כתב אישום נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), 64ב(1), 64ד(א) ו- 39א לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.2.11, בסמוך לשעה 06:50, נהגה הנאשמת ברכב בתל אביב, במחלף של רחוב לה גוורדיה עם כביש 20 לדרום וזאת בהיותה שיכורה, לאחר שסירבה להיבדק במכשיר "ינשוף" או למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות, אף שנדרשה להיבדק כדין. הנאשמת כפרה במיוחס לה בכתב האישום. פרשת התביעה עד תביעה מס' 1, רס"ר איתי שמאלי, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 - דו"ח הזמנה לדין ת/2 - דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות ת/3 - מזכר ת/4 - דו"ח עיכוב עד תביעה מס' 2, רפ"ק עמיר ג'יבלי, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/5 - מזכר ת/6 - טופס שימוע בדבר איסור שימוש ברכב ת/7 - טופס שימוע לעניין פסילת רישיון נהיגה עד תביעה מס' 3, רס"ר צחי עגיב, מטעמו הוגש מזכר, שסומן ת/8 מסיכום הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו מטעם המאשימה, הרי שלפי גרסתה, השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן: הנאשמת נהגה ברכב כמפורט לעיל ונעצרה לבדיקה שגרתית, על ידי ע"ת 1. במהלך השיחה ביניהם, הריח העד ריח של אלכוהול מפיה של הנאשמת והנ"ל הודתה כי שתתה כוס יין, כארבע שעות לפני כן. הנאשמת התבקשה לבצע בדיקה ב"נשיפון" ובוצעו 5 ניסיונות, במהלכם, הנאשמת לא נשפה כלל לצינור. הנאשמת עוכבה בחשד לעבירה של נהיגה בשכרות והעד הודיע לה כי אסור לה לאכול, לשתות, לעשן ולהקיא. העד ביצע לנאשמת מבחני ביצוע, בהם נמצאו הממצאים הבאים: הנאשמת עמדה באופן יציב, הלכה על הקו באופן יציב וצלחה את מבחן הבאת אצבע לאף. התרשמותו של העד הייתה כי לא ניתן לקבוע את מידת השפעת האלכוהול על הנאשמת. מטרת הבדיקה ומשמעות הסירוב הוסברו לנאשמת והיא החלה לבצע את הבדיקה במכשיר ה"ינשוף", אך במהלך 3 ניסיונות, נשפה נפח קטן ביותר של אויר , שלא הספיק לביצוע מדידה והפסיקה לנשוף לאחר כשנייה וחצי. בשלב זה, ביצעה הנאשמת בדיקה ב"נשיפון" וניתנה אינדיקציה לאלכוהול. הנאשמת טענה כי אינה יכולה לבצע בדיקת נשיפה, בשל ניתוח שעברה ובאישורו של ע"ת 2, היא נלקחה לבדיקת דם במרפאה המשטרתית המחוזית. בהגיעה למקום, סירבה הנאשמת להיבדק וטענה כי היא מוכנה להיבדק רק על ידי רופא בבית חולים ולא על ידי החובש במרפאה, אותו הגדירה כ"נרקומן סיני" שקם משינה וכן טענה כי היא מפחדת ממחטים. ברכבה של הנאשמת נמצאו 2 בקבוקי וודקה פתוחים. לאחר שהודע לנאשמת כי רכבה יושבת, סירבה להישאר במקום, לעבור תחקור ולחתום על הטפסים בעניינה ולכן, נאלצו השוטרים לשלוח אליה את הטפסים בדואר. פרשת ההגנה הנאשמת העידה להגנתה ולגרסתה, השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן: האירוע נשוא כתב האישום אירע כשבוע לאחר שאחותה נפטרה. הנאשמת בילתה אצל חברה, שם שתתה יין, בין כוס אחת לשתי כוסות. לאחר שנעצרה לבדיקה, ניסתה לבצע אותה כהלכה, אך לא הצליחה, כיוון שיש לה טבעת בגוף ובעיית ריאות. בשלב זה, לדבריה, נאמר לה כי תילקח לבדיקת דם בבית החולים וולפסון והיא הסכימה ועלתה על הניידת. כשהגיעו לבית החולים, אמר לה השוטר כי הוחלט כי תיבדק בתחנת המשטרה וגם לכך הסכימה, אך בהגיעה למרפאה המשטרתית, לא הסכימה להיבדק. לדבריה, קשה לה להסביר מדוע, ייתכן ובשל מצב רוחה הירוד, אך המקום לא נראה לה נקי ואסתטי דיו. הנאשמת העידה כי אכן אין הבדל בין בית חולים למרפאה, אך כיוון שהייתה עדיין תחת הטראומה של מות אחותה, שנפטרה מחיידק, מזיהום, לא הסכימה להיבדק במרפאה. הנאשמת טענה כי התנצלה על אתר, על דבריה, לפיהם החובש נראה כמו "נרקומן סיני". הנאשמת הכחישה שאמרה כי היא מפחדת ממחטים. הנאשמת הודתה כי בקבוקי הוודקה הפתוחים שנמצאו ברכבה, שייכים לה ומסרה כי הייתה תקופה קצרה, אחר מות אחותה, בה נהגה לשתות. הנאשמת לא הביאה לעדות את חברתה, בביתה בילתה אותו ערב. