##ערעור על דחיית תביעה להחזר דמי ביטוח לאומי ששולמו ביתר עקב סיווג שגוי של ענף נפגעי עבודה, בניגוד להוראות החוק ולפסיקה## ##סוג ההליך: ##ערעור ##הערכאה עליה מערערים: ##בית הדין הארצי לעבודה ##מספר התיק שבו ניתנה ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## [סוג התיק ומספרו) ##תאריך מתן ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## [תאריך] ##המועד שבו הומצאה ההחלטה נשוא הערעור: ## [תאריך] ##המותב המוסמך לדון בערעור:## בית הדין הארצי לעבודה ##סכום אגרת בית המשפט: ## [___ ש"ח] ##סכום הערובה:## [___ ש"ח] ##האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין בקשר לאותה מסכת עובדתית:## לא ##המועד האחרון להגשת הערעור:## [תאריך] ##א. הסעד שניתן או שהתבקש ולא ניתן בהחלטה שעליה מערערים ## 1. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת להצהיר כי סיווגה לענף נפגעי עבודה מיום 1.4.1972 ועד 1.4.1984 לפי סעיף סיכון 853 היה שלא כדין או בטעות, וכי הסיווג הנכון היה לפי סעיף 852. 2. בית הדין האזורי דחה את בקשת המערערת להחזר דמי הביטוח העודפים ששולמו לפי הסיווג השגוי בתקופה האמורה. ##ב. עיקרי ההחלטה שעליה מערערים ## 3. בית הדין האזורי קבע כי קביעת דמי הביטוח על ידי פקיד הגבייה הפכה סופית מכוח סעיף 176(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), משלא הוגש עליה ערר במועד. 4. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת כי דמי הביטוח לא נקבעו על ידי "פקיד גבייה ראשי", בנימוק שהטענה לא נטענה בכתב התביעה והועלתה רק בסיכומים, וכן משום שחלפו 12 שנים ממועד הקביעה. 5. בית הדין האזורי קבע כי סכומים עודפים ששולמו לאחר קביעה סופית של שיעור דמי הביטוח אינם מהווים "תשלום יתר" לפי סעיף 178 לחוק, וכי אין סתירה בין סעיף 176(א) לסעיף 178 לחוק, שכן המחוקק לא התכוון לשנות את סופיות השומה באמצעות תיקון סעיף 178. 6. בית הדין האזורי הסתמך על הבחנה בין "שומה סופית" לבין "החזר תשלום יתר" הקיימת בדיני מסים, וקבע כי בהיעדר הוראה מפורשת בחוק המחייבת החזר תשלום יתר לאחר שומה סופית, "שומה שנעשתה סופית אין אחריה ולא כלום". 7. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב כי הזמן הרב שחלף (12 שנים) מאז הקביעה הסופית שולל החזר תשלום יתר, וזאת על בסיס "מעין מניעות" כנגד תביעה להחזר מס יתר, וכי "טובת הציבור דורשת בנסיבות כאלה שלא להתערב בעסקאות שהושלמו". ##ג. סיכום הטענות ונימוקי ההתנגדות להחלטה ## ##טעות בפרשנות סעיף 176(א) לחוק הביטוח הלאומי ## 8. בית הדין קמא שגה בפרשנותו המצמצמת והדווקנית של סעיף 176(א) לחוק, אשר קובע את סופיות קביעת דמי הביטוח, שכן פרשנות זו מתעלמת מההקשר הרחב של החוק ומעקרונות יסוד של דיני עשיית עושר ולא במשפט, המצדיקים החזר כספים שנגבו בטעות גם לאחר שומה סופית. 9. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי סופיות הקביעה לפי סעיף 176(א) לחוק חוסמת באופן מוחלט כל אפשרות להחזר דמי ביטוח ששולמו ביתר, גם כאשר הוכח באופן חד משמעי כי הסיווג המקורי היה שגוי מיסודו וכי המוסד גבה כספים שלא כדין. 10. בית הדין קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי סעיף 176(א) מתייחס להליך ערר על קביעת דמי ביטוח, בעוד שהתביעה להחזר תשלום יתר מכוח סעיף 178 לחוק היא הליך נפרד ועצמאי, שאינו כפוף בהכרח למגבלות הזמן של הליך הערר המנהלי. 11. שגה בית הדין קמא כאשר לא הבחין בין קביעת שיעור דמי הביטוח לבין עצם חוקיות הגבייה, שכן גם אם הקביעה הפכה סופית, אין בכך כדי להכשיר גבייה שנעשתה על בסיס טעות מהותית בסיווג, אשר הובילה לתשלום יתר משמעותי. 12. בית הדין קמא טעה בכך שלא בחן את מהות הטעות בסיווג, שהייתה טעות עובדתית יסודית ולא טעות בשיקול דעת, ועל כן יש לאפשר את תיקונה והחזר הכספים שנגבו ביתר, גם אם חלף המועד להגשת ערר מנהלי. ##טעות בפרשנות סעיף 178 לחוק הביטוח הלאומי ותיקון 51 ## 13. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי סכומים עודפים ששולמו לאחר קביעה סופית אינם מהווים "תשלום יתר" לפי סעיף 178 לחוק, שכן פרשנות זו מרוקנת מתוכן את מטרת התיקון לסעיף, אשר נועד להרחיב את זכות המבוטח להחזר תשלומי יתר. 14. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל ראוי להוראות המעבר של תיקון 51 לחוק, ובפרט לסעיף 17(ב) לתיקון, הקובע כי תשלומי יתר שנגבו לפני יום התחילה יחולו עליהם הוראות סעיף 178 המתוקן, "כאילו כל תשלומי היתר נגבו ביום התחילה". 15. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מדברי ההסבר לתיקון 51 לחוק, המבהירים כי סעיף 178 המתוקן מחייב את המוסד להחזיר כספים שנגבו לפני יום תחילת החוק, ובכך ביטל למעשה את כוונת המחוקק להרחיב את זכות ההחזר. 16. בית הדין קמא טעה בכך שלא יישם את העיקרון לפיו חוקים סוציאליים, ובכללם חוק הביטוח הלאומי, יש לפרש באופן המיטיב עם המבוטח, ובפרט כאשר מדובר בהחזר כספים שנגבו שלא כדין או בטעות. 17. שגה בית הדין קמא כאשר לא הבחין בין "שומה סופית" לבין "תשלום יתר" במובן הרחב של המונח, שכן תשלום יתר יכול לנבוע גם מטעות בסיווג שאינה קשורה ישירות להליך השומה עצמו, ועל כן יש לאפשר את החזרתו. ##התעלמות מכוונת המחוקק בתיקון 51 לחוק ## 18. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי המחוקק לא התכוון לשנות את סופיות השומה על ידי תיקון סעיף 178, שכן עצם התיקון והרחבת סעיף 178, יחד עם הוראות המעבר, מעידים על כוונה ברורה לאפשר החזר תשלומי יתר גם במקרים בהם חלפה תקופת הערר המנהלי. 19. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי תיקון 51 לחוק נחקק לאחר פסק הדין בעניין יישובי חבל מעון, ועל כן יש לפרש את התיקון כשינוי מכוון של ההלכה שנקבעה באותו פסק דין, ולא כהמשך שלה. 20. שגה בית הדין קמא כאשר לא בחן את התכלית הסוציאלית של תיקון 51 לחוק, אשר נועד להגן על זכויות המבוטחים ולהבטיח כי המוסד לביטוח לאומי לא יתעשר שלא כדין על חשבונם, גם אם הטעות התגלתה באיחור. 21. בית הדין קמא טעה בכך שלא יישם את הכלל הפרשני לפיו יש לפרש חוקים באופן המגשים את מטרתם, ובמקרה זה, מטרת תיקון 51 הייתה לאפשר החזר תשלומי יתר, גם אם נגבו בעבר על בסיס קביעה שנחשבה סופית. 22. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי המחוקק, בתיקון סעיף 178, יצר מנגנון חדש ועצמאי להחזר תשלומי יתר, שאינו כפוף בהכרח למגבלות הזמן והסופיות של הליכי הערר המנהליים הקודמים. ##טעות בהבחנה בין שומה סופית להחזר תשלום יתר ## 23. שגה בית הדין קמא כאשר יישם באופן גורף את ההבחנה מדיני מסים בין "שומה סופית" לבין "החזר תשלום יתר", שכן דיני הביטוח הלאומי הם בעלי אופי סוציאלי מובהק, השונה מדיני המס, ועל כן יש לפרשם באופן גמיש יותר לטובת המבוטח. 24. בית הדין קמא טעה בכך שלא הבחין בין טעות משפטית או עובדתית מהותית בסיווג, שהובילה לגביית יתר, לבין טעות בשיקול דעת במסגרת הליך שומה רגיל, שכן במקרה של טעות מהותית, יש לאפשר את תיקונה והחזר הכספים. 25. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי המערערת גילתה את הטעות בסיווג רק לאחר שנים רבות, וכי לא הייתה לה כל דרך סבירה לגלות את הטעות קודם לכן, ועל כן אין להעניש אותה על אי הגשת ערר במועד. 26. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעיקרון לפיו אין אדם מתעשר שלא כדין על חשבון חברו, ובמקרה זה, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי להחזיק בכספים שנגבו ביתר על בסיס טעות בסיווג. 27. שגה בית הדין קמא כאשר לא בחן את ההשלכות הרוחביות של החלטתו, אשר עלולה למנוע ממבוטחים רבים אחרים לקבל החזר על תשלומי יתר שנגבו מהם בטעות, ובכך לפגוע בעקרונות הצדק וההגינות. ##טעות בדחיית טענת "פקיד גבייה ראשי" ## 28. שגה בית הדין קמא כאשר דחה את טענת המערערת כי דמי הביטוח לא נקבעו על ידי "פקיד גבייה ראשי", בנימוק שהטענה לא נטענה בכתב התביעה, שכן מדובר בטענה משפטית מהותית הנוגעת לסמכות, וניתן להעלותה גם בשלב הסיכומים, בפרט כאשר היא מתבססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת. 29. בית הדין קמא טעה בכך שלא איפשר למערערת להוכיח כי מי שחתם על הודעת הגבייה לא היה "פקיד גבייה ראשי", וזאת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ולזכות הגישה לערכאות, בפרט כאשר מדובר בטענה הנוגעת לסמכות. 30. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי אין לבקש מהמשיב להוכיח מי חתם על הודעת הגבייה אחרי 12 שנה, שכן הנטל להוכיח כי הקביעה נעשתה כדין ועל ידי הגורם המוסמך מוטל על המוסד לביטוח לאומי, ולא על המבוטח. 31. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי אם הקביעה לא נעשתה על ידי "פקיד גבייה ראשי", הרי שהיא אינה סופית מלכתחילה, ועל כן אין תחולה למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 176(א) לחוק. 32. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהחשיבות העקרונית של קביעה על ידי הגורם המוסמך, שכן קביעה שאינה נעשית על ידי הגורם המוסמך היא בטלה מעיקרה, ואין לה תוקף משפטי, גם אם לא הוגש עליה ערר. ##טעות ביישום עקרון המניעות ## 33. שגה בית הדין קמא כאשר יישם את עקרון "מעין מניעות" כנגד תביעה להחזר מס יתר, שכן עקרון זה אינו חל במקרים בהם מדובר בטעות מהותית בסיווג, שהובילה לגביית יתר שלא כדין, ואין בו כדי להכשיר התעשרות שלא כדין של המוסד. 