מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד הולמס פלייס: לפנינו תביעתו של התובע, עובד לשעבר של הנתבעת, לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם עבודה ועוגמת נפש ולרכיבי תביעה נוספים בגין תקופת העבודה וסיומה. המסגרת העובדתית ואלו העובדות הרלוונטיות העולות מחומר הראיות ומהעדויות: הנתבעת הינה חברה בע"מ הרשומה כדין בישראל, מנהלת ומפעילה מועדוני כושר ובריאות בתחומי ישראל בלבד. מר יהונתן פישר (להלן: "מר פישר") הינו יו"ר הנהלת הנתבעת. הנתבעת נמנית עם קבוצת "הולמס פלייס" המפעילה ומנהלת מועדוני כושר ובריאות באירופה ובישראל ומניות הנתבעת מוחזקות במלואן על ידי חברת “HEALTH AND FITNESS MANAGEMENT B.V.” הרשומה בהולנד (להלן: "החברה האם"). מר פישר הינו גם מנכ"ל החברה האם. בקומת המשרדים שבה פועלת הנהלת הנתבעת מצויים גם משרדיהם של חלק מבכירי עובדי ההנהלה של החברה האם - כולם ישראלים. התובע, מדריך כושר גופני, הועסק על ידי הנתבעת החל מחודש 9/2004. תחילה הועסק בתפקיד מנהל מכירות ומנהל משמרת במועדון ברחובות, והחל מחודש 1/2007 כמנהל המועדון ברחובות. במועד מסוים בשנת 2008 הוסכם בין התובע לבין הגב' לוריין טפיאס - מנכ"ל הנתבעת (להלן: "הגב' טפיאס") כי התובע יסיים את עבודתו במועדון ברחובות. נציין כבר עתה כי מקובלת עלינו יותר גרסת הנתבעת לפיה הפסקת כהונתו של התובע כמנהל הסניף ברחובות נעשתה על רקע של חוסר שביעות רצון מתפקודו של התובע. הוסכם כי התובע יעבור בהמשך לעבוד בסניף חדש וקטן יותר של הנתבעת שתוכנן להיפתח במבשרת - לטענת התובע, כמנהל הסניף; לטענת הנתבעת, בתחום המכירות בלבד. פתיחת הסניף החדש במבשרת התעכבה והנתבעת איתרה עבור התובע תפקיד אחר והוא שובץ במסגרת פרוייקט זמני של כתיבת נהלי עבודה של רשת מועדוני "הולמס פלייס". במהלך התקופה שבה הועסק התובע בפרוייקט כתיבת נהלי עבודה, נוצר קשר בין החברה האם לבין איש עסקים הודי, מר שרירם רמדס (להלן: "שרירם") אשר התעניין בהקמת רשת מועדוני כושר ובריאות בהודו תחת המותג של "הולמס פלייס". על פי העקרונות שסוכמו בין החברה האם לבין שרירם, היתה אמורה החברה האם, בעלת הקניין הרוחני במותג "הולמס פלייס", לספק את הרישיון לשימוש במותג, את הידע המקצועי להקמת הרשת וכן להשתתף בחלק מהמימון הכרוך בהקמת הרשת בהודו ולהחזיק ב - 20% ממניותיה של החברה שתוקם. שרירם וחברה מקומית בשם "GMR HOLDINGS" (להלן: "GMR") היו אמורים לספק את עיקר המימון ולהחזיק ביתרת 80% ממניות החברה ההודית שתוקם. מר פישר הוא שהיה מעורב מטעם החברה האם בתהליך הקמת החברה ההודית והוא שעמד בקשר עם שרירם. שרירם חיפש עובד שילווה את הקמת הרשת בהודו ובשיחות שקיים מר פישר עם הגב' טפיאס עלתה האפשרות להציע לתובע להגיש מועמדותו לתפקיד. ואכן הגב' טפיאס הציעה לתובע להגיש מועמדותו לתפקיד בהודו. לגרסתם של מר פישר והגב' טפיאס, שרירם היה אמור להיות מעסיקו של התובע ועליו היה לקבל החלטה אם התובע מתאים לתפקיד, ולעומת זאת טען התובע, כי הגב' טפיאס הסבירה לו כי רק "פרוצדוראלית" יהא עליו לסיים העסקתו בנתבעת ולחתום על חוזה העסקה עם השותפות שתוקם בהודו, כשלהבנתו, למעשה תהליך הרילוקיישן להודו היה בבחינת שלב נוסף בקידומו של התובע בנתבעת. ביום 18.6.2008 הודיע התובע לגב' טפיאס כי הוא מעוניין בתפקיד בהודו. באותה תקופה הפסיקה רעייתו של התובע (להלן - הרעיה), אשר היתה בטיפולי פוריות בבית החולים שערי צדק בירושלים, את טיפולי הפוריות. באישור רפואי מיום 17.11.2008 נכתב כי הרעיה "נמצאת בטיפולים ביחידה להפריה חוץ גופית בביה"ח שע"צ, החל ממרץ 2007. החזרה אחרונה בוצעה ביוני 2008. החל מיוני 2008 מירב הפסיקה מיוזמתה את הטיפולים". שרירם הגיע לישראל בחודש 7/2008 וערך לתובע שני ראיונות - בתאריכים 15.7.2008 ו - 17.7.2008. לגרסתו של מר פישר, שרירם התרשם תחילה כי התובע אינו מתאים לתפקיד בהודו אולם בהמשך, בעקבות מאמצי שכנוע מצדו של מר פישר, אישר שרירם, עקרונית, את המועמדות של התובע לתפקיד וביקש כי התובע ורעייתו יגיעו להודו, יתרשמו מהמקום, ימצאו מקום מגורים ובהמשך יסכמו ביניהם הצדדים את יתר תנאי העבודה. על מנת לסייע לתובע