1. התובעת הינה מורה במקצועה ובהכשרתה, הגישה כנגד הנתבע תובענה כספית לתשלום סך של 500,000 ₪, בעוולה של לשון הרע, בשל כך שנתלו שלטים בגנותה בסמוך לבית ספר בעיר אופקים, מקום בו היתה אמורה לעבוד, ומתוך מטרה שלא תתחיל לעבוד שם. 2. התובעת הינה תושבת העיר אופקים שובצה ע"י מעבידתה, מדינת ישראל - משרד החינוך, להמשך עבודה בבית ספר היסודי "הגבעה" באופקים (להלן: "בית הספר") החל מיום א', 4/12/05. 3. וועד ההורים בבית הספר, המונה מס' רב של אנשים, בינהם הנתבע, התנגדו לשיבוצה של התובעת בבית הספר ונקטו פעולות שונות על מנת לסכל אפשרות זו, בין היתר, על ידי השבתת בית הספר, עריכת הפגנות, תליית שלטים וכיוצ"ב. סופו של דבר, וועד ההורים הצליח בפעולותיו, משרד החינוך "נכנע" לדרישות ועד ההורים וחזר בו מכוונתו לשבץ את התובעת בבית הספר. 4. התובעת מפרטת בתביעתה (סעיפים 16-19 לכתב התביעה) שבעה אירועים, במהלכם נתלו שלטים בגנותה, ולשיטתה יש לפסוק לה, בגין כל אירוע, סך של 100,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, ובהתאם לסעיף 7 א' (ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"). 5. הנתבע טוען, בין היתר, כי התובעת איננה מורה ראויה ללמד תלמידים בכלל, ואת ילדיו בפרט, כי פעולות המחאה שלו ושל יתר ההורים היו פעולות מחאה הכרחיות ולגיטימיות וזאת כנגד שיבוצה של התובעת כמורה, שדרכיה של התובעת אינן דרכי נועם, הליכותיה כמורה, אינן ראויות, כי התובעת אינה בוחלת בדבר ואף הצליחה לריב ולהסתכסך עם מרבית המעורבים במערכת החינוך ועבודתה הופסקה בארבעה בתי ספר שונים, תוך שנים ספורות. עוד טוען הנתבע, כי אין כל הסבר מדוע התובעת הגישה את התביעה רק כנגדו, תוך התעלמות מיתר חברי הוועד, אשר פעלו בשיתוף פעולה ביניהם בעוד שהנתבע לא שימש כיו"ר הוועד ואף לא בתפקיד מרכזי אחר. 6. העניינים שיש לדון בהם הינם כדלקמן: א. זיהוי השלטים שהנתבע היה שותף בתלייתם, מבין כלל השלטים שנתלו בגנותה של התובעת, בהשוואה לאירועים המפורטים בכתב התביעה. ב. התייחסות לתוכנם של השלטים ולקיומה או אי קיומה של עוולת "לשון הרע". ג. מעמדו של הנתבע בועד ההורים. ד. הראיות שהציג הנתבע להוכחת הטענה כי מדובר במאבק לגיטימי, נוכח התנהלותה הבעייתית של התובעת, לאורך השנים. ה. קונספירציה - תשובתה של התובעת ביחס לטענות שהופנו כנגדה. ו. דיון בהגנות המשפטיות שהעלה הנתבע. ז. שאלת הנזק. אדון בעניינים אלו לפי סדר הופעתם לעיל. 7. תחילה יש לזהות את השלטים שהנתבע היה שותף בתלייתם, מבין כלל השלטים שנתלו בגנותה של התובעת, וזאת בהשוואה לאירועים המפורטים בכתב התביעה התובעת מפרטת בתביעתה שבעה אירועים במהלכם נתלו שלטים בגנותה (ראה סעיפים 16-19 לכתב התביעה) ואולם התובעת נמנעה מלציין המועדים המדויקים בהם התרחשו כל אחד מהאירועים הנטענים וכן נמנעה מלציין אלו שלטים נתלו בכל אירוע בנפרד. אומנם התובעת צירפה 31 צילומים המתעדים את השלטים שנתלו בגנותה (חלק מהצילומים מתעדים שלטים זהים - מזוויות שונות), ואולם התובעת לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח איזה שלט, מבין השלטים שהנתבע היה שותף בתלייתם, מיוחס לכל אחד ואחד מהאירועים הנטענים בכתב התביעה. התובעת הודתה, כי לא ראתה את הנתבע כותב שלטים או תולה שלטים. ראו בעניין זה דברי התובעת בעמ' 48 לפרוטוקול וכדלקמן: "לשאלה אם ראיתי את הנתבע כותב שלט, אני אומרת שלא. לשאלה אם ראיתי את הנתבע תולה שלט, אני אומרת שלא. לשאלה אם אני יודעת מי כתב את השלטים, אני אומרת שלא…". גם בעלה של התובעת העיד: "לשאלה אם ראיתי את הנתבע כותב שלט, אני אומר שלא". בנסיבות העניין, ובהתחשב בראיות שהוצגו בפני, אין מנוס שההכרעה בדבר זהות השלטים, שהנתבע היה שותף בתלייתם, תתבסס אך ורק על הודאת הנתבע. אני מפנה בעניין זה לעדותו של הנתבע בעמ' 70 לפרוטוקול. לאחר שהנתבע התבקש לעיין בכל הצילומים המתעדים את השלטים, ומשנשאל אלו שלטים מבין כלל הצילומים (בסה"כ 31 צילומים) היה מעורב בתלייתם, השיב כי מדובר בצילומים שסומנו 1, 7, 10, 11, 13, 14, 16, 17, 19, 20, 21, 23, 26, 28 ו-30 (שלטים המתועדים בצילומים אלו יכונו להלן: "השלטים"). לפיכך, אני קובע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבע תלה או היה מעורב בתלייתם של יתר השלטים המתועדים בצילומים האחרים שהוגשו לבית המשפט. 