מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי דירה במנזר:   הרקע לתביעה 1. בתביעה שהוגשה לבית המשפט, מבקשת התובעת להורות לנתבעים לפנות דירה בת 4 חדרים הנמצאת במנזר מאר אליאס (להלן: "הדירה "ו"המנזר" בהתאמה) שבדרך חברון, ירושלים.   2. ראש המנזר, הארכימנדריט קטוס ניקולס (להלן: "ניקולס") נכנס לתפקידו לאחר שראש המנזר הקודם, הבישוף ארקדיוס (להלן: "ארקדיוס"), נפטר באפריל 2002.   3. הנתבע 1 (להלן: "אמין"), היה נהגו של ארקדיוס וכן שומר המנזר. הנתבעת 2 (להלן: "האישה") היא אשתו של הנתבע 1, והנתבעים 6-3 הם ילדי הזוג.   4. מיד עם הגשת התביעה, ביקשה התובעת וקיבלה צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) שיאסור על הנתבעים להכנס לדירה ו/או למנזר. הנתבעים הגישו בקשה לביטול צו המניעה וגם הם נענו. בהסכמה דיונית הוסכם בין הצדדים לעבור לדון בתיק העיקרי (בו אנו דנים כעת) ותצהירי הנתבעים שהוגשו ייחשבו ככתב הגנה.   5. בכתב התביעה טענה התובעת כי לנתבעים אין כל זכות שמאפשרת להם לשהות בשטח המנזר או בדירה, ולו גם זכות שכירות. לטענתה, העסקת אמין ע"י ארקדיוס, הייתה העסקה אישית ללא קשר תובעת עצמה (לטענתה, אמין היה משרתו האישי של ארקדיוס).   6. הנתבעים טענו, כי כחלק מתנאי העסקת אמין ע"י ארקדיוס, נחתם בינם לבין התובעת, הסכם שכירות שאינו מוגבל בזמן. הסכם השכירות נחתם ביום 1/1/73, ודמי השכירות עומדים על סך של 400$. בהתאם לכך, שכרו של אמין עמד על סך של 1,500 ₪ בלבד, וזאת עבור עבודה 'מסביב לשעון'. עוד טוענים הנתבעים, כי הם דיירים מוגנים בנכס, מכוח הבטחה שקיבלו מאת ארקדיוס. בנוסף, הם חתמו על מסמך שנמצא אצל הנתבעת, המתיר להם לגור בדירה עד למותם של אמין ואשתו ולילדיהם לא תהיה כל זכות בדירה. לפיכך הם השקיעו בדירה, שיפצו אותה עד למצב הנוכחי בו נמצאת הדירה (היינו דירת 4 חדרים משופצת, בעוד שבתחילה היה מדובר במוסך).   עדויות הצדדים 7. מטעם התובעת העיד מר ניקולס (שנרשם בפרוטוקול בית המשפט כע.ת מס' 1 מר נרקיסיוס). בעדותו פירט את התנהלות התובעת בענייני המנזר וכיצד הוא טיפל בארועים שונים שנגעו למנזר ולנכסיו. עוד פירט את סמכויותיו ותחום אחריותו בתוקף תפקידו כממונה על הנכסים אצל התובעת. לדבריו, זה מכבר (ועוד טרם שארקדיוס ניכנס לתפקידו), זכות החתימה מטעם התובעת על חוזי שכירות נתונה לפטריארך (ראש התובעת) ולממונה על תיק הכספים (מעין שר אוצר). היינו, לו עצמו (ניקולס) ולקודמו (ארקדיוס) אין ולא הייתה זכות להעניק ולחתום על חוזה שכירות בקשר לדירה. יחד עם זאת, הוא ציין כי מטבעם של דברים (ובמיוחד בעבר), ראש המנזר, עושה במנזר כבתוך שלו, ובדרך כלל לא מתערבים בשיקוליו ובדרך ניהולו את המנזר. עוד אישר ניקולס, כי המוצגים נ/1, נ/2 ו-נ/3 הם מסמכים אותנטיים ורשמיים של התובעת. במסמכים אלו ניתן האישור כי אמין עובד אצל התובעת כבר משנת 78'. המסמכים גם מאשרים, כי במסגרת עבודתו, אמין היה נהג של ארקדיוס ושומר המנזר. מאידך, לטענת ניקולס, מוצג נ/4, הוא חוזה השכירות, אינו מסמך רשמי ומחייב את התובעת. לשיטתו, אמנם החתימה המתנוססת עליו היא חתימתו של ארקדיוס ואף נושאת את חותמתו הרשמית, חותמת שגם הוא (ניקולס) משתמש בה כיום מתוקף תפקידו כממונה על הנכסים אצל התובעת. הסיבה לכך שהמסמך אינו רשמי ואינו מחייב את התובעת הוא כיוון שלממונה על הנכסים אין זכות חתימה על חוזי שכירות.   