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בראיות המאשימה ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, אני קובעת כי הנאשמת עברה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום. הנאשמת הודתה בשתיית משקה אלכוהולי עובר לנהיגה - כוס אחת או שתיים של יין. ברכבה של הנאשמת נמצאו 2 בקבוקי וודקה פתוחים, אשר הנאשמת הודתה כי היא שרכשה אותם. הנאשמת העידה כי בתקופה שלאחר מות אחותה, נהגה לשתות משקאות אלכוהוליים והאירוע נשוא כתב האישום, אירע כעשרים יום לאחר מות אחותה. הנאשמת נעצרה לבדיקה שגרתית וכבר מהשלב הראשון, הערימה קשיים על הליך הבדיקה - לא נשפה לתוך "הנשיפון" במהלך 5 ניסיונות, אף שכידוע, מדובר בבדיקה שהיא זהה לניפוח שקית ניילון קטנה וניתנת לביצוע בנקל ולבסוף, אף עזבה את המקום מבלי ליטול את עותקי הדו"חות והמסמכים ואלה נשלחו אליה בדואר. לאחר שלא ביצעה כהלכה את בדיקת ה"ינשוף", נבדקה הנאשמת שוב ב"נשיפון" והפעם, ניתנה אינדיקציה לאלכוהול, כעולה מ- ת/3. הנאשמת לא ביצעה כהלכה את הבדיקה במכשיר ה"ינשוף" וטענותיה בדבר קושי רפואי לבצע את הבדיקה, נפלו על אוזניים קשובות והיא נלקחה לבדיקת דם, כאשר כעולה מ- ת/5, טרם תחילת הנסיעה, ביקשה לשוב ולהיבדק במכשיר ה"ינשוף", אך ע"ת 2, התרשם ויש לומר בצדק, כי הנאשמת מנסה לחבל בהליך הבדיקה, סירב. באשר לטענת ההגנה לאי הגשת פלטי ה"ינשוף", כחלק מראיות התביעה, הרי שבנסיבות בהן הנאשמת נותנת את הדין גם בשל סירוב להיבדק בבדיקת דם, איני מוצאת לנכון לזקוף זאת לחובת המאשימה. גרסת הנאשמת לפיה נלקחה תחילה לבית החולים, לא עשתה עלי רושם אמין, אך אדגיש כי גם אם אקבל טענתה זו, הרי שאין בכך משום עילה לסירוב. בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין, כי השוטר הוא שקובע את סוג הבדיקה ולא הנבדק ומכאן, ניתן להסיק כי השוטר גם קובע את מקום הבדיקה ולא הנבדק - ראה למשל, רע"פ 8624/11 אליסי נגד מדינת ישראל. סעיף 64ב (3) לפקודת התעבורה, קובע כי בדיקת דם תערך על ידי בעל מקצוע רפואי, "במקום שבו נוהגים ליטול דגימה כאמור, לרבות בתחנת משטרה בתנאי מרפאה". הטעמים בגינם סירבה הנאשמת למסור דגימת דם במרפאה המשטרתית, אין בהם כדי להוות צידוק לסירוב. מדובר במרפאה משטרתית מחוזית וככזו, יש לשער כי במקום ניתן שירותים רפואיים לציבור גדול של שוטרים ומעת לעת, גם לאזרחים ולא אוכל לקבל את הטענה כי מדובר במקום שאין זה ראוי לבצע בו בדיקות דם. עוד אוסיף, כי טענת הנאשמת לפיה התרשמה כי המקום לא אסתטי, כיוון שהשמיכות לא נראו לה נקיות - עמוד 16 לפרוטוקול, הנה טענה סתמית ומגוחכת. בניגוד לנטען בסיכומי ההגנה, לא מצאתי את טענת הנאשמת בדבר חשש לזיהום, כעילה לסירוב להיבדק במרפאה המשטרתית. באשר לטענה כי לא הוכח שהחובש במרפאה היה "בעל מקצוע רפואי", כקבוע בסעיף 64ב(3) כאמור, הרי נוכח סירובה של הנאשמת להיבדק במרפאה, לא נוצרה כל אינטראקציה בינה ובין החובש במשטרה ומכאן שלא היה כל צורך בעדותו בבית המשפט. אוסיף ואומר, כי הסעיף האמור מתייחס לבירור "מצב רפואי" בלבד, בכל הנוגע לנטילת דגימת הדם ואיני מקבלת פרשנות ההגנה, לפיה בעל המקצוע הרפואי צריך לברר גם מצבו הנפשי של הנבדק. לנאשמת הוסברה מהות הבדיקה ומשמעות הסירוב להיבדק, אך היא עמדה בסירובה, כעולה מ- ת/5, ת/3 ו- ת/2 . מכל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשמת נהגה בשכרות וזאת מכוח החזקה הקבועה בחוק, בשל סירוב למסור דגימת דם לצורך בדיקת שכרות. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותפקודת התעבורה