8. בסה"כ קיימים 11 שלטים שהתובע היה מעורב בתלייתם. על מנת לאפשר דיון בשאלה האם השלטים שנתלו בגנותה של התובעת כוללים לשון הרע, יש לפרט תחילה את תוכנם של השלטים, גודלם, והמקומות בהם נתלו השלטים בעיר אופקים, וכדלקמן: א. בשני השלטים המתועדים בצילום מס' 1 נכתב - "מי רוצה לקבור את בית ספר הגבעה?", "...מחנה נתן, נתיבות, למה הגבעה ? ...". מדובר בשלטים גדולים מאוד, אשר נתלו בסמוך לכניסה לבית הספר, כל שלט הינו ברוחב של כמטר אחד ובאורך של 10 מטר לפחות. ב. בשלט המתועד בצילום מס' 7 נכתב - "מי רוצה לקבור את בית ספרנו?", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה בגובה רב, מעל בית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. ג. בשלט המתועד בצילום מס' 10 נכתב - "אורלי צברי - לא בבית ספרנו", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה בגובה רב, סמוך לכניסה לבית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. ד. בשלט המתועד בצילום מס' 11 נכתב, בשפה הרוסית - "הלימודים של הילדים שלנו, בידיים שלנו", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה לאורך גדר בית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. ה. שני השלטים המתועדים בצילום מס' 13 הינם זווית נוספת של השלטים המתועדים בצילום מס' 1. בצילום מס' 13 נצפה שלט נוסף (שלישי) "בית ספר ניסויי והיא לא בניסוי ולא בגבעה". רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. ו. השלטים המתועדים בצילום מס' 14 הינם זווית נוספת של השלטים המתועדים בצילום מס' 13. ז. בשלט המתועד בצילום מס' 16 נכתב - "משרד החינוך? כשלון", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה סמוך לגג בית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 5 מטר לפחות. ח. בשלט המתועד בצילום מס' 17 נכתב - "הגבעה? חינוך ילדנו בידנו", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה בין שני נתיבים, בכביש שממול בית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. ט. השלט המתועד בצילום מס' 19 הינו זווית נוספת של השלט המתועד בצילום מס' 10. י. בצילום מס' 20 קיימים שני שלטים. שלט אחד שנכתב בשפה הרוסית - "הלימודים של ילדינו הינם בידינו", ושלט שני שנכתב בשפה העברית, שניתן לראותו בצורה חלקית בלבד "...חינוך ילדנו...". מדובר בשלטים גדולים מאוד, בדומה לשלטים האחרים. יא. בשלט המתועד בצילום מס' 21 נכתב - "...אל תעצרי את התנופה...", מדובר בשלט גדול מאוד, אשר נתלה לאורך גדר בית הספר. רוחב השלט כמטר אחד ואורכו 10 מטר לפחות. יב. השלט המתועד בצילום מס' 23 הינו זווית נוספת של אחד מבין שלושת השלטים המתועדים בצילום מס' 13. יג. השלט המתועד בצילום מס' 26 הינו זווית נוספת של השלט המתועד בצילום מס'11. יד. השלט המתועד בצילום מס' 28 הינו זווית נוספת של השלטים המתועדים בצילומים מס' 6 ו-10. טו. השלט המתועד בצילום מס' 30 הינו זווית נוספת של השלט המתועד בצילום מס' 7. 9. האם מתקיימת עוולה של לשון הרע ? אציין תחילה, כי מצאתי שאין לקבל את טענת הנתבע לכך שקיים קושי לזהות את הקשר של התובעת לכל אחד מהשלטים. השלטים נתלו בזמן שבית הספר היה מושבת ואין ספק שכל אדם סביר, אשר צעד סביב בית הספר וצפה בשלטים, הבין כי מדובר במאבק כנגד התובעת. די בכך ששמה של התובעת התנוסס במספר מצומצם של שלטים, כדי להבין שכל השלטים שנתלו מתייחסים לתובעת. בבואי להכריע בעניין זה, לקחתי בחשבון, בין היתר, כי האירועים נשוא התובענה התרחשו בעיר אופקים, שהינו יישוב קטן יחסית, בו רוב האנשים מכירים האחד את השני. 10. מבלי שאתייחס, לעת עתה, לטענת הנתבע לכך שמדובר במחאה לגיטימית, סבורני, כי לנוכח היקף השלטים, גודלם והדברים שנכתבו בהם, ניתן לקבוע שיש בשלטים משום "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מאחר ויש בהם כדי להשפיל את התובעת בעיני הבריות או לעשותה מטרה לבוז או ללעג, לבזותה בשל מעשים או התנהגות המיוחסת לה, לפגוע במשרתה, במשלוח ידה או במקצועה. סעיף 1 לחוק קובע כי "לשון הרע" היא כל העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת מהדרכים המצויינות בסעיף 1. די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מארבעת התוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק, כדי שתוכח קיומה של העוולה. לצורך הכרעה בשאלה האם הדבר עלול לפגוע, להשפיל או לבזות, אימצה הפסיקה מבחן אובייקטיבי וקבעה, כי הפרסום ייחשב כ"לשון הרע" אם יתפרש ככזה על ידי האדם הסביר. לפיכך, אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בתובעת. ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תיחשב כלשון הרע, כאמור בסעיף 1 (3) לחוק (ראו ע"א 3199/93 - יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2), 843). השלטים הטילו דופי במקצועיותה של התובעת עד כדי כך שנאמר עליה "לא בבית ספרנו", נרמז לגביה שאם תלמד בבית הספר הדבר יביא "לקבורה" של בית הספר ויעצור את "התנופה" ויפוך את בית הספר ל"ניסוי". על מנת שפרסום ייחשב כלשון הרע, אין הכרח שהדברים הכלולים בו יהיו מנוסחים בצורה ישירה, פוגעת ומעליבה. יכולה לשון הרע להתבטא בדרך המשתמעת, בדרך עקיפה, כך שמתוך חיבור המילים אינה משתמעת פגיעה "חזיתית" באדם, אלא שלשון הרע מתבטא בהסקת מסקנות באופן אינטואיטיבי מחיבור של המילים, אפילו תהיינה "רכות" בחזותן. המחוקק קבע זאת מפורשות בסעיף 3 לחוק (ראו הלכת קראוס הנ"ל). לקורא הסביר בשלטים נהיר היה, איפוא, וברור כי כהורה לילדים הלומדים בבית הספר, עליו להימנע מכל אפשרות שהתובעת תלמד את ילדיו, פן יבולע להם. המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל". על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר, יש להביא בחשבון גם את העובדה שבזמן שנתלו השלטים, בית הספר היה מושבת. ההתרשמות הכללית של הקורא הסביר, מלשונם הברורה של השלטים, אינה מותירה כל ספק, כי השלטים נועדו למנוע מהתובעת ללמד בבית הספר ובדרך עקיפה לפגוע במשלח ידה של התובעת. בנסיבות העניין סבורני, כי השלטים שנתלו בגנותה של התובעת נתפסים אצל האדם הסביר ככאלו שיש בהם לפגוע בתובעת, להשפילה או לבזותה תוך הטלת דופי במקצועיותה ומכאן שהם בגדר "לשון הרע". חשוב להבחין בין עניינים המקימים את החבות על פי חוק איסור לשון הרע לבין העניינים הנוגעים לקיום ההגנות או למידת הפיצוי, אשר יקבלו ביטוי בהמשך פסק הדין. 11. מעמדו של הנתבע בועד ההורים מתוך כל הראיות שהובאו בפני בית המשפט ניתן לקבוע, ללא היסוס, שהמאבק בדבר אי שיבוצה של התובעת בבית הספר לא היה מאבק פרטי של הנתבע, אלא מאבק לו היו שותפים הורים רבים בבית הספר, אשר נוהל ואורגן ע"י ועד ההורים של בית הספר. במהלך המשפט, העידה הגברת אסתר (אתי) אלגזר, אשר שימשה בזמנים הרלוונטים לתובענה כיו"ר וועד ההורים של בית הספר וציינה, כי נציגות ההורים כללה, באותה שנה, 54 הורים שהיו נציגים מכל הכיתות בבית הספר, כי היא היתה "ממובילי המאבק", נגד שיבוצה של התובעת בבית הספר ופעלה בצוותא עם הורים רבים, ביניהם הנתבע. הגב' אלגזר, הבהירה בעדותה כי תליית השלטים נעשתה ע"י הורים רבים מבין חברי הוועד וכי ביום 3.12.05, התובעת התקשרה אליה ואיימה להגיש כנגדה תביעה אישית וראה עדותה מעמ' 52 לפרוטוקול: "לשאלה מי יזם את כל נושא של תליית השלטים, אני אומרת שכל הוועד. כל הוועד תלה בפועל את השלטים, כשאני אומרת כל הוועד אני מתכוונת שגם אני בעצמי תליתי את השלטים. אני לא זוכרת את השמות... בסביבות בין ה- 15 ל- 20 איש עסקו בתליית השלטים. השלטים נכתבו ע"י כל קבוצה של הורים ביחד...". למעשה התובעת הודתה במהלך עדותה כי המאבק לא היה של הנתבע בלבד, אלא של הורים רבים נוספים וראה בעניין זה דברי התובעת בחקירתה הנגדית בעמ' 48 לפרוטוקול: "לשאלה אם זה היה מאבק של הנתבע כנגדי, אני אומרת שאין לי תשובה. לשאלה אם גם היום אין לי תשובה, אני אומרת שאין לי תשובה. לשאלה אם אני לא יודעת שזה היה מאבק של וועד הורים של בית הספר הגבעה כנגד שיבוצי, האם זה חדש עבורי ואני שומעת זאת לראשונה ממך, אני אומרת שלא. לשאלה שוב, המאבק כנגד השיבוץ שלי בביה"ס הגבעה היה של וועד ההורים בביה"ס הגבעה, אני אומרת שזה לא רלוונטי. אני הבנתי את זה