הרקע וההרשעות 1. הנאשמת 1 הועסקה כמטפלת וכסגניתה של הנאשמת 2 בגן ילדים/פעוטון שבבעלות נאשמת 2, בו שהו כארבעים פעוטות מגיל 3 חודשים עד 4 שנים. כנגד שתי הנאשמות הוגש כתב אישום בגין עבירות על הוראות סימן ו' לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), שעניינו פגיעה בקטינים ובחסרי ישע. העבירות שיוחסו לנאשמת 1 היו התעללות בקטין או חסר ישע, עבירה על סעיף 368ג לחוק, והעבירות שיוחסו לנאשמת 2 היו עבירות שונות של הפרת חובת דיווח, עבירות על סעיף 368ד, על חלק מחלופותיו. 2. הנאשמת 2- הגיעה כבר בשלבים מוקדמים להסדר טיעון בינה לבין המאשימה, בעקבותיו תוקן כתב האישום נגדה כך שיוחסה לה עבירה על סעיף 368ד(ג) בלבד- הפרת חובת דיווח של אחראי על קטין אשר היה לו יסוד סביר להניח כי אחראי אחר על קטין, עבר בקטין עבירה (להלן: "כתב האישום המתוקן"). הנאשמת 2 חזרה בה מכפירתה, והודתה בעובדות כתב האישום המתוקן ולא נוהלו כלל הוכחות בעניינה. במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים, כי תשלח לשירות המבחן לקבלת תסקיר ובמידה והתסקיר ימליץ להימנע מהרשעתה של הנאשמת 2 וימליץ על תוכנית של"צ לגביה, תסתפק המאשימה באי הרשעה ובשל"צ בלבד. במידה ושירות המבחן לא ימליץ כאמור- הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעונש. 3. נאשמת 1 - כפרה בעובדות שיוחסו לה ולאחר ניהול משפט הוכחות ארוך בו נשמעו עדים רבים ונפרשה יריעה רחבה של ההתרחשויות בגן ונסיבותיהן, זיכיתי את הנאשמת 1 מעבירת ההתעללות בקטין או חסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק, היא העבירה בגינה הועמדה לדין. עם זאת, הרשעתי אותה בעבירות אחרות: "תקיפה סתם"- לפי סעיף 378 לחוק, שהתבטאה בכך שהייתה תופסת בחוזקה בזרועותיהם ובשערותיהם של ילדים אשר לא צייתו להוראותיה, מעבירה אותם באגרסיביות ממקום למקום, ומושיבה אותם בכוח על הספות והכיסאות בגן. כמו כן, כאשר ילד סרב לאכול, הייתה הנאשמת מאכילה אותו בניגוד לרצונו, ו"דוחפת" אוכל לפיו. "תקיפת קטין או חסר ישע"- לפי סעיף 368ב לחוק (בדגש על רכיב ה"חבלה הנפשית"), שהתבטאה בכך שהייתה נוהגת להעיר את הילדים משנתם ע"י מכה בישבן וכשלא התעוררו, הורידה אותם מהמיטה ישירות לרצפה, מבלי להמתין שיתעוררו בהדרגה. היו מקרים בהם הילדים נפלו על הרצפה בשל כך. "תקיפת קטין או חסר ישע"- לפי סעיף 368ב לחוק (בדגש על רכיב ה"חבלה של ממש"), שהתבטאה בכך שבמקרה אחד משכה את הילדה י.ב שבכתה לכיוון הבובות בגן, הילדה נפלה, נחבלה באפה שדימם וסבלה מנפיחות. ראיות לעונש 4. במסגרת הראיות לעונש, העיד מטעם הנאשמת 1 עד אופי, מר פליקס גיטלינס, שהוא אחיינה של הנאשמת. בעדותו סיפר על אופיה הטוב והיחס החם והאוהב שהעניקה לו מאז היותו ילד. הוא פירט גם את הצטיינותה של הנאשמת 1 בכל עבודותיה במהלך חייה והדגיש את מצבה הנפשי הקשה והירוד אליו הדרדרה בעקבות ההליך הפלילי שמתנהל נגדה. עוד יש לציין כי במהלך שמיעת הראיות לעניין הכרעת הדין שמעתי עדים מטעם הנאשמת שתיארו את יחסה הטוב והמסור לילדיהם, והתעניינותה בשלומם אף כשלא הגיעו לגן. כמו כן, הוגשה חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר קוצוק ליאת, מיום 11/8/08, ממנה עולה כי הנאשמת 1 סובלת מ"אפקט דיכאוני חרדתי, התנהגות מתפרצת בבכי" ומעידה על חוויה טראומטית שעברה, אך יחד עם זאת הופעתה תקינה, חשיבתה צלולה, תפקודה השכלי תקין, זכרונה תקין ובעלת תובנה מלאה ומציאת שיפוט תקין. הנאשמת אובחנה כסובלת מ- "CHRONIC POST TRAUMATIC STRESS DISORDER" ונרשמו לה תרופות להמשך טיפול. 