##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובעת, גב' _______ ת.ז. _________, הינה אזרחית ותושבת ישראל, המתגוררת ברחוב _________, באר שבע. התובעת רכשה מהנתבעת דירת מגורים, כמפורט להלן. 2. הנתבעת, _______ בע"מ ח.פ. _________, הינה חברה קבלנית העוסקת בבנייה ומכירת דירות מגורים, אשר משרדה הרשום נמצא ברחוב _________, תל אביב. הנתבעת היא זו שמכרה לתובעת את הדירה נשוא התביעה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בגין איחור במסירת הדירה, בסך השווה ל-800$ (שמונה מאות דולר ארה"ב), לפי השער היציג ביום 18.1.1996, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל. 4. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כדין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. ביום 11.6.1992, התקשרה התובעת בהסכם מכר (להלן: "ההסכם") עם הנתבעת, לפיו רכשה דירת מגורים ברחוב _________, באר שבע, הידועה גם כגוש _________ חלקה _________ (להלן: "הדירה"). 6. על פי ההסכם, מועד המסירה המוסכם של הדירה היה בחודש דצמבר 1993. 7. הנתבעת איחרה במסירת הדירה לתובעת, והדירה נמסרה בפועל רק ביום 18.1.1996. 8. הנתבעת שילמה לתובעת פיצוי בגין איחור במסירה עבור 8 חודשים, בסך 20,320 ש"ח (לפי 800$ לחודש), בשנת 1995. 9. עילת התביעה בגין איחור במסירת הדירה נולדה עם כל חודש איחור, והתביעה מתייחסת לחודש האיחור שבין 19.12.1995 ל-18.1.1996, אשר בגינו טרם שולם פיצוי. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. סכום התביעה, העומד על סך השווה ל-800$ בתוספת ריבית והצמדה, מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום. 11. מקום מגוריה של התובעת ומקום ביצוע ההסכם, המצויים בתחום שיפוטו של בית משפט זה, מקנים לבית המשפט הנכבד סמכות מקומית לדון בתביעה. ## ה. פירוט הטענות ## ## איחור במסירת הדירה בניגוד להסכם ## 12. הנתבעת הפרה הפרה יסודית את הסכם המכר בכך שלא מסרה את הדירה לתובעת במועד המוסכם, דהיינו בחודש דצמבר 1993, אלא רק ביום 18.1.1996, ובכך גרמה לתובעת נזקים ישירים ועקיפים רבים. 13. על פי ההסכם, הנתבעת התחייבה למסור את הדירה במועד קבוע וברור, ואיחור של למעלה משנתיים בביצוע התחייבות זו מהווה הפרה בוטה של תנאי יסודי בהסכם, המצדיקה פיצוי מלא לתובעת. 14. הנתבעת לא הציגה כל הצדקה משפטית או עובדתית לאיחור הניכר במסירת הדירה, וטענותיה בדבר עיכובים שונים נדחו על ידי בית המשפט בהליכים קודמים, מה שמחזק את טענת התובעת להפרה. 15. התובעת הסתמכה על מועד המסירה המוסכם בתכנון חייה, ואיחור זה גרם לה לעוגמת נפש רבה, הוצאות בלתי צפויות ופגיעה קשה באמון שנתנה בנתבעת כחברה קבלנית. 16. הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה, בסך 800$ לחודש, משקף את הנזק הממוצע שנגרם לתובעת בגין כל חודש איחור, ועל הנתבעת לשלם פיצוי זה עבור כל תקופת האיחור שלא פוצתה. ## התיישנות חלקית של עילת התביעה ## 17. התובעת מודעת לכך שחלק מעילת התביעה בגין איחור במסירה התיישן, ועל כן תביעתה מתייחסת אך ורק לתקופת האיחור שאינה חוסה תחת טענת ההתיישנות, דהיינו החודש שבין 19.12.1995 ל-18.1.1996. 18. הפסיקה קובעת כי ניתן לתבוע עבור תקופת איחור במסירה בתוך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ועל כן התובעת זכאית לפיצוי עבור החודש האחרון של האיחור. 