עובדות: 1. כנגד הנאשם הוגש ביום 16.5.06 כתב אישום בו יוחסה לו עבירת העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), בכך שאמר למזכיר מועצת ראש פינה (להלן: "המתלונן"), "חזיר ורוד, אתה תמות מסרטן", וזאת, בנוכחות אנשים נוספים. 2. כמו כן, יוחסה לנאשם עבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק בכך שאמר למתלונן : "אני אראה לך". ההליכים בבית המשפט: 3. ביום 7.9.06 התקיימה ישיבת הקראה בתיק. 4. הנאשם הודה באמצעות בא כוחו בכך שאמר למתלונן: "חזיר ורוד אתה תמות מסרטן". 5. בהמשך לכך, וכפי שיפורט בהמשך, טען ב"כ הנאשם כי עומדת לנאשם הגנת זוטי דברים וביקש לפיכך לזכות את הנאשם. 6. לאחר שסיים ב"כ הנאשם את טיעוניו, ביקש ב"כ המאשימה ארכה בכדי להגיב לטענות ב"כ הנאשם. 7. נעתרתי לבקשת ב"כ המאשימה והוריתי כי המאשימה תגיש סיכומיה ביחס לטענת זוטי דברים אשר נטענה ע"י ב"כ הנאשם, וזאת, עד ליום 11.9.06. 8. כמו כן, הוריתי כי ב"כ הנאשם יוכל להגיב לסיכומי המאשימה וזאת עד ליום 13.9.06. טענות הצדדים ודיון: טענות הנאשם: 9. כפי שצוין לעיל, הנאשם הודה כי אמר למתלונן: " חזיר ורוד אתה תמות מסרטן", ואולם, טוען ב"כ הנאשם, כי בדבריו אלו, התכוון הנאשם להביע מורת רוח מהתנהגותו של המתלונן ולא התכוון להעליבו. לטענת ב"כ הנאשם המלומד, באם היה מעוניין הנאשם להעליב את המתלונן היה משתמש במילים אחרות אשר המתייחסות לאופיו של החזיר אך לא עשה כן. כמו כן, טוען ב"כ הנאשם כי אין שום חובה בדין להתנהג בצורה אלגנטית כלפי כל אדם. 10. ב"כ הנאשם אף ציין כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות. 11. עוד הוסיף וציין ב"כ הנאשם כי אין שום תקלה ציבורית בעניין זה. טענות המאשימה: 12. המאשימה הגישה סיכומיה ביום 12.9.06. ב"כ המאשימה המלומד, טען כי דין טענתו של ב"כ הנאשם להידחות, וזאת בגין שלושה טעמים כפי שיפורט להלן. 13. ראשית, טוען ב"כ המאשימה, כי אין כל רלוונטיות לעניין עברו הנקי של הנאשם ובעת שבוחן ביהמ"ש האם קמה לנאשם הגנת זוטי דברים עליו לבחון את טיב המעשה ולא את טיבו של העושה ונסיבותיו האישיות. משכך, טוען ב"כ המאשימה כי אין ליתן כל משקל לנסיבותיו האישיות של הנאשם ובכלל זה לעברו הנקי. ב"כ המאשימה, מפנה לעניין זה לע"פ (תל- אביב- יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ' מנשה יוסף, תק- מח 96 (3) 3957 (להלן: "פרשת מנשה יוסף"). 14. הטיעון השני אותו מעלה ב"כ המאשימה, הינו, כי ההכרעה בדבר תחולתה או אי תחולתה של הגנת זוטי דברים יכול ותתקבל בשלב מוקדם של הדיון אך רק לאחר שמובאת מסכת עובדתית מושלמת המקובלת ומוסכמת על דעת התביעה ועל דעת הנאשם גם יחד. לטענת ב"כ המאשימה, בהיעדר הצגת מלוא התשתית העובדתית או בהיעדר הסכמת התביעה לתשתית העובדתית שהוצגה אין מנוס משמיעת ראיות הצדדים בעניין. המקרה דנן, טוען ב"כ המאשימה כי כל אשר הובא בפני ביהמ"ש זה נוסח האמירה המעליבה ותו לא, וכי ביהמ"ש לא עודכן בנסיבות