5. מטעם הנאשמת 2 העידו בפניי הנאשמת עצמה וארבעה עדי אופי שהינם הורים לילדים השוהים בגנה של הנאשמת. ההורים העידו, בין היתר, על יחסה הטוב של הנאשמת 2 לילדים, על הפעילויות היצירתיות והלימודיות שמתקיימות בגן, על סיועה של הנאשמת 2 בהתאקלמות הילדים בגן והשתלבותם המהירה, על ייעוצה ופתרונותיה היעילים של הנאשמת 2 לבעיות השונות שהתעורררו בקרב ילדי הגן (הפרעות קשב, מציצת אצבע, בעיות רפואיות, וכו') אשר הובילו לשיפור מצבם של הילדים וכן על זמינותה של הנאשמת בשעות פעילות הגן (עמ' 35-38 לפרוט'). כשנשאלו ההורים, ע"י ב"כ המאשימה, מדוע השאירו את ילדיהם בגן גם לאחר שנודע להם על מקרי האלימות, השיבו ההורים, רובם ככולם, כי מה שעמד לנגד עיניהם הוא התנהגותו השמחה והשלווה של ילדם בלכתו ובשובו מהגן, וזה מה שחשוב בעיניהם. עוד הוגשו במסגרת ראיות הההגנה לעונש, בין היתר, מכתבי המלצה והבעת שביעות רצון מהתנהלות הגן ומפעילותה של הנאשמת 2 בו, וכן קבלות ואישורים באשר להתקנת מצלמות אינטרנט בגן (למעקב ההורים), תמונות עדכניות של חזות הגן, חדריו וחצרו וכן חוות דעת חיוביות מטעם הגב' מזרחי- מפקחת גני הילדים, מטעם משרד החינוך, בעיר בת ים. 6. הנאשמת 2 עצמה העידה כי יש לה נסיון של 30 שנה עם ילדים בגיל הרך והדרכת הורים. ציינה כי הינה מתביישת להיות במעמד הזה שאינו תואם את השקפת עולמה. הזכירה מקרה אחד שעובדת בגן התלוננה בפניה שיש אלימות בגן ומודה כי ייתכן שטעתה בהפעלת שיקול דעתה בעניין. הנאשמת מכחישה טענות "איומות", כדבריה, של משיכות בשיער וכו' ולא תיארה לעצמה שדברים מעין אילו יכולים להתרחש בגן שלה. לגישתה, אי הדיווח נעשה בתום לב ולא במטרה להסתיר משהו. הנאשמת ציינה, כי ברגע שההורים פנו אליה והביאו את טענותיהם, היא פיטרה את כל הצוות הישן, שכרה צוות חדש והתקינה מצלמות בגן. טענות הצדדים לעניין נאשמת 1: 7. ב"כ המאשימה חזרה על האמור בהכרעת הדין הנוגעת לנאשמת 1 תוך פירוט המעשים שייחס לה ביהמ"ש. היא ציינה כי התמונה העולה מהתנהלותה של הנאשמת בגן היא קשה והפנתה לקביעתו של ביהמ"ש כי אשיותה של הנאשמת אינה מתאימה לעבודה עם ילדים בגיל הרך. היא הדגישה כי התנהגותה האגרסיבית של הנאשמת יש בה כדי לגרום לילדים טראומה, זעזוע, חרדה וחוסר ביטחון ובמקרה אחד אף הובילה לחבלה של ממש באפה של אחת הילדות. ב"כ המאשימה ציינה כי נראה שלנאשמת אכן לא הייתה כוונת זדון במעשיה ואולם יש להתייחס בחומרה אל בחירתה לנקוט דווקא במעשים אלה, במטרה להשליט סדר ומשמעת בגן, ואין להקל בעונשה בטענה כי זוהי הנורמה אליה הורגלה בארץ מוצאה. לדעת ב"כ המאשימה, משנוכחה הנאשמת כי אינה יכולה לעמוד בכל המטלות הרבות שהוטלו עליה, תוך שמירה על כללי התנהגות נאותים, הייתה צריכה ליידע את הממונים עליה במקום להנחית את נחת זרועה על ילדי הגן, החפים מפשע. אומנם הנאשמת נעדרת עבר פלילי, אך יש להתחשב בנסיבות לחומרה שלעיל ובמיוחד כשאין מדובר באירוע חד פעמי של אלימות, מה גם שרוב הנאשמים במקרים כגון אילו הינם אנשים נעדרי עבר פלילי. ב"כ המאשימה בקשה להשית על הנאשמת 1 עונש מאסר בפועל ממשי בנוסף לעונש מאסר על תנאי וקנס וזאת בין היתר, בהתבססה על גזר הדין שניתן בע"פ 71220/06 "תמר הנגבי נ' מד"י (21/10/07) (להלן: "פס"ד הנגבי") שבו גזר ביהמ"ש על הנאשמת 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות בהדגישו שלהבא רף זה יוכל להוות מוצא להטלת מאסר בפועל ממשי. 8. ב"כ הנאשמת מצידו ביקש ליתן משקל לקולא לכך שכתב האישום ייחס לנאשמת התעללות, בעוד שביהמ"ש זיכה אותה מעבירה זו והרשיעה בתקיפה סתם ובתקיפת קטין, זאת כיוון שהנאשמת ביצעה את מעשיה לא מתוך זדון, אלא כחלק מגישה חינוכית נוקשה. לטענתו, על הנאשמת הוטלה משימה כפויית טובה והיא לתמרן בעבודתה בין 40 ילדים, המחולקים ל-3 קבוצות. כמו כן, ההליך המשפטי השפיע מאוד על מצבה הנפשי של הנאשמת והיא חיה בחרדה מתמדת. ב"כ הנאשמת ביקש שלא להעניש את הנאשמת ביד קשה, אלא להסתפק בעונש מאסר על תנאי בלבד, בהדגישו שאינה עובדת יותר ולא תעבוד גם בעתיד עם ילדים. הוא גם איבחן את המקרה מפס"ד 'הנגבי' שם הורשעה הנאשמת בעבירת התעללות ולא בתקיפה, כבמקרה דנן, ונגזרו עליה 6 חודשי מאסר בעבודות שירות. משכך, לדעתו אין מקום לגזור על הנאשמת עונש מאסר בפועל. לעניין נאשמת 2: 9. ב"כ המאשימה הפנתה להסכמת הצדדים לפיה באם שירות המבחן ימליץ להימנע מלהרשיע את הנאשמת וימליץ על עבודות של"צ בלבד, כי אז המאשימה תסכים לכך, ובהיעדר המלצה- הצדדים יהיו רשאים לטעון טיעון פתוח. בסופו של דבר, תסקיר שירות המבחן לא המליץ להימנע מהרשעת הנאשמת, בין היתר, לאור הנימוק שהנאשמת לא הפנימה את האחריות הרובצת עליה ולא שינתה את תפיסותיה הפנימיות. אי לכך, ביקשה המאשימה לגזור על הנאשמת 2 מאסר על תנאי וקנס, עונשים שיש בהם כדי לצפות פני עתיד ולשמש הרתעה לנאשמת, אשר ממשיכה בעיסוקה כמנהלת הגן. היא הדגישה כי בראש ובראשונה יש לראות את טובת הקטינים חסרי הישע. היא ערכה אבחנה בין השוהים בגן לפיה, עדי האופי התייחסו לילדים אשר מסוגלים היו להביע עצמם במלל ואולם בתקופה נשוא האירועים נפגעו גם ילדים שלא היו מסוגלים עדיין לדבר ועל הנאשמת הייתה מוטלת החובה לדאוג להם, עניין אותו לא הפנימה, כאמור בתסקיר. לדעת המאשימה, יש להבחין בין שתי הנאשמות. בעוד שבעניינה של הנאשמת 1 העבירות היו חמורות יותר ונוהל משפט הוכחות מלא, בעניינה של הנאשמת 2 לא כך היו פני הדברים. התביעה הגיעה איתה להסדר, לפיו תוקן כתב האישום לאי מילוי חובת דיווח בלבד, בין היתר, כיוון שלתביעה לא היו באותו שלב מוקדם ראיות מספיקות שיקשרו אותה למעשים הנדונים. 10. ב"כ הנאשמת 2, מצידה, טענה, כי מרשתה היא בת 63, נעדרת עבר פלילי, עוסקת בתחום החינוך מזה 30 שנה. לגן שלה מוניטין רב והוא ידוע בשמו הטוב ובנסיונה של הנאשמת. הסנגורית ביקשה כי בית המשפט ימנע מהרשעת הנאשמת, בנסיבות העניין וציינה כי אומנם הנאשמת איננה גננת מוסמכת אך בגנה מועסקות גננות מוסמכות והגן בפיקוח משרד החינוך. היא הפנתה את ביהמ"ש לחוות הדעת החיוביות של המפקחת על הגנים בעיר והמלצותיה להמשך פעילותה של הנאשמת בגן (נ1/2 ו- נ2/2). עוד טענה כי הנאשמת סובלת מלחצים נפשיים וחרדות אשר הובילו אותה גם להתקנת מצלמות בגן (נ3/2 ו-נ4/2), על מנת למנוע הישנות העבירה, ובכך יש כדי לאיין מסוכנות עתידית. האירועים המדוברים הינם חריגים