היום, בדיעבד, אחרי מה שקרה...". במסגרת סעיף 6 לכתב התביעה, מציינת התובעת כי היא שומרת על הזכות לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת נתבעים נוספים. למרות האמור לעיל, לא טרחה התובעת לתקן את כתב התביעה והותירה את הנתבע, כנתבע יחיד, למרות שידעה שהמאבק בדבר אי שיבוצה בבית הספר וכן תליית השלטים, היה מאבק שהורים רבים מבית הספר, היו שותפים לו, ואשר נוהל ואורגן על ידי וועד ההורים של בית הספר. סבורני כי הנתבע היה כאחד ההורים, אולם אין להתעלם ממעורבותו המוגברת, במידת מה, אשר כללה בנקיטת פעולות המחאה כנגד התובעת, בין היתר, טיפוס על סולמות, שמירה על שלטים החל משעות מוקדמות של הבוקר, משעה 05:00, התייצבות לדיון משפטי בעניינה של התובעת וכיוצ"ב. לסיכומו של דבר, ניתן לקבוע שאין בפני ביהמ"ש הסבר המניח את הדעת מדוע התובעת לא צירפה לתביעה הורים נוספים, אשר עסקו בתליית השלטים באופן הדומה לזה המיוחס לנתבע. 12. הראיות שהציג הנתבע להוכחת הטענה כי מדובר במאבק לגיטימי, נוכח התנהלותה הבעייתית של התובעת, לאורך השנים במסגרת סעיפים 12 ו- 13 לכתב התביעה, טוענת התובעת, בין היתר, כי במהלך כל שנות עבודתה כאשת חינוך וכמורה היא ביצעה את עבודתה לשביעות רצון הממונים עליה, ואף זכתה להערכה רבה מצד הסובבים אותה "הן מטעם הממונים עליה, והן מצד התלמידים והן מצד הורי התלמידים". התובעת צירפה לכתב התביעה תעודות הערכה והוקרת תודה שניתנו לה במהלך השנים. בסעיפים 13 ו- 14 לכתב התביעה מתפארת התובעת במעמד לו זכתה בעבודתה כמורה, ומפנה לזכייתה בתחרות מדע ארצית, תעודת הצטיינות מטעם מנהלת המחוז וממשרד החינוך, זכתה במקום הראשון במחוז בעבודת שורשים, זכתה במקום הראשון והשני בפרויקט יזמות וכן הרחיבה על תרומתה הרבה בתחום הפדגוגי. במהלך המשפט, הוגשו התיקים האישיים של התובעת במשרד החינוך, ובעיריית אופקים. תיקים אלו מלמדים על בעיות משמעותיות בהתנהלותה של התובעת לאורך שנים ויש בהם להטיל "צל כבד" על הנטען בסעיפים 12 עד 14 לכתב התביעה. ממסמכים אלו, ניתן ללמוד לכאורה, על התנהלות לקויה מצד התובעת במסגרת תפקידה כמורה, על תלונות שהופנו כנגדה מצד חברותיה המורות ואף מצד הורים ותלמידים עד כדי דרישה של מנהלת בית הספר להשעות את התובעת מעבודתה (א' 14), אשר מסבירה, בתלונה שהופנתה למפקחת של משרד החינוך, כי אין לה שליטה על התנהגותה של התובעת. ממכתבה של הגב' ליכטנברג (א' 16) המשמשת כמנהלת אגף כוח אדם במשרד החינוך נלמד, כי התובעת קיבלה העברה יזומה מתפקידה, מטעמים של אי התאמה לאקלים ביה"ס ובעקבות מערכת יחסים עכורה עם צוות המורים. מנהל ביה"ס מר רוזנפלד הגיש אף הוא תלונה כנגד התובעת, בקשר לכך שהיא עצבנית מאוד, אינה מכבדת את התלמידים ואפילו נוקטת נגדם באלימות (א' 17). עוד עולה, כי לאור התנהלותה והתנהגותה של התובעת ודרישות ההורים ומנהל ביה"ס להפסיק את עבודתה, זומנה התובעת לועדת משמעת (א' 18). במכתב א' 26 אשר נערך ע"י הגב' עמירה חיים, מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך, אשר מופנה למנכ"לית משרד החינוך דאז, הגב' רונית תירוש, נתבקשה השעייתה של התובעת מטעמים שונים, בין היתר, בשל העלבת מנהלת ביה"ס בפומבי מול מורים והורים, אי קבלת מרות ואי ציות להוראות ולהנחיות מנהלת ביה"ס, הסתת תלמידים ושימוש בהם לצורך מאבק מול מנהלת ביה"ס, התפרצויות כעס, מאיימת שבידיה כוחות על טבעיים שיפגעו באנשים הפוגעים בה, מקליטה שיחות בחדר מורים ומייצרת עימותים חדשות לבקרים. כאמור, אלו רק מקצת מן התלונות העולות מן המסמכים שהוגשו לתיק ביהמ"ש. משבחרה התובעת בהגשת תביעת לשון הרע, ומשטענה, בפה מלא, בדבר מקצועיותה, יכולותיה, אופיה הטוב, הרי שבחרה היא לדון בנושאים אלה ועליה להסכים עם הדיון בהם, על כל המשתמע מכך. במהלך המשפט העידה הגב' שרה ליכטנברג המשמשת כמנהלת אגף כוח אדם - הוראה במשרד החינוך במחוז הדרום ובאמצעותה הוגשו לתיק ביהמ"ש מסמכים רבים מתוך תיקה האישי של התובעת במשרד החינוך (מסמכים אשר סומנו באות א' 1 עד א' 26 ו- ב' 1 עד ב' 13). משנתבקשה הגב' ליכטנברג לפרט את התביעות שהגישה התובעת כנגד משרד החינוך, אמרה שאינה יכולה לעשות כן לאור ריבוי התביעות: "לא פעם ופעמיים