הרקע העובדתי 1. המבקשת, גב' סיגלית אילוז (להלן - גב' אילוז) ובעלה, מר אליהו אילוז, הוא החייב (להלן - מר אילוז; ביחד - בני הזוג), רשומים כבעליהם של זכויות החכירה בדירה ברחוב שבו 501/14 בירושלים, הידועה כתת חלקה 14 בחלקה 34 בגוש 28053 (להלן - הדירה). שישית מן הזכויות רשומות על שמו של מר אילוז, והיתר, חמש-שישיות, על שמה של גב' אילוז. את זכויות החכירה רכשו בני הזוג ביום 31.12.2001 מאת ה"ה מלכה (להלן - המוכרים). למחרת, ביום 1.1.2002, נרשמה בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום המקרקעין בירושלים הערת אזהרה על זכויות המוכרים לטובת בני הזוג. 2. כחלוף יומיים, ביום 3.1.2002 נחתם בין בני הזוג "הסכם יחסי ממון בין בני זוג" (להלן - ההסכם). בהסכם נקבע כי במסגרת איזון המשאבים ביניהם לא תאוזן הדירה, אלא תהיה בבעלותה של גב' אילוז בלבד. כעבור שלושה ימים נוספים, ביום 6.1.2002, נרשמה הערת אזהרה נוספת על זכויותיהם של המוכרים לטובת בנק טפחות, בגין התחייבות לרישום משכנתא לטובת בני הזוג, כחלק מתהליך מכירת הזכויות בדירה מאת המוכרים לבני הזוג. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 21.2.2002, חתמה גב' אילוז על בקשה לרישום הערת אזהרה בנוגע להסכם. הערה זו נרשמה בפועל בחלוף חודשיים נוספים, ביום 21.4.2002. גם הערה זו, כקודמותיה, נרשמה על זכויותיהם של המוכרים, שכן מר אילוז וגב' אילוז, לא היו רשומים עדיין כבעלי זכות בנכס, אלא רק כמי שנרשמה הערת אזהרה לטובתם. 3. הזכויות בנכס הועברו מן המוכרים אל בני הזוג לאחר חודש נוסף, ביום 29.5.2002. כאמור, שישית מן הזכויות בדירה נרשמו על שמו של מר אילוז, וחמש-שישיות על שמה של גב' אילוז. עם רישום העברת הזכויות, נמחקו גם שלוש הערות האזהרה. זו שעניינה היה בעצם המכירה וזו שעניינה בהתחייבות המוכרים לרשום משכנתא לטובת בנק טפחות, נמחקו מאחר ולא היה בהן עוד צורך לאחר העברת הזכויות ומשכון הנכס, כדבר המובן מאליו. הערת האזהרה השלישית, זו שעניינה בזכויותיה של גב' אילוז על-פי הסכם הממון, לא ידוע על מה ולמה נמחקה. גב' אילוז טוענת כי הדבר לא נעשה אלא מחמת שגגה. המשיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ, טוען כי הערת האזהרה נמחקה בכוונת מכוון, וכי זה היה רצונם של בני הזוג. 4. ביום 16.2.2004 נרשמה הערה על דבר קיומו של עיקול על הדירה, שהוטל על-ידי ההוצאה לפועל בגין תיק איחוד בהוצאה לפועל שנפתח נגד מר אילוז (בתחילה בלשכת ההוצאה לפועל פתח תקוה; לאחר מכן בירושלים, תיק איחוד 4-05-99309-03; להלן - העיקול). המשיבים בהמרצת הפתיחה דנן, הינם הנושים בתיקים הכלולים בתיק האיחוד. בעקבות הטלת העיקול, פנתה גב' אילוז ביום 6.5.2005 אל לשכת רישום המקרקעין בבקשה לחידוש הערת האזהרה בעניין הסכם הממון שבין בני הזוג. בא-כוחה ציין כי העילה לבקשת חידוש הרישום הינה הטלת העיקול: "חידוש רישום ההערה הינו חיוני למרשתי שכן הוטל עיקול על חלקו של בעלה בנכס ובהעדר הערת האזהרה לטובת מרשתי בגין הסכם הממון גובר העיקול על חלקו של הבעל". רשם המקרקעין נעתר לבקשתה, וביום 6.6.2005 נרשמה הערת אזהרה לטובת גב' אילוז על זכויותיו של מר אילוז, היינו שישית מן הנכס, בגין ההסכם, תוך שצויין כי הערה זו הינה על סמך הערת האזהרה אשר נרשמה ביום 21.4.2002. 