19. הגשת כתב התביעה המקורי ביום 19.12.2002, כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות ביחס לחודש האיחור הנדון, מעידה על עמידת התובעת בלוחות הזמנים הקבועים בחוק. 20. למרות מחיקת הסעד בכתב התביעה המקורי והגשת כתב תביעה מתוקן, התובעת עומדת על זכותה לפיצוי עבור חודש האיחור שאינו התיישן, בהתאם לכללי ההתיישנות. 21. אין לראות במחיקת הסעד המקורי או בתיקון כתב התביעה כוויתור על זכותה של התובעת לפיצוי בגין תקופת האיחור שאינה התיישנה, והיא עומדת על זכותה זו במלואה. ## דחיית טענת הנתבעת לאיחור בקבלת הדירה ## 22. הנתבעת טענה כי התובעת היא זו שסירבה לקבל את הדירה החל מיולי 1995, אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בהליכים קודמים, שכן לא הוכח שהדירה הייתה מוכנה למסירה במועד זה. 23. המכתב מיום 25.7.1995, שהוגש על ידי הנתבעת, אינו מהווה הוכחה לכך שהדירה הייתה מוכנה למסירה, אלא רק הצהרה על מועד מסירה עתידי, אשר לא התממש בפועל. 24. התובעת העידה כי ביקרה בדירה לאחר קבלת המכתב ומצאה אותה לא מוכנה למסירה, עדות שלא נסתרה על ידי הנתבעת, ומחזקת את טענת התובעת כי האיחור נבע מהנתבעת. 25. פרוטוקול מסירת הדירה מיום 18.1.1996, עליו חתמו שני הצדדים, אינו מכיל כל הערה מצד הנתבעת על איחור בקבלת הדירה על ידי התובעת, מה שמפריך את טענת הנתבעת. 26. הנתבעת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית, כגון אישור מהנדס או קבלן, המעידה על מוכנות הדירה למסירה בחודש יולי 1995, ובכך נכשלה בהוכחת טענתה. ## דחיית טענת הנתבעת לעיכובים בבנייה ## 27. טענת הנתבעת כי הבנייה התעכבה בשל בניית בריכת שחייה בקומה השמינית של הבניין נדחתה, שכן הנתבעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין בניית הבריכה לבין עיכוב בהשלמת דירת התובעת. 28. למרות שהחוזה כלל הצהרה על אפשרות לדחיית מועד המסירה עקב עבודות נוספות, הנתבעת לא הציגה כל ראיה המפרטת את משך העיכוב שנגרם ספציפית לדירת התובעת כתוצאה מבניית הבריכה. 29. הנטל להוכיח כי העיכוב נבע מסיבות מוצדקות וכי הוא השפיע באופן ישיר על מועד מסירת דירת התובעת מוטל על הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל זה. 30. הנתבעת לא הציגה לוח זמנים מעודכן או תיעוד כלשהו המעיד על השפעת בניית הבריכה על התקדמות הבנייה של דירת התובעת, ובכך נכשלה בהוכחת טענתה. 31. יש לראות בטענה זו ניסיון של הנתבעת להתנער מאחריותה לאיחור במסירה, ללא כל בסיס עובדתי מוצק, ועל כן יש לדחותה מכל וכל. ## דחיית טענת הנתבעת לתקופת איחור מוסכמת ## 32. הנתבעת טענה כי בחוזה קיים תנאי לפיו איחור של עד חודשיים במסירת הדירה לא יזכה את התובעת בפיצוי, אך תנאי זה אינו תקף בנסיבות בהן האיחור עולה על חודשיים. 33. הפסיקה קובעת כי תנאי המאפשר איחור ללא פיצוי לתקופה מסוימת, כאשר האיחור בפועל עולה על תקופה זו, אינו תקף ואינו יכול לשמש כהגנה מפני תשלום פיצויים. 34. במקרה דנן, האיחור במסירה עמד על 25 חודשים, הרבה מעבר לתקופה של חודשיים, ועל כן אין לתנאי זה כל תוקף משפטי או מעשי. 35. תנאי כזה, המאפשר לנתבעת להתנער מאחריותה לאיחור, עומד בניגוד לעקרונות של תום לב וצדק חוזי, ועל כן יש לבטלו. 