##דוגמא לבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות:## ##סוג ההליך: ##בקשת רשות ערעור ##הערכאה עליה מערערים:## בית המשפט המחוזי בירושלים ##מספר התיק שבו ניתנה ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## ת"ק _______ ##תאריך מתן ההחלטה שעליה מוגש הערעור:## 10.03.2013 ##המועד שבו הומצאה ההחלטה נשוא הערעור: ## [תאריך] ##המותב המוסמך לדון בערעור:## בית המשפט המחוזי ##סכום אגרת בית המשפט: ## [___ ש"ח] ##סכום הערובה:## [___ ש"ח] ##האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין בקשר לאותה מסכת עובדתית: ##לא ##המועד האחרון להגשת הערעור: ## [תאריך] ##א. הסעד שניתן או שהתבקש ולא ניתן בהחלטה שעליה מבקשים רשות לערער. ## 1. בית המשפט קמא קיבל בחלקו את תביעת המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך 2,500 ש"ח, בתוספת אגרת בית המשפט. המבקשת מבקשת לבטל את פסק הדין ולדחות את תביעת המשיב במלואה. ##ב. עיקרי ההחלטה שעליה מבוקש לערער. ## 2. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת, מנהלת בית קפה של רשת "______" ב_________, ירושלים, בטענה לאפליה על רקע נכותו ופגיעה בשמו הטוב, לאחר שמנהל המבקשת דרש ממנו שלא להיכנס עוד לבית הקפה. המשיב תבע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק שוויון זכויות") ולפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. 3. המבקשת טענה בכתב הגנתה כי המשיב נהג להטריד עובדות ולקוחות, להתגפף בפומבי עם נערות שנחזו לקטינות, לנעוץ מבטים באזורים מוצנעים בגופן של עובדות ולשהות זמן רב בשירותים באופן מעורר חשד. המבקשת הדגישה כי מניעת כניסתו של המשיב נבעה מהתנהגותו המטרידה ולא מנכותו הנטענת. 4. בית המשפט קמא קיבל חלקית את התביעה וחייב את המבקשת בפיצוי בסך 2,500 ש"ח. בית המשפט קבע כי המשיב הוא "אדם בעל מוגבלות" וכי בית הקפה הוא "מקום ציבורי". בית המשפט קבע כי המבקשת הודתה במוגבלות המשיב ובמניעת כניסתו, ולכן עבר אליה נטל ההוכחה לסתור את חזקת ההפליה, נטל שלטעמו לא עמדה בו. בית המשפט דחה את התביעה בעילת לשון הרע. 5. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי בית משפט קמא שגה בקביעתו שהמבקשת הודתה במוגבלות המשיב, וכי לא קמה חזקת הפליה. עוד נקבע כי גם אם הייתה קמה חזקה כזו, הרי שהיא נסתרה על ידי העובדות שהוצגו, לפיהן המשיב היה לקוח קבוע וכי מניעת כניסתו נבעה מהתנהגותו המטרידה ולא ממוגבלותו. לפיכך, בוטל פסק הדין של בית משפט קמא ותביעת המשיב נדחתה. ##ג. ואלו נימוקי הבקשה. ## ##טעות בהעברת נטל ההוכחה ## 6. מסקנתו של בית המשפט קמא שגויה ונסמכת על יישום שגוי של ההלכה בעניין נטל ההוכחה, שכן קבע כי המבקשת הודתה במוגבלותו של המשיב, בניגוד מוחלט לכתב ההגנה שהוגש על ידה, בו הכחישה מפורשות את טענת המוגבלות מחוסר ידיעה. 7. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המבקשת הודתה במוגבלותו של המשיב, שכן הודאה כזו לא ניתנה מעולם, לא בכתב ההגנה ולא במהלך הדיון, והדבר מהווה טעות עובדתית חמורה המשליכה באופן ישיר על קביעת נטל ההוכחה. 8. טעה בית המשפט קמא בהעברת נטל ההוכחה למבקשת, שכן חזקת ההפליה לפי סעיף 6 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"), אינה קמה כאשר המבקשת מכחישה את המוגבלות ואין כל ראיה לכך שהייתה מודעת לה. 9. שגה בית המשפט קמא כאשר לא ציין על איזו חלופה מחלופות סעיף 6 לחוק איסור הפליה נשענת מסקנתו בדבר חזקת הפליה, ובכך לא נימק כראוי את החלטתו להעביר את נטל ההוכחה למבקשת. 10. העברת נטל ההוכחה למבקשת, מבלי שהוכח קשר סיבתי בין המוגבלות הנטענת לבין מניעת הכניסה, מהווה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור, שכן היא מטילה על המבקשת נטל בלתי סביר להוכיח יסוד שלילי. ##התעלמות מהכחשת המוגבלות ## 11. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המבקשת הודתה במוגבלותו של המשיב, בעוד שבכתב ההגנה (סעיפים 18 ו-21) הכחישה המבקשת מפורשות את טענת המוגבלות מחוסר ידיעה, וקביעה זו מהווה סילוף של העובדות. 12. טעותו של בית המשפט קמא בהתעלמות מהכחשת המבקשת את מוגבלותו של המשיב, הובילה לקביעה שגויה בדבר מודעותה למוגבלות, שהיא תנאי הכרחי להקמת חזקת הפליה. 13. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל מספק להכחשת המבקשת את מוגבלותו של המשיב, ובכך התעלם מטענה מהותית שהייתה יכולה לשנות את פני הדיון ואת מסקנותיו המשפטיות. 14. התעלמות בית המשפט קמא מהכחשת המבקשת את מוגבלותו של המשיב, יצרה עיוות דין בכך שהטילה על המבקשת נטל הוכחה כבד, מבלי שהתקיימו התנאים הבסיסיים להעברתו. 15. שגה בית המשפט קמא כאשר לא בחן לעומק את טענת המבקשת כי נכותו של המשיב, ככל שקיימת, אינה רלוונטית לתביעה, ובכך התעלם מליבת טענות ההגנה. ##טעות בבחינת הקשר הסיבתי ## 16. שגה בית המשפט קמא עת הניח קיומו של קשר סיבתי בין מוגבלותו הנטענת של המשיב לבין בקשת המבקשת שלא ייכנס בשעריה, מבלי שהוכח קשר כזה באופן פוזיטיבי. 17. טעה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל מספק לעובדה שהמשיב היה "לקוח קבוע" של בית הקפה במשך תקופה ארוכה, מה שמעיד כי מוגבלותו, ככל שהייתה קיימת, לא מנעה את כניסתו בעבר. 18. שגה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס כראוי לטענות המבקשת בדבר התנהגותו המטרידה של המשיב כלפי עובדות ולקוחות, שהיוו את הסיבה האמיתית למניעת כניסתו, ולא מוגבלותו. 19. בית המשפט קמא שגה בכך שלא בחן באופן מעמיק את הטענה כי מניעת הכניסה נבעה מהפרת הבטחותיו של המשיב להתנהג בדרך נורמטיבית, ולא מכל סיבה אחרת הקשורה למוגבלותו. 20. שגה בית המשפט קמא כאשר לא פסל אפשרויות חלופיות סבירות ובלתי נמנעות מכוח ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, לפיהן מניעת הכניסה נבעה מהתנהגות בלתי הולמת ולא מאפליה על רקע מוגבלות. ##התעלמות מהתנהגות המשיב ## 21. שגה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל מספק לטענות המבקשת בדבר התנהגותו המטרידה של המשיב, לרבות התגפפות בפומבי, נעילת מבטים באזורים מוצנעים ופניות בעלות רמז מיני לעובדות. 22. טעה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס כראוי לטענה כי המשיב נהג להסתגר בשירותי בית הקפה לפרקי זמן ארוכים, התנהגות שהעלתה חשש למעשים בלתי חוקיים או בלתי מקובלים. 23. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן דעתו לאישור המשיב עצמו בדיון כי הגיע לסיכום עם המבקשת שלא יעשה שימוש ממושך בחדר השירותים ו"שאני לא אטריד בנות", מה שמעיד על מודעותו להתנהגותו הבעייתית. 24. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי "לא כל התנהגות חריגה של אדם שאינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות באותו בית עסק, יש בה כדי להקנות לנתבעת זכות הפליה", ובכך התעלם מהצורך של בעל עסק לשמור על סביבה בטוחה ונעימה ללקוחותיו ועובדיו. 25. התעלמות בית המשפט קמא מהתנהגותו הבעייתית של המשיב, יצרה מצב אבסורדי בו בעל עסק אינו יכול להגן על עובדיו ולקוחותיו מפני הטרדות, מחשש לתביעת אפליה. ##טעות בהערכת הראיות ## 26. שגה בית המשפט קמא שעה שלא נתן משקל לראיות שהובאו על ידי המבקשת בדבר התנהגותו המטרידה של המשיב, ובכך התעלם ממסכת עובדתית שלמה שהייתה רלוונטית להכרעה. 27. טעה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה, רק משום שלא הביאה לעדות את עובדיה ולא הגישה את הקלטת בה נראה המשיב שוהה בשירותים, מבלי לבחון את מכלול הראיות והנסיבות. 28. בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן דעתו לעובדה כי טענות המבקשת בדבר הטרדות הועלו כלפי המשיב מזה זמן, וכי התקיים בעניין זה שיג ושיח בין הצדדים, מה שמעיד על אמינות הטענות. 29. שגה בית המשפט קמא כאשר לא בחן את טענת המבקשת כי המשיב עושה בנכותו, ככל שקיימת, שימוש ציני על מנת לאפשר לו לנהוג ככל שיחפוץ ול"חסנו" מפני תגובה להתנהגותו המטרידה. 30. טעה בית המשפט קמא בהערכת משקל הראיות כאשר התעלם מההקשר הרחב של האירועים, לרבות אירוע אונס אכזרי שהתרחש בשירותי בית הקפה בשנת 2011, אשר מחייב את מנהל המבקשת לנקוט משנה זהירות. ##היעדר הוכחת מוגבלות מספקת ## 31. שגה בית המשפט קמא כאשר קיבל את טענת המשיב כי הוא "אדם בעל מוגבלות" על יסוד תיעוד חלקי ובלתי מספק (אישור על קבלת קצבת נכות) ועדותו בלבד, מבלי לדרוש ראיות נוספות ומהימנות. 32. טעה בית המשפט קמא כאשר לא דרש מהמשיב להביא כל ראיה שהיא בהתייחס לטיב נכותו או לטיב מגבלותיו, ובכך לא הוכיח המשיב את טענתו בדבר הקשר בין שהייתו הממושכת בשירותים למוגבלותו. 33. בית המשפט קמא שגה בכך שהסתפק בתיעוד חלקי ובלתי מספק להוכחת מוגבלות, ובכך לא עמד על דרישות החוק להוכחת יסוד מהותי בתביעת אפליה. 34. שגה בית המשפט קמא כאשר לא מינה מומחה רפואי או פסיכיאטרי לבדיקת המשיב, שכן המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתו היו חלקיים ולא סיפקו תמונה מלאה על מצבו. 35. היעדר הוכחת מוגבלות מספקת, ובפרט היעדר קשר מוכח בין המוגבלות להתנהגות, מערער את הבסיס לתביעת האפליה ומצדיק את דחייתה. ##טעות בפרשנות חוק שוויון זכויות וחוק איסור הפליה ## 36. שגה בית המשפט קמא באופן הפעלתו את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שכן החוק אינו מקנה לאדם עם מוגבלות חסינות מפני תגובה להתנהגות מטרידה או בלתי הולמת. 