5. גב' אילוז הגישה המרצת פתיחה זו, והיא מבקשת ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא זכאית להרשם כבעלת מלוא הזכויות בדירה, וכי המשיבים אינם רשאים לעקל ולממש את העיקול על החלק הרשום על-שמו של מר אילוז. כמו כן מבקשת גב' אילוז להורות על ביטול העיקול. המשיבים 5 ו-11, הודיעו לבית המשפט כי לא יתנגדו להסרת העיקול. המשיבים 1 ו-8 הגישו את תשובתם לבקשה. המשיבים 7 ו-10 הודיעו כי הם מצטרפים לתשובתו של המשיב 1. בתשובתו, טען המשיב 1, בנק לאומי לישראל, מספר טענות משפטיות. החייב לא הגיש תשובה להמרצה הפתיחה ולא התייצב לדיון. ב"כ המבקשת וב"כ המשיב 1 סיכמו את טענותיהם המשפטיות ולהלן פסק הדין. טענות הצדדים 6. גב' אילוז טוענת כי על-פי הסכם הממון שנכרת בינה לבין מר אילוז הריהי זכאית להרשם כבעלת הזכויות בחלקו בדירה. לטענתה, הערת האזהרה בגין הסכם הממון, אשר נרשמה לפני רישום העיקול, גוברת עליו, ואין בכוחו של העיקול למנוע את רישום הזכויות על שמה. אמנם בעת שנרשם העיקול לא היתה רשומה ההערה, מפני שנמחקה, אולם המחיקה נעשתה בשוגג, כפי שמסתבר גם מכך שראש ההוצאה לפועל חידש אותה, בסמכו על ההערה שנמחקה. עיקרו של דבר, לשיטתה, זכותה המהותית שלה גוברת על זכותם של בעלי העיקול, כי זכותם הינה זכות משנית בלבד, להבטחת פרעון חיובים אחרים, ולא ניתנה כל תמורה מצדם לרכישת זכותם. 7. המשיב 1 טען כמה וכמה טענות משפטיות לתמיכה בעמדתו כי העיקול גובר על הערת האזהרה. טענתו האחת היא כי עוד בעת שנרשמה הערת האזהרה לראשונה, היינו ביום 21.4.2002, הרישום לא היה כדין, והערת אזהרה זו בטלה. זאת משום שלטובת מר אילוז, שנתן את ההתחייבות שנרשמה, רשומה הייתה הערת אזהרה בלבד, והוא לא היה בעל זכות במקרקעין, כנדרש על-פי סעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. טענתו השניה של המשיב 1 היא כי גם אם נרשמה ההערה לראשונה כדין, הרי שרישום העיקול איננו סותר את תוכנהּ. זאת משום שהסכם יחסי הממון ייכנס לתוקף רק לעת ביצוע הגירושין. עד אז, הזכויות בשישית מן הנכס הינן של מר אילוז, ללא סייג. טענתו השלישית של המשיב הינה כי ההסכם הוא הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן - חוק יחסי ממון), ההסכם לא אושר כנדרש על-פי סעיף 2 לחוק זה, ועל כן איננו תקף. כיוון שכך, ברי כי העיקול איננו סותר את הערת האזהרה, שכן הוא נרשם בטרם ניתן תוקף להסכם. טענתו הרביעית של המשיב 1 הינה כי הסכם הממון הוא פיקטיבי, וכי נכתב רק לצורך הגנה על נכסיו של מר אילוז מפני מימושם. עוד טוען המשיב 1 כי שגה ראש ההוצאה לפועל