לפני תביעה בסדר דין מהיר, על סך של 31,620 ₪, אשר הוגשה ע"י מר אמנון גלוסקא ואחרים [הם "התובעים"] נגד מנהל מקרקעי ישראל [הוא "הנתבע"]. התביעה התובעים הם בעלי זכות חכירה בחלקת קרקע הידועה כגוש 6288 חלקה (ישנה) 31 חלקות חדשות 189 ו-190. התובעים שילמו בדצמבר 2001, היטל השבחה לעיריית ראשל"צ בסך של 166,387 ₪ בגין המקרקעין. במרץ 2002, שילמו התובעים לנתבע, בגין אותן הזכויות, דמי היתר מהוונים, בסך של 838,627 ₪, כאשר סכום זה כלל בתוכו מע"מ בסך של 121,851 ₪. בהתאם לסעיף 7 להחלטה מס' 402 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, מיום 20.12.98 [להלן: "החלטה 402"], "חוכר אשר שילם היטל השבחה... ודמי היתר, בגין אותן זכויות, יהא זכאי להחזר מהמינהל של מחצית מהיטל ההשבחה ששילם, או מחצית מדמי ההיתר, הנמוך מבין השניים". בהתאם להחלטה 402, החזיר הנתבע לתובעים, במאי 2005 סך של 92,070 ₪ [סכום אשר כלל מחצית היטל ההשבחה ששולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית]. התובעים טוענים כי הסכום שהוחזר הנו חלק מדמי ההיתר ששילמו ושעה שדמי ההיתר שולמו בתוספת מע"מ, גם החזר חלקי של דמי ההיתר, יש להשיב בתוספת מע"מ. זאת ועוד: טוענים התובעים כי בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט צבי כספי, בת.א. 153739/02 צורי נ' מ"י והמינהל הרי שהתקבלה הגישה הפרשנית של התובעים להחלטה 402, כפי שהיא מוצגת בתביעה דנן ובית המשפט קבע שם, כי יש להוסיף על הסכום המוחזר לחוכר את המע"מ שחל עליו. בינואר 2002, עוד בטרם ביצעו התובעים את תשלום דמי ההיתר, בסך של 838,627 ₪, כאמור לעיל, הם פנו לנתבע בבקשה כי סכום ההחזר המגיע להם לפי החלטה 402 יקוזז מראש מדמי ההיתר, כך שיהיה עליהם לשלם מע"מ רק על סכום דמי ההיתר המופחת. ברם, פניה זו נפלה על אוזניים ערלות. התובעים נאלצו, אפוא, לשלם את מלוא המע"מ בגין מלוא דמי ההיתר, למרות שכבר היה ידוע מראש כי התובעים יהיו זכאים להחזר של חלק מדמי ההיתר. גם לאחר שהוחזר חלק מדמי ההיתר, לא הוחזר להם, אפוא, המע"מ בגינו, בסך של 14,143 ₪, ולאחר שערוך למועד הגשת התביעה, סך של 17,679 ₪. זאת ועוד: בשלב מאוחר יותר, וכתנאי לקבלת אישורי העירייה, הוציאה העירייה דרישת תשלום נוספת בגין היטל השבחה, המתייחסת לאותן זכויות. לפיכך שילמו התובעים לעיריית ראשל"צ בפברואר 2004, היטל השבחה נוסף, בסך של 21,124 ₪. התובעים טוענים כי עפ"י החלטה 402, הם זכאים להחזר מהתובע גם בגין תשלום זה, בגובה מחציתו, דהינו בסך של 10,562 ₪, ולאחר שערוך סך של 12,214 ₪. כמו כן, לטענתם, גם לסכום ההחזר האמור יש להוסיף מע"מ, בסך של 1,796 ₪, ולאחר שערוך סך של 1,727 ₪. התובעים פנו לנתבע מספר פעמים ולא נענו. רק בפברואר 2006, התקבלה תגובה בכתב מהנתבע, בה הוא דוחה את דרישת התובעים וזאת ללא כל בסיס משפטי ו/או ענייני. לטענת התובעים, סירובו של הנתבע לשלם את סכום התביעה, הינו שרירותי ובלתי סביר ובפרט כאשר ברשות ציבורית עסקינן. לפיכך, לטענתם, מעשי הנתבע מהווים "גזל" כמשמעותו בפקודת הנזיקין וכן בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט". התובעים זכאים, אפוא, להשבת כל הסכומים הנזכרים בסך כולל של 31,620 ₪. ההגנה לטענת הנתבע, ההחזר שלו זכאים התובעים עפ"י החלטה 402, הינו במהותו השתתפות בהוצאות היטל השבחה, ואינו החזר של דמי היתר. המע"מ צריך להיות משולם על דמי ההיתר המקוריים, והזכאות להחזר הכספים הינה בגין השתתפות המנהל בהוצאות החוכר בהיטל השבחה וללא מע"מ, וזאת מהטעמים הבאים: בגין היטל ההשבחה לרשות מקומית לא שולם מע"מ ע"י התובעים. החלטה 402, נועדה לעגן את נוהל הנתבע כבר שנים קודם לכן. סעיף 8 להחלטה, קובע כי המנהל יוציא נוהל לביצוע ההחלטה. הנוהל אשר הוציא המינהל בקשר לתוספות בנייה, פורסם באוגוסט 2001 ומספרו 36.23. סעיף 1.5 לחלק א' [תקציר ועקרונות] לנוהל קובע כי ההחזר הנו "...כהשתתפות המנהל בהוצאות היטל ההשבחה". כך גם נקבע בסעיף 1.5 לחלק ב' של הנוהל [הוראות תפעוליות]. הוראה דומה מופיעה גם בסעיף 5.1 לנוהל 36.22 מיום 19.3.00. דמי ההיתר מהווים תשלום בגין זכויות בנייה נוספות שלא הוקנו בחוזה החכירה המקורי. מדיניות המנהל, בקשר לשינוי ייעוד או שינוי היקף האפשרות להשתמש בקרקע, הייתה ועודנה כי יש לעודד את ניצול מלוא הפוטנציאל של המקרקעין המוחכרים על-ידו וזאת משיקולים תכנוניים ברמה הלאומית. היות והמדינה כבעלים של המקרקעין נהנית מחלק ההשבחה, היא משתתפת בחלק מהוצאות היטל ההשבחה. חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965, בסעיף 2 לתוספת השלישית, השית את היטל ההשבחה על החוכר. סעיף 2(ג) לתוספת השלישית, קובע כי החוכר יהיה זכאי לנכות את סכום היטל ההשבחה מכל התשלום שעליו להעביר למחכיר. סעיף זה אינו חל על המנהל, וזאת מכוח סעיף 259 לחוק הנ"ל, אשר קבע במפורש כי הוראת סעיף 2(ג) לתוספת השלישית, לא יחול על המדינה. למרות זאת, המנהל מוכן להשתתף עם החוכר בהוצאותיו בגין היטל ההשבחה, וזאת ע"פ נוהל תוספת בנייה, שינוי ניצול ו/או יעוד ופיצול מגרש מס' 31.24, מיום 18.12.83. נוהל 31.24 פוצל לשלושה נהלים, כאשר הרלבנטי לעניינינו מבין השלושה הוא נוהל 36.24 בעניין פיצול מגרש. עוד טוען הנתבע כי ההתייחסות לדמי היתר, בהקשר זה, הינה רק לאופן חישוב סכום ההשתתפות בהיטל ההשבחה. המינהל מחזיר לחוכר 50% מסכום היטל ההשבחה ששילם, אך בכל מקרה לא יותר מ- 50% מהתקבולים שהמינהל מקבל מהחוכר כדמי היתר. דהינו, סכום דמי ההיתר מהווה רף עליון לחישוב שיעור ההשתתפות של 50% בהוצאות היטל ההשבחה. המנהל אינו מחזיר לחוכר חלק מדמי ההיתר. עמדת המנהל היא שבמקרים בהם היטל ההשבחה נמוך מדמי ההיתר, המינהל, בהיותו הבעלים של הקרקע, משתתף עם החוכר בהיטל ההשבחה האחרון ששילם ומשיב לו את מחציתם. היות ולהיטל ההשבחה ששולם לרשות המקומית לא התווסף מע"מ [בהיות הרשות המקומית מלכ"ר], משיב המנהל את מחצית היטל ההשבחה ששולם. המע"מ שמועבר ע"י המינהל לרשויות המס הוא בגין דמי ההיתר המקוריים, בלי קשר לשאלה אם בוצע מאוחר יותר החזר של מחצית היטל ההשבחה אם לאו. הוא הדין במקרה בו סדר התשלומים הוא הפוך, קרי מצב בו החוכר שילם קודם היטל השבחה, ובבואו