הפניה המעליבה, בין היתר במספר הנוכחים באירוע, תפקידם הציבורי, התרשמותם מעוצמת ההשפלה שספג המתלונן ונסיבות ביקורם במקום בו התרחש האירוע. ב"כ המאשימה המלומד טען כי בכדי לייעל הדיון בתיק מוכנה המאשימה לוותר על שמיעת מלוא תשתית הראייתית וזאת במידה וביהמ"ש יאות לבחון את הראיות בתיק החקירה. יצוין, כי לסיכומיו צירף ב"כ המאשימה את עדויותיהם של אנשים אשר נכחו לטענתו בעת קרות האירוע. כן טען ב"כ המאשימה כי ללא בחינה זו של חומר הראיות הרי שכל החלטה של ביהמ"ש תהיה מנוגדת לכללי הפסיקה. 15. הטיעון השלישי אותו מעלה ב"כ המאשימה הינו כי טיבו הקונקרטי של המעשה נשוא כתב האישום מחייב את דחיית הטענה בדבר זוטי דברים. לטענת ב"כ המאשימה, עפ"י ההלכה אשר נקבע בפרשת מנשה יוסף, הרי שלצורך הכרעה בדבר קיומה של הגנת זוטי דברים על ביהמ"ש לבחון את טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי. לטענת ב"כ המאשימה, טענת הגנה זו תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן. ב"כ המאשימה מוסיף וטוען, כי לאור העובדה כי הדברים נאמרו בנוכחות עדים רבים, הרי, שיש בכך החמרה של נסיבות המעשה והדבר שולל מכל וכל אפשרות לטעון כי המדובר לכל היותר ב- "התנהגות בלתי אלגנטית". 16. כן טוען ב"כ המאשימה כי לאור עוצמת הפגיעה במתלונן הרי שנשללת הטענה כי מדובר בפגיעה מינימאלית במעמדם של עובדי ציבור. תגובת הנאשם: 17. ביום 12.9.06 הגיש ב"כ הנאשם המלומד תגובתו לסיכומי המאשימה. 18. בהתייחסו לטיעון הראשון אותו העלה ב"כ המאשימה בסיכומיו, טוען ב"כ הנאשם, כי בפרשת יוסף מנשה עליה סמך ב"כ המאשימה דבריו נקבע, בניגוד לטענת ב"כ המאשימה, כי יש מקום להביא את נסיבותיו האישיות של הנאשם במסגרת השיקולים באם לקבל את טענתו בדבר קיומה של הגנת זוטי דברים. ב"כ הנאשם הפנה למספר פסקי דין ולמאמר אשר לשיטתו תומכים אף הם בטענתו זו לפיה יש מקום לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם במסגרת הדיון בטענת זוטי דברים. 19. לעניין טיעונו השני של ב"כ המאשימה, טוען ב"כ הנאשם כי בשלב בו מודה הנאשם בעובדות כתב האישום הרי שלמעשה מודה הוא במסכת העובדתית המקובלת על המאשימה, שכן, הפירוט בכתב האישום הוא המסכת העובדתית המקובלת על המאשימה. ב"כ הנאשם מוסיף וטוען כי משהודה הנאשם בעובדות כתב שוב אין המאשימה צריכה להביא כל ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם. עוד טוען ב"כ הנאשם בע"מ 3 לסיכומיו כי : "במקרה דנן הנאשם העליב את המתלונן שהוא מזכיר המועצה המקומית ראש פינה באומרו לו בנוכחות אנשים אחרים "חזיר ורוד, אתה תמות מסרטן"". משכך, טוען ב"כ הנאשם כי לא ברור איזו תשתית עובדתית נוספת יש בדעת המאשימה להוכיח. 20. כן טוען ב"כ הנאשם כי משהודה הנאשם בכתב האישום נמנע הצורך על פי החוק מן התובע להוסיף ולהביא ראיות. 21. לטענת ב"כ הנאשם אין זה רלוונטי כמה עדים היו לאירוע וכי אם נתון זה היה חשוב, היה התובע מפרטו בכתב האישום. 