בחדשו את הערת האזהרה כפי שנרשמה לראשונה, שכן מחיקתה לא היתה מעשה שגגה אלא מעשה שנעשה בכוונת מכוון. נדון בטענות אלה, אם כי לא כסדרן. מועד חלות ההתחייבות שבהסכם הממון 8. הסכם הממון קובע כזאת: "2. תחולת החוק הצדדים מצהירים ומסכימים כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן "החוק") יחול על היחסים שביניהם, בכפוף לשינויים שהוסכמו בהסכם זה. 3. מועדי הזכות לאיזון משאבים הצדדים מצהירים ומסכימים כי הזכות לאיזון משאבים ולמימוש זכות איזון המשאבים מכח החוק, תוקנה לכל אחד מהצדדים בהתקיים אחד מן המקרים הבאים: 3.1 במקרים הקבועים בחוק. 3.2 בתום 180 יום מיום שהגיש אחד הצדדים תביעה לגירושין ו/או להתרת הנישואין (להלן "תביעת גירושין") נגד משנהו לבית הדין המוסמך. 4. נכסים ששווים לא מאוזן הצדדים מצהירים בזאת כי בנוסף לאמור בחוק הרי הנכסים הבאים לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותה הבלעדית של האישה בלבד. והאיש לא יהיה זכאי לכל זכויות או חלק בהם. 4.1 הדירה הידועה כגוש 28053 חלקה 34 תת חלקה 14 ברח' שבו 501/14 ירושלים. 4.2 במקרה ויתגרשו הצדדים האיש מוותר על כל טענה הקיימת לו בדירה לאחר הגירושין ובכלל זה טענות ע"פ סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפי חוק ההוצל"פ. הדירה תפונה מיד עם קבלת הגט. 4.3 ההלוואה והמשכנתא החלים על הדירה תוחזר במקרה של גט על-ידי האשה בלבד והאיש יהא פטור מכל התחיבויותיו בגין ההלואה לרכישת הדירה". 9. המשיב 1 טען כי ההסכם עצמו איננו קובע כי על מר אילוז להעביר את זכויותיו בדירה על שמה של גב' אילוז בכל מקרה, אלא רק אם וכאשר בני הזוג יתגרשו. לשון אחר: התחייבותו של מר אילוז להעביר את זכויותיו בדירה לידיה של גב' אילוז איננה התחייבות אפקטיבית מעת חתימת החוזה. זו התחייבות מותנית, אשר נועדה להשתכלל רק בהתקיים התנאי המתלה, היינו גירושין. לשון העתיד שבה מנוסחות הוראות אלה של ההסכם מוכיחה, לטענת המשיב 1, כי זוהי כוונתו, וכי אין הוא מקים זכויות לגב' אילוז כבר מעת חתימתו. כיוון שכך, טוען המשיב 1 כי העיקול שהוטל איננו סותר את תוכנה של ההערה שנרשמה על-פי ההסכם. ביום שבו הוטל העיקול עדיין לא חל אף לא אחד מן התנאים המתלים הקבועים בהסכם, ועל כן הזכויות שבידי מר אילוז הינן זכויות 'נקיות', ואין כל נפקות להתחייבותו המותנית. 10. טענה זו אין לקבל. ראשית, גם חוזה על תנאי הינו חוזה (סעיפים 29-27 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ג 31 (התשס"ד)), ולעניין דיני העסקאות הנוגדות דומה כי יש להכיר בקדימות הזמנים של ההתחייבות הכוללת תנאי לעומת עיסקה מאוחרת יותר, אף אם נעשתה קודם שהתקיים התנאי (ראו: מיגל דויטש קנין ג 277 (התשס"ו)). אך גם אלמלא כן, אני סבור שההסכם דנן איננו הסכם הכולל תנאי מתלה, כי אם הסכם אשר מועד מימוש ההתחייבות שבו דחוי לתקופה בלתי ידועה. העברת הזכויות ממר אילוז לגב' אילוז תבוא לידי מימוש בכל