36. הנתבעת אינה יכולה להסתמך על סעיף זה בחוזה כדי להתחמק מתשלום פיצויים בגין איחור כה משמעותי, ועל כן יש לדחות את טענתה. ## דחיית טענת הנתבעת למחסור בפועלים ## 37. טענת הנתבעת למחסור בפועלים כסיבה לאיחור במסירה לא הוכחה, וגם אם הייתה מוכחת, מחסורים כאלה בישראל נחשבים בגדר הצפוי ואינם מהווים כוח עליון הפוטר מאחריות. 38. הנתבעת, כחברה קבלנית מקצועית, הייתה צריכה לצפות מראש קשיים אפשריים באספקת כוח אדם ולכלול אותם בתכנון הפרויקט ובלוחות הזמנים. 39. אי עמידה בלוחות זמנים עקב מחסור בפועלים היא באחריותה הבלעדית של הנתבעת, ואינה יכולה לשמש כהגנה מפני תשלום פיצויים בגין הפרת חוזה. 40. הנתבעת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית המעידה על מחסור חריג ובלתי צפוי בפועלים, או על נקיטת צעדים סבירים למניעת העיכובים כתוצאה מכך. 41. יש לדחות את טענת הנתבעת כניסיון נוסף להתנער מאחריותה החוזית, שכן היא אינה עומדת במבחן הסבירות והציפייה. ## דחיית טענת הנתבעת לשיהוי ## 42. טענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה נדחתה, שכן הנתבעת לא הוכיחה את היסודות הנדרשים לביסוס טענה זו, לרבות הנזק שנגרם לה כתוצאה מהשיהוי הנטען. 43. התובעת פעלה במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ועל כן אין לראות בהתנהלותה משום שיהוי המצדיק דחיית תביעתה. 44. טענת שיהוי דורשת הוכחת נזק ממשי שנגרם לנתבעת כתוצאה מהשיהוי, והנתבעת לא עמדה בנטל הוכחה זה. 45. התובעת פעלה להגשת תביעתה במועד, וגם אם חלו עיכובים מסוימים, הם אינם עולים כדי שיהוי המצדיק דחיית תביעה מוצדקת. 46. יש לדחות את טענת השיהוי כטענת סרק, שנועדה להסיט את הדיון מהפרת החוזה הברורה מצד הנתבעת. ## קבלת פיצוי חלקי אינה יוצרת השתק ## 47. קבלת פיצוי חלקי על ידי התובעת עבור 8 חודשי איחור אינה יוצרת השתק ואינה מונעת ממנה לתבוע פיצוי עבור יתרת תקופת האיחור שלא פוצתה. 48. תשלום הפיצוי על ידי הנתבעת היה מהלך חד צדדי, והתובעת מעולם לא הצהירה כי היא מסכימה להסתפק בפיצוי זה כפיצוי מלא וסופי. 49. תשלום הפיצוי על ידי הנתבעת מהווה למעשה הודאה מצדה כי איחרה במסירה בנסיבות המצדיקות תשלום פיצויים, ומחזק את טענת התובעת. 50. אין כל ראיה לכך שהפיצוי שולם לפנים משורת הדין, ועל כן יש לראות בו תשלום על חשבון הפיצוי המגיע לתובעת. 51. התובעת זכאית לפיצוי מלא עבור כל תקופת האיחור, ואין בתשלום חלקי כדי לגרוע מזכותה זו. ## איחור ברישום זכות החכירה ## 52. הנתבעת טרם השלימה את רישום זכות החכירה של התובעת בדירה, למרות שחלף זמן רב ממועד המסירה, וזאת בניגוד להתחייבויותיה החוזיות. 53. על פי סעיף 7.1 לתנאים הכלליים של החוזה, רישום הזכות היה אמור להתבצע בתוך שנתיים ממועד רישום חלוקת הקרקע, שהסתיים באוקטובר 2002, כלומר עד אוקטובר 2004. 54. למרות שהתביעה הוגשה בטרם התגבשה עילה מלאה בגין איחור ברישום, התובעת שומרת על זכותה להגיש תביעה נפרדת בגין ראש נזק זה אם הרישום לא יושלם במועד. 55. אי השלמת הרישום גורמת לתובעת נזקים פוטנציאליים ועוגמת נפש, שכן היא אינה יכולה לממש את זכויותיה המלאות בדירה. 56. על הנתבעת לפעול ללא דיחוי להשלמת רישום זכות החכירה, וכל עיכוב נוסף יגרור תביעה נפרדת בגין נזקים שייגרמו לתובעת. ## פיצוי עבור עוגמת נפש והוצאות ## 57. התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש רבה שנגרמה לה כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת, ובפרט מהאיחור הממושך במסירת הדירה. 