1. התובע הגיש לבית הדין בקשה דחופה לצו עשה למתן תרופת הרקורמון או בשמה הנוסף אריתרופויטין (להלן: "התרופה") ביום 20.7.06. הבקשה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב והועברה בשל העדר סמכות מקומית לבית הדין בירושלים. ביום 25.7.06 הוגש תיק התביעה העיקרי על ידי התובע. בין הגשת הבקשה והתביעה ועד הדיון בבקשה הודיעה הנתבעת כי היא מאשרת את מתן התרופה לתובע לתקופה של שנתיים מיום 23.7.06 ועד ליום 25.7.08. 2. הצדדים העבירו לבית הדין הודעה ביום 31.7.07 בה התבקש בית הדין לתת תוקף של החלטה להסכמות הצדדים. במסגרת הסכמות הצדדים נקבע כי כאמור התרופה תינתן לתובע במשך שנתיים ימים מ-23.7.06 ועד 25.7.08 כאשר הצדדים וטענו בפני בית הדין בכתב בשתי שאלות, האחת - האם כדין אישרה הנתבעת את מתן התרופה לפנים משורת הדין או שמא היה על הנתבעת לאשר את התרופה על פי הקבוע בדין. כמו כן, נדרש בית הדין להכריע בשאלת פסיקת הוצאות ושכ"ט על הכורח שנוצר לתובע בהגשת הבקשה והתביעה. 3. ואלה הן העובדות הרלוונטיות לשם הכרעתנו בתביעה זו: א. תרופת אריתרופויטין או בשמה המסחרי הנוסף רקורמון, היא למעשה החיקוי המלאכותי של הורמון שמיוצר על ידי גוף האדם, מעודד יצירתם של כדוריות דם אדומות. ב. התרופה מהווה חלק מסל התרופות לו זכאי כל אזרח מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי (להלן:"חוק הבריאות") להתוויה כדלקמן: "התרופה תינתן בכל אחד מאלה: 1. אנמיה חמורה (severe anemia בחולי אי ספיקה כלייתית כרונית. 2. חולים אנמיים הסובלים ממחלה ממאירה והמקבלים טיפול פעיל ייעודי במחלתם וכן לחולים הסובלים ממיאלומה נפוצה ( multiple myeloma או מהתסמונת המיאלודיספלסטית myelodisplastic syndrome) שנתקיימו בהם כל אלה: אחד מהתנאים האלה: א. רמת המוגלובין נמוכה מ-8 גרם %. ב. החולה מרותק למיטתו בגלל אנמיה המלווה במחלת לב איסכמית או באי ספיקה לבבית. ג. החולה נזקק לקבלת שתי מנות דם לפחות פעם בשבועיים במשך חודשיים. נשללה סיבה אחרת לאנמיה שאינה קשורה לטיפול הייעודי במחלתם האמורה לעיל ובכלל זה דימום, חוסר ברזל, חוסר חומצה פולית, חוסר ויטמין B12 והמוליזה. רמת אריתרופואטין בנסיוב נמוכה מ-100 mu/ml". ג. התובע סובל ממחלה ממארת ושמה פוליציטמיה-ורה שבעטייה נאלץ לקבל טיפול כימותרפי בתרופה בשם הידרוקסיאוריאה. ד. עקב נטילת התרופה הכימותרפית נגרמה לתובע מחלה משנית בלתי הפיכה אשר הפכה למחלתו העיקרית ומחלה זו גורמת להרס מח העצמות ובעקבותיה הפך התובע לאנמי. ה. על מנת להתמודד עם האנמיה שנוצרה לתובע נזקק התובע לטיפול במנות דם ו/או קבלת התרופה. ו. התובע החל לקבל את הטיפול בתרופה בהמלצת רופאיו ד"ר יהודית הד בחודש יולי 2004 והתובע קיבל אישור מיוחד מהנתבעת למתן התרופה, כאשר אישורים אלו ניתנו באופן מיוחד, כל פעם לתקופה קצרה של מספר חודשים, כאשר היו פעמים בין אישור לאישור שהתובע לא קיבל את האישור ומימן את התרופה בעצמו, או קיבל יותר עירויי דם. ז. בחודש ינואר 2006 תם האישור האחרון שניתן לתובע לקבלת התרופה, והנתבעת סרבה לחדש את מתן התרופה. ח. התובע פנה לנתבעת בעצמו ובאמצעות בא כוחו ואף צרף מכתב ד"ר הד מ- 30.3.06 לנחיצות קבלת התרופה. לפניית ב"כ התובע מיום 17.5.06 הושב זה על ידי ד"ר נ.לדרמן ביום 21.5.06 כי הבקשה תועלה בפני ועדת החריגים כמו כן צוין בתשובה כי הוראות סל הבריאות לפי חוזר מינהל רפואה הגדירו גם תנאים להפסקת הטיפול. ט. הנתבעת הודיעה לתובע ביום 21.5.06 כי לאור מצבו הרפואי כפי שבא לידי ביטוי בחומר הרפואי הוא אינו זכאי להמשך הטיפול. י. הנתבעת הציגה לראשונה בסיכומיה את טיוטת חומר משרד הבריאות מינואר 2001 עליו הסתמכה בהחלטה בו נרשם כדלקמן: "באשר להצלחה טיפולית בתרופה. הצלחה טיפולית בתרופה תחשב כאשר: "1. ההמוגלובין עלה ב-2 גרם % או יותר. או 2. אין יותר תלות בעירוי דם. או 3. קיים שיפור בתפקוד (מדרגת תפקוד WHO PS 3 או 4 ל1-0). או 4. נעלמו תסמיני מחלת הלב האיסכמית או אי ספיקת הלב". יא. על פי המסמכים הרפואיים שצורפו על ידי התובע, התובע במהלך קבלת התרופה הוסיף לקבל עירוי דם מדי 17 ימים בממוצע. 