מאוד והראיה לכך היא שהגן מתפקד עשרות שנים ומעולם לא צף דבר מה הקשור להתנהלותחריגה. כתב האישום תוקן כך שהנאשמת 2 הואשמה בעבירה של הפרת חובת דיווח לפי סעיף 368ד(ג) הדורש "יסוד סביר" בלבד להבדיל מ"ידיעה". ב"כ הנאשמת ציינה, כי הרשעת הנאשמת תמנע ממנה הגשת הצעות למכרזים בתחום החינוך. הנאשמת חסכה זמן שיפוטי והינה נעדרת עבר פלילי ואף בתסקיר שירות המבחן צויין כי לא מדובר באשה עם קווי התנהגות אלימים. כמו כן, אין המדובר בנאשמת שחזתה בהכאות ו/או חבלות ולא דיווחה, אלא הדברים היו בגדר "אמירות" בלבד וטעותה הייתה שלא האמינה להם ועל כך היא מכה על חטא. הנאשמת מודעת לטעויות בשיקול דעתה וכיום, במידה ויהיה לה צל של ספק בעניינים מעין אלו, היא תדאג לדווח על כך מייד. שיקולי הענישה 11. בגדר שיקולי הענישה הנוגעים לשתי הנאשמות, יש לקחת בחשבון כי מדובר בהתנהגויות הנוגעות להתנהלות כלפי תינוקות וילדים רכים בפעוטון ובגנון. ניהול מקום מסוג זה, הגם שהוא עסק אשר מצפים ממנו לרווח, כרוך בראש ובראשונה בתהליך של טיפול, גידול וחינוך ילדים. בפעוטון ובגנון צריכים להיות מועסקים אנשים בעלי הכשרה מתאימה, הבנה וגישה לילדים, המבוססת על עקרונות חינוכיים עדכניים, תוך התבססות על ההתקדמות הרבה שחלה בתחומי החינוך והפסיכולוגיה. מהיבטים אלה אין להסתפק רק בהגדרות הטכניות של העבירות בהן הורשעה כל אחת מהנאשמות. יש לקחת בחשבון את הדינמיקה האמיתית והבעיות היומיומיות האמיתיות המתעוררות בפעוטון ובגן שעלו במהלך הראיות, ועל רקע זה לבחון את מקומה, אחריותה וחלקה של כל אחת מהנאשמות, בהתחשב הן במהות המעשים, והן בנתונים האישיים של כל אחת מהנאשמות. בהקשר זה ייאמר, כי קשה להתעלם מהנתון המספרי לפיו בגן שהו כ-40 פעוטות, שחולקו ל-3 קבוצות גיל, החל מגיל שלושה חודשים עד גיל ארבע שנים. הבחירה בהיקף פעילות כה נרחב ובמספר כה גדול של ילדים בגן, בהתפלגות גילאים כה רחבה, היא של הנאשמת 2 בלבד. נאשמת 1 12. הנאשמת 1, שימשה כסגניתה ו"זרועה המבצעת" של נאשמת 2, בעלת ומנהלת הגן. בפועל, כפי שעלה מהראיות, מתוקף התפקידים והמשימות רחבי ההיקף שהוטלו על הנאשמת 1 בגן, היא זו שמילאה כל חסר בכח אדם, עבדה עם כל שלוש קבוצות הגיל, ובנוסף גם בישלה וניקתה. היא שהתה בגן בכל שעות הפעילות ולאחריהן. מטבע הדברים היא באה במגע נרחב עם הילדים בגן, בנסיבות הקשות ביותר ונאלצה להתמודד עם כל בעיה שהתעוררה, גם כשבעלת הגן בחרה שלא להימצא בו פיזית וכך כתבתי בהכרעת הדין: "על הנאשמת הוטלה משימה כפויית טובה וספק אם אפשרית, והיא לטפל בכל קבוצות הגיל, לתת מענה בכל מקום בו נוצר צורך מיידי ואף לבשל ולדאוג לנקיון הגן... בעלת הגן, הנאשמת 2 עצמה, ככל שעלה מהראיות לא הייתה גננת, אלא אשת עסקים שהגיעה לגן בשעות שהתאימו לה, והנטל השוטף נפל על הנאשמת 1, לנוחותה הרבה של הנאשמת 2" (פסקה 19). הנאשמת 1 לא נבחרה לתפקידה בשל ניסיונה בעבודה בגיל הרך, או בשל השכלתה או הכשרתה בתחום זה. מדובר באישה שעלתה מרוסיה, וניסתה להשתלב בארץ ולתפקד באופן חיובי. חרף היותה מהנדסת במקצועה, לא בחלה בכל עבודה קשה שתוכל להתפרנס ממנה. היא תוארה על ידי העדים למיניהם כאישה אחראית ומסודרת, אשר מקפידה על ניקיון וסדר. מסתבר שתכונות אלה, בצד החיוב שבהן, הובילו, בהקשר של טיפול בפעוטות, לתוצאות הבלתי