מקרה, גם אם במועד רחוק. סעיף 3.1 להסכם קובע כי מימוש הזכות לאיזון בין הצדדים תחול במקרים הקבועים בחוק יחסי ממון. על-פי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון - "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט... (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". נמצא כי על-פי ההסכם, בסופה של הדרך הזכויות בדירה יהיו כולן של גב' אילוז בין אם בני הזוג יתגרשו ובין אם ימשכו חיי נישואיהם עד ליום פטירתו של אחד מהם. אף אם תלך גב' אילוז לעולמה בעוד מר אילוז בחיים, בעת פטירתה יעברו הזכויות של מר אילוז בדירה ליורשיה. ודוק: מן האמור בסעיף 4.3 להסכם, הנוגע לויתור על טענות לזכויות כלשהן בדירה מצד מר אילוז בעת גירושין, אין ללמוד כי העברת הזכויות ממנו לגב' אילוז תהיה רק במקרה של גירושין ולא במקרה של פטירה. הסעיף לא בא אלא להדגיש כי במקרה של העברת הזכויות בעוד שני בני הזוג בין החיים, היינו במקרה של גירושין, לא יוכל מר אילוז לטעון כי יש לאפשר לו להמשיך ולגור בבית מכח הוראות דין שונות. אין אפוא סתירה בין האמור בסעיף זה להסכם לבין ההוראה שבסעיף 3.1 הנ"ל. 11. מעת שזוהי משמעותו של ההסכם, הרי שברור כי מדובר בהתחייבות - אמנם דחויה - כבר מעת כריתת ההסכם. לגב' אילוז זכות חוזית דחויה בחלקו של מר אילוז. זכות זו, אם נרשמה על-פיה הערת אזהרה, ברור כי היתה גוברת על כל רוכש עתידי של חלקו של מר אילוז בנכס, אילו היה כזה. על אותו רוכש תיאורטי היה להתחשב בכך כי במועד כלשהו יעבור חלקו לבעלותה של הגב' אילוז; בין אם במותו של אחד מבני הזוג, ובין אם בעת שייתגרשו. כך במקרה שבו נרשמה הערת אזהרה. ומה אם לא נרשמה? תחרות הזכויות בין בעל זכות חוזית לבין מעקל 12. על-פי הדין, כפי שנקבע בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן - הלכת אהרונוב), זכותו החוזית של מי שרכש נכס בעיסקת מכר עולה כדי זכות שביושר, אף אם העברת הזכויות לא נרשמה, ואף אם לא נרשמה על כך הערת אזהרה במרשם. זכות זו הינה זכות מעין-קניינית. אמנם בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (להלן - הלכת גנז) נקבע כי אי-רישומה של הערת אזהרה על-ידי רוכש נכס מהווה רשלנות וחוסר תום לב, אשר עשויים להביא לידי כך שזכותו של רוכש מאוחר יותר תגבר על זכותו של הרוכש הראשון, אשר נמנע מלרשום את ההערה. אולם בע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פ"ד נט(3) 697 (להלן - הלכת גדי), נקבע כי בתחרות בין בעל זכות חוזית בנכס, לבין נושה אשר הטיל עיקול על הנכס, להבדיל מרוכש מאוחר, לא תחול הלכת גנז, ואף אם לא נרשמה הערת אזהרה, זכותו של בעל הזכות החוזית תגבר. ההבחנה בין מקרה שבו מדובר ברוכש שני, בעל זכות חוזית, לבין מקרה שבו מדובר במעקל, הינה הגיונית ומתיישבת על הדעת. הדברים מבוארים בפירוט בפסק הדין בעניין גדי, ועיקרם הוא כי עיקול איננו זכות חיובית בנכס, אלא רק אמצעי להבטחת חיוב אחר. למטיל