4. עיקר המחלוקת של הצדדים נסובה סביב מכתבה של ד"ר יהודית הד ממרץ 2006 והפרשנות שיש ליתן לכמות עירויי הדם אותם מקבל התובע בנוסף לתרופה וכן להסתמכות הקופה על טיוטת חוזר משרד הבריאות. כאמור כפי שעלה מטיעוני הצדדים הקופה הסיקה מאמירת ד"ר הד כי התובע מקבל "בערך" מנת דם אחת לשבוע, כי אין הטיפול מסייע למצבו של התובע ולכן אינה חייבת לספק את התרופה וזאת בהתבסס על טיוטת החוזר. 5. לאחר שבחנו את טענות התובע אל מול טענות הנתבעת בכל הקשור לפרשנות שניתנה על ידי הנתבעת למכתבה של ד"ר הד, מצאנו כי טעתה הנתבעת בגישתה כלפי התובע בפרט לאור העובדה כי התרופה כלולה בסל הבריאות וכי אין הנחיה או נוהל מפורש בדבר הפסקת התרופה. הנתבעת קיבלה החלטתה להפסקת מתן התרופה מבלי שבחנה או ביררה במדויק עם הרופאה המטפלת מצבו של התובע ודעתה להצלחת הטיפול, אלא קביעתה ניתנה באופן שרירותי מבלי לערוך בירור מצבו העדכני והרפואי של התובע. בפועל כאמור הסתבר כי התובע מקבל עירוי דם אחת ל-17 יום ולאחר בירור מצבו הרפואי המיוחד של התובע בחודש יולי, קיבלה הנתבעת החלטתה למתן אישור לתרופה לא למספר חודשים אלא לשנתיים. אילו הייתה פועלת כך הקופה כפי שעשתה לאחר הגשת הבקשה יכול והיה נחסך הליך זה. 6. הסתמכות הנתבעת על טיוטת החוזר נעשתה בסוברה כי מדובר בהנחיה של משרד הבריאות, שהוא הרגולטור של חוק הבריאות ולכן אף אם מדובר בטיוטת חוזר זוהי הנחית משרד הבריאות שהופצה לקופות ועל כן היא פעלה על פיה. עם כל הכבוד לפרשנות בה נקטה הנתבעת ואשר אף הנחתה אותה בהחלטתה ליתן את התרופה "לפנים משורת הדין", שגתה הנתבעת בפרשנות זו. משלא יצא חוזר מפורש אשר צריך לשמש כנוהל, את קופת החולים איך להשתמש בתרופה אלא מדובר במסמך שהוצא על ידי משרד הבריאות כטיוטא לפני כ-7 שנים, חובה היה על הנתבעת, בטרם קיבלה החלטתה בענינו של התובע ככל שסברה הנתבעת שטיוטא זו מחייבת אותה, לבדוק אם אכן החוזר מהווה הנחיה חד משמעית שכן עומד הוא בסתירה להתווית התרופה בסל הבריאות. 7. לא זו אף זו, משאין התניה על אופן התווית התרופה ולא נעשה שיג ושיח או בדיקה עם משרד הבריאות לענין טיוטא זו, הרי שהיה על הנתבעת לספק את התרופה לתובע כפי שהיא החליטה וזו על פי הדין ולא "לפנים משורת הדין". אין דין אחר בהתווית התרופה מעבר לאמור בסל הבריאות ועל כן זהו הדין החל על הקופה באספקת התרופה. 8. עוד יאמר לענין זה כי אף אם היה קיים חוזר מחייב של משרד הבריאות עדיין חובה היה על הנתבעת דווקא בשל הקבוע בסעיף 3(ד) לחוק הבריאות לבחון את מצבו של התובע עם הרופאה המטפלת וליתן החלטתה לתת את התרופה "לפנים משורת הדין" כפי שעשתה. 9. על כן, ככל שלא מצוי חוזר מנחה מפורש של משרד הבריאות בדבר אופן מתן התרופה ואם ומתי יש להפסיקה על הנתבעת לתיתה לתובע על פי הדין. 10. באשר לבקשת התובע לפסיקת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. טוען התובע כי נוכח התעלמות הנתבעת מחודש מאי 2006 ועד החלטתה ב-31.7.06 למתן התרופה, אילצה הנתבעת בהתנהלותה את התובע להגיש התובענות לבית הדין. מעבר לכך, טוען התובע כי דבר אישור הנתבעת למתן התרופה נודע לו רק יום לפני הדיון שנקבע בפני מותב זה. מאידך טוענת הנתבעת כי לא היה כל הכרח בהגשת התובענה ובוודאי שלא היה הכרח בהגשתה שוב לירושלים, לאחר שהוגשה בתל אביב, שכן במועד הגשתה בירושלים ידע ב"כ התובע על החלטת הנתבעת בדבר מתן התרופה. לאחר ששקלנו את כל טיעוני הצדדים, בחנו את המועדים של הגשת התביעה, התנהלות הנתבעת עד הגשתה והעובדה כי התובענה לא הוגשה בשנית בירושלים אלא הועברה על ידי בית הדין בתל אביב לירושלים, וכן לאור קביעתנו בסעיף 9 לפסק דין זה, על הנתבעת לשאת בהוצאות התובע לתשלום שכ"ט עו"ד בהגשת התביעה בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן הוצאות התובע בהתנהלות הנתבעת מולו, בטרם הגשתה ולאחריה בסך שלך 1,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו על ידי הנתבעת לתובע בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים. צוויםמימוןמימון תרופות / טיפוליםצו עשה