רצויות של נוקשות יתר, ונקיטה באמות מידה שאינן מתאימות לתינוקות וילדים רכים, אשר הטיפול בהם דורש רגישות, חמלה והבנה אמיתית ליכולותיהם וצרכיהם ההתפתחותיים המיוחדים בכל שלב ושלב. לא נשמעו עדויות, כי מנהלת הגן, הנאשמת 2, העירה לנאשמת 1 על התנהגותה והיא לא נשמעה להנחיות. ההפך הוא הנכון. הנאשמת 2 השתדלה להטיל עליה פעילויות ומטלות בהיקף מירבי, תוך התעלמות מובהקת מהדרכה, הנחיה ופיקוח שמתבקשים וחיוניים בניהול גן. נראה לי גם שלאור אישיותיה הדייקנית ורצונה להשביע רצון המעבידה, הייתה הנאשמת 1 ממלאת כל הוראה בדיוק כפי שניתנה, אילו אכן ניתנה והובהרה לה באופן מפורש. לא שמעתי מאף אחד מהעדים, כי בגן היו קיימות הנחיות והוראות מהן סטתה הנאשמת 1. כפי שפורט בהכרעת הדין, האגרסיביות אשר נקטה הנאשמת 1 בילדים לא הייתה מתמשכת, אלא פרצה מתוך קפדנות יתר כלפי ילדים שבאותו רגע לא התאימו עצמם לדרישות, לסדרים ולמשמעת בגן, זאת מתוך כוונה של שמירה על פעילות מסודרת של כלל הילדים. כמו כן, יש לקחת גם בחשבון, כי בהינתן מספר רב של ילדים בגן, בפערי גיל משמעותיים, המחייבים מטבעם דרכי טיפול והתייחסות שונות, לרבות ילדים עם בעיות וצרכים מיוחדים, קיים גם חשש לביטחונם ושלומם הפיזי, ובמיוחד פגיעה של ילד, הן בעצמו והן בשאר ילדי הגן שבסביבתו (וראה גם בעמ' 19 להכרעת הדין). מעשי התקיפה אשר בהם הורשעה הנאשמת בסופו של יום לא נבעו מתוך כוונה זדונית, רוע או היבטים של אכזריות, או השפלה, אלא מתוך קושי להתמודד, היעדר ידע מקצועי מספיק, היעדר שיטות עבודה נכונות, ולעיתים אולי אף חוסר אונים. באשר לטיבם של המעשים ותוצאותיהם - המעשים היו מינוריים וניתן לסווגם ברף הנמוך. נזקים פיזיים משמעותיים לא נגרמו. כך ביחס לפעוטה י.ב, שנחבלה באפה, לא הייתה הפעלת כוח רבה ורצון להכאיב, או להעניש, אלא דחיפת הפעוטה הבוכה לכיוון הבובות כדי שתשחק ותירגע, אך היא נפלה ונפגעה. גם אופן הערת הילדים משנתם, ע"י מכה בישבן והורדתם מהמיטה ישירות לרצפה בלי להמתין להתעוררות מלאה, היתה בבחינת זריזות יתר מצד הנאשמת ואי התאמה מוחלט לצורכי הילדים, מתוך חוסר הבנה עד כמה הדבר קשה לילדים ועלול לפגוע בהם נפשית, אך לא נמצאה כוונה להתאכזר להם. מהראיות נגד הנאשמת 1, ככל שהיו בלתי נעימות, לא התרשמתי כי נאשמת זו היא בעלת קווים תוקפניים ממש, חרף הקפדנות היתרה שלה. עלה אף שבדרכה שלה גילתה מסירות לילדים וכשהיה מישהו חולה, צלצלה לביתו לברר מה שלומו, אפילו בערב לאחר שעות עבודתה. 13. אני מוצאת לאבחן בין המקרה של הנאשמת לבין מקרים אחרים בפסיקה אליה הפנו הצדדים. ההבדל המהותי הוא בסוג המעשים ורמת האלימות הגלומה בהם. בע"פ (מחוזי חיפה) 2770/07 (מנשירוב אלי) עבדולייב אלדין נ' מדינת ישראל תק-מח 2008(1), 7915 (21/12/08) גזר בית המשפט עונש של 10 חודשי מאסר בפועל. אולם, שם מדובר במקרה של אב שחימם מזלג על האש עד שהתלהט והניחו על חלק הגוף העליון של שני ילדיו, תוך התעלמות מצעקותיהם, וכתוצאה מכך נגרמו לאחד הילדים כוויות מדרגה שנייה. בת.