העיקול לא היה מעולם אינטרס בנכס עצמו, וברוב המקרים, כמו במקרה דנן, האשראי ניתן לחייב בלי קשר לבעלותו בנכס. הבנק לא הסתמך על קיומו של הנכס בעת שנתן את ההלוואה, ולא בדק את מצבו בלשכת רישום המקרקעין, כדי שניתן יהיה לומר כי הסתמך על העדר רישום ההערה, וכי העדר הרישום הוא שגרם ל"תאונה המשפטית", כלשונה של פרופ' נ' כהן (ראו: נילי כהן "חוזה של קטינה לרכישת דירה מול נושה של המוכר" הפרקליט מא 161 (1993)). 13. בהלכת גנז גופה נקבע כי לא בכל מקרה הימנעות מרישום הערת אזהרה תחשב לחוסר תום לב כדי שזכותו של רוכש מאוחר תגבר. כך בין בני זוג, כאשר בן הזוג אשר הנכס אינו רשום על שמו נמנע מלרשום הערת אזהרה על זכויותיו מכח הלכת השיתוף. זאת משום שהטלת חובת רישום הערת אזהרה במקרה כזה עשויה לפגוע באחדות המשפחה (ראו גם מיגל דויטש "נטל הרישום של הערת אזהרה במקרקעין - הלכת גנז והשלכותיה" הפרקליט מז 181 (2003)). מסופקני אם יש מקום לומר כזאת גם במקרה כשלנו, שבו זכויותיו של בן הזוג שאינו רשום באו לו מכח הסכם ממון ולא מכח הלכת השיתוף. שהרי, מעת שקיים הסכם ממון, לא יהיה בהטלת חובת רישום הערת האזהרה כדי לפגוע באחדות המשפחה מעבר למה שנפגעה מעצם עריכת ההסכם, או למצער מן הנסיבות שהביאו לכריתתו. 14. כך או כך, בנידון דידן התחרות היא בין גב' אילוז, בעלת הזכות החוזית, זכות שביושר, מעין קניינית, לבין המשיבים, שהינם בעלי עיקול גרידא. ברי כי במצב כזה תחול הלכת אהרונוב, וזכותה של גב' אילוז תגבר על זכותם של המעקלים אף שלא נרשמה הערת האזהרה. משקבענו זאת, שוב אין צורך להידרש לשאלות המשפטיות הנכבדות שהעלה המשיב 1; לא לשאלת תוקפה של הערת האזהרה, שנרשמה על-ידי מי שאינו בעל זכות במקרקעין אלא בעל התחייבות חוזית בלבד, ולא לסוגיית מחיקת רישום הערת האזהרה ורישומה מחדש. אף אלמלא נרשמה הערת אזהרה כלל, ידה של גב' אילוז על העליונה ביחס למשיבים. תוקפו של הסכם הממון שלא אושר 15. המשיב 1 טען כי ההסכם בין הצדדים איננו תקף, מאחר ומדובר ב"הסכם ממון", על פי חוק יחסי ממון, והוא לא אושר על ידי בית המשפט כנדרש על-פי סעיף 2 לחוק זה. אני סבור כי אין הדבר כן. חוק יחסי ממון קובע שתי דרכים שבהן יכולים בני הזוג לילך: האחת היא הסכם ממון שיאושר על ידי בית משפט או בית דין, על פי הפרק הראשון לחוק. השניה היא ברירת המחדל שקובע החוק, בהעדר הסכם על פי החלק הראשון, והיא הסדר איזון המשאבים, בהתאם לפרק השני לחוק. אולם ברירת המחדל של הסדר איזון המשאבים איננה שוללת הסכמות בין בני הזוג. כזכור, סעיף 5(א)(3) בפרק השני לחוק יחסי ממון קובע כי הסדר האיזון לא יחול על "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם", ונכסים כאלה יחולקו בהתאם להסכמה שבין בני הזוג. מכאן אתה למד כי הסכמים שבין בני הזוג, שנעשו בכתב, ועולה מהם כי לא היתה לצדדים כוונה שיהיו בגדר "הסכם ממון" על פי הפרק הראשון, לא חלה עליהם הדרישה שבסעיף 2 לחוק, ויהיה להם תוקף כלכל הסכם אחר גם ללא אישור של בית משפט או בית דין (ראו בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529). 