58. האיחור במסירה, יחד עם התנהלות הנתבעת לאורך השנים, גרמו לתובעת סבל רב, חוסר וודאות ופגיעה באיכות חייה. 59. למרות שטענות התובעת בנוגע לדוד שמש והוצאות חשמל נדחו בהליכים קודמים, אין בכך כדי לגרוע מזכותה לפיצוי בגין עוגמת נפש כללית. 60. הפיצוי בגין עוגמת נפש נועד לפצות את התובעת על הפגיעה הלא ממונית שנגרמה לה, ועל בית המשפט לפסוק פיצוי הולם בגין ראש נזק זה. 61. יש לפסוק לתובעת פיצוי משמעותי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, בהתחשב במכלול הנסיבות ובחומרת הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין:## כללי 1. בפני תביעה על סך 460,257 ש”ח בעילה של הפרת חוזה שלפיו מכרה הנתבעת, חברה לבניה, דירת מגורים לתובעת. אנתח את העובדות הרלוונטיות במסגרת הדיון וההכרעה בראשי הנזק השונים הנתבעים על ידי התובעת. שטח הדירה 2. לטענת התובעת, הדירה שנמכרה לה קטנה ממה שהוסכם בין הצדדים. לטענתה, היא דרשה דירה שתהיה בגודל של 70 מ"ר. הנתבעת נענתה לדרישתה. אולם הדירה שנמסרה לה היא בגודל של כ- 63 מ"ר בלבד. בשל כך, היא תובעת פיצוי בסך השווה ל- 38,760 $ (10% משווי הדירה) בגין ירידת ערך הדירה. יצוין, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה, במידה ובית המשפט יקבל את טענת התובעת לעניין חוסר ההתאמה ביחס לגודל הדירה, ייקבע שיעור הנזק לאחר שימונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום שמאות מקרקעין להערכת שיעור ירידת ערך הדירה. 3. התביעה בגין ראש נזק זה דינה להידחות מחמת התיישנות. מדובר בדירה שנרכשה ביום 11.6.92. הדירה נמסרה לתובעת ביום 18.1.96. כתב התביעה המקורי בתיק הנדון הוגש ביום 19.12.02, כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות. בכתב התביעה המקורי, תבעה התובעת בגין ראש נזק זה השבת 10% משווי הדירה ביום הגשת התביעה כפיצוי עבור היות הדירה קטנה ממה שהוסכם (מבלי לנקוב בסכום). עבור הסעד הזה, לא שילמה התובעת אגרת תביעה. בעקבות בקשה שהגיש בעניין ב"כ הנתבעת, ובהעדר תגובה לבקשה מצד התובעת, הוחלט בביום 6.5.03 למחוק את הסעד הכלול בסעיף הרלוונטי בכתב התביעה המקורי. בקדם המשפט שהתקיים ביום 31.12.03, הותר תיקון כתב התביעה לצורך הוספת סעד של פיצוי כספי עבור מסירת דירה הקטנה ממה שהוסכם. בעקבות הגשת כתב תביעה מתוקן, הגישה הנתבעת כתב הגנה מתוקן שבו העלתה טענת התיישנות ביחס לסעד האמור. היות וחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד קבלת הדירה ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (גם אם נחסיר מהמניין את התקופה שבין מועד הגשת כתב התביעה המקורי לבין מועד מחיקת הסעד ממנו), לכאורה התיישנה העילה בגין מסירת הדירה הקטנה ממה שהוסכם. אציין כי הנתבעת לא התנגדה בקדם המשפט לבקשת התובעת לתקן את כתב התביעה. אך אין לראות בכך ויתור על הטענות שהעלתה במסגרת כתב התביעה המתוקן, או המנעות מלהעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958) . ב"כ התובעת אף לא טען זאת בסיכומיו. 