כשהגעתי לבית הדין לעבודה, שאלתי את השופט על איזה תיק אני מגיעה, כי התערבבו כל התביעות והתיקים. היו תביעות רבות". הגב' ליכטנברג אישרה בעדותה שמשרד החינוך רצה להעביר את התובעת לבית ספר "הגבעה", אולם לאור התנגדות ההורים התובעת לא הועברה לשם. הגב' ליכטנברג ציינה בעדותה שבעיות ההתנהלות של התובעת החלו בשנת 2002, נעשה ניסיון להעביר את התובעת לבי"ס אחר בנתיבות אך הניסיון לא צלח, היו בעיות בבית הספר המקיף הכללי באופקים, היו המון בעיות לגבי התנהלות התובעת בבית ספר עם צוות המורים והמשרד. כמו כן, העידה על בעיות שהיו עם התובעת בבית ספר "אשלים", כאשר מנהלת בית הספר טענה שהתובעת חושפת דברים אישיים בבית הספר: "התיקים והמשפטים מזה כ-5 שנים. היו המון המון בעיות...כשראינו שהמצב מחמיר ואנו לא מוצאים פיתרון הולם והוגן כדי ליישב את הסכסוכים, לא היה מנוס מלבצע העברה יזומה...כל הזמן התובעת היתה מגישה תביעות, כל שני וחמישי הופענו בבית הדין לעבודה בתביעות כאלה ואחרות. זה היה פשוט סיוט". הגב' ליכטנברג הוסיפה וציינה, כי משרד החינוך הגיע עם התובעת לפשרה, כך שהתובעת תעבוד בבית ספר לילדים מחוננים, אך גם בשנה הזו היו המון בעיות עם התובעת. במהלך המשפט, העידה גם הגב' רחל אוחנה אשר שימשה בזמנים הרלוונטים לתובענה כמנהלת בית ספר תיכון "המקיף הכללי" באופקים. הגב' אוחנה ציינה בעדותה, כי התובעת היתה מורה למדעים בבית ספר המקיף והיא יודעת שהיו עם התובעת עימותים רבים על רקע אי קבלת סמכות, עד כדי כך שבשנה השנייה לעבודתה של התובעת היא ביקשה ממשרד החינוך להעביר את התובעת למקום עבודה אחר. הגב' אוחנה ציינה עוד, כי במהלך שנת 2005 לימדה התובעת תלמידים במעבדה לביולוגיה, היא נכנסה למעבדה, מצאה שם כוס מים והחליטה שהכוס מורעלת, יצאה בלחץ גדול, טענה שהרעילו אותה ואף הגישה בקשר לכך תלונה במשטרה. אחרי שהעניין נבדק, נמצא ששום דבר לא היה במים : "התובעת נכנסה להיסטריה, ההורים עשו הפגנה לגבי התובעת שלא תחזור ללמד". הגב' אוחנה פירטה בנוגע לבעיות התנהלות נוספות מצד התובעת, בין היתר בכך שהתובעת החליטה על דעת עצמה שלא ללמד כיתה מסוימת: "התובעת עמדה מולי לבין הילדים ואמרה שהילדים לא יכנסו לכיתה. זה ממש מרד...". עוד פירטה הגב' אוחנה כי באירוע נוסף נכנסה התובעת לחדר מורים, היתה אווירה לא מכובדת, התובעת התנהלה בצורה לא יפה עם המורים וגרמה לאווירה קשה בינה לבין המורים האחרים וכן ציינה כי בשנת 2005 קיבלה התובעת השעיה ממשרד החינוך, וכי היו עם התובעת המון עימותים: "היא היתה מורה בעייתית". הגב' אוחנה הגדירה את תיפקודה של התובעת כ- "מקרה קשה מאוד". ולדעתה מדובר במורה ש- "לא מקבלת סמכות". העד אבי ביטן, משמש כמנהל מנהל החינוך בעיריית אופקים העיד כי המקרה של התובעת, הוא בהחלט חריג ואין לו אח ורע במערכת החינוך, כי יש לתובעת נגיעה לסוגיות שקשורות לארבעה מנהלי בתי ספר שמעורבים בדרך זו או אחרת בהתנהלות לקויה. מר ביטן ציין כי הוא היה מעורב בהליכי בירור הקשורים בהתנהלותה של התובעת והיה ער למחאה החריפה כנגד התובעת בבתי ספר שונים. 13. קונספירציה - תשובתה של התובעת ביחס לטענות שהופנו כנגדה התובעת טענה, כי כל אותן תלונות שהופנו נגדה אינן נכונות והן באו במסגרת קונספירציה כוללת להצר את צעדיה, למנוע ממנה קידום מקצועי, ולשלול ממנה את האפשרות לקבל תפקיד של מנהלת "תפוח פיס" ובדרך זו, לקדם אדם אחר לאותו תפקיד. למותר לציין, שמדובר בטענות שהן בגדר של הרחבת חזית אשר לא נטענו ע"י התובעת בכתבי הטענות, ואף לא הוכחו כלל וכלל. ב"כ התובעת ציין, ברוב הגינותו, שמדובר בהשערה בלבד ומכאן שאין לייחס לטענות אלו חשיבות כלשהי. 14. מכל האמור לעיל, יש לקבוע כי בתיק ביהמ"ש קיימות ראיות נוספות למכביר, המצביעות לכאורה על תפקוד לקוי מאוד מצד התובעת, אולם סבורני שדי במה שצוין לעיל כדי להביא לכך שהנתבע הרים את הנטל לכך שהמאבק, נגד הצבתה של התובעת בבית ספר "הגבעה", היה מאבק הורים לגיטימי. השאלה אם במסגרת אותו מאבק (לגיטימי) ראוי היה לתלות את אותם שלטים, בגנותה של התובעת, תתברר במסגרת הפרק הבא. 15. דיון בהגנות המשפטיות שהעלה הנתבע - האם השלטים שנתלו לא חרגו מעוצמת מחאה לגיטימית והגשימו את המטרה באמצעות פרסום פוגע פחות לאחר שנקבע שיש בשלטים משום "לשון הרע" כנגד התובעת, יש לבדוק האם הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות שנקבעו בחוק. הנתבע טוען לקיומן של הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב, לפי סעיפים 14 ו- 15 (2), 15 (3), 15 (4) ו-15 (7) - לחוק איסור לשון הרע וכדלקמן: בסעיף 14 לחוק לשון הרע, נקבע כי: "...תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי...". בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי: "...תהא זאת הגנה טובה אם ...הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1)... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר; (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי, או ציבורי בשירות ציבורי, או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו, או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ... (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין וחוזה והפרסום היה מוצדק ע"י היותו ממונה כאמור. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפני ולאור התנהלות בעייתית של התובעת, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה, לצורך ההכרעה בראש פרק זה, כי לנתבע קיימת הגנה של "אמת דיברתי" או האחת מן ארבע ההגנות שבסעיף 15 לחוק, ואולם אין די כדי להביא לדחיית התביעה ואסביר נימוקי להלן. בפסיקה התפתחו כמה עקרונות יסוד הניתנים להפעלה לגבי כל ההגנות הקבועות בחוק. עיקרון אחד כזה, שואב את השראתו מסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא, שגם התרת פרסום, הפוגע בזכות היסוד לשם טוב, צריכה להיות "במידה שאינה עולה על הנדרש". המחבר אורי שנהר מציין בספרו "דיני לשון הרע" מהודורה 1997, בעמ' 189, כי: "לעיקרון זה עשויה להיות תחולה רחבה בפרשנות כל ההגנות הקבועות בחוק וביישומן...". בנוגע להגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק, מציין המחבר אורי שנהר בספרו הנ"ל, כי התיבה "עניין ציבורי" ניתן לפרש ככוללת גם דרישה לפגיעה המינימלית בנפגע וכי: "ייתכן שזוהי אפילו הפרשנות ההכרחית לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שממנו עולה כי גם כאשר קיימת תכלית ראויה המצדיקה פגיעה בכבודו של אדם, עדיין אין להתיר פגיעה שכזו במידה העולה על הנדרש לשם השגת אותה תכלית..." מכל מה שהובא בפני הגעתי למסקנה שהנתבע, ביחד עם ההורים האחרים, נקטו בפעולות מרחיקות לכת, ביניהן, השבתת בית הספר (מאות ילדים הושבתו מלימודים), פנייה לנציגי משרד החינוך, פנייה למחלקת החינוך בעיריית אופקים, השתתפות בדיונים משפטיים בעניינה של התובעת, עסקו בתליית שלטים רבים מאוד, התייצבו לשמור על השלטים משעות הבוקר המוקדמות (מהשעה 05:00 בבוקר), התעמתו עם התובעת ובעלה, התנגדו להסרת השלטים, עד שהדבר חייב את התערבות המשטרה, כאשר הנתבע ובעלה של התובעת אף עוכבו לחקירה. עיון בצילומים שהתובעת הגישה מלמד שבקרבת בית הספר היו עשרות שלטים בגנותה של התובעת, אשר נתלו בסמוך לבית הספר, מעל שער הכניסה של בית הספר, על גדרות בית הספר, בין שני נתיבים בכביש, על גבי עמודים (ראה צילום 26), כאשר חלק מהשלטים נתלו בגובה רב מאוד (ראה צילומים מס' 6, 7, 20, 30 וכיוצ"ב). השלטים היו עצומי מימדים והתפרסו לאורך של למעלה מ- 120 מטרים. 16. הכבוד הינו אחד האינטרסים הבסיסיים לעצם קיומו של הפרט. הזכות לכבוד הינה זכות יסוד חוקתית של הפרט ומוגדרת באופן זה במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בדיני לשון הרע ההגנה על הכבוד היא באמצעות איסור על פרסום ביטויים, קרי על ידי פגיעה בחופש הביטוי. חופש הביטוי הנו "ציפור נפשה של הדמוקרטיה". הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח. חופש הביטוי אינו דוחה את ההגנה על הכבוד. הכבוד הינו ערך חברתי חשוב, שאינו נסוג מפני חופש הביטוי ולכן ראוי הוא להגנה. לעומת השמירה החוקתית על כבוד האדם ניצבת הזכות לחופש הביטוי כזכות בסיסית שביסוסה הרעיוני נמצא בהלכה הפסוקה. זכות זו של חופש הביטוי, חשובה ומהותית ככל שתהיה, שוב איננה שוות ערך לזכות החוקתית של השמירה על הכבוד ועל שמו