התובעת טוענת כי בארבע הזדמנויות בתקופת עבודתה פרסמו עליה הנתבעים לשון הרע. לטענת התובעת, הפרסום נעשה במכתבי אזהרה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכתב אזהרה לעובד דוגמא: התובעת הגישה תביעה זו נגד הנתבעים לפיצויים בגין פרסומי לשון הרע. רקע עובדתי הנתבעת 1 מפעילה את בית האבות "נווה עמית" בירושלים (להלן: "בית האבות"). בית האבות שייך לרשת בתי אבות של קופת חולים מאוחדת (יצויין כי לא הוברר בהליך באיזו אישיות משפטית פועל בית האבות - האם במסגרת תאגיד עצמאי (ואם כך - מאיזה סוג?) או במסגרת קופת חולים מאוחדת). הנתבע 2 הועסק כמנהל בית האבות החל מ-6/02. התובעת עבדה בבית האבות מיום 18.9.00 עד להתפטרותה ביום 7.4.10. בתקופת עבודתה של התובעת בבית האבות עבדה התובעת במוסד סיעודי אחר בחצי משרה. התובעת החלה את עבודתה כאחות סיעודית במשרה מלאה. החל מחודש 3/03 הופחת היקף משרתה של התובעת ל-75%. בעניין זה כתבה האחות הראשית בבית האבות, גב' ליאת X, לנתבע 2 ביום 29.4.03 מכתב בהאי לישנא: "לכבוד מר אדי X מנהל "נווה עמית" הנדון: היקף משרה של גב' X בשיחה שנערכה ב-1.4.03 עם העובדת סוכם שננה תמשיך לעבוד בהיקף 75% משרה במחלקה בשל תיפקודה הלקוי, כתוצאה מחוסר יכולת מקצועית. בשיחה סוכם כי תערך פגישה נוספת לאחר תקופת ניסיון נוספת כדי להעריך מחדש את תיפקודה והשתלבותה בעבודה במחלקה". בשנת 2008 הודיעה התובעת על התפטרותה עקב רצונה לעבוד במקום עבודה אחר, אך לאחר שהדבר לא הסתייע ביקשה לחזור בה מן ההתפטרות והנתבעים הסכימו לכך. כאמור, התובעת התפטרה מעבודתה והתפטרותה נכנסה לתוקף ביום 7.4.10. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים באמצעות שחרור קופת גמל במבטחים. כמו כן, שולם לתובעת סך נוסף של 13,450 ₪ כנגד כתב "גמר חשבון והודאת סילוק", עליו חתמה התובעת תוך הוספת המילים "תחת מחאה" ליד סעיף הוויתור. התביעה התובעת טוענת כי בארבע הזדמנויות בתקופת עבודתה פרסמו עליה הנתבעים לשון הרע. לטענת התובעת, הפרסום נעשה במכתבים כאמור להלן. המכתב הראשון המכתב הראשון הינו מכתב מיום 1.5.05 שנשלח לתובעת על ידי הנתבע 2, והעתקו נמסר לגב' ליאת X, האחות הראשית בבית האבות. להלן לשון המכתב: לכבוד גב' X כאן הנדון: חוסר טיפול בגב' גלעדי במשמרת ערב ביום ב' 25.4.05 בשעה שהיית אחות במשמרת ערב שכחת או התעלמת מטיפול קבוע הניתן על ידי כל משמרת לגב' גלעדי רבקה. כתוצאה מזלזול זה נגרם נזק לבית האבות. ברצוני להזכיר לך שזו אינה הפעם הראשונה בה את שוכחת ולא מבצעת הוראות בטענות כגון שכחתי, לא שמתי לב, לא ידעתי ועוד כהנה וכהנה. ברצוני להביא לידיעתך שלא אוכל לעבור לסדר היום באם מקרים מעין אלו יחזרו על עצמם. בכבוד רב, א. X, מנהל העתק: גב' ליאת פשצדקי אחות ראשית" התובעת תומכת את תביעתה במכתב של המטופלת גב' גלעדי לנתבע 2 מיום 3.5.05, בה טענה שהיא נדהמה לקרוא את מכתב הנזיפה החריף שנשלח לתובעת והביעה עמדתה כי הנזיפה אינה מגיעה