בהוצאת ויזה להודו, כתבה הגב' טפיאס ביום 3.8.2008 מכתב "לכל המעוניין" בעניינו של התובע (ת/8) ולפיו: "לי מעוז מיועד לצאת לשליחות מטעם חברת הולמס פלייס אינטרנשיונל לתקופה של כ - 18 חודשים בבנגלור, הודו, החל מתאריך 9.8.08". ביום 27.8.2008 נסע התובע להודו יחד עם רעייתו, עם מר פישר ועם מר גלעד ברייט מנהל הכספים של החברה האם. בהודו נפגשו התובע ורעייתו עם שרירם, חיפשו דירה למגורים ושוחחו על תנאי העבודה הצפויים של התובע. השהייה של התובע ושל רעייתו בהודו במהלך הימים 27.8.2008 - 1.9.2008 מומנה על ידי החברה האם (ויתכן שעל ידי גורם נוסף) ואין חולק כי התובע ורעייתו לא השתתפו בהוצאות טיסתם ושהותם בהודו. בהודעת דואר אלקטרוני שכתב מר שרירם אל התובע ואל מר פישר, ביום 27.8.2008, שעניינה “schedule visit” - לוח זמנים לשלושת הימים הבאים בהודו (ת/3), כתב בין היתר כי ליום שישי מתוכנן “all agreements signing”. הצדדים נחלקו בשאלה האם באותו נסיעה להודו נכרת הסכם העסקה עם התובע, אם לאו. על כך נרחיב את הדיבור בהמשך. ביום 9.9.2008, כתב מר פישר הודעת דואר אלקטרוני אל שרירם, עם העתק לתובע ולמר רוני אמלגור, בעניין העיצוב הפנימי המתוכנן של המועדון בהודו (ת/1). בנוסף, קיבל התובע באותו יום הודעת דואר אלקטרוני (ת/4) מגב' קרן זמיר, העוזרת האישית של מר פישר, שבו נתבקש התובע על ידי מר פישר לשנות את הגדרת תפקידו המופיעה בתבנית האוטומטית בסיום כל הודעת דואר אלקטרוני ל - “Integration Manager Holmes Place India” לטענת הנתבעת, משתם פרוייקט כתיבת הנהלים ולא היה עוד עיסוק כל שהוא לתובע היא הסכימה להמתין עם פיטוריו מתוך התחשבות בתובע וברעייתו. לבסוף נוכח התארכות הענין בהודו זומן התובע לשיחת פיטורים ביום 26.8.08 ובה הודע לו שפיטוריו ייכנסו לתוקף ביום 30.9.2008. במכתב פיטורים בחתימתה של הגב' טפיאס והנושא תאריך 1.9.2008 נכתב: "הנדון: סיום העסקה ברצוני להודיעך על סיום העסקתך בחברתנו הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ. תקופת ההודעה המוקדמת המגיעה לך על פי חוק הינה 30 ימים ועל כן עד לתאריך 30.9.08 תימשך עבודתך בחברתנו כסדרה. אנו נדאג לתשלום כל זכויותיך הסוציאליות על פי חוק. בברכת הצלחה בהמשך דרכך. אישור על תקופת העסקה: הריני לאשר כי מר/גב' לי מעוז מס' ת. זהות 37672672 הועסק/ה בחברתנו מיום 5/9/04 ועד ליום 30/9/08." לגרסת התובע המכתב לא הגיע לידיו בתאריך הנקוב בו אלא רק ביום 2.10.2008 ולא נערכה לו כל שיחת פיטורים במועד מוקדם יותר. ו'בחזרה להודו' - בסופו של יום, שלב היזמות בין הגורמים המעורבים לא "המריא", התאגיד שהיה אמור להיות בשיתוף פעולה עם חברת האם, עם חברת GMR ועם שרירם לא הוקם והחברה שהוקמה היתה בסופו של דבר בבעלות מלאה של שרירם. ביום 7.10.2008 כתב מר פישר לתובע הודעת דואר אלקטרוני (ת/6) המודיעה לו כי בשלב זה ענין הודו ירד מהפרק: “Dear Lee, I am writing to you from India with the sad news that the joint venture partnership to set up our clubs in India has suffered a major set back. The last time we spoke we were experiencing some difficulties and were restructuring the partnership due to the exit of the 3rd party (GMR). This however was all manageable and it was really only a matter of delay as I said. What has happened though over the last days is that the landlord of the property (also GMR but another section) has basically come back to Shriram demanding a 30% increase on the rent. This is something that the business model cannot handel and we have replied accordingly - at the moment it means that we do not have a club which means that the delay we are speaking about now is hard to estimate. It is even possible that our partnership with Shriram may not make it through this phase and we will look in the future to partner with other groups in India. Many things are possible - it is also possible that in a few months time with the market being as tough as it is, GMR may return and agree