הטוב של האדם. הכבוד, כערך חברתי מוגן וכזכות חוקתית המעוגנת במפורש בחוק היסוד, גובר על חופש הביטוי, שאינו מוזכר בחוק יסוד (ראו "לשון הרע" הדין הרצוי והמצוי, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור). בנסיבות העניין ומכל המקובץ לעיל, הגעתי למסקנה, כי ייתכן ולמאבק ההורים הייתה תכלית ראוייה, המאפשרת פגיעה מסויימת בכבודה של התובעת, ואולם כאשר ההורים לא נקטו בפעולות הדרגתיות להשגת המטרה ("מהקל אל הכבד") ועם תחילת המאבק פעלו בכל "החזיתות" כנגד שיבוצה של התובעת בבית הספר, יש לראות בכך, שהפעולות שננקטו, ביניהן תליית השלטים, היו במידה "העולה על הנדרש" ומכאן שהנתבע לא חוסה תחת אף אחת מההגנות שנטענו על ידו. 17. הנזק ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת מבקשת שלא להוכיח את נזקיה, ומסתפקת בפיצוי הסטטוטורי, ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7 א. לחוק. סעיף 7 א. (ב) לחוק קובע מנגנון של פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על הסך של 50,000 ₪. באם הפרסום בוצע "בכוונה לפגוע" רשאי ביהמ"ש לחייב בכפל הסכום הנ"ל (סעיף 7 א. (ג) לחוק). התובעת טוענת שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע בה, ומכאן - יש לפסוק לזכותה, כפל פיצוי, היינו סך של 100,000 ₪, בגין כל אחד משבעת האירועים המפורטים בכתב התביעה ובסה"כ 700,000 ₪ (התביעה הוקטנה לצרכי אגרה, לסך של 500,000 ₪). 18. בבואו של ביהמ"ש לקבוע את שיעור הפיצויים הראוי, עליו לקחת בחשבון מכלול שיקולים, בין היתר, כדלקמן:- א. התובעת פירטה בכתב התביעה שבעה אירועים בהם נתלו שלטים (סעיפים 16 עד 19 לכתב התביעה). האירועים מפורטים בצורה לקונית וחסרה. גם במהלך המשפט, לא הציגה התובעת משנה סדורה לגבי המועד שבו התרחש כל אחד מהאירועים ומהם השלטים שנתלו בכל אירוע ואירוע. למרות שהנתבע, לא הכחיש, שהשלטים נתלו במהלך שלושה ימים, ניתן לקבוע שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח התרחשות כל אירוע בנפרד. מאחר והתובעת לא הוכיחה אילו שלטים נתלו בכל אירוע, יש להתייחס לתליית השלטים כאירוע אחד. ב. אין לקבל את טענת התובעת שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", לפי סעיף 7 א. (ג) לחוק, שכן ציינתי כבר קודם לכן, שמדובר היה במאבק הורים לגיטימי, לאור התנהלות לקויה מצד התובעת. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 7. א. (ב) לחוק, ביהמ"ש רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת, לכל היותר, פיצוי "שלא יעלה על סך של 50,000 שקלים חדשים". ג. העובדה שהשלטים נתלו על ידי מספר רב של אנשים (כ - 25 אנשים), מבין חברי הועד של בית הספר, והנתבע היה אחד מהם. אין המדובר בשלטים שנתלו על ידי אדם אחד. חלק גדול מהשלטים, נתלו בגובה רב, ומעצם מיקומם - נראה כי תלייתם בוצעה על ידי שניים או יותר. בנסיבות העניין אין להיטל על הנתבע אחריות שילוחית, בנזיקין, לפעולות שננקטו על ידי ההורים האחרים. קביעת סכום הפיצוי, צריך שתיעשה, על פי הצדק והיושר ובהתחשב עם מידת אחריותו הספציפית של הנתבע. ד. הפרסום לא גרם ולא תרם להפסקת העבודה של התובעת כמורה במשרד החינוך והתובעת ממשיכה גם כיום, בחלוף חמש שנים מעת התרחשות האירועים, לשמש בתפקיד של כמורה. ה. ההלכה הפסוקה מאפשרת לביהמ"ש לפסוק, במקרה המתאים "פיצויים בסכום נומינלי" או פיצויים בסכום "פעוט". פיצויים כאלה, עשויים להיפסק בתביעות לשון הרע, כאשר ביהמ"ש מוצא כי הנתבע אמנם ביצע עוולה של פרסום לשון הרע, אך הוא לא גרם לתובע נזק ממשי או כאשר הפרסום אכן גרם לתובע נזקים, אך התנהגותו של התובע מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום נמוך מהסכום הנדרש להטבת נזקיו (פיצויים כאלה, מכונים "פיצויים לבוז" - ראו הספר הנ"ל "דיני לשון הרע", עמ' 373 פיסקה 26.1.10). ראו לדוגמא פסק הדין שניתן בע.