לתובעת ותקוותה כי יישלח מכתב מתקן. המכתב השני המכתב הינו מכתב של הנתבע 2 לתובעת מיום 5.2.06, שהעתקו נמסר לאחות הראשית גב' פשצדקי ולגב' ורד בירנבאום, אחות מרפאה. להלן לשון המכתב: לכבוד גב' X כאן הנדון: הפרת משמעת, אזהרה לפני הפסקת עבודה ביום ה 2.2.06 פנתה אליך האחות האחראית במרפאת המוסד גב' בירנבאום וביקשה אותך לבוא למשמרת ערב עקב מחלה פתאומית של האחות שיועדה למשמרת זו ואת סירבת לבוא ולעבוד. כמו כן פנתה אליך האחות הראשית גב' ליאת X באותה בקשה וגם לבקשתה של האחות הראשית לא נענית. באותו יום בשעות הצהריים המוקדמות פניתי אליך בעצמי לאור המצוקה אליה נקלע המוסד וגם לבקשתי סירבת בנימוקים שונים ומשונים. אני רואה בחומרה רבה התנהגותך במקרה זה. לאור זאת הריני להזהיר אותך וזו אזהרה אחרונה לפני הפסקת עבודתך במוסד, שאם ישנה מקרה מעין זה שנית אאלץ להפסיק את עבודתך במוסד ללא כל הודעה נוספת. בכבוד רב, א. X, מנהל העתק: גב' ליאת X - אחות ראשית גב' ורד בירנבאום - אחות א. מרפאה התובעת טוענת כי נסיבות סירובה לבקשה לבצע משמרת במקום אחות ששובצה לה וחלתה, היו מוצדקות: היא הייתה בחופשה שתואמה ואושרה מראש לצורך השתתפות באירוע משפחתי. המכתב השלישי המכתב השלישי הינו מכתב של הנתבע 2 לתובעת מיום 16.4.09, אשר העתקו נמסר לעו"ד מומי דהן, היועץ המשפטי של הנתבעת 1 ולד"ר רויטל עטיה, מנהלת המרפאה בנתבעת 1. להלן לשון המכתב: "לכבוד גב' X כאן הנדון: חשיפת מסמכים רפואיים - עבירת משמעת - הודעה לפני הפסקת עבודה ביום שישי 10.4.09 בתחילת משמרתך כאחות במרפאת הדיירים חשפת את ספר הרפורט הרפואי המיועד לדיווח רפואי בצוות האחיות, אחות ראשית והרופאים. את ספר הרפורט חשפת ביודעין בפני הדיירת פנינה גוזנר וזאת ע"מ לנגח את האחות קטיה, אחראית המרפאה. במעשה זה גרמת לחשיפת הרשומות הרפואיות של כלל דיירי המוסד בכלל ושל הגב' גוזנר פנינה בפרט. אני רואה בחומרה רבה מעשה זה ודורש ממך באופן מיידי להפסיק ממעשיך הקלוקלים שגורמים נזק ממשי למוסד ומהווים עבירה על כל חוקי האתיקה הרפואיים. בזאת הינך מוזהרת באופן חד משמעי שבכל מעשה אחר שתבצעי במנוגד להוראות ולתקנות המוסד ובהם גם החובה על שמירת סודיות, עבודתך במקום תופסק לאלתר ללא הודעה נוספת. בכבוד רב, א. X, מנהל העתק: עו"ד מומי דהן - יועץ משפטי ד"ר עטיה רויטל - מנהל מרפאה תיק עובדת בהמשך למכתב השלישי פנה ב"כ התובעת ביום 20.4.09 לנתבעים והודיע כי התובעת קיבלה בתדהמה את המכתב מיום 16.4.09. ב"כ התובעת טען כי עולים מהמכתב השלישי האשמות חמורות מבלי שנערך עמה בירור או שימוע כדבעי, והכחיש בשם התובעת את הנטען כי התובעת חשפה ביודעין את ספר הרפורט בפני דיירת המוסד, אלא עשתה שימוש רגיל בספר במהלך עבודתה תוך השארתו פתוח במהלך בדיקת הדיירים, כנדרש ממנה. העתק המכתב נשלח למכותבי מכתבו של נתבע 2 לתובעת מיום 16.4.09, קרי: עו"ד דהן וד"ר עטיה. המכתב הרביעי המכתב הרביעי הינו מכתב הנתבע 2 לתובעת מיום 9.2.10, שהעתקו