בתקופה שבין אוגוסט לאוקטובר לא היה שינוי בשער הדולר ואילו מדד יוקר הבניה עלה ב0.8% בקירוב. גם לגופו של ענין, אין הצדקה לכך. שני החוזים צמודים באותו אופן ובהיותם בעלי אופי מתמשך יש לחשב את ההפרש לפי המחיר הבסיסי. עו"ד גל טען שמטעמי צדק, יש לעדכן את "התעריף" וגם את זאת לא אוכל לקבל. לפי החוזה, הנתבעת לא היתה זכאית לקבל תוספת ריאלית למחיר ובודאי, שאין להעלות ענין כזה על הפרק כאשר היא גרמה לניתוק הקשר. לא היה כל מקום לשעות לטענה זו, גם אם הנושא היה מועלה במסגרת תביעה לאכיפה. בין היתר, הטעם הוא בזאת, שאין כל תשתית ראייתית שמחיר החוזה (הכפוף למנגנון הצמדה למדד ולדולר), היה בבחינת הפסד. את הטענה השלישית, שעניינה קזוז הוצאות יתירות שנגרמו לנתבעת עד יום הבטול אני דוחה בהעדר ראיות מהימנות ומספיקות הן לקיומו של נזק כספי והן באשר להיקפו. 9. התובעת טענה, שבעקבות ההפרה נגרם לה נזק נוסף שבא לידי ביטוי "בהעמסת הוצאות קבועות של העסק על מספר אתרים קטן יותר שהיו בבצוע". חבל שהתובעת לא זנחה טענה זו. מידת הרווחיות של כל אתר אינה יכולה להלקח בחשבון כשהכל קשור לאותו עסק. מכל מקום, הטענה נדחית ולו בשל העדר קורלציה בין המסמכים התומכים לבין המצב בתקופה הרלבנטית. 10. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 72,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.10.90 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בשני שליש מאגרת המשפט ששולמה על ידי התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד של התובעת לרבות בהקשר לתביעה שכנגד בסכום של 7,500 ש"ח + מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, נדחית. חוזהבניהחוזה בניהקבלן