37. טעה בית המשפט קמא בפרשנותו את חוק איסור הפליה, כאשר קבע כי "לא כל התנהגות חריגה של אדם שאינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות באותו בית עסק, יש בה כדי להקנות לנתבעת זכות הפליה", ובכך רוקן מתוכן את זכותו של בעל עסק להגן על עצמו ועל לקוחותיו. 38. בית המשפט קמא שגה ביישום החוק כאשר לא איזן כראוי בין זכותו של אדם עם מוגבלות לשוויון לבין זכותו של בעל עסק לנהל את עסקו באופן סביר ובטוח. 39. שגה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס להבחנה בין אפליה על רקע מוגבלות לבין מניעת שירות על רקע התנהגות בלתי הולמת, ובכך יישם את החוק באופן שגוי. 40. טעותו של בית המשפט קמא בפרשנות החוקים הרלוונטיים יצרה תקדים מסוכן, לפיו אנשים עם מוגבלות יכולים לנהוג באופן בלתי הולם במקומות ציבוריים מבלי שניתן יהיה למנוע מהם שירות. ##התעלמות מההלכה הפסוקה בעניין נטל ההוכחה ## 41. מסקנתו של בית המשפט קמא שגויה ונסמכת על יישום שגוי של ההלכה בעניין נטל ההוכחה, שכן לא קמה חזקת הפליה כאשר המבקשת הכחישה את המוגבלות ולא הוכחה מודעותה אליה. 42. שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהפסיקה הקובעת את הפרמטרים לצורך הקמת חזקת הפליה, ובפרט הדרישה למודעות למוגבלות ולקשר סיבתי בין המוגבלות למניעת השירות. 43. טעה בית המשפט קמא כאשר לא יישם את העקרונות שהתווה בית המשפט העליון בעניין נטל ההוכחה בתביעות אפליה, ובכך סטה מההלכה הפסוקה. 44. בית המשפט קמא שגה בכך שהטיל על המבקשת נטל הוכחה כבד לסתור חזקה שלא קמה מלכתחילה, ובכך פעל בניגוד לעקרונות יסוד בדיני ראיות. 45. התעלמות בית המשפט קמא מההלכה הפסוקה בעניין נטל ההוכחה בתביעות אפליה, יצרה עיוות דין מהותי המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. ##פגיעה בזכותו של בעל עסק לנהל את עסקו ## 46. שגה בית המשפט קמא כאשר פגע בזכותה של המבקשת לנהל את בית הקפה שלה באופן סביר ובטוח, תוך הגנה על עובדיה ולקוחותיה מפני הטרדות והתנהגות בלתי הולמת. 47. טעה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל מספק לחובתו של מנהל המבקשת למנוע מלקוחות מלפגוע פגיעות מיניות או אחרות בעובדים או בלקוחות אחרים, במיוחד לאור אירועים קודמים. 48. בית המשפט קמא שגה בכך שהטיל על המבקשת חובה לקבל כל אדם המבקש להיכנס בשעריה מבלי להפלותו, גם כאשר התנהגותו חורגת באופן קיצוני מהנורמות המקובלות ומסכנת את הסביבה. 49. שגה בית המשפט קמא כאשר לא איזן כראוי בין זכותו של המשיב לשוויון לבין זכותה של המבקשת לביטחון ולניהול תקין של עסקה, ובכך פגע בזכויותיה הקנייניות והניהוליות. 50. פסק דינו של בית המשפט קמא יוצר תקדים מסוכן, לפיו בעלי עסקים יהיו חשופים לתביעות אפליה גם כאשר הם פועלים בתום לב ובאופן סביר כדי להגן על עסקם ועל ציבור הלקוחות. נוכח כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה. ##פסק דין## 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשם ניר נחשון), מיום 10.03.2013, בו נתקבלה בחלקה תביעת המשיב, והמבקשת חויבה לשלם למשיב פיצוי בסך 2,500 ש"ח, בתוספת אגרת בית-המשפט (ת"ק 7585-08-12). 