22. ב"כ הנאשם טוען כי לאור החומר המצוי בפני ביהמ"ש יוכל ביהמ"ש לקבוע את עמדתו ביחס לקיומה של הגנת זוטי דברים. 23. עוד טוען ב"כ הנאשם כי הגם שב"כ המאשימה מבסס דבריו על ההלכה אשר נקבעה בפרשת מנשה יוסף לפיה יש לפרט לבית המשפט מעבר להודאה בכתב האישום את נסיבות המקרה על מנת לבסס הגנת זוטי דברים, הרי שאין להחיל הלכה זו בעניינו בגין מספר טעמים: 23.1 במאמרו של כב' השופט מגן אשר פורסם לאחר שהתקבלה הלכת יוסף מנשה מסתייג המחבר מהלכה זו. 23.2 הלכה זו נקבעה בביהמ"ש המחוזי ומשכך אין לה ערך מנחה. 23.3 כמו כן, מאבחן ב"כ הנאשם את המקרה אשר נדון בפרשת יוסף מנשה מהמקרה דנן וטוען כי בפרשת יוסף מנשה היה צורך במתן הסברים מצד הנאשם לביסוס הגנת זוטי דברים, צורך, אשר אינו חל בענייננו. 23.4 עוד טוען ב"כ המאשימה כי בשני פסקי דין מאוחרים לפס"ד יוסף מנשה דנו בתי המשפט בטענת זוטי דברים מיד לאחר הודאתו של הנאשם ומבלי להיזקק לראיות נוספות. 24. לאור כל האמור לעיל, טוען ב"כ הנאשם כי יש לקבל את טענת זוטי הדברים ולזכות את הנאשם. דיון: טענת זוטי דברים- רקע כללי: 25. במסגרת תיקון מס' 39 לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994 אשר נכנס לתוקפו בשנת 1995 נכלל גם סעיף 34 י"ז לחוק העונשין אשר קובע: "34יז. זוטי דברים [תיקון: תשנ"ד] לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך ". 26. בדברי ההסבר להצעת החוק ובהקשר לסעיף זה נאמר כי: "סייג זה הנובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות- De Minimis Non Curat Lex - הינו, בחלקו, חידוש לעומת החוק הקיים. עיקרו בהנחה כי השתבצותו הפורמלית של מעשה בהוראה חקוקה, המגדירה עבירה פלילית פלונית, כשלעצמה, אינה מוכיחה בהכרח שיש באותו מעשה לפחות מינימום של אנטי- חברתיות האופיינית לעבירה פלילית..." ראה פרשת מנשה יוסף דלעיל בע"מ 3958). 27. אף בספרו של י' קדמי, "על הדין בפלילים חוק העונשין", חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה- 2004 בע"מ 555 מובא הרציונאל העומד בבסיס חקיקת סעיף 34 י"ז לחוק: "...זוהי הוראה חדשה, שבאה להעניק לביהמ"ש סמכות- שלא הייתה לו עד כה- ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי"; וזאת- על אף שפורמאלית נתקיימו יסודות העבירה ומן ההיבט הטכני העבירה נעברה..." 28. בהמשך הדברים, מפורטים הכללים ליישומו של הסייג כדלקמן: "... התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם: אם "טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי" מלמדים כי "המעשה הוא קל ערך; והגישה הרווחת היא, שהמדובר ב"תנאים" מצטברים, כאשר האחרון שבהם- "האינטרס הציבורי" הוא המכריע..." (שם בע"מ 556). 