to go back to the previous terms of the lease. In any case whatever the possibilities - that is all they are and in my view you should no longer be making plans around india in the near future; before writing this mail I have given thought to whether the International operations have a further interim role for you - circumstance would have it that there is nothing immediately available for you, I have also spoken with Lorraine who is in the same position. The area of the business in which I would like to involve you in is indeed the franchise operations but as yet we are only at early stages in discussions with different companies for a variety of different territories. In any case, again, this has no definite time - line. At this stage, I cannot see any alternative than a parting of our ways - whether this be a temporary parting or not will depend on circumstance, and our own respective wishes. I return from India at the end of this month and suggest that we meet in the first week of November for good order. I will of course update you if there are any further unexpected developments during the course of my stay here. I would also like for you to have a `leaver` meeting with Tair in order to match expectations for the future. This is unexpected for all of us, I do maintain the perspective that it will work out for the best.” ביום 16.10.2008 כתבה הגב' טפיאס מכתב המלצה לתובע כדלקמן (ת/7): "לי מעוז עבד בחברת הולמס פלייס אינטרנשיונל בין השנים 2004 -2008 בהן ביצע מספר תפקידים: מנהל משמרת, סגן מנהל, מנהל מועדון ותפקידו האחרון - נציג הולמס פלייס ישראל בביצוע כתיבת ספר הנהלים התפעולי של החברה. חשוב לי לציין כי לי מעוז ביצע תפקידים אלו על הצד הטוב ביותר. במהלך עבודתו בחברה לי גילה יושר פנימי והגינות גבוהים, מסירות ונאמנות לחברה ולצוות העובדים בה. לי בקיא בתהליכים, יורד לעומקם של פרטים, אנליטי, בעל כושר ניתוח מצויין ומסודר. אני ממליצה על לי בחום ומאחלת לו הרבה הצלחה בהמשך דרכו החדשה." שכרו של התובע שולם עד ליום 30.9.08. לאחר פיטוריו, בתלוש שכר חודש 10/2008, שילמה הנתבעת לתובע (נת/2) פיצויי פיטורים בסכום של 44,784 ₪ וכן פדיון חופשה בסכום של 2,182 ₪. ביום 30.11.2008 פנה התובע, באמצעות ב"כ, אל הנתבעת, בדרישה לתשלום פיצוי בסכום כולל של 1.5 מליון ₪ וביום 9.12.2008 השיבה הנתבעת לב"כ התובע ודחתה את כל טענותיו. ביום 24.2.2009 הגיש התובע את התביעה שלפנינו. דיון והכרעה לפנינו מתעוררים שני ענינים מרכזיים: הראשון והעיקרי נוגע לעבודה בהודו ובעטיה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין הפרת ההסכם להעסיקו בהודו. בסוגיה זו נחלקו הצדדים הן בשאלה האם הנתבעת היתה צד למגעים בקשר לעבודה בהודו והאם בכלל נכרת הסכם עם התובע בקשר לכך; השני, נוגע לזכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. שאלת היריבות הנתבעת טוענת להעדר יריבות בינה לבין התובע. לטענתה, היא חברה ישראלית המנהלת ומפעילה מועדוני כושר ובריאות בתחומי ישראל בלבד והיא לא היתה צד למשא ומתן בנוגע להעסקתו של התובע בהודו, שכן הוא היה אמור להיות מועסק על ידי שותפות שיזמיה היו שרירם והחברה האם. שרירם, כך לטענת הנתבעת, הוא שחיפש מועמד לתפקיד בהודו, הוא שניהל את המשא ומתן עם התובע ולנתבעת לא היה כל חלק בעניין, למעט העובדה שעדכנה את התובע על התפקיד בהודו כך שיוכל להציע מועמדותו. לעומתה טען התובע, כי הנתבעת עצמה היתה אמורה להיות צד לשותפות שתוכננה להתאגד בהודו ומכאן שלמעשה היתה אמורה להמשיך ולהעסיקו ופיטוריו היו "פורמאליים בלבד" כשלב בקידומו לתפקיד שהיה כרוך בהעברה ('רילוקיישן') להודו. בחקירתו הנגדית העיד התובע: "הבנתי שמקימים שותפות, ....... שאני עובר לחברה שהיא שותפות של ה"פ אני עדיין נמצא במסגרת הגג של ה"פ אינטרנשיונל ולכן מבחינה פרוצדוראלית אני צריך לעשות את המעבר". לאחר ששקלנו את הראיות ואת טענות הצדדים