2. המבקשת מנהלת בית קפה של רשת "ארומה" ברח' הלל 18 בירושלים (להלן - בית הקפה). המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בה טען כי הוא לקוח קבוע של בית הקפה. עוד טען כי ביום 29.5.11, עת נכנס לבית הקפה כהרגלו, דרש ממנו מנהל המבקשת, לאחר שביקש לשוחח עמו בחוץ, שלא להיכנס עוד לבית הקפה, זאת "בעצבים ובתנועות גוף מאיימות". מנהל המבקשת אף הורה לעובדיו להימנע מלשרתו. בכך, נטען, הפלתה המבקשת את המשיב על רקע נכותו ופגעה בשמו הטוב. המשיב תבע בכתב תביעתו לבטל את מניעת כניסתו לבית הקפה, ולהורות על פיצויו, ללא הוכחת נזק, לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן - חוק שוויון זכויות), ולפי חוק איסור לשון הרע, בסך 15,000 ש"ח. להוכחת מוגבלותו צירף המשיב לתביעתו אישור מן הביטוח הלאומי על קביעת דרגת אי כושר של 100% לתקופה של שנתיים ועל תשלום קיצבת נכות. 3. המבקשת הגישה כתב הגנה בו טענה, כי המשיב נהג לפקוד את בית הקפה ולשהות בו כמעט מידי יום במשך שעות רבות. פעמים רבות היה נפגש בבית הקפה עם נערות שנחזו להיות קטינות ולהתגפף עמן בפומבי באופן החורג מן המקובל. עוד נהג לנעוץ מבטים באזורים מוצנעים בגופן של עובדות המקום ופנה אליהן, לא אחת, בשאלות שיש בהן יותר מרמז מיני. עובדת אחת אף הלינה כי המשיב עקב אחריה בשעות הלילה לביתה. בהקשר זה צוין עוד (והדבר אושר ע"י המשיב) כי המשיב אף נעצר בחשד להטרדה מינית. עוד נטען, כי המשיב נהג להסתגר בשירותי בית הקפה, לפרקי זמן ארוכים, דבר אשר העלה את החשש שמא מנצל המשיב את הפרטיות שבתא השירותים לצורך ביצוע מעשים שאינם חוקיים או אינם מקובלים בבית הקפה. עובדי המקום, אשר ניסו לשמור עם המשיב על יחסים נעימים, העירו בנימוס למשיב על התנהגות זו, אולם המשיב לא חדל מהתנהגויותיו המטרידות. באשר לאירוע שאירע ביום 29.5.11 אישרה המבקשת כי המשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה, אך זאת בשיחה שנערכה בפרטיות, מחוץ לבית הקפה, ומבלי להעליב את המשיב. הדבר נעשה על רקע הטרדותיו את עובדות המקום ולקוחותיו, ורק לאחר שהמשיב הפר, פעם אחר פעם, את הבטחותיו להתנהג בדרך נורמטיבית התואמת התנהגות לקוח בבית קפה. המבקשת הדגישה כי נכותו של המשיב, ככל שקיימת, איננה רלוונטית לתביעה. גם אם אכן המשיב נכה, טענה שהוכחשה מחוסר ידיעה, לא נכות זו היא הסיבה לכך שהמשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה. נטען גם שהמשיב עושה בנכותו, ככל שקיימת, שימוש ציני על מנת לאפשר לו לנהוג ככל שיחפוץ ול"חסנו" מפני תגובה להתנהגותו המטרידה. 4. בפסק הדין שניתן נתקבלה חלקית תביעתו של המשיב, והמבקשת חויבה לשלם לו פיצוי בסך 2,500 ש"ח. בית משפט קמא בחן תחילה את טענת המשיב להפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ולאחר מכן את טענותיו להוצאת לשון הרע. לענין מוגבלותו של המשיב ציין בית המשפט כי המשיב הציג תיעוד חלקי ובלתי מספק בענין זה, אולם כי התרשם, הן מן התיעוד והן מעדותו לפניו, שהמשיב הוא אכן "אדם בעל מוגבלות" כהגדרתו בחוק שוויון זכויות ("אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים"). בית המשפט הוסיף וציין כי בית הקפה הוא "מקום