34. בית הדין קמא טעה בכך שלא הבחין בין מקרים בהם המבוטח ידע או יכול היה לדעת על הטעות, לבין מקרים בהם הטעות התגלתה רק לאחר שנים רבות, כפי שאירע במקרה דנן, ועל כן אין להחיל עליו את עקרון המניעות. 35. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי "טובת הציבור דורשת בנסיבות כאלה שלא להתערב בעסקאות שהושלמו", שכן טובת הציבור דורשת גם כי המוסד לביטוח לאומי יפעל בהגינות ובשקיפות, ויחזיר כספים שנגבו שלא כדין. 36. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי המערערת פעלה בתום לב ובהסתמך על קביעת המוסד, וכי גילתה את הטעות רק לאחר שנים רבות, ועל כן אין להעניש אותה על כך. 37. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי עקרון המניעות נועד למנוע התנהגות חסרת תום לב או ניצול לרעה של הליכים, ואין בו כדי להכשיר גבייה שגויה של כספים על ידי רשות ציבורית. ##טעות באיזון בין אינטרסים ## 38. שגה בית הדין קמא באיזון שערך בין האינטרס של המוסד לסופיות הקביעות לבין האינטרס של המבוטח להחזר כספים שנגבו שלא כדין, שכן הוא נתן משקל יתר לאינטרס המוסד והתעלם כמעט לחלוטין מהאינטרס הלגיטימי של המבוטח. 39. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי מדובר בכספים שנגבו בטעות, וכי אין זה הוגן שהמוסד יזכה לתשלום יתר שלא היה זכאי לקבלו לפי דין, גם אם חלף זמן רב. 40. שגה בית הדין קמא כאשר קבע כי הענות לתביעות כאלה פוגעת במסגרת הניהול התקין והיציב של תקציב מוסדי, שכן מדובר בסכומים שנגבו בטעות, ועל המוסד היה להיערך להחזרתם, בפרט לאור תיקון 51 לחוק. 41. בית הדין קמא טעה בכך שלא בחן את ההשלכות הכלכליות על המערערת, אשר שילמה דמי ביטוח בשיעור גבוה בהרבה מהנדרש במשך 12 שנים, וכי מניעת ההחזר מהווה פגיעה קשה בזכויותיה. 42. שגה בית הדין קמא כאשר לא נתן משקל מספק לעיקרון לפיו רשות ציבורית מחויבת לפעול בהגינות ובשקיפות, וכי עליה לתקן טעויות שנעשו על ידה, גם אם הדבר כרוך בהחזר כספים. ##התעלמות מעקרונות עשיית עושר ולא במשפט ## 43. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מעקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט, המחייבים השבה של כספים שנגבו שלא כדין או בטעות, וזאת גם בהיעדר הוראה מפורשת בחוק, שכן מדובר בעקרונות יסוד של שיטת המשפט. 44. בית הדין קמא טעה בכך שלא יישם את הכלל לפיו אין המוסד לביטוח לאומי רשאי להתעשר על חשבון המבוטח, ובפרט כאשר מדובר בגבייה שגויה של דמי ביטוח, שהיא בבחינת עשיית עושר שלא כדין. 45. שגה בית הדין קמא כאשר לא בחן את השאלה האם המוסד לביטוח לאומי פעל בתום לב בעת הגבייה, וכיצד התגלתה הטעות בסיווג, שכן שאלות אלו רלוונטיות לבחינת זכות ההשבה. 46. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי המערערת שילמה את דמי הביטוח בטעות, וכי לא הייתה לה כל כוונה לוותר על זכותה להחזר הכספים ששולמו ביתר. 47. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי מניעת החזר הכספים מהווה פגיעה בעקרון הצדק המהותי, וכי אין זה ראוי שרשות ציבורית תיהנה מטעות שנעשתה על ידה או על ידי מי מטעמה. ##טעות ביישום הפסיקה ## 48. שגה בית הדין קמא כאשר הסתמך על פסיקה שקדמה לתיקון 51 לחוק, ובפרט על פסק הדין בעניין יישובי חבל מעון, שכן תיקון החוק שינה את המצב המשפטי ועל כן אין להחיל את ההלכות שנקבעו לפני התיקון. 