8. עד נוסף שתצהירו צורף מטעם התובעת, הוא מר אולג רומאשוק. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו, תוך הצהרה כי אינו מוותר על הטענות לגבי תצהירו. לתצהירו של מר רומאשוק צורפו צילומי אויר מהתאריכים 25/7/75 ומתאריך 30/6/00. מהתבוננות בשני הצילומים ניתן לראות כי בשנת 1975, לא היה קיים המבנה בו מצויה הדירה, בעוד שבשנת 2000 ניתן לראותו בבירור. ב"כ הנתבעים בחר בסיכומיו שלא לתקוף את צילומי האויר או לטעון כנגד אמיתותם וכויצ"ב טענות אחרות רלוונטיות. בהתאם לכך, ניתן לראותו כמי שמסכים לאמור בתצהיר מר רומאשוק ככל שהוא נוגע לצילומי האויר. מכיוון שהדירה לא הייתה קיימת בשנת 1975, ניתן לקבוע כי גם במועד הנטען שבו נחתם חוזה השכירות (1/1/73) לא הייתה הדירה קיימת. לפיכך יש לתהות על אמיתות חוזה השכירות.   9. מטעם הנתבעים העידו האישה וכן מר חלאק עלא. אמין לא הגיע (ולא הוזמן) ליתן עדות בבית המשפט, למרות שניתנו מספר דחיות בכדי לאפשר לו להגיע ולשטוח את גרסתו. יתרה מכך, ב"כ הנתבעים, טען שלא הצליח להיפגש עם אמין בכדי לערוך תצהיר, בו יפרט את גרסתו (מאחר והוא נושא תעודה של תושב שטחים, ומתגורר בכפר עזרייה), זאת למרות שניתנה לו ארכה לצורך כך ועל אף שקיימים מנגנונים מוכרים המאפשרים גם לתושב שטחים להגיע לבית משפט בישראל בכדי לתת עדות, ולכל הפחות ניתן היה להגיש את תצהירו. בנסיבות שתוארו לעיל, יש לראות את ב"כ הנתבעים כאילו ויתר על עדותו של מר אמין, על כל המשתמע מכך.   10. האישה, העידה כי סוכם עם ארקדיוס שהם יהיו דיירים מוגנים בדירה. לטענתה, "הפטריארך נתן לנו את הדירה עד שאני אמות ואמין חדאד (ימות)". עוד טענה כי הם חתמו על מסמך, אך מסמך זה לא הוגש לבית המשפט. לטענתה, חוזה השכירות שצורף, (נ/4), מתייחס לדירה, והם ביצעו הרחבה של הדירה לאחר שארקדיוס הסכים לכך. בנוסף העידה האישה, כי מעולם הם לא שילמו לתובעת בכדי להישאר בדירה עד לסוף חייהם, "היינו משלמים שכירות ולאחר מכן העבודה שלנו הייתה במקביל למגורים בלי דמי שכירות". היינו, מעולם לא נתנו דמי מפתח.   12. מר חלאק עלא, העיד כי הוא בעל המסעדה במנזר. ישיבתו שם היא מתוקף חוזה שכירות. הוא חי במנזר שנים רבות קודם לכן והיה כבן מאומץ של ארקדיוס. הוא משלם על זכותו לתפעל את המסעדה שבמנזר, וזה נעשה עוד בימים בהם היה ארקדיוס בחיים. לטענתו, חוזה השכירות נחתם לבקשתו ועל מנת שיוכל לפתוח תיק מע"מ. יחד עם זאת, גם לשיטתו, לפי חוקי המנזר היווני, ארקדיוס לא יכול היה להוריש לו (למר עלא) זכות כלשהי.   דיון והכרעה 13. לשיטתם של הנתבעים, הם מחזיקים בדירה מתוקף חוזה שכירות שלא מוגבל בזמן. מאידך, הם זכאים להחזיק בדירה מתוקף היותם דיירים מוגנים. טענות אלו הן חלופיות, ולמעשה שוללות אחת את השנייה. לדידי, די בכך בכדי להצביע על חוסר הסבירות בגרסת הנתבעים. 