פ. 40063/02 (מחוזי-ת"א) מדינת ישראל נ' אבו חביש תק-מח 2004(2), 10091 (15/4/04) (להלן: "אבו חביש") נגזר מאסר בפועל של 10 חודשים, כאשר המעשים היו הכאה בחגורה, קשירה לסורגים ומכות בכל חלקי הגוף. בע"פ 9095/06 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2007 (4) 4710 (24/12/07) הורשע אב בגין התעללות בקטין. האב הטיח תינוק בחוזקה בקיר, שבר את ירכו ומנע הגשת טיפול רפואי במשך ימים. במקרה אחר הכה בחוזקה בפניו וחבל בידו הימנית, גרם לו שטפי דם ושריטות בפנים. אין ספק שמעשים כאלה שהם התעללות מובהקת, רחוקים ממעשיה של הנאשמת. גם בפס"ד תמר הנגבי הנ"ל , כאשר בית המשפט ציין כי להבא מן הראוי להטיל עונשי מאסר בפועל ולא להסתפק בעבודות שירות, דובר במקרה של התעללות בקטינים, במאובחן מהמקרה של הנאשמת 1, שלא הורשעה בהתעללות, כאמור. בת.פ. 1166/01 (מחוזי-י-ם) מדינת ישראל נ' ח.א תק-מח 2002(3), 66968 (14/7/02) אם שהכתה שלוש מבנותיה בכבלי חשמל וגרמה להן כאבים ושטפי דם, מתוך כוונה "לחנך" את הילדות, נדונה למבחן ושירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, אם כי בית המשפט הדגיש שמצוקה של הורה מכה אינה עומדת כנגד החובה להגן על ילדים קטנים מפני הורים מכים. 14. ערה אני לטענת הסניגור, כי הנאשמת הינה אדם נורמטיבי, נעדרת עבר פלילי, המנהלת אורח חיים תקין ללא מאפיינים עברייניים. אולם, בסוג העבירות הנדונות, כאשר מדובר בהתנהגות כלפי פעוטות, וקטינים חסרי ישע, טובת הקטינים היא השיקול המרכזי. מדובר בעבירות בעלות אופי מיוחד, שעל בתי המשפט לחדד את המודעות להן כדי שילדים יוכלו לגדול, להתפתח ולשהות בפעוטונים בתנאי ביטחון פיזי ונפשי. עם זאת, אני לוקחת בחשבון כי מהנאשמת הספציפית, נאשמת 1, לא צפויה עוד סכנה פוטנציאלית לילדים ואמינה עליי הצהרתה כי אינה עובדת ולא תעבוד יותר עם ילדים. בכך יש משום קבלה הבנה והשלמה עם הנתון שאין היא מתאימה לעבודה מסוג זה, שעל כן ילדים שוב אינם חשופים אליה. מתוך התייחסות לכל ההיבטים של הפרשה המיוחדת, הן לאחריות כלפי קטינים, הן למצב בו הייתה הנאשמת שרויה והן לסטנדרטים שבית משפט צריך להציב, הגעתי למסקנה שהענישה הראויה לנאשמת זו היא מאסר בפועל של 5 חודשים, אשר יכול וירוצה בעבודות שירות, במידה ותימצא מתאימה לכך על ידי הממונה על עבודות השירות, ובנוסף לכך מאסר על תנאי. נאשמת 2: 15. לנאשמת 2 יוחסו מלכתחילה עבירות קלות יותר, ובמסגרת הסדר הטיעון, חל צמצום נוסף בכתב האישום נגדה. בסופו של דבר, הודתה כאמור בעבירה של הפרת חובת דיווח של אחראי על קטין, בנסיבות כמפורט בסעיף 368ד(ג) לחוק. הגם שלכאורה מדובר בעבירה שאיננה מהחמורות ביותר, והעונש המירבי בגין עבירה זו הוא 6 חודשי מאסר, אני סבורה שיש לתת את הדעת למעמדה המיוחד של נאשמת זו בהקשר הכולל של הפרשייה הנדונה. עוצמתה של חובת הדיווח נגזרת, בין היתר, ממידת הקירבה ומהתפקיד של מי שעליו היא חלה. לטעמי, חובה זו היא ברף גבוה כשהיא נוגעת לאחראי על קטין, המופקד על שלומו, כמו מנהלת ובעלת גן ילדים. דרישות מאדם כזה, מטבע הדברים, מעמיקות וחמורות יותר מהדרישות מעובר אורח מקרי או משכן, שאין לו קשר טיפולי קבוע כלפי הקטין (ואפילו ממנו נדרשות אמות מידה מסוימות). מנהלת גן שאיתה חותמים הורים על חוזה, לפיו הקטין נמסר להשגחתה וטיפולה בגן, היא האחראית לפעילות השוטפת בגן וולצוות אותו היא מעסיקה ולכל יתר התנאים במקום. כפועל יוצא, היא זו הנדרשת לפקח ולהיות ערה לכך שלא יתרחשו בגן מעשים, אשר מחייבים דיווח לרשויות. כמי שמעסיקה את המטפלות בגן, עליה לבחון את הכשרתן