ציבורי" לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן - חוק איסור הפליה), וכי קיים איסור שבחוק לסרב ליתן שירות ציבורי לאדם עם מוגבלות מחמת מוגבלותו. בהמשך לכך נפנה בית המשפט לבחון האם קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין דרישת המבקשת כי המשיב לא יכנס לבית הקפה לבין מוגבלותו, או שמא הדבר קשור להתנהגותו הטרדנית כלפי עובדות ולקוחות המבקשת (כטענת המבקשת). בית משפט קמא קבע כי "שעה שהנתבעת הודתה בכך שהתובע מוגבל ובכך שמנעה את כניסתו מאידך, הרי שניתן לראות את טענותיה כטענת 'הודאה והדחה'... ומכאן שנטל ההוכחה עובר אל עבר הנתבעת". עוד קבע כי גם ס' 6 לחוק איסור הפליה קובע חזקת הפליה מקום שהתובע הוכיח שמקום ציבורי מנע ממנו שירות. בית המשפט קבע כי המבקשת, אשר לא הביאה לעדות את עובדיה ולא הגישה את הקלטת בה נראה המשיב שוהה בשירותים למשך זמן רב, לא עמדה בנטל המוטל עליה. בית המשפט הוסיף וציין כי יש לחייב המבקשת לקבל כל אדם המבקש להיכנס בשעריה מבלי להפלותו, "ולא כל התנהגות חריגה של אדם שאינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות באותו בית עסק, יש בה כדי להקנות לנתבעת זכות הפליה". יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אף המשיב תרם תרומה מסוימת להדרתו. באשר לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קבע בית המשפט כי לא מצא כי היתה בהתנהגות מנהל המבקשת משום הוצאת לשון הרע, וכי הדברים שנאמרו על ידו לעובדיו נאמרו במסגרת מילוי תפקידו. 5. בבקשתה לרשות ערעור טוענת המבקשת, כי טעה בית-המשפט קמא עת הניח קיומו של קשר סיבתי בין מוגבלותו הנטענת של המשיב לבין בקשת המבקשת שלא ייכנס בשעריה. עוד היא טוענת כי לא היה מקום להעברת נטל ההוכחה לכתפי המבקשת שכן מוגבלותו של המשיב, שלא הוכחה כנדרש, הוכחשה ע"י המבקשת באופן מפורש. המבקשת מוסיפה ומציינת כי בסניף בית הקפה אליו מתייחסת התביעה התרחש בשנת 2011 אונס אכזרי של קטינה בשירותי בית הקפה, וכי מנהל המבקשת מחויב למנוע מלקוחות מלפגוע פגיעות מיניות או אחרות בעובדים או בלקוחות אחרים. יצוין כי המבקשת הוסיפה וטענה בבקשתה כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את שהתרחש בעת הדיון בבית-המשפט קמא, אולם משלא נתבקש תיקון הפרוטוקול אין מקום להידרש לטענות אלה. 6. בתגובתו לבקשה, חזר המשיב וטען כי הגיש לבית המשפט מסמך המעיד על נכותו ועל הקצבה אותה הוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי. כן חזר על טענותיו כמפורט בכתב תביעתו ועל קביעות פסק הדין. 7. לאחר שעיינתי בבקשה, ובחנתי את תיק בית-המשפט קמא החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. 8. תביעת המשיב התבססה על שתי עילות. האחת, טענה להפליה במתן שירות ציבורי מחמת מוגבלותו, לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. והשניה, טענה להוצאת לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע. בית משפט קמא דחה את התביעה בגין עילת לשון הרע וקיבל את התביעה בגין עילת ההפליה. לענין עילת ההפליה, קיבל בית המשפט את טענתו של המשיב כי הוא "אדם בעל מוגבלות". זאת על יסוד אישור על קבלת