טוען כי היה הסכם משגור (קונסיגנציה), ועל פיו התחייבה הנתבעת לשווק את הסחורה שתקבל ממנו באופן שרווחיו יהיו גבוהים ככל האפשר. לטענתו, בפועל, שיווקה הנתבעת את הפרי בסכום נמוך מאוד ומאוחר יותר הודיעה על הפסקת ההתקשרות והתובע פנה לחברה אחרת, חברת "מהדרין". אז התברר לו, לטענתו, כי עבור שיווק פרי, זהה לזה שנשלח לנתבעת, קיבל מחברת מהדרין סכום גבוה יותר ולפיכך הוא טוען כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולחילופין התרשלה כלפיו והיא חייבת לפצות אותו בגין הנזק שנגרם לו. בגין הפרי מהזן הזה, טוען התובע, כי נגרם לו נזק בסכום של 10,229 ₪. התובע טוען כי את הסכומים המגיעים לו בגין ההסכם הראשון, היה על הנתבעת לשלם לו עד ליום 1/3/05 ולפיכך טרם התיישנה התביעה שהגיש בעניין הזה, תביעה שהוגשה ביום 28.2.12. לעניין ההסכם השני, הפרי מזן נובה, טוען התובע כי הנתבעת צריכה היתה לשלם לו עד ליום 1/5/05 וגם בעניין הזה לא התיישנה לכן התביעה. לאחר ששמעתי את כל טענות הצדדים ואת העדים ועיינתי בסיכומים הכתובים שהגישו הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה על כל חלקיה. לעניין ההסכם הראשון - בעניין זה טען התובע, כאמור, כי הנתבעת היתה אמורה לשלם לו עד ליום 1.3.05 ולכן התביעה בעניין הזה לא התיישנה ביום הגשתה. אני דוחה את טענות התובע בעניין הזה. הטענה שהעלה התובע בעניין הזה נותרה בגדר טענה בעלמא, שהתובע לא הציג דבר לביסוסה למעט מכתב בא כוחו מיום 6.9.06 (ת/1). עיון במכתב זה מגלה כי אין בו כל התייחסות למועד שכביכול נקבע לתשלום. אמנם, התאריך 1.3.05 מוזכר באותו מכתב (בסעיף 5), אך אין בכך כדי ללמד על המועד שהיה קבוע לתשלום על פי ההסכם בין הצדדים. ב"כ התובע טוען באותו מכתב "בפועל שילמתם למרשי עד היום סך 26,650 ₪ כך שהיתרה לתשלום היא 20,396.50 ₪ נכון ליום 1.3.05." (סעיף 5 למכתב ת/1). לא ניתן ללמוד מניסוח זה כי המועד שבו הסכימו הצדדים כי יבוצע התשלום לתובע היה 1.3.05, ולמעשה אין במכתב כל הסבר מדוע נעשה החישוב דווקא נכון ליום 1.3.05 ולא למועד אחר. מעבר לאמור באותו מכתב, לא עלה בידי התובע להניח כל תשתית עובדתית וראייתית לטענתו, לפיה הנתבעת התחייבה לשלם לו עד ליום 1.3.05. למעשה, כשנשאל התובע מתי סיפק את הסחורה ומתי בוצע התשלום עבורה, לא ידע להשיב כלל (עמ' 6 שו' 8-19). התובע גם לא צרף את החשבונות שקיבל בנוגע לפרי מזן "ראשון" (נשוא התביעה) וצרף רק את חלקם (עמ' 6 שו' 26). לעומת זאת, בחשבונות התוצרת שהוגשו על ידי הנתבעת (נספח 1 לכתב ההגנה) מצויין המועד לתשלום כל אחד ואחד מהחשבונות. בגין הפרי נשוא התביעה, מדובר בחשבונות תוצרת מס' 4, 6 ו- 7 ומועדי התשלום בגין חשבונות אלה היו עד ליום 14.12.04. יוצא, כי התביעה בעניין זה התיישנה. התובע טען כי הצדדים ניהלו מו"מ, כביכול עד ליום 31.10.05, כשהוא מפנה לזיכוי שהנתבעת טענה שנתנה לו, בסכום של 11,000 ₪. לטענת התובע, בשל המו"מ הזה, אין להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות אלה ביום 31.10.05, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. אני דוחה טענה זו של התובע. ראשית, משום שמדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומי התובע, בעוד שבכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי הנתבעת התחייבה לשלם את התמורה עד ליום 1.3.05, ולא במועד מאוחר יותר. שנית, משום שניהול מו"מ אינו יכול, לכשעצמו, להאריך את תקופת ההתיישנות ואינו עוצר את מרוץ תקופת ההתיישנות. השווה: רע"א 9041/03 בטחיש נ' מ"י וכן ת.