1. האם זכאית התובעת, הנמצאת במאסר, לקבל קצבת נכות מעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי? זו השאלה בה נדרש בית הדין להכריע במסגרת פסק דין זה. 2. התובעת היא אסירה המרצה מאסר בכלא נווה תרצה. לאחר הגשת התביעה נקצב עונשה של התובעת ל-30 שנות מאסר מיום 10.7.97. לאור קיומו של הסכם בין שירות בתי הסוהר וחברת דורעם בע"מ, המאפשר לדורעם לקיים מפעל בתחום בית הסוהר ולהעסיק בו אסירות תמורת שכר, הועסקה התובעת ע"י דורעם. בתמורה לעבודתה, קיבלה התובע שכר חודשי בסך של כ-3,000 ₪. ביום 6.9.06, עת עבדה התובעת עם מכונת גיליוטינה לחיתוך מוצרי פלסטיק, נקטעו 4 מאצבעות ידה. הנתבע הכיר באירוע זה כתאונת עבודה, ו-וועדה רפואית מטעמו קבעה לתובעת נכות בשיעור 47%. עם זאת, במכתב ששוגר לב"כ התובעת ביום 21.4.08 (נספח ב' לכתב התביעה), סירב הנתבע לשלם לתובעת דמי פגיעה וקצבת נכות, בשל הנימוקים הבאים: "על פי סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי, הנמצא במאסר עפ"י פס"ד של בית משפט שדן אותו לתקופה של 3 חודשים או יותר, לא תשולם לו גמלה בעד הזמן שהוא במאסר. מאחר ומרשתך מרצה תקופת מאסר מעל 3 חודשים, אינה זכאית לתשלום גמלה". 3. בתביעתה, ביקשה התובעת את בית הדין לחייב את הנתבע לשלם את קצבתה. הנתבע הגיש כתב הגנה, בו ביקש לדחות את התביעה בהסתמך על הוראת סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יגישו סיכום טענותיהם המשפטיות בכתב, ועל בסיס זה יכריע בית הדין. התובעת הגישה סיכום טענותיה, אולם הנתבע לא עשה כן עד היום. 4. לפי סעיף 325 לחוק, "הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל גמלה בעד הזמן שהוא במאסר". 5. תמצית טענות התובעת הינה כדלקמן: א. סעיף 325 אינו חל על נסיבות המקרה, שכן ישנן הוראות חוק ספציפיות הגוברות עליו: סעיף 75(6) לחוק הביטוח הלאומי קובע ש"מבוטח" לפי פרק ה' העוסק בביטוח נפגעי עבודה, הינו, בין היתר "אסיר או עציר העובד בעבודה שאינה מן השירותים שנקבעו בתקנות כשירותים רגילים של בית סוהר או של מקום מעצר", כך שהתובעת הינה מובטחת לפי הפרק העוסק בנפגעי עבודה. ב. בנוסף, קיים בחוק סעיף ספציפי, סעיף 96, הקובע החרגה מפורשת לגבי אסיר, לפיה הוא לא זכאי לדמי פגיעה. לשיטת התובעת, משנקבע בהוראה ספציפית כי דמי הפגיעה יישללו מאסיר, ואין הוראה ספציפית דומה השוללת קצבת נכות מאסיר שנפגע בתאונת עבודה, כי אז אסיר כזה זכאי לתשלום קצבתו. ג. באף אחד מסעיפי הפרק העוסק בנפגעי עבודה, אין הוראה ספציפית השוללת מאסיר את זכותו לקבלת קצבה או מענק. ד. סימן ט' לפרק ה' לחוק, העוסק בהפחתת גמלה, השהייתה או שלילתה אינו כולל "מאסר" כעילה לשלילת גמלה, ומכאן שפרק ה' לחוק קובע כללים מיוחדים ביחס לתחולתו. לטענת התובעת, מכיוון שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק, יש להסיק מכאן כי סעיף 325 אינו נועד לשלול קצבת נכות מאסיר שהפך לנכה עבודה. ה. ישנם הבדלים מהותיים בין קצבה עפ"י שאר חלקי חוק הביטוח הלאומי, ובין קצבה המשולמת לעובד בגין תאונת עבודה: קצבה בגין נכות מעבודה אינה "קצבת חסד", אלא קצבה המשולמת למי ששילמו דמי ביטוח כל חייהם, ומצפים לכך שבעת פגיעתם ישולם להם המגיע להם. גם אסיר, ככל עובד אחר המשלם דמי ביטוח לאומי, זכאי לקבל את אשר מתחייב מ"חוזה הביטוח" שנכרת, לכאורה, בינו ובין הנתבע. ו. בנסיבות מקרה זה, המדינה אפשרה לתובעת לעבוד בעבודה בה הועסקה, כדי לאפשר לה להרוויח שכר ולרכוש לעצמה "מותרות" שאינם מסופקים ע"י המדינה במסגרת הכספים אותם משלמת המדינה כדי לקיים את התובעת בבית הסוהר. לטענת התובעת, אין קשר בין דמי הקיום שמשלמת המדינה לשם החזקתה בבית הסוהר, ובין משכורתה, אותה הרוויחה בעבודה. ז. שלילת קצבת הנכות מהתובעת פוגעת בזכות הקניין שלה, שלא לתכלית ראויה. ח. שלילת קצבת הנכות מהתובעת מהווה הפלייתה לרעה לעומת נפגעי עבודה שאינם אסירים ומקבלים את קצבתם לאחר שנפגעו. ט. אי-תשלום קצבת נכות לתובעת, שאינה יכולה לעבוד עוד, גורמת לירידה דרסטית בטיב חייה של התובעת בבית הסוהר. עד לפגיעתה, חיה התובעת ברווחה, עם הכנסה נוספת שאפשרה לה להקל על חייה בבית הסוהר, וכעת - נגדעה האפשרות שהיתה לה לעשות כן. לא זו אף זו, התובעת מופלית לרעה ביחס לאסירים אחרים, להם ישנה אפשרות להמשיך לעבוד ולהשתכר שכר. את ההפלייה הזאת ניתן לאזן, כך לטענת התובעת, רק באמצעות קבלת קצבת נכות מעבודה. 