המקצועית, ניסיונן וכל שאר הקריטריונים ההכרחיים לצורך טיפול בילדים בגיל הרך. לא די בבחירת אנשים חרוצים המוכנים להשקיע שעות עבודה רבות ולמלא כל מטלה קשה. משכך, היה על הנאשמת 2 לבדוק לעומק ולעקוב באופן שוטף אחר הנעשה בגן. מכל מקום, מיד כשנודע לה על האירועים החריגים שלשיטתה כלל לא ידעה עליהם, הייתה חייבת לדווח עליהם ולא לנסות לטשטשם. משום מה בוחרת נאשמת 2 בגישה מצמצמת, שירות המבחן עמד על פן זה באישיותה וקצינת המבחן השכילה לעמוד על הדקויות טוב יותר מהתביעה, שהייתה קשורה להסכמות דיוניות ולמצב ראייתי ראשוני בשלב בו טרם התבררה התמונה כולה. 16. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשמת 2 אינה מכירה באחריות המיוחסת לה. אומנם עשתה מהלכים בגן של התקנת מצלמות, שיש בהם כדי לסייע למניעת הישנות עבירות האלימות כלפי ילדי הגן, "אולם בצד זאת, נראה כי תפיסותיה של גניסה ועמדות רגשיות חסומות שלה יצרו קרקע פוריה להיווצרות מצב זה. להערכתנו לא חל שינוי בעמדותיה ותפיסותיה הפנימיות, למרות ההליך המשפטי המתנהל נגדה". עוד עולה מהתסקיר, כי גם לאחר שנודע לנאשמת על קיומן של תלונות נגד נאשמת 1- היא לא פעלה לבירור הדברים. הנאשמת 2 רואה בנאשמת 1 עובדת מסורה ואחראית וגם כיום מתקשה להאמין כי פגעה בילדים. שירות המבחן, ציין כי לנאשמת 2 תפיסות ועמדות מבוצרות אשר מקטינות את היכולת שלה לזהות מצבי סיכון ומעלות חשש לאפשרות שלא תוכל למנוע הישנות עבירות דומות בעתיד. שירות המבחן סיכם, כי אינו ממליץ על אי הרשעה בדין ואין הוא מציע עונש ללא הרשעה. 17. אף התרשמותי היא כהתרשמות שירות המבחן. הנאשמת 2 מנסה להרחיק עצמה מאחריות לנעשה בגן על ידי הטלתה על אחרים. הנאשמת 2, בהיותה אשת עסקים עם מניעי רווח, בחרה להעסיק את הנאשמת 1 ולהאציל לה סמכויות רבות מבלי שהייתה בעלת הכשרה ורקע מתאים לטיפול בילדים, ומבלי שקיבלה הדרכה שוטפת. משנודע לה על התלונות נגדה לא מיהרה להסיק מסקנות. הנאשמת 2 אמנם הואשמה באי מילוי חובת דיווח ומיהרה להגיע להסדר, אך לא די בכך להבשלת תהליך ההפנמה באשר לחלקה ואחריותה. הנאשמת השתדלה מאוד לשמור על "תדמית חיובית", גם בפני שירות המבחן וגם בבית המשפט, כשבפועל דרשה מנאשמת 1 דרישות מוגזמות, כשהיא מנסה להתעלם ולהרחיק את עצמה מההתרחשויות הממשיות, משיקולי נוחיות בעיקר. אין לשכוח שהנהנית היחידה מרווחי הגן הייתה הנאשמת 2. צורת תפקודו של גן וניהולו הן בסופו של דבר בצלמה ובדמותה של מנהלת הגן. אם התעלמה משיטות נוקשות למען היעילות והחיסכון, בחרה לא להיות נוכחת בגן, או לא להבחין בכל המתרחש בו, עשתה זאת לתועלתה שלה ולמען האינטרסים האישיים שלה. מנהלת גן של 40 פעוטות בגילאים כה צעירים אינה יכולה להסתפק רק בשכירת מטפלות והעברת אחריות. מי שלוקח על עצמו לנהל גן צריך לקחת בחשבון את גודל האחריות שהוא נוטל על עצמו, ולוודא שהטיפול בילדים כולם, במשך כל זמן שהייתם בגן, יהיה בסטנדרטים מתאימים. הדבר מתבטא, בין היתר, בכך שגם לאחר המקרה מצאה נאשמת זו את מלוא הפתרון בהתקנת המצלמות בגן, אך לא סיפרה למשל כיצד היא דואגת להדרכת הצוות ומה השוני בדרך בחירת המטפלות והנחייתן מאז האירועים הנדונים. 