לשלם את דמי ההיתר הוא מציג בפני המנהל את האישורים על תשלום ההיטל, כי אז מחושבים דמי ההיתר המקוריים, עליהם מתווסף המע"מ, ומסכום זה מופחת מחצית היטל ההשבחה ששולם כאמור קודם לכן ללא מע"מ. גם במקרה זה מועבר לרשויות המס המע"מ בגין דמי ההיתר המקוריים. מקום בו היטל ההשבחה נמוך מדמי ההיתר, יש לפנינו שתי עסקאות: האחת - השתתפות בהיטל השבחה, והשנייה - תשלום דמי ההיתר במלואם. עוד נטען כי ההחזר נובע מהחלטת המינהל וניתן היה באותה מידה לקבוע כי יוחזר לחוכר סכום קבוע כהשתתפות בהיטל ההשבחה במקום לקבוע את ההשתתפות כשיעור מתוך סכום היטל ההשבחה ו/או דמי ההיתר, הנמוך מבין השניים. עד ליום 9.5.93, כאשר המינהל השתתף בהוצאות החוכרים בהיטל ההשבחה, בשווי מחצית מדמי ההיתר, הוא עשה זאת ללא המע"מ ששולם בגין אותו סכום. מדיניות זו שונתה ב- 5.1993 והמנהל החל ליתן פרשנות מקילה של החלטה 402, כך שהמונח "דמי היתר" שבסעיף 7 להחלטה [הקובע את הרף העליון להשתתפות המנהל בהיטל ההשבחה], כולל בחובו גם את המע"מ ששולם בגין מחצית מדמי ההיתר. עוד נטען כי הרציונל מאחורי ביצוע ההחזר הנמוך מבין שני הסכומים, נובע מעצם היות המנהל בעלים, ולפיכך ההשבחה של הנכסים המוחכרים על ידו בשיעור של 91% חלה גם עליו. אין המדובר, בהחזר של דמי היתר, שהרי הדבר עומד בסתירה למהות תשלום דמי ההיתר עצמם. זאת ועוד: לו היה המנהל מתכוון להחזיר את תשלום דמי ההיתר, אזי לא היה ניתן ליישב את הסתירה הפנימית לכאורה בין החלטה 402, לבין החלטת המועצה מס' 902, המאוחרת לה [להלן: "החלטה 933"], אשר בסעיף 8 לה נקבע כי: "חוכר אשר שילם היטל השבחה [ע"פ חוק התכנון והבניה] וכן שילם דמי היתר בגין אותן זכויות, לא יהיה זכאי לתשלום מהמנהל בגין תשלום ההיטל". בהחלטה 933, שיעור דמי ההיתר הינו 31% והיטל ההשבחה על החוכר, בעוד שבהחלטה 402, המוקדמת לה, שיעור דמי ההיתר הינו 51% וההשבה היא של מחצית מהנמוך מבין היטל ההשבחה ו/או דמי ההיתר. בכל הנוגע להחזר המבוקש בגין התשלום הנוסף של היטל ההשבחה, עמדת המנהל הנה כי אין לתובעים כל זכאות להחזר כלשהו. ממזכר המצוי בתיק נשוא התביעה מיום 8.7.05, עולה כי מדובר היה בחישוב דמי היתר עבור תוספת לשטחי שירות עליה שולם תוספת היטל השבחה. חישוב דמי ההיתר היה נעשה מכוח החלטה 933 ודמי ההיתר עמדו על 33% ועל כן אין זכאות להחזר כלשהו. המועד הקובע לעניין חבות המנהל בהחזר מחצית מהיטל ההשבחה/דמי ההיתר, הינו מועד חישוב תוספת הזכויות. במקרה זה, במועד החישוב חלה החלטה 933 ולא החלטה 402. לפיכך, כאמור, אין עילה להשבת סכום כלשהו בגין התשלום הנוסף של היטל ההשבחה. דיון הצדדים הגיעו להסדר דיוני שלפיו יוגשו סיכומים בכתב ובית המשפט ייתן את פסק הדין על בסיס הסיכומים בכתב וללא צורך בשמיעת עדים. בסיכומיהם, חזרו הצדדים, פחות או יותר, על הטענות שהועלו בכתבי הטענות כמפורט לעיל. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובאסמכתאות השונות שהוצגו לפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. הגישה הפרשנית של התובעים עדיפה עלי. גישה זו אינה נסתרת מלשונה של החלטה 402 ובעיקר מתיישבת עם העובדה שהמינהל בפועל גובה דמי היתר מופחתים, גם אם הסיבה לכך היא השתתפות בהיטל השבחה. בהחלטה 402 נכתב כי אם היטל ההשבחה גבוה מדמי ההיתר, כי אז מוחזרים "...מחצית דמי ההיתר...". מצד שני, אם היטל ההשבחה נמוך מדמי ההיתר, מוחזרים מחצית מסכום היטל ההשבחה. סבורני כי המחלוקת הפרשנית סביב הנוסח הלשוני של החלטה 402 אינה עיקר העניין. מקובלת עלי טענת המינהל, שלפיה המינהל משתתף בהוצאות היטל ההשבחה, וזאת הן על בסיס פרשנות לשונית של החלטה 402, הקובעת כי רק חוכר ששילם היטל השבחה זכאי להחזר. מכאן, הסיבה למתן ההחזר הנו תשלום היטל ההשבחה - משמע - המינהל בא לקראת החוכר ומשתתף למעשה בתשלום היטל ההשבחה. טעם נוסף למסקנה זו נעוץ במהות העניין הנתמך על ידי הוראות הנוהל של המינהל ושאר האסמכתאות שהובאו על ידי המינהל ואשר לדידי לגיטימי לעשות בהם שימוש לצורך התחקות אחר כוונת המינהל ופרשנות מהותית של החלטה 402. דא עקא, אין בכך ולא כלום עם שאלת המע"מ - ומדוע? בפועל, המינהל גובה דמי היתר מופחתים. אין זה משנה לדידי מה הסיבה לכך, בין עקב השתתפות בהיטל השבחה בין בשל מתן הנחה או כל סיבה אחרת. משגובה המינהל דמי היתר מופחתים - יש להחיל את המע"מ רק על התשלום שמשולם בפועל. פרשנות המינהל נותנת תוקף לגביית מע"מ מעבר לסכומים שנגבו בפועל בגין דמי היתר וסבורני כי יש בכך משום גבייה שלא כדין של מע"מ ביתר. תמורה העסקה, שבגינה יש לגבות מע"מ, היא דמי ההיתר שנגבים בפועל. במובן זה, דעתי כדעתו של כב' השופט צבי כספי ואין לי אלא להצטרף במיוחד לדברים הבאים שנקבעו על ידו בפסק הדין בעניין פרשת צורי (ת.א. 153739/02 צורי נ' מ"י והמינהל, ): "יחד עם זאת, אין לטעמי משמעות לצורה בה הגדיר המינהל את ההפחתה מדמי ההיתר בהתייחס לתשלום ההיטל; בין שמדובר בהשתתפות בהיטל, בין בהחזר של דמי היתר, כך או כך, הסכום שמקבל המינהל בפועל כדמי היתר, הוא נמוך מהסכום המקסימלי שהיה יכול לקבל, אלמלא "השתתף" המינהל בתשלום ההיטל. בהנחה שבדין גובה המינהל מע"מ בעת תשלום דמי היתר, משמעות הדבר הוא שיש לראות בהסכמת המינהל שבגינה הוא גובה את דמי ההיתר כ"עסקה" לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מע"מ") שכן רק עסקה (או יבוא טובין, שאינו רלבנטי לכאן) מחויבת במע"מ (סעיף 2 לחוק מע"מ). המע"מ מוטל בשיעור שנקבע על מחיר העסקה (סעיף 2 הנ"ל) כאשר "המחיר" מוגדר בסעיפי פרק ג' לחוק ובאשר ל"עסקה" קובע סעיף 7 שהמחיר הוא "מחירה של העסקה או התמורה שהוסכם עליה....". דומני שמחירה של העסקה לקבלת היתר, אם עסקה היא, והתמורה שהוסכם עליה, הוא דמי ההיתר מופחתים במחצית תשלום ההיטל ועל כן המע"מ שיש להטיל על אותה עסקה צריך להיות מותאם למחיר המופחת ומכאן שעל המינהל להחזיר לתובעים את אותו שיעור מע"מ יחסי העולה על סכום המע"מ שהיה עליהם לשלם בגין התמורה לעסקה, קרי שיעור דמי ההיתר מופחתים במחצית ההיטל [ "(ה)מחיר יכול שיהיה נמוך ממחיר השוק, למשל בשל מתן הנחה מיוחדת, לרבות הנחה בדיעבד בשל פגם שנתגלה בטובין.."; י. פוטשבוצקי, "חוק מס