א. 723/74, הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ. חברת החשמל, פד"י ל"א (2) 281, אשר מהווה דוגמה למקרה שבו נפסקו פיצויים בסכום פעוט שניתן לסווגם כפיצויים נומינליים, והן כפיצויים לבוז. על רקע הממצאים שנקבעו בפסק הדין, החליט ביהמ"ש המחוזי לפסוק לחברת החשמל פיצוי בסך לירה אחת, שאותו הגדיר ביהמ"ש כפיצוי "סמלי בלבד". ו. בסעיף 22 לחוק נקבעו כללים דיוניים, בנוגע לניהול תביעות לשון הרע, בנוגע לכללי ההסתמכות על שמו הרע במעשיו הפגומים של התובע, לצורך הפחתת הפיצוי שייפסק לו. מסעיף זה עולה, כי ביהמ"ש רשאי להתחשב לצורך הפחתת הפיצויים לא רק בשם הרע שיצא לתובע, אלא גם ב"אופיו, עברו, מעשיו או דיעותיו הפגומים", בין אם הללו ידועים לציבור ובין אם לאו. בענייננו, נשמעו ראיות למכביר, בדבר מעשיה הפגומים של התובעת, כאשר התנהלותה של התובעת היא זו שגרמה ללשון הרע נשוא התובענה, היינו תליית השלטים (ראה סעיף 26.2.6 בספר "דיני לשון הרע" הנ"ל). ז. בהלכה הפסוקה, הצביעו בתי המשפט על שורה של נסיבות המטילות כתם על התובע, ומחייבות הפחתה בפיצוי שייפסק לו. פיצוי בשל עוולת לשון הרע בא לפצות אדם על פגיעה בשמו הטוב, ומי שמוחזקת כמורה שהתנהלותה בעייתית, הנזק שנגרם לה על-ידי פרסום דיבה אינו כנזקו של אדם ללא דופי (ראו בהשוואה לע.א. 34/71 פרידמן נ. חן, פ"ד כ"ו (1) 524). בעניין אחר, פורסמו האשמות חמורות נגד תובע שכללו טענות בדבר היותו דמות מרכזית בפשע המאורגן. ביהמ"ש פסק כי הטענות שהועלו בעיתון לא היו אמת, עם זאת, קבע ביהמ"ש כי כמה פרשיות בחייו של התובע מעידות על קיומם של קווי אופי, מעשים ודיעות אצל התובע שאינם מתיישבים עם הנורמות המקובלות. ביהמ"ש קבע כי אמנם התובע נפגע מהפרסום הכוזב אודותיו, אולם בשל הפרטים המכתימים את עברו, יש להפחית באופן ניכר, את סכום הפיצויים שראוי היה לפסוק, אילו מדובר היה בתובע ללא רבב (ראו בעניין זה בע.א. 670/79, 78/80 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מ"א (2) 169). ח. הצעדים שנקטו בהם ההורים, גרמו לכך שהתובעת לא שובצה סופו של דבר בביה"ס. התובעת לא עבדה תקופה מסויימת, ואולם לא נגרם לה נזק מוכח, הואיל והתובעת המשיכה לקבל שכר מלא, גם בתקופה שלא עבדה. ט. על ביהמ"ש לקחת בחשבון בעת פסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע, גם שיקולים הנוגעים לכוונתו, תום ליבו ולזהירותו של המפרסם. ביהמ"ש ישקול שיקולים הנוגעים למידת הסטייה של הנתבע מההתנהגות הנורמטיבית הרצויה. ביהמ"ש מחמיר עם הנתבע, ככל שהתנהגותו נראית נפסדת יותר, ומקל עימו ככל שהפגם המוסרי בהתנהגותו נראה קטן יותר. הקלה עם נתבע תם לב, בשאלת פסיקת הפיצויים מהווה איזון חשוב לכללים האובייקטיבים הנוקשים, המגדירים את עוולת פרסום לשון הרע. י. עוד נקבע, בהלכה הפסוקה, כי על ביהמ"ש להתחשב במניעי המפרסם. הפסיקה העניקה משקל רב לבחינת מניעים אלו, ונקבע כי ביהמ"ש יקל עם הנתבע בפסיקת הפיצויים, אם יימצא שהנתבע פעל מתוך מניעים טהורים, בתום לב, בהעדר טינה לתובע וללא זדון. יש להדגיש כי "תום הלב", הנבחן בשלב קביעת הפיצוי, אינו זהה ל"תום הלב", אשר נבחן לצורך פסיקת הפיצויים. נקבע כי ביהמ"ש יקל עם נתבעים אם "מניעיהם היו טהורים לפי מיטב אמונתם". ביהמ"ש יחמיר, בדרך כלל, עם נתבע שפעל בזדון, במטרה לנגח את הנפגע, מתוך מניעים פסולים (ראו פסקאות 26.03.08 ו - 26.03.09 בספר "דיני לשון הרע" הנ"ל). 19. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, ושמעתי את טענות בעלי הדין, עיינתי בהלכה הפסוקה, תוך שבחנתי את האיזון הראוי, שבין זכות המחאה הלגיטימית אל מול התנהגות התובעת בעבר - הגעתי למסקנה שיש לחייב את הנתבע, לשלם לתובעת, פיצוי בסך כולל של 3,000 ₪ (שלושת אלפים שקלים חדשים). בדרך זו הבאתי לביטוי את כל השיקולים שצויינו לעיל, את היחס שבין סכום הפיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק (50,000 ₪), לבין מספר המעוולים (כ - 20 חברים בוועד ההורים) וכן העובדה שהתובעת הגישה תביעה מוגזמת ומנופחת. הנתבע ישלם לתובעת את הסכום שנפסק עד ליום 1.1.2011, שאחרת יחול על החוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום (1.1.2011) ועד לתשלום המלא בפועל. 20. למותר לציין שאין בפסק דין זה כדי לקבוע כל ממצא עובדתי, לגבי הפעולות שננקטו ע"י מי מההורים האחרים, אשר השתייכו לועד בית הספר. 21. בנסיבות המיוחדות של המקרה, מצאתי לקבוע שכל צד ישא בהוצאותיו. העברה יזומהמשרד החינוךדיני חינוך