18. אשר לעתירת הסניגורית לאי הרשעה. אין זה המקרה הראוי לטעמי לאי הרשעה, שכן אינו עונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה. התייחסתי כבר למיהות הנאשמת, תפקידה המרכזי בגן ואופי העבירה הנוגעת לפעוטות חסרי ישע. מגמת הפסיקה היא, כי "אי הרשעה" הינו החריג לכלל של הרשעה ויש להשתמש בו רק בנסיבות יוצאות דופן, כך נקבע בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07) : "הימנעות מהרשעה מהווה ביסודה חריג לכלל הרחב... לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו...". ובהמשך נאמר, כי נסיבות כאלה מתקיימות: "במצבים חריגים מיוחדים... כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה... בנאשם... לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט, כי חרף אשמתו... הוא לא יורשע" (שם, שם). במקרה דנן לא הצביעה הנאשמת 2 על נזק חמור וקיצוני שייגרם לה כתוצאה מהרשעתה. הסניגורית אמנם טענה, כי לא תוכל לגשת למכרזים של משרד החינוך, אך כלל לא מובן לאיזה מכרזים הכוונה. לא הוצגה ראיה או מסמך אחר, על מכרזים בהם השתתפה הנאשמת 2 בעבר, או כאלה העומדים על הפרק בעתיד הנראה לעין. מאחר ונאשמת זו ממשיכה לנהל את גן הילדים וזו מטרתה המוצהרת, נראה שהסכנה הפוטנציאלית ממנה אף גדולה מזו הנשקפת מהנאשמת 1. בנסיבות אלה, אני סבורה, כי יש מקום להרשיע נאשמת זו, וכך אני עושה. העונש שייגזר עליה צריך להיות בעל אופי הרתעתי, הן לנאשמת עצמה והן לציבור פוטנציאלי של מנהלות פעוטונים וגנים למיניהם. רק בשל עמדת התביעה שביקשה לגזור עליה מאסר מותנה בלבד אני נמנעת מעונש חמור יותר (כגון מאסר שירוצה בעבודות שירות), והאיזון יתבטא בקנס הולם. 19. בטרם סיכום, אינני יכולה להימנע מהערה שהיא אולי מעבר לנדרש. כפי שניתן להתרשם, הפיקוח מצד הרשויות על תפקודם של פעוטונים וגני ילדים כנראה לוקה בחסר. מפקחת שהמליצה על הנאשמת 2 מתרשמת מהיבטים חיצוניים של הגן, ואולם כמות הילדים ופערי הגילים ביניהם הם בלתי סבירים בעליל ויש לדאוג להפרדה מוחלטת בין תינוקות בני מספר חודשים, לבין ילדים גדולים יותר ועצמאיים יותר שלגביהם הטיפול והצרכים שונים באופן בסיסי (כפי שפירטתי בהכרעת הדין). לא מובן לי כיצד הם יכולים לדור בכפיפה אחת, כשאותו צוות מסייע בטיפול בכולם, מבלי שתהיה הפרדה מלאה בין תינוקות לבין הילדים הבוגרים יותר. מצב כזה יוצר כר נרחב לבעייתיות. קיימת אמנם חלוקה בין משרד התמ"ת למשרד החינוך בקשר לאחריות על הפיקוח בהתאם לגילאים השונים, אך מן הראוי שהמקומות המיועדים לתינוקות ממש, יתנהלו באופן נפרד והגורמים המפקחים יעמדו על קיום הדרישה לשמירה על הפרדה על פי צרכי הילדים, בגילאים השונים. התביעה תשקול העברת מסקנות אלה למשרדים ולגורמי הפיקוח הרלבנטיים. 20. סיכומו של דבר, אני גוזרת על הנאשמות את העונשים הבאים: נאשמת 1: א. מאסר בפועל למשך 5 חודשים אשר יכול וירוצו בעבודות שירות, במידה ותמצא מתאימה על ידי הממונה על עבודות שירות. ב. מאסר על תנאי ל- 6 חודשים כאשר התנאי הוא שלא תעבור תוך 3 שנים מהיום עבירה לפי סעיפים 368ב, 368ג, 379 ו- 380 לחוק. נאשמת 2: א. מאסר על תנאי למשך 6 חודשים כאשר התנאי הוא שלא תעבור עבירה על סעיפים 368ד(א) עד (ד) לחוק במשך 3 שנים מהיום. ב. קנס כספי בסך 10,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם תוך 30 יום מהיום. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. משפט פליליקטיניםהתעללות