49. בית הדין קמא טעה בכך שלא יישם את ההלכה הפסוקה לפיה יש לפרש חוקים סוציאליים באופן המגשים את מטרתם הסוציאלית, ובמקרה זה, מטרת תיקון 51 הייתה להרחיב את זכות ההחזר. 50. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מפסיקה מאוחרת יותר, אם קיימת, אשר הרחיבה את זכות ההחזר של תשלומי יתר למוסדות ציבוריים, וזאת גם במקרים בהם חלף המועד להגשת ערר מנהלי. 51. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי הפסיקה בדיני מסים, עליה הסתמך, אינה זהה בהכרח לפסיקה בדיני הביטוח הלאומי, וכי יש להתאים את הפרשנות לאופי המיוחד של חוק הביטוח הלאומי. 52. שגה בית הדין קמא כאשר לא בחן את ההלכות הנוגעות לטעות בדין או טעות בעובדה, וכיצד הן משפיעות על זכות ההשבה של כספים שנגבו בטעות על ידי רשות ציבורית. ##טעות עובדתית בסיווג ## 53. שגה בית הדין קמא כאשר לא נתן משקל מספק לעובדה כי הסיווג המקורי של המערערת (853) היה שגוי מיסודו, וכי הסיווג הנכון (852) היה ידוע למוסד לביטוח לאומי כבר בשנת 1984, ועל כן יש להחזיר את הכספים שנגבו ביתר. 54. בית הדין קמא טעה בכך שלא בחן את נסיבות הטעות בסיווג, וכיצד היא התרחשה, שכן מדובר בטעות עובדתית מהותית שהובילה לגביית יתר משמעותית במשך שנים רבות. 55. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי המערערת דיווחה על ענפי ההתעסקות שלה באופן מדויק כבר בשנת 1972, וכי הטעות בסיווג נבעה מכשל של המוסד לביטוח לאומי. 56. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי המוסד לביטוח לאומי עצמו תיקן את הסיווג של המערערת בשנת 1984, ובכך הודה למעשה בטעותו המקורית. 57. שגה בית הדין קמא כאשר לא בחן את ההשלכות של הטעות בסיווג על זכויות המבוטחים, וכיצד היא פגעה במערערת ובזכויותיה לקבל החזר על כספים ששולמו ביתר. ##פגיעה בעקרונות הצדק וההגינות ## 58. שגה בית הדין קמא כאשר החלטתו פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות, שכן היא מאפשרת למוסד לביטוח לאומי להתעשר שלא כדין על חשבון המערערת, וזאת על בסיס טעות בסיווג שנעשתה על ידו. 59. בית הדין קמא טעה בכך שלא נתן משקל מספק לעובדה כי המערערת פעלה בתום לב לאורך כל הדרך, וכי גילתה את הטעות רק לאחר שנים רבות, ועל כן אין להעניש אותה על כך. 60. שגה בית הדין קמא כאשר התעלם מהעובדה כי מניעת החזר הכספים מהווה פגיעה קשה באמון הציבור במוסדות המדינה, וכי יש לתקן טעויות שנעשו על ידי רשויות ציבוריות. 61. בית הדין קמא טעה בכך שלא בחן את ההשלכות המוסריות של החלטתו, אשר עלולה ליצור תחושה של חוסר צדק וחוסר הגינות בקרב המבוטחים. 62. שגה בית הדין קמא כאשר לא נתן משקל מספק לעיקרון לפיו רשות ציבורית מחויבת לפעול לטובת הציבור, וכי עליה לתקן טעויות שנעשו על ידה, גם אם הדבר כרוך בהחזר כספים. לאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את הערעור על כל חלקיו.ערעורדמי ביטוח לאומיביטוח לאומי