קצבת נכות ועדותו של המשיב לפניו. באשר לטענה להפלייתו ע"י המבקשת, ביסס בית המשפט את מסקנתו על הודאת המבקשת כי המשיב מוגבל (ומכאן מודעותה למוגבלותו) ועל הודאתה כי אסרה כניסתו של המשיב לבית הקפה, שילוב טענות המקים, לשיטתו, "חזקת הפליה" שלא נסתרה. מסקנה זו מעלה קשיים. ראשית, בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, לא באה כל הודאה מצד המבקשת במוגבלותו של המשיב (ור' גם ס' 18 ו-21 לכתב ההגנה). שנית, בית משפט קמא לא ציין על איזו חלופה מחלופות ס' 6 לחוק איסור הפליה נשענת מסקנתו, ונראה, לכאורה, שלא קמו התנאים להקמתה של "חזקת הפליה" לפי הוראה זו (והשווה: בר"ע (י-ם) ג.י.א.ת. ניהול והשקעות בע"מ נ' מור, ניתן ביום 25.9.08). ואולם, גם אם נניח שהמבקשת היתה מודעת ל"מוגבלות" המשיב כהגדרתה בחוק שוויון זכויות, ואפילו נניח כי קמה "חזקת הפליה", סבורני כי יש די בחומר הראיות שהובא לפני בית המשפט, ואשר לא היה עליו חולק, כדי לסתור חזקה זו. ראשית, לא היה חולק כי לא היתה זו כניסתו הראשונה של המשיב לבית הקפה. המשיב, על פי טענתו שלו, היה "לקוח קבוע" של המבקשת (ר' מכתבו למבקשת שצורף לכתב התביעה) ונהג להגיע לבית הקפה "במשך תקופה ארוכה ולעיתים תכופות" (ס' 2 לכתב התביעה). מכך נלמד, כי חרף מוגבלותו של המשיב, לא מנעה המבקשת כניסתו לבית הקפה לעיתים תכופות ולאורך תקופה ממושכת. שנית, לא היה חולק בין הצדדים כי המשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה על רקע טענות המבקשת כי המשיב מטריד עובדות ולקוחות, ושוהה שהייה ארוכה באופן בלתי מקובל (שעות) בחדר השירותים. אף לא היה חולק כי טענות אלה הועלו כלפי המשיב מזה זמן, וכי התקיים בענין זה שיג ושיח בין הצדדים. בדיון שנתקיים בבית משפט קמא אף אישר המשיב כי הגיע עם המבקשת לסיכום כי לא יעשה שימוש ממושך בחדר השירותים "ושאני לא אטריד בנות" (בע' 1 לפרוטוקול). עובדות אלה, שאינן במחלוקת, מעלות כי המשיב התבקש שלא להיכנס לבית הקפה, לא בשל מוגבלותו, שהרי היה לקוח "קבוע" בבית הקפה, אלא בשל הטענות האמורות. די בעובדות אלה כדי לסתור את חזקת ההפליה וכדי לקבוע כי לא הוכח כי כניסתו של המשיב לבית הקפה נמנעה על רקע מוגבלותו. 9. יודגש כי המשיב עיגן תביעתו לפיצויים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ועל טענתו כי נמנעה כניסתו לבית הקפה בשל מוגבלותו. מן העובדות שפורטו עולה , כאמור, כי לא כך הדבר, וכי כניסתו לבית הקפה נמנעה בשל טענות אחרות שהופנו אליו שאינן קשורות למוגבלותו, ואשר אין מקום להידרש להן במסגרת תביעה זו. די בכך כדי לדחות את תביעתו. יצוין עוד, כי המשיב ניסה לקשור את שהייתו הממושכת בחדר השירותים למוגבלותו, אולם מעבר לאישור על תשלום קצבת נכות לתקופה מסוימת, לא הביא המשיב כל ראיה שהיא בהתייחס לטיב נכותו או לטיב מגבלותיו, ולא הוכיח טענה זו. 10. הערעור מתקבל, אפוא. פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ותביעת המשיב תידחה. ככל שהפיצוי שולם, ישיב המשיב למבקשת את הסכום ששולם לו. לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. בית קפהערעוררשות ערעור (בזכות או ברשות)הפליה / אפליה