4. בתצהיר העדות הראשית שלה, טענה התובעת כי לאחר קבלת הדירה "חשדה" כי שטח הדירה קטן מדי. אולם במהלך שמיעת הראיות התברר כי התובעת ידעה כי הדירה קטנה ממה שהוסכם עובר למסירת הדירה לידיה. התובעת שכרה את שרותיו של טכנאי המדידות אלי זלגילבף למדוד את שטח הדירה לפני שהדירה היתה מוכנה למסירה, ואז גילה כי הדירה היא בגודל של 63 מ"ר בלבד (עמ' 3 ש' 9 עד 16 לפרו' מיום 28.11.04) . התובעת אישרה בעדותה כי טכנאי המדידות מסר לה את המדידה לפני שקיבלה את החזקה בדירה (עמ' 10 ש' 17-18 לפרו' מיום 28.11.04). ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי "הזמן האמיתי" שהתובעת ידעה על הליקוי היה כאשר הוגשו בפניה חוות דעת הנדסיות וחוות דעת שמאי מקרקעין שבדקו עבורה את הדירה לאחר מסירת החזקה. אני דוחה את הטענה משום שאינה עולה בקנה אחד עם העדויות של טכנאי המדידות ושל התובעת עצמה. 5. עוד טען ב"כ התובעת בסיכומיו כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משום שהנתבעת נהגה בחוסר תום לב, ב"משיכת" המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים לפני הגשת התביעה עד "שעת האפס" ואז הודיעה שאינה מוכנה לכל משא ומתן. אני דוחה את הטענה משני טעמים: ראשית, מדובר בשינוי חזית. הטענה לא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, מיקומה הטבעי של טענה שכזו, שנועדה לדחות טענת התיישנות, הוא בכתב תשובה, ולא הוגש כתב תשובה מטעם התובעת. שנית, לא הובאו ראיות על משיכת המשא ומתן. אמנם מתצהיר התובעת עולה כי פניות של ב"כ התובעת לנתבעת להגיע להסדר לא נענו. לטענת התובעת, רק אחרי שהנתבעת הפסידה בתביעה דומה של דייר אחר כנגדה, הודיעה ב"כ הנתבעת כי הנתבעת אינה מוכנה להגיע להסדר פשרה. מהתכתובת שצורפה לתצהיר התובעת עולה כי ב"כ התובעת החל להתכתב עם הנתבעת בנושא רק בחודש אוקטובר 2002, כשלושה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות. במכתבו מיום 7.10.02 (נספח 5 לתצהיר התובעת), הודיע ב"כ התובעת מפורשות כי אם הצעותיו לא יענו, יגיש תביעה לבית המשפט על מנת שלא להגיע לתקופת ההתיישנות. מכאן, שב"כ התובעת כלכל את צעדיו בהתחשב בתקופת ההתיישנות, והעדר תשובה של הנתבעת להצעות הפשרה שהציע לא היה אמור להשפיע על ההחלטה מתי להגיש את התביעה. ממילא, ההתיישנות חלה בשל נסיבות מחיקת כתב התביעה המקורי שאינן תלויות בנתבעת. 6. אלמלא טענת ההתיישנות, היה מקום לקבל את טענת התובעת שהדירה שנמסרה קטנה ממה שהוסכם. לא נסתרה עדותה כי בעקבות משא ומתן ממושך בינה לבין הנתבעת, סוכם, על פי דרישתה, כי תמכר לה דירה בת 70 מ"ר נטו. הדבר סוכם עם נציג המכירות של הנתבע, מר חיים זיסוביץ, שאף רשם את המידה "70 מ"ר" בכתב ידו על תשריט הדירה ועל פתק שמסר לתובעת (נספח ג' לכתב התביעה). הנתבעת נמנעה להזמין את זיסוביץ לעדות מטעמה, והדבר בעוכריה. בחוזה המכר ובתשריט שצורף אליו, לא רשום השטח הכולל של הדירה. לטענת הנתבעת, היה על התובעת לחשב את סך השטחים של חדרי הדירה לפי המידות הרשומות בתשריט (המגיעים לסך של כ- 63 מ"ר נטו) לפני שחתמה על החוזה ועל התשריט. אני דוחה את הטענה. התובעת היתה רשאית להסתמך על המצג שהוצג בפניה במשא ומתן לפיו שטח הדירה שהיא רוכשת גודלו 70 מ"ר נטו. בנסיבות דומות נפסק כי מצג המציג שטח הדירה כגדול יותר מהשטח שבפועל אינו מתיישב עם חובת תום הלב (ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ. חרושת חימר בע"מ פ"ד נ' (1) 826 ). יש לאבחן את פסקי-הדין עליהם מסתמכת הנתבעת, ע"א 10944/02 שיכון ופיתוח נ. אוחנה פ"ד נ"ח (3) 673 וע"א 8913/02 מלכה יוסף נ. שיכון עובדים פ"ד נ"ח (2) 59 , משום שלא היה בהם מצג מפורש במשא ומתן ביחס לשטח הדירה, כפי שהיה במקרה שבפנינו. טענה נוספת של הנתבעת בסיכומיה, לפיה נפלו פגמים מהותיים במפת טכנאי המדידות שצורפה לכתב התביעה, ולכן אין התובעת רשאית להסתמך על המסמך. אני גם דוחה את הטענה הזאת, לאור ההסדר הדיוני בפתח ישיבת ההוכחות לפיה המצורפים לכתבי הטענות ישמשו כחלק מחומר הראיות (עמ' 1 ש' 6 לפרוטוקול מיום 28.11.04). ממילא, סעיף 5 סיפא לפקודת המדידות קובע כי "...בתנאי שלעולם יכול בית המשפט, לאחר שהראו לו סיבה מספקת, לקבל כעדות כל מפה, תרשים או דיאגרמה שלא הוכנו ע"י מודד". כאן, היתה סיבה מספקת, לאור עדות טכנאי המדידות שערך את המפה, בהעדר כל עדות או תחשיב סותר לאמור במפה שהכין. כל האמור הינו דרך אגב, עקב קבלת טענת ההתיישנות של הנתבעת ביחס לראש הנזק הזה. איחור במסירת הדירה 7. מיוחס לנתבעת איחור במסירת הדירה מחודש דצמבר 1993 (מועד המסירה על פי החוזה) ועד למסירה בפועל ביום 18.1.96, בסה"כ 25 חודשים. עבור 8 חודשים מתקופת האיחור במסירה, שילמה הנתבעת לתובעת פיצוי עוד בשנת 1995 בשיעור של 20,320 ש”ח (לפי 800$ לחודש). 8. גם מרבית התביעה בגין ראש נזק זה התיישנה. לפי הפסיקה, ניתן לתבוע עבור תקופת איחור במסירה בתוך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה (ע"א 656/99 בר שירה נ. מעונות ובנין בע"מ תק-על 2003 (2) 1188). במקרה הנדון, שבע שנים לפני הגשת כתב התביעה המקורי חל ביום 19.12.95. לכן, מלבד עבור החודש שבין 19.12.95 ועד 18.1.96, יתרת התביעה בגין האיחור במסירת הדירה התיישנה. 9. באשר לטענות ההגנה של הנתבעת ביחס לראש נזק זה: התובעת איחרה בקבלת הדירה - הנתבעת טוענת כי הדירה היתה מוכנה למסירה כבר בחודש יולי 1995, ואולם התובעת סירבה לקבלה ללא הצדקה עד חודש ינואר 1996. לראיה, הוגש העתק ממכתב הנתבעת לתובעת מיום 25.7.05 (נספח ג' לכתב ההגנה) שבו הוצהר כי הדירה תהיה מוכנה למסירה ביום 1.8.95. הטענה לא הוכחה. המכתב האמור מדבר על תאריך מסירה עתידי שבו הדירה תהיה מוכנה למסירה. לא הוכח כי הדירה אכן היתה מוכנה למסירה במועד האמור. לא נסתרה עדותה של התובעת כי ביקרה בדירה אחרי קבלת המכתב האמור ומצאה אותה לא מוכנה (עמ' 11 ש' 7-11 לפרוטוקול מיום 28.11.04). כמו-כן, בפרוטוקול מסירת הדירה מיום 18.1.96 הצהירו שני הצדדים כי באותו יום נמסרה הדירה, מבלי שמופיעה במסמך כל הערה מצד הנתבעת על כך שהיה איחור בקבלת הדירה. הבנייה התעכבה בשל בניית בריכת שחייה בקומה השמינית של הבניין - אמנם מופיעה בחוזה המכר הצהרה של התובעת כי מועד המסירה עשוי להדחות עקב ביצוע עבודות נוספות בבניין. ברם, הנתבעת לא הוכיחה כי בניית הקומה הנוספת אכן גרמה לעיכוב בהשלמת בניית דירת התובעת או משך העיכוב שנגרם עקב בניית הבריכה. תקופת איחור מוסמכת - בחוזה קיים תנאי לפיו איחור של עד חודשיים במסירת הדירה מכל סיבה שהיא לא יזכה את התובעת בפיצוי. אין מחלוקת כי היה איחור של למעלה מחודשיים. לפי הפסיקה, בנסיבות שכאלה, אין תוקף לתנאי שכזה (ע"א 758/87 קאופמן נ. גזית קונסוליום פד"י מ"ד (2) 610). מחסור בפועלים - הטענה לא הוכחה. ממילא, מחסורים כאלה