נמסרו לאחות הראשית, גב' X, לאחות המרפאה גב' שרה קרמר ולאחיות אסתר נוג'ריאן, נואל הלסה, בתיה סיני, ליליה גיסינסקי, מרגריטה קמינצקי ומירה מזרחי. להלן לשון המכתב: "לכבוד גב' X כאן הנדון: שימוש בביפר קריאת אחות וטלפון פנים ביום ב' 8.2.2010 במשמרתך כאחות דיירים עצמאיים בשעות אחה"צ הפקרת את מכשיר הביפר הנייד שהינו צמוד לאחות בכל משמרת מאחר וזה הדרך היחידה לקריאה לאחות בעת מצוקה של כל דיירי הבית. ניסיתי להתקשר אליך 3 פעמים במהלך המשמרת ללא הצלחה, השומר אלכס מסר לי שהמכשיר לא ברשותך ולכן אין מענה לקריאות מצוקה ולטלפון. אני מבקש להבהיר שבכל משמרת עליך לשאת את המכשיר בכל שעות המשמרת לטענתך שהמכשיר מקולקל אין כל שחר מאחר והוא נבדק בתחילת המשמרת שלך ובסיומה ונמצא תקין. מיותר להוסיף שהמוסד שהשקיע ממון רב במערכת קריאת אחות חדשה שהותקנה במוסד מאחר והנושא הוא חיוני ביותר ולעיתים גם מציל חיים. לא אעבור לסדר היום בעתיד באם מכשיר הביפר לא יהיה צמוד אליך בכל המשמרות. כמו כן אני מעביר קריאה זו לכל האחיות שעושות במלאכה, שהנהלת המוסד לא תאפשר להפקיר את דיירי הבית בתחום חשוב כל כך ולכן במקרים מעין אלה תגובתנו תהיה בהתאם לחוק שאינו מאפשר הפקרות בעבודה. בכבוד רב, א. X, מנהל העתק: גב' ליאת X - א. ראשית גב' שרה קרמר - אחות א. מרפאה גב' אסתר נוגריאן - אחות גב' נואל הלסה - אחות גב' בתיה סיני - אחות גב' ליליה גיסינסקי - אחות גב' מרגריטה קמינצקי - אחות גב' מירה מזרחי - אחות". אשר למכתב הרביעי, טוענת התובעת כי מדובר בלשון הרע פוגעני במיוחד, אשר לא זו בלבד שמאשים אותה בהפקרות בעבודה אלא מייחס לה אמירת שקר בעניין טענה לאי תקינות המכשיר, וזאת בשעה שלטענת התובעת האמור במכתב לפיו "השומר אלכס מסר לי שהמכשיר לא ברשותך" אינו אמת שכן השומר אלכס לא אמר זאת לנתבע 2. התובעת מבקשת לפסוק לה 100,000 ₪ בגין כל אחד מארבעת המכתבים, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, כפיצוי על הפגיעה האישית ועל הפגיעה המקצועית בתובעת שיש בכל פרסום. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויים בגין עגמת נפש, טרחה וטרדה וכן לחייבם לפרסם תיקון או הכחשה של המכתבים. התובעת טוענת כי לנתבעים לא עומדת כל הגנה אשר יסוד מיסודותיה הוא ביצוע הפרסום בתום לב, וזאת מאחר שהמכתבים נכתבו ללא בירור עובדתי ראוי מול התובעת. כן טוענת התובעת כי לא הייתה הצדקה לכיתוב המכתבים, אשר נכתבו אליה, בתפוצה בה הופצו המכתבים. ההגנה הנתבעים טוענים כי התובעת הייתה עובדת בעייתית אשר נגדה הושמעו והוגשו תלונות רבות בגין תפקודה. חרף תפקודה הבלתי משביע רצון של התובעת, אשר הצדיק פיטוריה זמן רב לפני שהתובעת התפטרה, קיבלה הזדמנויות חוזרות ונשנות לשפר את תפקודה, וזאת מתוך אמפטיה ורחמים כלפיה והבנה למצבה המשפחתי והאישי. לטענת הנתבעים, חרף התפטרותה של התובעת, שולמו לה פיצויי פיטורים. הנתבעים טוענים כי התובעת החליטה להתפטר לאחר שנתפסה שלא בפעם הראשונה ישנה במהלך משמרת לילה. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את תביעת התובעת באשר אין מדובר בפרסום לשון הרע ולחלופין קמות לנתבעים הגנות אמת הפרסום ותום הלב. המחלוקת המחלוקת היא, איפוא, אם המכתבים הנדונים מהווים "פרסום לשון הרע" ואם קמות לנתבעים הגנות "אמת הפרסום" ו"תום לב". יצוין כי הנתבעת זנחה בסיכומיה את הטענה שהועלתה בכתב הגנתה לפיה דין התביעה להידחות על הסף בשל וויתור התובעת על כל תביעה וטענה נגד בית האבות בכתב הוויתור. הנתבעים בסיכומיהם מזכירים כעניין שבעובדה את חתימת התובעת על כתב הוויתור אך לא טענו כי דין התביעה להידחות בעטיה. בהתאם לכך נבחן את המחלוקות בעניין פרסום לשון הרע וקיומן של הגנות, לגופן. התובעת העידה לעצמה. לנתבעים העידו הנתבע 2 וגב' ליאת X האחות הראשית בבית האבות. פרסום לשון הרע סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע מגדירים "לשון הרע" מהי ו"פרסום" מהו (כותרות הסעיפים הן "לשון הרע מהי" ו-"פרסום מהו", בהתאמה). סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו". סעיף 2 לחוק איסור פרסום לשון הרע מגדיר "פרסום" לעניין החוק, כך: "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל, וכל אמצעי אחר. (ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". יסוד הפרסום אין חולק, והדבר עולה מן המכתבים והעובדות שמנינו, כי ארבעת המכתבים הנדונים מהווים "פרסום", באשר מדובר בכתבים שהיו מיועדים להגיע לאדם אחר זולת התובעת ואמנם הגיעו אליהם. יסוד "לשון הרע" אשר להיות תוכן ה"פרסומים" לשון הרע - נעיר כי התובעת לא הגדירה בסיכומיה את תת הסעיף של סעיף 1 לחוק אשר לטענתה התמלאו יסודותיו לגבי כל אחד מן המכתבים. עוד נציין כי בתי המשפט פירשו את סעיפי המשנה של סעיף 1 לחוק לפי מבחן אובייקטיבי. כך, השאלה אם פרסום עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו, אינה תלויה בכוונת המפרסם ואף לא בתגובה הרגשית הסובייקטיבית של מי שהדברים נאמרו עליו (א. שנהר - דיני לשון הרע - הוצאת נבו 1997, עמ' 122-123 ) (להלן: "שנהר"). על רקע מבחן אובייקטיבי זה נבחן את ארבעת המכתבים: לגבי המכתב הראשון שעניינו פרשת אי הטיפול במטופלת בבית האבות, הגענו למסקנה כי המכתב מקיים את דרישות סעיפי משנה 1, 2 ו-3 לסעיף 1 לחוק לשון הרע. במכתב מיוחסים לתובעת אחריות לאי טיפול במטופלת מתוך שכחה או זלזול, כמו גם קיומן של התנהגויות דומות בעבר. נראה כי על פי מבחן אובייקטיבי, ייחוס תכונת זלזול או שכחה עלולה להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם. היא עלולה לבזותו בשל תכונות המיוחסות לו והיא עלולה לפגוע במשרתו או במקצועו. אשר למכתב השני, המייחס לתובעת סרוב להגיע לעבודה בעקבות קריאת פתע, אנו סבורים כי ודאי מתקיימות הוראות סעיף משנה 3 של סעיף 1 לחוק, באשר ייחוס סירוב להתייצב לקריאת פתע עלול לפגוע במשרתה של התובעת, כפי שאכן עולה מהמכתב עצמו בו נאמר