כלל אחידות הענישה

"עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות (ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989)). אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחיד לנאשם בתיק אחר רק בשם עיקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כלל אחידות הענישה: השופט צ' זילברטל: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 4048/09, השופט גורפינקל), על פי הודאתו ובהתאם לכתב אישום מתוקן, בשלוש עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; ארבע עבירות של החזקה ונשיאת נשק; וכן בעבירות של שידול לתקיפה הגורמת לחבלה של ממש; תקיפה בנסיבות מחמירות וגניבת רכב. בגזר הדין (מיום 4.11.2009) נגזר על המערער, בין היתר, עונש של 8 שנות מאסר בפועל. הערעור שלפנינו הופנה כלפי חומרת העונש. כעולה מכתב האישום המתוקן, המערער, בתמורה לתשלום, תיווך וסייע לגורמים שהיו מעוניינים לפגוע באנשים על רקע סכסוכים כספיים ולהטיל עליהם פחד. על-פי האישום הראשון, המערער התקשר עם אחד, בן כהן (להלן: כהן), שביקש לפגע בסניף של סוכנות רכב. לשם כך גייס המערער את אלבז (הנאשם 1 בכתב האישום) ואדם נוסף בשם בוכניק, אשר השליך לעבר הסוכנות רימונים שנמסרו לו על-ידי המערער. במקרה הראשון, הושלך (בשעות הערב) רימון רסס מבעד לשמשת הסוכנות, אך בשל תקלה הרימון לא התפוצץ. במקרה השני, הושלך רימון הלם למבואת הסוכנות, בעת שנכחו בה אנשים. על-פי האישום השני, המערער תיווך בין אדם בשם נאור יהב (להלן: יהב) לבין בוכניק ואלבז, כדי שאלה יפגעו באדם עמו מצוי יהב בסכסוך (להלן: הריס). ביום 14.9.2008 השליך בוכניק רימון, שנמסר לו על-ידי המערער, בסמוך לביתו של הריס. ביום 2.12.2008 השליך בוכניק רימון, שאף הוא נמסר לו על-ידי המערער, לתוך בית, שסבר בטעות כי הוא ביתו של הריס, זאת בעת ששהו בו בני הבית. בעקבות הפיצוץ, נגרם נזק לרכוש. על-פי האישום השלישי, המערער שידל את בוכניק לתקוף אדם (להלן: המתלונן). ביום 13.11.2008 בעת שארב למתלונן, הבחין בוכניק בבת זוגו והתיז גז מדמיע בעיניה. ביום 21.1.2009, שב בוכניק למקום, וכשהמתלונן הגיע ברכבו, החל בוכניק לחבוט ברכב במוט ברזל. נסיונותיו לפתוח את דלת הרכב לא צלחו. על-פי האישום הרביעי, ביום 8.2.2009, המערער ואדם נוסף תקפו אחד בשם יצחק דניאל. על פי האישום החמישי, קשר המערער עם בוכניק ואחרים לגנוב קטנוע. גזר הדין קמא בית המשפט עמד על חומרת העבירות בהן הורשע המערער, בהדגישו את החומרה היתרה הנלווית לשני האישומים הראשונים, שכן בסיועו של המערער, ועל פי הוראותיו, נזרקו, במספר הזדמנויות, רימונים לעבר קהל אנשים או בקרבתם. נקבע, כי עבירות אלה ראוי שייענו ב"תגובה עונשית הולמת". יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי יש לשקול לקולא את הודאתו של המערער במיוחס לו, שחסכה זמן שיפוטי והצביעה על חרטה מסוימת. לפיכך, גזר בית משפט קמא על המערער 8 שנות מאסר; 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה של החזקת או נשיאת נשק או של גרימה להתפוצצות חומר נפיץ; 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה של אלימות כלפי אדם שתוצאתה חבלה, וכן שידול או נסיון לעשות כן; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה של גניבת רכב. הערעור טענתו המרכזית של המערער, נוגעת למדרג הענישה שהופעל כלפי המעורבים בפרשה. לטענת המערער, בניגוד להוראות החוק והפסיקה, עונשו חמור יותר מעונשם של "המשדלים", כהן ויהב. כך למשל, מזכיר המערער כי על כהן ויהב, שהזמינו את זריקת הרימונים, הושתו, בהתאמה, שנתיים ושלוש שנות מאסר בלבד, אף שלטענתו, יש לראות בהם כמשדלים העיקריים, וכמי שהרימו תרומה משמעותית לביצוע העבירות (בפרט, כהן שאף סיפק בעצמו רימון במקרה אחד). נטען גם, כי לכהן עבר פלילי מכביד לעומת עברו של המערער, וגם מטעם זה היה מקום להקל בעונשו. מאידך גיסא, נטען, כי עונשו של המערער אינו אמור להיות באותה רמת ענישה כמו העונשים שהוטלו על בוכניק (10 שנות מאסר) ואלבז (8 שנות מאסר), שכן שניים אלה השליכו בפועל את הרימונים ותקפו את המתלוננים, מה גם שבוכניק צירף לא מעט תיקים. לבסוף נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער ולהודאתו במיוחס לו. בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער (עו"ד בר) על עיקר