אנו סבורים כי יש לראות בנתבעת כחלק מהמשא ומתן עם התובע בכל הנוגע למיזם בהודו, הגם שמבחינת המבנה העיסקי של ההתקשרות - חברת האם היא זו שהיתה אמורה להתקשר עם שרירם ו- GMR. ואלה טעמינו בתמצית: הנטל להוכיח את מעורבותה של הנתבעת בהתקשרות עימו בכל הנוגע למיזם בהודו מוטל על התובע. לטענת התובע הנתבעת היא שמימנה את שהייתו בהודו, שלו ושל רעייתו, אולם העניין לא הוכח ואף עולה מכרטיסי הטיסה שצורפו לתצהירו של התובע - כי החברה האם, באמסטרדם, היא שהזמינה את כרטיסי הטיסה. כן הפנה התובע בסיכומיו לכך כי בתלושי שכרו לחודשים 9/2008 ו - 10/2008 אשר הוצאו בסמוך לאחר קבלת המשכורת, נכתב "תת מחלקה: בין לאומי" כראיה לכך כי היה אמור להיות מועסק, דרך הנתבעת, בחו"ל. בסיכומיה טענה הנתבעת כי מדובר בטענה עובדתית שלא עלתה בהליך ולכן לא התבררה, ובכל מקרה הרישום כאמור נבע מכך שבסיום תקופת עבודתו בנתבעת הועסק התובע בפרוייקט כתיבת הנהלים הבינלאומיים. דין טענתו זו של התובע להדחות. עיון בתלושי השכר מעלה כי המחלקה הבינלאומית (קוד 500) מופיע בתלושי השכר של התובע (נת/2) כבר מחודש 2/08, ולכן לא ניתן ללמוד מהם את הנטען. בסיכומיו הפנה התובע לחקירתו הנגדית של מר פישר וטען כי מעדותו ניתן ללמוד כי "אמורה היתה הנתבעת לקבל 20% מהתאגיד בהודו" ו - "הנתבעת אמורה היתה להשתתף במימון המיזם המשותף". איננו מקבלים את טענת התובע בסיכומיו, לפיה מר פישר טען בחקירתו הנגדית כי הנתבעת היתה אמורה להשתתף במימון המיזם ולקבל 20% ממניותיה. מר פישר התייחס בחקירתו הנגדית אל החברה האם - "הקבוצה" - ולא אל הנתבעת. הנתבעת טוענת כי ההתקשרות של שרירם אמורה היתה לצאת בפועל אל מול החברה האם. טענתה לא נסתרה. איננו מקבלים את טענת התובע כי אי הצגת הסכמי ההתקשרות עם שרירם פועלת לרעת הנתבעת. משהנטל על התובע היה עליו לכל הפחות לבקש את גילויים, דווקא משנמנע הוא מלעשות כן ובכך לנסות ולקעקע את גרסת הנתבעת פועל הדבר לרעתו. יתר על כן, מבנה התקשרות לו טוענת הנתבעת הוא בעל הגיון עסקי לאור המבנה של הקבוצה. יחד עם זאת, מה שקובע אינו המתקשר הסופי עם שרירם, אלא האם היתה מעורבות של הנתבעת בכל הקשור להתקשרות עם התובע לצורך עבודה במיזם בהודו. לטעמינו, לענין זה אין מקום להפריד בין החברה האם לבין הנתבעת ויש לראותם כישות אחת לצורך המשא ומתן עם התובע. יש לזכור כי מדובר באשכול חברות, ובתור שכזה העובד לא תמיד מודע לאבחנה בין הישויות המשפטיות חברות הקבוצה. התובע לא תמיד יכול לדעת האם תקשורת עם מר פישר נעשית ב'כובעו' בנתבעת (יו"ר) או ב'כובעו' בחברה האם (מנכ"ל). לכן, ככל ש'האשכול' עומד על האבחנה בין חברותיו, עליו הנטל להראות כי אבחנה זו הובהרה היטב לעובד. מה שלא קרה במקרה הנוכחי. מעורבות הנתבעת וחוסר האבחנה נלמדת מכמה ראיות שיפורטו להלן: הגב' טפיאס, שהינה עובדת הנתבעת בלבד, היתה מעורבת בהצעה לתובע - להגיש מועמדותו לתפקיד בהודו. לגרסת התובע, היא שפנתה אליו בעניין וגם מר פישר אישר בחקירתו הנגדית כי "יכול להיות" שלא הוא, אלא הגב' טפיאס, פנתה אל התובע בעניין הצעת העבודה בהודו. מעורבותה של הנתבעת, כחלק בלתי נפרד מהחברה האם בקשר למיזם בהודו, נלמדת גם ובעיקר ממכתבה של הגב' טפיאס מיום 3.8.08 (ת/8) ולפיו: "לי מעוז מיועד לצאת לשליחות מטעם חברת הולמס פלייס אינטרנשיונל [הנתבעת - א.א.] לתקופה של כ - 18 חודשים בבנגלור, הודו, החל מתאריך 9.8.08". (ההדגשה הוספה - א.א.). מכתב זה מצביע על כך שמבחינת 'הקבוצה' לא היתה אבחנה ברורה, לענין המעבר של התובע להודו, בין הנתבעת לבין החברה האם. אם לנתבעת האבחנה לא היתה ברורה, מדוע זה שהדבר יהיה ברור לתובע?!! גם העובדה שהנתבעת, כך לגרסתה של הגב' טפיאס, החליטה "לספוג את עלויות השכר" של התובע מאז שסיים לעבוד בפרוייקט כתיבת הנהלים ועד שהיה אמור להתחיל לעבוד בהודו - מחזקת את מסקנתנו בדבר היעדר הפרדה של ממש בין הנתבעת לבין החברה האם בכל הנוגע להעסקתו של התובע. גם בפניות הדוא"ל לתובע לא נערכה אבחנה ברורה. מחד גיסא, בהודעת הדוא"ל של מר פישר מיום 9.9.08 (ת/1) חותם מר פישר כיו"ר חברה האם; מאידך גיסא, הודעת הדוא"ל לתובע שנשלחה על ידי עוזרתו של מר פישר