א. (ת"א) 17567/08 פאר מלי נ' עילית חב' לביטוח בע"מ. יוצא, כי תביעת התובע בקשר לפרי שסיפק מסוג "ראשון", התיישנה. למעלה מן הצורך אציין כי אף לו לא הייתי מגיעה לכלל מסקנה כי התביעה התיישנה, היה מקום לדחותה, מחמת השיהוי הרב שנקט התובע בהגשת התביעה. אף לפי גרסת התובע התביעה הוגשה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות כאשר לתובע אין כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הרב שנקט בהגשת התביעה. מהתכתובות שהציג התובע (ת/1) עולה כי כבר בספטמבר 2006 פנה התובע, באמצעות בא כוחו, אל הנתבעת בדרישה לתשלום וציין כי אם לא תענה דרישתו, ינקוט בהליכים משפטיים. במכתבו של ב"כ התובע מיום 5.11.06 אף צויין כי "תמו התכתובות". בנסיבות האלה, וכאשר התובע השתהה בהגשת התביעה, ולא הגיש אותה אלא לאחר למעלה מ- 5 שנים, ממש על סף התיישנות התביעה (לפי גרסתו), יש ממש בטענת הנתבעת כי נגרם לה בנסיבות האלה נזק ראייתי ממשי כאשר לא יכולה היתה להציג את כל המסמכים הרלבנטיים משום שלא עלה בידה למצוא את כולם היות שהמערכת החשבונאית חודשה בשנת 2008 (עמ' 16 שו' 17-25). לכך יש להוסיף את העובדה שעל פי המסמכים שעלה בידי הנתבעת לאתר נראה כי חשבונו של התובע זוכה בסכום של 11,000 ₪, אך הנתבעת לא יכולה היתה להציג מסמכים מסודרים ומלאים לעניין הזה. בנסיבות העניין, ולנוכח השיהוי הרב שנקט התובע בהגשת התביעה, וכאשר לא ניתן כל הסבר לשיהוי הזה, וכל שכן הסבר מניח את הדעת לשתיקה ששתק התובע, מאז מכתבו האחרון של בא כוחו ועד להגשת התביעה, יש לזקוף את הקושי באיתורם של המסמכים לחובת התובע דווקא, ולא לחובת הנתבעת. זאת, בפרט כשגם התובע לא הציג מסמכים מלאים בנוגע להתקשרות נשוא התביעה. התוצאה היא שהתביעה בגין ההסכם הראשון, נדחית. אשר להסכם השני הנוגע לזן נובה - גם בעניין זה דין התביעה להידחות. התובע, שטוען כי נגרם לו נזק בגלל התנהלות הנתבעת ששיווקה את הפרי שלו בסכומים נמוכים מהסכומים שניתן היה לקבל עבור הפרי, לא הביא גם כאן כל ראיה שהיא לתמוך בטענותיו והן נותרו בגדר טענות בעלמא. אף שהתובע טוען כי קיבל ממשווק אחר, חברת "מהדרין", סכומים גבוהים יותר עבור פרי דומה, לא הציג התובע כל ראיה שהיא לעניין הזה. בסופו של דבר נאלץ גם התובע להודות כי ללא ראיה ממשית לסכומים שקיבל מחב' מהדרין, אין מנוס מלדחות את התביעה (עמ' 12 שו' 16-24). במיוחד הדבר נכון, כשהתובע מודה כי ככל הנראה יש בידו חשבונות אך כלל לא ניסה, עובר להגשת התביעה לאתר את חשבונות חב' מהדרין, על מנת להוכיח באמצעותם את הסכומים שלטענתו קיבל מחברה זו. לא נותר אלא לקבוע שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו, בדבר ההפרשים בין הסכומים שקיבל מחב' מהדרין לסכומים שקיבל מהנתבעת. די בכך כדי לדחות את התביעה בעניין הזה. זאת, אף מבלי שאצטרך להכריע בשאלה אם לנוכח ההפרשים האלה, ככל שהם קיימים, קמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת, כפי שפורט בכתב התביעה מטעמו. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה על כל חלקיה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום כולל של 7,250 ₪. חוזההסכם קונסיגנציהסחורה