טענותיו בערעור. עו"ד בר הוסיף וטען, כי במסגרת הסדר טיעון בעניינו של יהב ותיקון כתב האישום הוסכם, לעניין הפרשה המתוארת באישום השני, כי בוכניק ואלבז השליכו את הרימון לעבר ביתו של הריס, על דעת עצמם וללא ידיעתו של יהב. לשיטת המערער הדבר מצביע גם על מידת מעורבותו-שלו בפרשה, על אף שהדבר לא נזכר בכתב האישום שבעניינו. עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה בייחסו למערער עבר פלילי מכביד, הכולל תקיפת בת זוג. מנגד, בא כוח המדינה טען, כי ערעוריהם של אלבז ובוכניק נדחו על-ידי בית משפט זה (ע"פ 10169/09 אלבז נ' מדינת ישראל (, 14.9.2011)),  וכך גם יש לנהוג כלפי הערעור דנא. עוד נטען, כי עניינו של המערער נבדל מעניינו של כהן בחומרת המעשים והיקפם. דיון והכרעה אין לחלוק על החומרה היתרה שיש לייחס למעשים בהם הורשע המערער - הן מבחינת הסיכון הטמון בהם, והן מבחינת אופיים והמניעים בבסיסם. נראה, כי רק בנס, ולא בשל תכנון מוקדם, לא נגרמו פגיעות חמורות יותר בנפש בעקבות המעשים המתוארים. חרף טענותיו על חלקו בפרשה, אין לכחד כי למערער היה תפקיד משמעותי בשרשרת האירועים העבריינים שתוארו לעיל, מעין מוציא לפועל של רצונם של עבריינים בתמורה לבצע כסף. משכך, אין לקבל את טענותיו לאפליה בענישה, או כי על עונשו לשקף מדרג של חומרה שבין השידול לבין ביצוע העבירות בפועל. כבר נאמר על-ידי בית משפט זה, כי עקרון אחידות הענישה איננו חזות הכל: "עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות (ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989)). אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחיד לנאשם בתיק אחר רק בשם עיקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (, 28.3.2012)). הדברים יפים גם לענייננו. גם אם יש לשמור על מדרג ענישה מסוים, אין לקבוע את עונשו של המערער באמצעות נוסחה מתמטית המשקפת ממוצע בין עונשם של יתר המעורבים בפרשה, אלא על פי העבירות בהן הורשע וחומרתן. כאמור, בענייננו מדובר במעשים מסוכנים וחמורים, בהם נטל המערער חלק מרכזי. אין להלום את ניסיונו של המערער להמעיט מאחריותו בהיותו רק "מעין חוליה מקשרת" (סעיף 16 לכתב הערעור), שכן, כאמור, המערער היה הכוח המוציא לפועל את רצונם של עבריינים לפתור את סכסוכיהם באמצעות אלימות והשלטת טרור - בין אם גייס שכירי חרב (כפי שכונה בוכניק על-ידי השופט לוי בע"פ 10169/09 הנזכר) וסיפק להם רימונים ובין אם תקף אנשים בעצמו (כמפורט באישום הרביעי). אין מקום להשוות בין עונשו של המערער לעונשיהם של כהן ויהב, שכן על עונשו של המערער לשקף את חומרת המעשים בהם הודה והורשע הוא עצמו תוך התחשבות בנסיבות מקלות, ככל שישנן. העונשים שהוטלו על כהן ועל יהב משקפים מכלול שיקולים, שלא כולם נפרשו בפנינו, לרבות קשיים ראיתיים שהוזכרו על-ידי בא-כוח המדינה. לפיכך גם אין מקום לגזור מצירוף תקופות המאסר שהושתו עליהם (5 שנים בסך הכול) אמת מידה עונשית שתשמש לצורך גזירת עונשו של המערער (כפי שהציע בא-כוחו). בית משפט קמא איזן נכונה בין השיקולים הרלבנטיים לקביעת עונשו של המערער. מחד, נשקלו לחומרה העבירות בהן הורשע, שדי אם נעיין בעונשים הנקובים בצידן כדי ללמוד על החומרה היתרה שייחס להן המחוקק; חלקו של המערער בהגשמת המעשים העבריינים; האינטרס הציבורי שבהרתעת עבריינים מפני שימוש באלימות ונשק כאמצעי לפתרון סכסוכים; ולבסוף יש להזכיר גם את מגמתו הברורה של בית משפט זה להחמיר בעבירות אלימות בכלל, ועבירות נשק בפרט (ראו למשל ע"פ 5955/08 דג'אישה נ' מדינת ישראל (, 23.10.2008) פסקה י"ט; ע"פ 6294/10 אלקיעאן  נ' מדינת ישראל (, 13.2.2011) פסקה 5 וההפניות שם). מאידך גיסא, שקל בית משפט קמא לקולא את הודאת המערער, החרטה המשתמעת ממנה וכן את החסכון בזמן שיפוטי. יוער גם, כי נוכח הקביעה שלמערער היתה מעורבות אקטיבית בשידול ובביצוע העבירות עצמן (לעניין הענישה בעבירות שידול ראו סעיף 34ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977) אכן היה מקום לגזור עליו עונש באותו מדרג ענישה כמו העונשים שהוטלו על בוכניק ואלבז. אם שני אלה היו בגדר "שכירי חרב", המערער הוא "המעסיק" שלהם, "קבלן הביצוע" של מזמיני העבירות. נוכח האמור, לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של המערער ואנו דוחים את הערעור. אחידות הענישהמשפט פליליכללים משפטיים