16. במקרה שלפנינו, ברור כי כוונת בני הזוג היתה לערוך את ההסכם ביניהם על פי הפרק השני לחוק יחסי ממון, ולא על פי החלק הראשון. בסעיף 2 להסכם, כזכור, מצהירים הצדדים כי חוק יחסי ממון יחול על היחסים שביניהם. סעיף 3 עוסק, על פי כותרתו, ב"מועדי הזכות לאיזון משאבים", וקובע כי תחול "במקרים הקבועים בחוק", אם כי הסעיף קובע גם מועד אפשרי נוסף. את סעיף 4 להסכם אין ניתן, לטעמי, לפרש שלא על דרך סעיף 5(א)(3) לחוק, שהרי כותרתו היא "נכסים ששוויים לא מאוזן". אין אפוא ספק כי בהסכימם על תוכן סעיפים אלה חפצו בני הזוג להחיל עליהם את הפרק השני לחוק יחסי ממון, תוך הוצאת נכסים מסויימים מהסדר האיזון, בדרך שמתווה סעיף 5(א)(3). כיוון שכך, אין תחולה לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, ואין צורך באישור ההסכם כדי ליתן לו תוקף. הטענות בדבר הסכם למראית עין והסכם הנוגד את תקנת הציבור 17. המשיב 1 טען כי ההסכם לא נועד אלא כדי להבריח את נכסיו של החייב מפני נושיו, ועל כן דינו להיבטל. טענה זו הועלתה בגדר של השערה; המשיב 1 ביקש לתמוך אותה בכך שהמשכנתא שנטלו בני הזוג נרשמה על-שם שניהם, אך מיד לאחר מכן נחתם ביניהם ההסכם. לשיטתו הדבר מחשיד. גב' אילוז, בתשובתה, הבהירה כי הצורך ברישום המשכנתא על שם שני בני הזוג נבע מדרישה פרוצדוראלית של הבנק, הקשורה בכך שההלוואה לצורך נכס זה "נגררה" מנכס קודם של בני הזוג. היא הבהירה כי החובות אשר אליהם נכנס הבעל, שהובילו להטלת העיקולים, הינם מאוחרים להסכם, אשר נכרת אך ורק עקב היחסים המעורערים שבין בני הזוג. תשובתה של הגב' אילוז מתקבלת על הדעת. מנגד, כאמור, טענת המשיב 1 איננה אלא השערה, היא לא נתמכה בתצהיר, ולנו אין עסק בנסתרות כי אם בנגלות. סוף דבר 18. ההסכם בין בני הזוג הינו הסכם תקף, במסגרת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. הוא קובע את העברת חלקו של מר אילוז בדירה לידי הגב' אילוז, אמנם לא באופן מיידי כי אם במועד עתידי. זכות חוזית זו של גב' אילוז הינה זכות שביושר, וככזו היא גוברת על עיקול מאוחר, בהתאם להלכת אהרונוב. לאור זאת, אני נעתר לבקשתה של הגב' אילוז, וקובע כי המשיבים אינם זכאים לעקל ולממש עיקול בחלקו של מר אילוז בדירה ברחוב שבו 501/14 בירושלים, הידועה כגוש 28053 חלקה 34/14. כן אני קובע, באין תשובה להמרצת הפתיחה מטעם החייב, כי הגב' אילוז זכאית לרישום מלוא הזכויות בדירה על שמה. המשיבים 1, 3, 4, 6, 7, 8, 9, 10 ו-12, ישאו בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דינה של הגב' אילוז, כל אחד בסכום של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן היום, ל' בשבט תשס"ז (18 בפברואר 2007), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. נֹעם סולברג, שופט חוזההסכם ממוןעיקול