הגדרת החזקה הממעטת

הגדרת החזקה הממעטת כפי המציינת בסיפא סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- "...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". על תחולת החזקה הממעטת עמד בית המשפט העליון פעמים רבות, כך למשל ברע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח נ' דניאל עסאם (פורסם ב"נבו") (להלן: "מקרה עסאם") בדברי המשנה לנשיאה א. ריבלין (כתוארו אז): " 2. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע "תאונת דרכים" - מהי. בסיפא נקבע, כי "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". חזקה ממעטת זו באה להחריג את ה"תאונה המכוונת" מן ההגדרה של "תאונת דרכים". תכליתה של החזקה הממעטת היא "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938 (2001)). הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אולם כפי שכבר נפסק, ביישומו של רף-הוכחה זה יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877 (2002)). בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת...". בבש"א (ירושלים) 992/03 - אבראהים מורתג'א נ' קרנית - הקרן , תק-מח 2003(1), 4966. דובר על אדם שנפגע על ידי רכב כאשר הנהגת שנהגה בו הסיטה את רכבה לקבוצת פלסטינים בקרבת מחסום "ארז", בשטח ישראל ופגעה בו. כתוצאה מכך נפגע האיש באורח אנוש ואושפז בבית החולים. נגד הנהגת הוגש כתב אישום בגין ניסיון רצח. באותו מקרה קבע השופט ע. חבש כי מדובר בתאונת דרכים על אף שהוגש כתב אישום פלילי כנגד הנהגת, והוסיף בפסק דינו וקבע- "...השופט א. ריבלין בספרו "תאונות הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 243, מתייחס ל"כוונה" ואומר כי זו כוונה במובן הצר של המילה : "הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות...". קרי, דרושה הוכחה וקביעה עובדתית שאכן הייתה כאן כוונה. כל אשר יש בפנינו איננו עולה על קיומו של חשד בלבד, שהמבקש נפגע במתכוון, ואין די בכך. שנית, גם אם נניח שקיימת הוכחה לכוונה האמורה, הוצאת האירוע דנן מהגדרת תאונת דרכים, כאשר מדובר בנפגע תמים ולא באדם שגרם לתאונה במתכוון, עומדת בניגוד לרוחו של החוק ולמטרות להן נועד ולשמן נחקק. לא אחת נקבע כי חוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי, כפי שהדברים נאמרו בדברי הכנסת (דברי הכנסת, כרך 68, עמ' 4000), והפעלת החריג על נפגע תמים יש בה כדי לכרסם במהותו של החוק". פס"ד מנחה נוסף לעניין רכיב הכוונה ע"א (מח-ב"ש) קרנית נ' קטני כפי המצורף לסיכומי הנתבעות, שם דובר בנסיבות הבאות כפי המצוין בפס"ד: "נסיבות המקרה היו כך שבעל הרכב הוא המשיב הבחין במאן דהוא אשר התכוון לגנוב את רכבו. אותו אדם הוא נתבע מס' 1 ...המשיב אץ לרכבו ותפס בדלת הרכב כאשר מבקש הוא בכך למנוע מהגנב לגנוב את הרכב". כאמור באותו מקרה בעל הרכב פתח את הדלת ואחז בה כאשר הגנב דחף את הדלת ונמלט וכתוצאה מכך נחבל בעל הרכב ונגרמו לו נזקי גוף. (להלן: "מקרה קטני"). במקרה קטני כאמור, הובהר לבית המשפט בעדותו של הגנב כי לא התכוון כלל לפגוע בבעל הרכב, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והייתה קביעה פלילית, (שאותה אימצו על פי סעיף 42 א' לפקודת הראיות) לעניין כוונתו של הגנב, , מדובר במעשה מכוון לגרימת נזק, אשר מוציא את האירוע מגדר סעיף 1 לחוק הפיצויים כחריג.