14. אם נקבל את חוזה השכירות כפי שהוצג ע"י הנתבעים, הרי שיש לקבוע כי הוא מזוייף או כי נפל בו פגם. באומרי זאת, כוונתי לתאריך עריכת חוזה השכירות. על פי תצלומי האויר שהוגשו לבית המשפט, ועימותם מול תאריך עריכת החוזה, ברור כי לא ייתכן שחוזה השכירות נערך עבור דירה שלא קיימת כלל.   15. אין לקבל את טענת הנתבעים כי הם זכאית להשבת הסכומים שהושקעו על ידם בכדי לשפץ את הדירה. ראשית לא הובאה לפניי ראייה כלשהי מהי עלות השיפוצים שהם ביצעו. שנית, לא הוגש כתב תביעה שכנגד ולא ניתן לקזז או לפצותם בגין טענה זאת. שלישית, והחשוב ביותר, הסכם השכירות עליו סומכים הנתבעים, קובע במפורש (בסעיף 2), כי כל תוספת או שינוי בנכס יהפוך לרכוש המשכיר ללא תמורה עם סיום החוזה.   16. עוד קובע חוזה השכירות (בסעיף 14), כי חוק הגנת הדייר לא חל. יתרה מכך, סעיף 8 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב- 1972, קובע כי: דירה שהשכיר מעביד לעובדו בקשר לשירותו בשביל המעביד ולתקופת שירותו, לא יחולו פרק א' של חלק ב' ופרק א' של חלק ד' על שכירותה אלא אם פורש בחוזה שכירות בכתב שהדייר יהיה מוגן לפי הפרקים האמורים. אמין לא הביא לפניי ראייה כלשהי המקיימת את תנאי סעיף 8 הנ"ל. יתרה מכך, כאמור לעיל, חוזה השכירות קובע במפורש כי חוק הגנת הדייר לא חל.   17. טיעון נוסף, שיש בו בלבד כדי לקבל את התביעה- על פי חוזה השכירות, שכר הדירה ישולם מידי חודש בחודשו. סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א -1971, קובע כי אם: (א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. במקרה שלפניי, מדובר בחוזה שאינו מוגבל בזמן, ולפיכך ניתן להפסיקו על ידי מתן הודעה לצד השני. הודעה כאמור, ניתנה על ידי התובעת כבר בעת כניסתו של נקולס לנעליו של ארקדיוס. הנתבעים גם לא עוררו טענה כי לא ניתנה להם הודעה כאמור לעיל. יתרה מכך, גם אם לא נקבל את ההודעה עליה העיד ניקולס (לפיה הוא הודיע לנתבעים ביום 10/5/02 כי עליהם לפנות את הדירה), הרי שאין חולק כי הגשת התביעה היא בגדר מתן הודעה. 18. המשכו של סעיף 19 לחוק קובע כי: (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה. בחוזה השכירות נקבע כי דמי השכירות ישולמו מידי חודש בחודשו. בהתאם לחוזה ובכפוף לאמור בחוק, המשכיר (קרי התובעת) יכול לפנות את השוכר (הנתבעים) בתוך חודש מיום מתן ההודעה ולכל המאוחר בתוך זמן סביר. אין חולק כי התקופה שממועד הגשת התביעה ועד היום, זוהי תקופה סבירה.   כך או אחרת, הנתבעים גרים בדירה כבר מספר חודשים ללא תשלום תמורה כלשהי. הם אינם משלמים דמי שכירות ובמצב שנוצר (היינו מותו של ארקדיוס ותביעת הפינוי) הם גם אינם מעניקים שירות כלשהו למנזר או לתובעת (ובמיוחד אמין, תושב שטחים שגר בעזרייה ואפילו עורך דינו אינו יכול להפגש עימו).   סוף דבר 19. בהתאם לכל האמור לעיל, החלטתי לקבל את התביעה. אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה מיד. בנוסף יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בגין ניהול הליך זה, וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.   מקרקעיןפינויפינוי דירה