ביום 9.9.08 נחתמת תחת כפל התפקידים של מר פישר. התובע מסר בתצהירו, וגרסתו לא נסתרה, כי הגב' תאיר בלוקה, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת, היא שמסרה לו פרטים בדבר המעבר להודו. העובדה שמנהלת משאבי אנוש של הנתבעת היא שמסרה לתובע פרטים בדבר התפקיד בהודו - מהווה חיזוק נוסף למעורבותה של הנתבעת ולחוסר האבחנה בינה לבין החברה האם בכל הנוגע להתקשרות עימו בנוגע למיזם בהודו. יצוין בהקשר זה כי בדוא"ל ששלח מר פישר לתובע ביום 7.10.2008 ושבו בישר לו על כך שהשותפות שתוכננה בהודו אינה יוצאת אל הפועל, אף ביקש ממנו לקיים מפגש עזיבה עם הגב' תאיר בלנקה (`leaver` meeting) - מה ששוב מחזק את המסקנה בדבר העדר אבחנה ברורה בין הנתבעת לחברה האם בכל הנוגע למגעים מול התובע. לא נעלמה מעיננו עדותו של מר רוני אלמגור, מנהל הפיתוח של רשת הולמס פלייס העולמית, אשר מסר בתצהירו כי "במהלך השיחות היה ברור לי כי לי מעוז מבין ויודע שמעסיקתו בחו"ל לא תהיה החברה אלא חברה אחרת אשר תהיה מן הסתם קשורה ביזם ההודי שעמד אז בקשר עם נציגי החברה האם.". אפילו הסביר כאמור מר רוני אלמגור לתובע, הרי שאין בכך כדי לשלול יריבות בין התובע לבין הנתבעת. כעולה מעדותו של התובע עצמו - הוא ידע כי קיימת הבחנה בין הנתבעת - הישראלית לבין הולמס פלייס העולמית, אולם כאמור עולה מהראיות כי המצג אשר הוצג בפני התובע היה כזה של היעדר הפרדה ברורה בין השתיים בכל הנוגע להעסקתו העתידית. מכל המפורט לעיל עולה כי המצג אשר הציגה הנתבעת בפני התובע הוא שהיא תהא מעורבת, בדרך זו או אחרת, בהעסקתו בהודו. מאחר שגם הגב' טפיאס, גם הגב' תאיר בלוקה מנהלת משאבי אנוש בנתבעת וגם מר פישר היו מעורבים בדרך זו או אחרת בתהליך הרילוקיישן, הרי שהתובע לא ידע להבחין "בשם מי" משוחח עמו כל אחד מהעובדים - בשם הנתבעת, בשם החברה האם או בשם השותפות המתוכננת בהודו. המצג שהוצג לתובע היה כי הנתבעת שותפה לכל דבר ועניין ליזמות העסקית עם השותף ההודי. האם השתכלל הסכם עבודה בין הצדדים לטענת התובע, נכרת הסכם עבודה מחייב להעסקתו בהודו כשכל תנאי העסקתו בהודו סוכמו לפרטי פרטים - שיעור השכר, גובה הבונוס, רכב ונהג וביטוח בריאות לו ולרעייתו. כן טען התובע כי כאשר שהה בהודו יחד עם רעייתו, ערכו השניים את כל הסידורים הדרושים ובין היתר מצאו דירת מגורים לשביעות רצונם, ואשר מר שרירם אישר לשאת בהוצאות דמי השכירות שלה וכי גם בארץ החלו, הוא ורעייתו, להתארגן לקראת העתקת מקום מגוריהם להודו. בכתב התביעה טען התובע מפורשות כי הצדדים חתמו על חוזה עבודה בכתב: "ההצעה אשר טיוטה הימנה הועברה לעיונו ולאחר הערות שהעביר הנתבע, חתם על החוזה והעבירו לחתימת הנתבעת, כאשר כבר בשלב זה הודע לתובע כי מועד תחילת עבודתו בהודו עפ"י החוזה הינו 15.8.08." ובחקירתו הנגדית העיד התובע, כי "לאורך כל התהליך הזה אני יידעתי את כל המנהלים הבכירים הנוגעים בדבר על כל צעד שאני עושה אם על זה שאשתי צריכה לעזוב את מקום העבודה שלה, אנו צריכים להפסיק טיפולי פוריות בארץ, שאנו צריכים למצוא שוכרים ולמכור את הרכב. הם ידעו ולא עצרו אותי." וכן: "ישבתי עם שרירם ופישר וסיכמנו את הפרטים והכל היה סגור ואמרו לי שישלחו לי במיל את הכל מודפס, אחרי זה לחצנו ידיים וקבענו שאנו נפגשים בעוד 3 שבועות להתחיל לעבוד ומשם כשחזרתי והכל היה סגור התחלתי להריץ את העניינים." עם זאת בהמשך חקירתו הנגדית אישר התובע כי למעשה לא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים: "ש: למרות שאמרת קודם שחתמת מול פישר ושרירם באופן אישי עכשיו אתה אומר שלחצתם ידיים ולא חתמתם על חוזה מה הגירסה הנכונה? ת: השניה. ש: כלומר לא נחתם הסכם? ת: תלוי איך אתה מגדיר הסכם. מבחינתי זה היה סגור וגם מבחינתם. ש: נחתם הסכם או לא נחתם הסכם - הכוונה שיש שני צדדים אתה מצד אחד וגורם אחר בצד השני וחתמתם ביחד עם הסכם עבודה? ת: מבחינתי זה קרה. "ש: לשאלת ביה"ד - תסביר מה זה נחתם הסכם? ת: הייתי בהודו, לקחו אותי על חשבון החברה, בחרתי דירה בהודו, כל ההוצאות של הטיסה שולמו על ידי מר פישר ישבו איתי פישר ושרירם בפגישה כפולה יום אחרי יום, בכל פגישה שניהם היום ביחד. ש: לשאלת ביה"ד- מה