29. בפרשת יוסף מנשה מנה כב' השופט י' גרוס את השיקולים הצריכים להנחות את ביהמ"ש בבואו להכריע בטענה זו לגופה: "... באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית-המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית-המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור"..." (שם בע"מ 3963). עברו של הנאשם כשיקול להחלת הגנת זוטי דברים: 30. כפי שפורט לעיל, טען ב"כ הנאשם, כחלק ממכלול טיעוניו, כי יש לקבל את טענת זוטי דברים אשא נטענה על ידו אף בשל העובדה כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי ללא הרשעות קודמות. 31. ב"כ המאשימה טען מנגד כי לאור הלכת יוסף מנשה, הרי שלנסיבותיו האישיות של הנאשם אין כל רלוונטיות להחלטה בדבר קבלת טענת זוטי דברים, וכי לעניין טענה זו יש לבחון את המעשה ולא את עושהו. 32. אכן, צודק ב"כ המאשימה כי מן האמור בפסק דינו של כב' השופט י' גרוס בפרשת יוסף מנשה, אשר נידונה בביהמ"ש המחוזי עולה כי הדגש בבחינת התקיימותה של הגנת זוטי דברים מושם על המעשה ולא על העושה. (ראה דבריו של כב' השופט גרוס המובאים בסעיף 29 דלעיל). 33. ואולם, במסגרת ע"פ מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ ואח', תק- על 2005(3), ע"מ 432,אשר נידון בביהמ"ש העליון, נקבע מפי כבוד השופט א' א' לוי כדלקמן: "... הנה כי כן, על אף שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.... יחד עם זאת, נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש והשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה". 34. לפיכך, ההלכה המחייבת כיום הינה זו אשר ניתנה בביהמ"ש העליון ומשכך אין בידי לקבל את טענת ב"כ המאשימה והנני קובע כי במסגרת השיקולים לבחינת טענת זוטי דברים ניתן לבחון אף את נסיבותיו האישיות של הנאשם. המועד להכרעה בשאלת התקיימותה של הגנת זוטי דברים: 35. הטענה השנייה הצריכה הכרעה, הינה, האם ניתן להכריע בשאלת תחולתה של הגנת זוטי דברים בשלב מקדמי של הדיון, או שמא, רק לאחר שמיעת ראיות בתיק? 36. ב"כ המאשימה המלומד טען, בהסתמכו על הלכת יוסף מנשה, כי ביהמ"ש יכול להכריע בשאלת תחולתה של הגנת זוטי דברים רק במידה ומובאת בפניו תשתית עובדתית מושלמת המוסכמת על התביעה ועל הנאשם. 37. לטענתו, בשלב זה כל אשר מצוי בפני ביהמ"ש הוא נוסח האמירה המעליבה ותו לא, וכי ביהמ"ש לא עודכן בנסיבות הפניה המעליבה כגון: מספר הנוכחים באירוע, תפקידם הציבורי, התרשמותם מעוצמת השפלת המתלונן ונסיבות ביקורם במקום האירוע. 38. עוד טוען הוא כי המאשימה תהיה מוכנה לוותר על שמיעת הראיות וזאת רק במידה וביהמ"ש יאות לבחון את הראיות המצויות בחומר החקירה ואשר צורפו ע"י המאשימה לסיכומיה. 39. בפרשת יוסף מנשה אכן קבע כב' השופט י' גרוס כי : "... מאחר ומדובר בהגנה פלילית מהותית הפוטרת נאשם מאחריות פלילית, הרי שנטל הוכחתה על הנאשם ועל השופט לקבל תמונה מליאה של כל הנסיבות הדרושות בטרם יגיע לכלל החלטה אם לקבל טענת הגנה זו אם לאו. לפיכך ניתן להגיע בדרך כלל להחלטה בסוגיה זו רק לאחר שמיעת המשפט והבאת הראיות, וזאת בין אם הנאשם כופר בעצם עשיית המעשה ובין אם הוא מודה בעשייתו אך טוען לתחולתה של הגנה זו..." 40. אולם, בהמשך דבריו קבע ביהמ"ש כי יתכנו