6. לאחר ששקלתי את טענות התובעת, החלטתי לדחות את התביעה. 7. סעיף 325 לחוק עוסק באופן ספציפי בשלילת "כל גמלה" מאסיר, כל עוד הוא מצוי במאסר, והיא מתייחסת לכל סוגי הגמלאות המשולמות מכוח חוק הביטוח הלאומי. אין מקום, לטעמי, לקבל טענותיה של הנתבעת לפיהן יש להבחין בין גמלה לגמלה, באופן זה שייקבע שדווקא גמלת נכות מעבודה תשולם לאסיר בתקופת מאסרו. אכן, אסיר הינו "מבוטח" לפי פרק ה' לחוק, וייתכן כי יימצא זכאי לקצבת נכות מעבודה, ואולם סעיף 325 קבע לגביו, במפורש, כי גמלה זו - לה הוא זכאי - לא תשולם לו בפועל, כל עוד הוא שוהה במאסר. 8. באשר ליתר טענותיה של התובעת, הרי שכבר נפסק כי אסיר השוהה בבית הסוהר מקבל את כל צרכיו הבסיסיים משירות בתי הסוהר, ללא תשלום, גם אם אינו עובד כלל. מטעם זה נקבעה ההוראה בסעיף 325 השוללת את תשלום הקצבה לאסיר, בעד הזמן שהוא במאסר (ר', בין היתר, בג"צ 1163/98 עפר שדות ואח' נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817; עב"ל 341/99 כהן משה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.3.02). מכאן, שגם משנקבע כי לתובעת נותרה נכות עקב פגיעה בעבודה, והיא אינה מסוגלת להמשיך ולעבוד במסגרת בית הסוהר, עדיין מקיימת המדינה, באמצעות שירות בתי הסוהר, את כל צרכיה, ואלה אינם נפגעים חרף העובדה שהתובעת איבדה כושרה להשתכר. 9. גם טענת התובעת כי יש לפצותה, באמצעות קצבת נכות מעבודה, על כך שהיא אינה מסוגלת להשתכר ולממן את ה"מותרות" שמימנה בבית הסוהר באמצעות משכורת מעבודה, נדחית על-ידי. אכן, תכליתה של קצבת הנכות מעבודה הינה להחליף את הכנסת העובד שנפגע מתאונת עבודה, ונוצר חסר בהכנסתו עקב כך, אולם אין בכך כדי להתגבר על הוראתו המפורשת של סעיף 325 שנטל בחשבון את העובדה שכל צרכיו של אסיר מקוימים ע"י המדינה, ושהוא איננו נדרש לעבוד על מנת לפרנס עצמו, בניגוד לעובד שאיננו אסיר. בדומה, נקבע ב-עב"ל כהן משה שאוזכר לעיל, לגבי אי-תשלום קצבת נכות כללית לאסיר בזמן מאסרו, כי: "א. קיצבת הנכות הכללית הינה 'קיצבת מחיה ארוכת טווח" המשתלמת לנכים שעקב ליקויים הרפואי הם חסרי כושר להשתכר או שכושר השתכרותם צומצם עקב ליקויים ב-50% או יותר... ב. משתכלית תשלומה של קיצבת הנכות הכללית, לאור האמור, הינה להבטיח קיומו של נכה המאבד את כושרו לעבוד; אזי, בדין לא נקבעה זכאות לאותה קיצבה לנכה שאיננו נדרש לעבוד לשם קיומו וצרכיו מובטחים על ידי המוסד בו הוא שוהה. ג. בנסיבות המקרה שלפנינו, משנאסר המערער לתקופה העולה על 3 חודשים ואין הוא נדרש לעבוד בתקופת מאסרו וכל צרכי קיומו הבסיסיים צריכים להיות מסופקים על ידי שירות בתי הסוהר - בדין נשללה זכאותו להמשך תשלומה של קיצבת הנכות הכללית...". 10. דחיתי גם טענותיה של התובעת, שנטענו בעלמא, לגבי הפלייתה לרעה ביחס לאסירים אחרים שמסוגלים להמשיך לעבוד ולממן את המותרות באמצעות עבודה; וכן את הטענה לגבי הפלייתה כנגד נפגעי עבודה שאינם אסירים, ומקבלים קצבתם. לעניין זה כבר הוער בבג"צ שדות, שאוזכר לעיל, כי ניתן, בנסיבות מסוימות, אף לטעון כי מצבם של אסירים שעובדים הינו טוב יותר, כלכלית, מאשר מצבם של עובדים שאינם אסירים, וזאת משום שכל צרכיהם של האסירים מסופקים, חינם אין כסף, ע"י שירות בתי הסוהר, כך שהשכר אותו הם מרוויחים מעבודה משמש - אף לפי טענת התובעת עצמה - למימון מותרות בלבד. 11. סיכומו של דבר, לאור הוראתו המפורשת של סעיף 325 לחוק ולאור תכליתו, אין מנוס מדחיית תביעתה של התובעת. 12. אין צו להוצאות. 13. הצדדים רשאים לערער לבית הדין הארצי לעבודה, על פסק הדין, תוך 30 יום מקבלתו. קצבת נכותנכות