זה חתמו חוזה? ת: אני רשמתי את כל מה שהם אמרו ועל בסיס זה הם אמרו שהם ישלחו לי במייל את החוזה. זה מבחינתי חתמו." לעומת גרסתו הבלתי עקבית והבלתי משכנעת של התובע, כמפורט לעיל, מסר מר פישר גרסה עקבית. בחקירתו הנגדית העיד מר פישר כי "כשסיכמנו על עקרונות אחד מהתנאים היו שהתאגיד בהודו יצליח לגייס את הכספים הנדרשים" והסביר כי "העסקה התפוצצה" "בגלל GMR קיבלו רגליים קרות, המשבר הכלכלי העולמי והיא החליטה לא להשקיע את הכסף שלה בהקמת רשת מועדוני כושר יוקרתי בהודו" וכי שרירם "אף פעם לא הציג את עצמו או את המצב בהודו כ'סגור' אפילו במפגש של התובע ושרירם בהודו הוא אמר בדיוק את הדבר הזה שעדיין העסקה לא מגובשת לגבי הודו ועד שהעסקה לא תהיה סגורה לחלוטין הוא לא ישלח לתובע את הצעת העבודה." בהמשך חקירתו הנגדית הבהיר מר פישר כי מעבר לאמור, סיבה נוספת שבגינה לא נחתם כל הסכם עבודה בין הצדדים היתה כי המשא ומתן בין הצדדים היה "נורא ארוך", "לא נגמר" ו"לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי כל הפרמטריים כולל החוזה של התובע שאני הייתי נוכח בישיבה האחרונה בין התובע ושרירם". כן טען מר פישר, בניגוד לגרסת התובע, כי התובע ורעייתו לא הגיעו להסכמה עם שרירם לגבי דירה. בנוסף טען מר פישר כי בשלב מסוים בעת השהות בהודו, הוא הצטרף לשיחה שהתקיימה בין התובע לבין שרירם שבה "הבהיר שרירם ללי במפורש כי כל הנושא של הקמת המועדונים בהודו עדיין איננו מגובש סופית וכל עוד שהנושא לא ייסגר סופית, לא יקרה איתו דבר; שרירם הוסיף והדגיש בפני לי כי גם כל הדברים שסגרו ביניהם בנושא תנאי ההעסקה אינם סופיים וכי מבחינת התנהלות יחסי העבודה בהודו לגבי העסקה של עובדים אצל מעסיקים מקומיים, קיים מנגנון של מסירת מה שנקרא 'הצעת עבודה' ע"י המעסיק לעובד וזהו למעשה חוזה העבודה בין הצדדים - לפניו אין כל סיכום, ולאחר לא ניתן להתנער ממנו - ולפיכך כל מה שיוסכם ביניהם איננו סופי כל עוד לא ישלח שרירם ללי את אותו מסמך 'הצעת עבודה', ומסמך כזה לא יישלח כל עוד לא גובשו והוסדרו סופית כל התנאים והרקע לעסקה עצמה של הקמת מועדוני רשת הולמס פלייס בהודו." כן הוסיף מר פישר בתצהירו, כי לאחר ששבו לישראל והתובע התייעץ איתו האם עליו להמשיך ולפעול להשכרת דירתו לנוכח העובדה כי טרם שמע עדכון משרירם "אני שבתי והסברתי ללי את שאמר לו שרירם קודם לכן, כי שום דבר איננו סגור ומוסכם עמו כל עוד שרירם לא שלח אליו את הצעת העבודה, ולכן עליו להתאזר בסבלנות ולא להשכיר את הדירה כל עוד נושא העסקתו בהודו לא נסגר סופית." מחד גיסא עולה מהראיות כי מטרת הנסיעה להודו - של התובע ורעייתו - היתה לסגור חוזה. מטעם זה הצטרפה רעייתו של התובע לנסיעה, כשלא נדרשה להשתתף בהוצאות טיסתה ושהותה בהודו, וזאת בין היתר על מנת למצוא דירת מגורים לשביעות רצונם של השניים, וכך גם העיד מר פישר: "שרירם השתכנע שהתובע יכול למלא את התפקיד ולכן הזמין אותו להודו כדי לבדוק שהודו והעבודה יכולים להתאים לתובע ולאשתו, וגם כדי לראות שאפשר לסגור את התנאים של העבודה הזאת." עולה מהראיות כי כל המעורבים בדבר פעלו לכיוון הקמת השותפות בהודו, האמינו כי אכן תוקם השותפות וכי התובע ימלא את התפקיד בהודו. מטעם זה פעלו הצדדים כפי שפעלו - הנתבעת הוציאה מכתב עבור התובע לסייע לו בהוצאת ויזה להודו ביום 3.8.2008, מועד שבו אף לגרסת התובע טרם נכרת הסכם עבודה בין הצדדים; הנתבעת "משכה" את תקופת העסקתו של התובע בנתבעת כך שלא יישאר ללא שכר עד אשר יתחיל בתפקידו בהודו; התובע ורעייתו נסעו להודו להיפגש עם שרירם ולחפש דירת מגורים; התובע נתבקש על ידי מר פישר לשנות את תבנית חתימתו בדואר האלקטרוני כך שיצוין מקום עבודתו בהודו וכיו"ב. זאת ועוד, כעולה מעדותו של מר פישר, הוא הופתע למדי מדי מכך שבסופו של יום נתברר לו כי לא תוקם השותפות המתוכננת בהודו ומכך שלא ניתן יהיה לשלב את התובע בעבודה בהודו. מטעם זה העיד כי "אולי לקחתי יום או יומיים לחשוב על זה" לאחר ששרירם בישר לו על ביטול השותפות המתוכננת ובטרם כתב מר פישר את המכתב לתובע, בו בישר לו על כך כי בשל הבעיות במימון מטעם הגורם השלישי, העסקתו בהודו לא תתאפשר. מאידך גיסא, איננו סבורים