ערך מוסף" מה' 6 עמ' 131 פיסקה 1 ]". בשולי הדברים אציין, כי ייתכן ומסקנתי הייתה אחרת, ככל שהמינהל היה גובה את מלוא דמי ההיתר בפועל ומשתתף בהיטל ההשבחה על ידי תשלום החלק היחסי של ההיטל ישירות לרשות המקומית בשם החוכר, אולם כאמור, לא כך פני הדברים ומכל מקום, אני מותיר עניין זה בצריך עיון. לפיכך, התובעים זכאים להשבת סכום המע"מ שנגבה ביתר על חלק דמי ההיתר שלא שולמו למעשה, בסך של 17,679 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. בכל הנוגע להשבת סכום השווה למחצית היטל ההשבחה הנוסף ששולם בשנת 2004 והמע"מ בגינו, סבורני כי יש לדחות את התביעה. הנתבע טוען כי מדובר בדמי היתר נוספים ע"ס 21,224 ₪ ששולמו בגין תוספת לשטחי שירות, כאשר לפי מזכר המצוי בתיק מיום 8.7.05, דמי ההיתר חושבו לפי 33% ועל פי החלטה 933 שחלה בעניין, אין החזר בגין תשלום ההיטל. על היטל זה, לא חלה אפוא החלטה 402 שמזכה בהחזר ואשר דמי ההיתר המחושבים על פיה עומדים על 51% (בחכירה מהוונת). התובעים אינם מתכחשים לכך שדרישת התשלום הנ"ל הוצאה מאוחר יותר ושעה שהחלטה 933 כבר הייתה בתוקף, אולם התובעים טוענים כי אין להפריד בין שני ההיטלים וכי מדובר למעשה באותן הזכויות. כמו כן, טענו כי לא זכו בחישוב לפי 33% על דמי ההיתר. על כן, על המינהל לפעול בעקביות ולא ניתן על חלק מהזכויות להחיל את החלטה 933 בפרט כאשר הם לא זכו כאמור בחישוב לפי 33%. טענות התובעים נטענו בכלליות ולא מצאתי כי דקו פורתא בסיכומיהם, האם כוונתם כי דמי ההיתר המקוריים לא שולמו לפי 33% או רק דמי ההיתר הנוספים. התובעים טענו כי המועד הקובע להחלת מי מההחלטות (402 או 933), אינו מועד ביצוע התשלום אלא הזהות בזכויות. דא עקא, ככל שאכן מדובר בתשלום דמי היתר בגין תוספת לשטחי שירות כנטען על ידי הנתבע, ולא חיוב בדמי היתר נוספים עקב חישוב בחסר בפעם הראשונה, אין לראות בדמי היתר אלה כמי שחויבו בגין "אותן הזכויות", שכן מדובר כאמור בתוספת לזכויות המקוריות. עצם העובדה שמדובר באותו נכס ו/או באותה חלקת קרקע אינה אומרת בהכרח כי מדובר ב"אותן הזכויות". כאן מדובר לפי הטענה בתוספת שטחי שירות. לפיכך, אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר באותן הזכויות. זאת ועוד: התובעים גם בחרו שלא להגיש סיכומי תשובה, למרות שאפשרתי זאת ועל כן לא זכיתי לשמוע תשובתם לטענות הנתבע הנזכרות לעיל. לפיכך, ומשטען הנתבע לכך שדמי ההיתר הנוספים שולמו לפי חישוב של 33% בגין תוספת לשטחי שירות ושעה שלפי החלטה 933 אין השתתפות בהיטל ההשבחה, ובהעדר תגובה לטענה זו ולשאר טענות הנתבע לעניין ההיטל השני, ובהעדר הוכחה לכך שהחישוב לא היה לפי 33%, ושעה שנטל ההוכחה רובץ לפתחם של התובעים, לא עמדו אלה בנטל זה ועל כן דין תביעתם להידחות בכל הנוגע להשבת הסכומים הנוספים של 12,214 ₪ ושל 1,727 ₪ בגין מע"מ. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת חלקית. הנתבע ישלם לתובעים סך של 17,679 ₪ בגין התביעה וכן את הוצאות המשפט, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ + מע"מ. בניההיטל השבחהדמי היתר