בישראל נחשבים בגדר הצפוי (ג. שלו דיני חוזים, מהד' שניה, 501). טענת שיהוי - היסודות לביסוס הטענה, לרבות הנזק שנגרם עקב השיהוי, לא הוכחו. קבלת הפיצוי עבור 8 חודשי האיחור יוצר השתק - תשלום הפיצוי היה מהלך חד צדדי של הנתבעת, מבלי שהתובעת הצהירה כי היא מסכימה להסתפק בפיצוי הזה. כפי שטען ב"כ התובעת בסיכומיו, יש בתשלום הפיצוי הזה ראייה להודייה מצד הנתבעת כי איחרה במסירה בנסיבות המצדיקות תשלום פיצויים. בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת, אין כל ראיה לכך שהפיצוי שולם לפנים משורת הדין. 10. לאור כל האמור, על הנתבעת לפצות את התובעת עבור חודש אחד של איחור במסירת הדירה (בין 19.12.95 ועד ליום 18.1.96 בסך השווה ל 800$ (שיעור הפיצוי המוסכם) לפי השער היציג ביום 18.1.96, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין עד למועד בפועל. איחור ברישום זכות החכירה של התובעת 11. אין מחלוקת כי הנתבעת טרם השלימה את רישום זכות החכירה של התובעת בדירה. רק בשנה האחרונה הסתיים הליך רישום הפרייקט כבית משותף. האיחורים נובעים מסיבות ביורוקרטיות צפויות, שאינן עניינה של התובעת. 12. עם זאת, התביעה הוגשה בטרם התגבשה עילה בגין איחור ברישום זכות החכירה. לפי סעיף 7.1 לתנאים הכלליים של החוזה, רישום הזכות יבוצע בתוך שנתיים ממועד רישום חלוקת הקרקע. לא נסתרה עדות מנהל הנתבעת כי רישום חלוקת הקרקע הסתיים רק בחודש אוקטובר 2002. לכן, רישום זכות החכירה היתה אמורה להתבצע עד חודש אוקטובר 2004. 13. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה כל נזק בגין האיחור בהשלמת הרישום בכלל, ובגין האיחור מחודש אוקטובר 2004 בפרט. 14. לפיכך, בהעדר עילת תביעה בגין ראש נזק זה בעת הגשת התביעה, אני מוחק חלק זה של התביעה. אין בכך כדי למנוע מהתובעת להגיש תביעה בעתיד אם לא יושלם רישום הזכות. פיצוי עבור צער, סבל, הפסד בחימום מים ע"י חשמל ועוגמת נפש 15. בסיכומיו, הצטמצם ב"כ התובעת בדרישה לפצות את התובעת עבור הוצאות חשמל שנגרמה לה עקב הפרת החובה של הנתבעת להתקין לדירה דוד שמש. 16. טענת העדר דוד שמש נטענה בתצהיר התובעת בעלמא. לא הובאה כל ראיה חיצונית כדי לתמוך בטענתה, או להראות שהודיעה לנתבעת על ליקוי שכזה לפני הגשת התביעה. התובעת צירפה לתצהירה חוות דעת הנדסית של המנהדס יגאל ברגמן, וליקוי שכזה אינו מוזכר בחוות הדעת. מנהל הנתבעת בעדותו בבית המשפט הכחיש את הטענה. 17. ממילא, לא הוכיחה התובעת את הוצאות החשמל שנגרמו לה, כטענתה, ואף לא נקבה בסכומן. 18. לאור כל האמור, הדרישה נדחית. סיכום 19. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין חודש אחד של איחור במסירת הדירה סך השווה ל 800$ לפי השער היציג ביום 18.1.96, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל. 20. אני דוחה את יתר חלקי התביעה (למעט התביעה בגין איחור ברישום זכות החכירה, שנמחקה). 21. באשר להוצאות המשפט, הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים - א. הפיצוי הזעום שנפסק לעומת סכום התביעה, כאשר נדחו התביעות בגין מרבית ראשי הנזק. ב. זכייתה של הנתבעת מן ההפקר ביחס לראש הנזק ביחס לשטח הדירה. ג. גילה המתקדם של התובעת ומצבה הבריאותי הרעוע. בהתחשב בכל האמור, ישא כל צד בהוצאותיו. כתב תביעהמסמכיםמקרקעיןמסירת דירה / איחור במסירת דירה