מקרים בהם ניתן יהיה להגיע להכרעה בשאלת תחולת של הגנת זוטי דברים אף בשלב מוקדם של הדיון: "... ייתכן שניתן יהא להגיע לכלל החלטה בסוגיה זו בשלב מוקדם של הדיון, רק במקרים נדירים בהם מובאת בפני בית-המשפט מסכת עובדתית מושלמת המקובלת ומוסכמת על דעת המדינה והנאשם גם יחד... כפי שצויין הדבר אפשרי רק באותם מקרים שמובאת בפני השופט מסכת עובדתית מקובלת ומוסכמת על דעת שני הצדדים, אך באין הסכמה שכזו אין מנוס אלא לקיים דיון בתיק לגופו על מנת שניתן יהיה לקבוע אם הנאשם הצליח להוכיח טענת הגנה זו אם לאו..." 41. מנגד, טוען ב"כ הנאשם כי מלוא התשתית הראייתית הונחה בפני ביהמ"ש וזאת לאור הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום, ומשכך, אין מקום לשמוע הראיות בתיק. 42. ב"כ הנאשם המלומד צירף לתגובתו קטעים ממאמרו של כב' השופט איתן מגן אשר בו מתייחס כב' השופט מגן לסוגיה זו. לשיטתו של כב' השופט מגן, אין לקבוע מסמרות לעניין מועד העלאת הטענה, וכי השאלה הקרדינאלית לעניין זה הינה: האם הובאו בפני ביהמ"ש כל הנתונים הרלוונטיים וניתן לקבוע כי יש לפחות ספק סביר לגבי תחולת ההגנה. 43. כמו כן, טוען ב"כ הנאשם כי לפס"ד של ביהמ"ש המחוזי אין ערך מנחה. 44. אין בידי לקבל את טענותיו אלה של ב"כ הנאשם. 45. מטרת הבאת הראיות בשלב זה אינה לצורך הוכחת אשמתו של הנאשם כי אם לבחינת הנסיבות אשר לא מצאו את דרכן לכתב האישום ולדעת המאשימה יש בהן כדי להוות גורם מכריע בשאלת סיווגו של המעשה כזוטי דברים. 46. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנאשם לעניין מאמרו של כב' השופט מגן, הגם שמאמרו של כב' השופט מגן פורסם לאחר מתן פסה"ד בפרשת יוסף מנשה, אין בו כדי להוות משקל נגד לפסה"ד, שכן, אין המדובר בהחלטה שיפוטית בעלת תוקף מחייב. 47. - 48. זאת ועוד, פסק דין אשר ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, ובמקרה דנן, אף אומץ בפסיקה מאוחרת יותר של ביהמ"ש המחוזי (ראה לעניין זה דעת הרוב בע"פ (חיפה) 2094/01 מדינת ישראל נ' פלונית, תק- מח 2002(2), 2251) מהווה פסק דין מנחה אף שאינו בעל תוקף מחייב כפסיקת בית המשפט העליון. 49. משכך, ההלכה אשר הותוותה ע"י בתי המשפט המחוזיים ואשר באה לידי ביטוי בשני פסקי הדין המצוינים לעיל, הינה כי לצורך ההכרעה בדבר התקיימותה של הגנת זוטי דברים יש לשמוע ראיות בתיק לעניין נסיבות המעשה, וזאת במידה ואין הסכמה מלאה בין הצדדים לעניין התשתית העובדתית. סוף דבר: 50. לאור כל האמור לעיל, ולאור אי הסכמת המאשימה להסתפק במסכת העובדתית המצויה בפני ביהמ"ש ואשר עליה הסכים הנאשם מעצם הודאתו בעובדות כתב האישום ביחס לעבירת העלבת עובד ציבור, כמו גם, העובדה כי אין בידי ביהמ"ש להיזקק לחומר הראיות אשר צורף ע"י ב"כ המאשימה לסיכומיו, הרי שאין מנוס משמיעת ראיות בתיק לעניין הנסיבות בהן נאמרה האמירה ולתוצאות אמירתה. 51. משכך, ההחלטה בדבר טענת זוטי דברים תינתן לאחר שמיעת הוכחות לעניין זה. הגנת זוטי דברים