כי בפעולות המתוארות יש כדי להובילנו למסקנה כי העסקתו של התובע בהודו היתה עניין 'סגור' וכאמור שוכנענו מעדותו של מר פישר כי דאג ליידע את התובע ואת רעייתו כי העסקתו של התובע בהודו איננה עניין סגור וסופי. כאמור טען מר פישר בתצהירו כי נכח בשיחה שבין שרירם לבין התובע שבה הבהיר שרירם לתובע כי "כל מה שיוסכם ביניהם איננו סופי כל עוד לא ישלח שרירם ללי את אותו מסמך 'הצעת עבודה' ומסמך כזה לא יישלח כל עוד לא גובשו והוסדרו סופית כל התנאים והרקע לעסקה עצמה של הקמת מועדוני רשת הולמס פלייס בהודו." על גרסה זו חזר מר פישר בחקירתו הנגדית כשהעיד: "אפילו במפגש של התובע ושרירם בהודו הוא אמר בדיוק את הדבר הזה שעדיין העיסקה לא מגובשת לגבי הודו ועד שהעסקה לא תהיה סגורה לחלוטין הוא לא ישלח לתובע את הצעת העבודה" כן טען מר פישר בתצהירו כי בהודו סיפרה לו רעייתו של התובע כי התפטרה מעבודתה בארץ ו"לשאלתי מה החיפזון בהתפטרות, שכן שום דבר עדיין לא סגור, אמרה לי מירב כי ממילא היא מחפשת שינוי, ובכל מקרה לא התכוונה להמשיך במקום עבודתה בפלאפון". מר פישר לא נחקר - לא בנוגע לשיחה שבה נכח ושמע את שרירם מסביר לתובע כי העסקתו איננה "עניין סגור" ולא בנוגע לשיחה בין מר פישר לבין רעיית התובע. מנגד עדותו של התובע עצמו לא היתה משכנעת בכל הנוגע ל"וודאות העסקתו בהודו" ולכך שנכרת בין הצדדים חוזה שבעל פה או חוזה שבכתב (תלוי במועד הגרסה). יתר על כן, התובע אף לא מצא לנכון להעיד את אשתו כתמיכה בגרסתו או כהפרכה לטענות מר פישר בהתייחס אליה. בתצהירו אף מסר התובע כי היה מודע לכך כי הביקור בהודו הינו בין היתר "לצורך השלמת כל ההליכים הקשורים להקמת השותפות בין הנתבעת ליזם בהודו" ועולה מהראיות כי התובע אף ידע על מעורבותה של חברת GMR ועל כך שהקמת השותפות מותנית במימונה. בתצהירו מסר התובע כי "בסופו של דבר, וכפי שנמסר לי על ידי הנתבעת, נחתם ביניהם הסכם" אולם התובע לא מסר מי מטעם הנתבעת הודיע לו כי נחתם ההסכם כאמור, לא הסביר מדוע לא נמסר לו העתק מאותו הסכם נטען והאם בכלל ביקש העתק ממנו. בנוסף, מר רוני אלמגור טען בתצהירו כי לתובע לא היה כל חוזה חתום להעסקתו בהודו והוא לא נחקר נגדית בקשר לכך. עולה איפוא כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי נכרת עמו הסכם מחייב להעסקתו בהודו. אף כי פרטים רבים נסגרו, עדין היה ברור כי כריתת ההסכם טעונה הסכם בכתב, וזה לא נכרת. לא בכדי טען התובע בתחילה כי חתם על חוזה בכתב. הדבר מלמד על מודעותו לצורך בקיומו של הסכם בכתב. יצוין כי התובע לא העלה טענה חלופית לניהול משא ומתן בחוסר תום לב מצדה של הנתבעת אולם למעלה מן הצורך יצויין כי לא הוכח כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב. התרשמנו מהראיות כי הנתבעת עדכנה את התובע בכך שהקמת השותפות בהודו מותנית בשרירם ובנכונות להשקעה כספית מטעם חברה נוספת; לא הוכח ואף לא נטען כי מר פישר חזר בו מנכונותו להיות חלק מהשותפות המתוכננת אלא עולה מחקירתו הנגדית של מר פישר כי הסיבה שהשותפות לא הוקמה בסופו של יום כפי שתוכנן היתה החלטתה של חברת GMR שלא להשקיע את חלקה כמתוכנן, כפי שגם אישר התובע בסיכומי התשובה מטעמו, כי "הסיבה היחידה לאי ביצוע הסכם הרילוקיישן בפועל, היתה, כאמור, חזרתו של צד שלישי הקשור בשותף ההודי...". לאור האמור לעיל נדחית תביעתו של התובע לפיצוי בגין נזקים והסתמכות בקשר להסכם העבודה בהודו. לענין הנזקים נעיר את ההערות הבאות: בהקשר של טענות התובע כאילו רעייתו הפסיקה את טיפולי הפוריות בשל המעבר להודו נציין כי הפסקת טיפולי הפוריות נעשתה, לפי האישור הרפואי שהומצא, עוד בחודש יוני 2008 - לפני שגם לגרסת התובע 'נסגר' ענין ההעסקה בהודו. כך שבכל מקרה לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפסקת הטיפולים לבין כריתת ההסכם (שכאמור לא הוכחה כריתתו). הטענות לגבי הוצאות כלליות בסך של 20,000 ₪ לא הוכחו כלל. התובע לא הציג ראיות לגבי הוצאות שכאלה. התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית התובע תבע הפרשי שכר בסך 150,000 ₪ בגין עבודה בשבתות ובחגים. בכתב התביעה נטען כי הסכום הנתבע הינו סכום "מוערך" וכי התובע שומר לעצמו את הזכות לבקש לתקן את כתב התביעה לאחר קבלת המסמכים הרלוונטיים. בהמשך לא ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ובסיכומיו טען כי פנה אל הנתבעת בבקשה לקבל דיווחים בדבר שעות עבודתו אולם הנתבעת נמנעה מלהגישם ובכך הסבה לו נזק ראייתי. דא עקא שהתובע לא הציג בפנינו את בקשתו לגילוי מסמכים, ולא צירף לתצהירו כל תחשיב באשר לאופן שבו הגיע לסכום הנתבע. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל התובע כיצד הגיע לסכום הנתבע בגין עבודה בשבות ובחגים השיב באופן לאקוני: "על סמך השעות שעבדתי בשבת ולא שולמו לי לאורך תקופה של מעל שנה ובעצה עם עוה"ד זה הסכום". משהתובע לא ערך כל תחשיב בנוגע לרכיב זה ותביעתו מבוססת על הערכה ואומדן בלבד, אפילו לא בדרך של הוכחת מתכונת קבועה או מתכונת מוערכת - אין לנו אלא לדחות את התביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה בהיותה תביעה סתמית. התביעה לחלף הודעה מוקדמת התובע תבע חלף הודעה מוקדמת. כאמור, לגרסתו מכתב הפיטורים הגיע לידיו רק ביום 2.10.2008 ובחלוף תקופת ההודעה המוקדמת הנקובה במכתב. זאת לעומת גרסתה של הגב' טפיאס שטענה כי זימנה את התובע לשיחה ביום 26.8.2008, הודיעה לו על פיטוריו והוסכם בין הצדדים כי יחסי העבודה יסתיימו ביום 30.9.2008. מכתב הפיטורים הנושא תאריך 1.9.2008 והקובע תקופת העסקה עד ליום 30.9.2008 נחתם על ידי התובע (ת/9) והוצג בפנינו. עם זאת, לגרסת התובע, המכתב נשלח אליו באמצעות פקס רק ביום 2.10.2008, כמודפס בתחתית הודעת הפקס. הנתבעת לא הוכיחה בפנינו כי מכתב הפיטורים הגיע לידי התובע לפני יום 2.10.2008 ואף לא הציגה כל מסמך סיכום בדבר השיחה שלגרסת הגב' טפיאס ערכה לתובע בסוף חודש 8/2008. כן יצויין שוב, כי גרסתה של הגב' טפיאס לעניין מועד פיטורי התובע אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של מר פישר. לגרסתה של הגב' טפיאס, היא הודיעה לתובע על פיטוריו ערב נסיעתו להודו ביום 26.8.2008 כשלעומת זאת העיד מר פישר כי "סביר להניח" שלתובע הודע על פיטוריו רק לאחר שנודע לו משרירם על כך שהחברה לא תוקם כפי שתוכננה, היינו רק בחודש 10/2008. משהתובע טען כי רק ביום 2.10.2008 קיבל לידיו את מכתב הפיטורים והנתבעת לא הוכיחה אחרת, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת לתובע. אין חולק כי בשים לב לותק של התובע הוא זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים. חלף הודעה מוקדמת, לשיטת שני הצדדים (הנתבעת בכתב ההגנה והתובע בסעיף 93 ד' לסיכומיו) ולפי העולה מתלושי השכר, הוא בסכום של 11,000 ₪. לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע חלף הודעה מוקדמת בסך של 11,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה (2.10.08) ועד למועד התשלום בפועל. עוללות בסיכומיו זנח התובע את התביעות להפרשי פיצויי פיטורים, לפדיון דמי מחלה ולהפרשי שכר הנובעים משווי רכב ביתר. לפיכך, רכיבים אלה נדחים. בסיכומיו "כלל" התובע במסגרת תביעתו לפיצויים בגין הפרת חוזה ועוגמת נפש גם את הטענה שפיטוריו נעשו שלא כדין, בחוסר תום לב וללא שנערך לו שימוע כדין. הטענה להיעדר שימוע הועלתה לראשונה בסיכומים ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. באשר לטענת התובע לפיטורים בחוסר תום לב ובשרירות לב - טענה זו אמנם נטענה באופן סתמי בכתב התביעה ובתצהיר התובע אולם גם זאת לא בהקשר לרכיב הפיצויים הנתבעים בגין הפרת החוזה ומעבר לכך נטענה בעלמא ללא שנטען, בשום שלב, מה היו השיקולים הזרים הנטענים. בכל מקרה וכפי שגם צויין, לא הוכח כי פיטוריו נעשו משיקולים זרים או בחוסר תום לב. סוף דבר כל רכיבי התביעה, למעט התביעה לחלף הודעה מוקדמת, נדחים. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, חלף הודעה מוקדמת בסך 11,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 2.10.2008 ועד למועד התשלום בפועל. לאור התוצאה ולפער בין סכום התביעה (750,000 ₪) לסכום הזכיה, ובהתחשב בשינויי הגרסה העובדתיים של התובע בקשר לאופן כריתת ההסכם הנטען, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. חוזה עבודההפרת חוזהחוזה