כי מדובר באזהרה לפני סיום עבודת התובעת. דומה כי אף סעיפי המשנה 1 ו-2 מתקיימים, שכן סירוב להגיע לעבודת טיפול בקשישים עלולה להיתפס כנגועה בפגם מוסרי כלפי הקשישים וכלפי עמיתים לעבודה, ועל כן ייחוס התנהגות כזו עלולה להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (ס"ק 1) ועלולה לבזותו בשל מעשה המיוחס לו (ס"ק 2). אף המכתב השלישי מקיים את יסודות סעיפי המשנה 1, 2 ו-3 של סעיף 1 לחוק. מדובר במכתב המייחס לתובעת הפרת כללי אתיקה מקצועית בחשיפת מסמכים רפואיים פרטיים בפני מי שאינו רשאי לעיין בהם. מדובר בהתנהגות שעלולה להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם. היא עלולה לבזותו בשל מעשה המיוחס לו ולפגוע במשרתו או במקצועו. הוא הדין לגבי הפרסום הרביעי, בו יוחסו לתובעת התנהגות בלתי אחראית או רשלנית של אי הבטחת זמינותה לקריאה בשל אי נשיאת מכשיר ביפר וכן אמירת שקר ביחס לתקינות מכשיר הביפר ("לטענתך שהמכשיר מקולקל אין כל שחר"). הנה כי כן, ארבעת המכתבים שהתובעת מעמידה בתביעתה כבסיס לתביעתה אכן כוללים "לשון הרע" על התובעת, וכאמור, אין למעשה מחלוקת כי מכתבים אלה "פורסמו". אשר על כן אנו קובעים כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהנתבעים פרסמו עליה לשון הרע. בנסיבות אלה, עלינו לבחון את טענות ההגנה של הנתבעים על מנת להגיע למסקנה אם פרסום לשון הרע על ידם מצמיח חבות כלפי התובעת. הגנות אמת הפרסום סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". ביסוס הגנת "אמת הפרסום" מטיל על הנתבעים להוכיח את אמיתות הפרסומים וכן קיומו של עניין ציבורי. אמיתות הפרסומים לדעתנו, הנתבעים הוכיחו את אמיתות ארבעת הפרסומים, כמפורט להלן: אי הגשת טיפול למטופלת שנזכרה במכתב הראשון הוכח באמצעות מכתב תלונה של בתה של המטופלת ומכתבה של המטופלת עצמה, אותו הגישה התובעת. מקובלת עלינו טענת הנתבעים שיש לבחון בקפידה את משקלן של טענות המטופלת במכתב אודות ה"נסיבות המקלות" של אי הגשת הטיפול, בשים לב לתלות שלה בצוות המטפל, לרבות התובעת. מכל מקום, אף אם ייוחס משקל מלא לטענות המטופלת אודות הנסיבות המקלות, מכתבה מאשר את טענת הנתבעים בדבר השהיית הגשת הטיפול לה. אמיתות המיוחס לתובעת במכתב השני הוכחה בעדותה של התובעת שאינה חולקת על כך שהיא נדרשה להגיע לקריאת פתע וסירבה לעשות כן, לטענתה בשל אירוע משפחתי שלצורך השתתפות בו קיבלה חופשה. אמיתות המיוחס לתובעת במכתב השלישי הוכחה בעדותו של הנתבע 2. מר X טען בתצהירו כי ערך בירור עם התובעת בנוכחות האחות קטיה וצירף תרשומת של קטיה. אמנם קטיה לא הובאה לעדות, אך עדותו של מר X בתצהירו מתחזקת בעקבות עדותו בחקירתו הנגדית, בה פירט אודות הבירור שערך עם התובעת, בו התובעת הכחישה תחילה את חשיפת המסמכים הרפואיים בפני המטופלת, אך לאחר מכן הוא שוחח עמה בנוכחות האחות קטיה, ואז התובעת הודתה שהיא הראתה למטופלת גב' גוזנר את המסמכים. אנו מקבלים את עדותו של מר X ומעדיפים אותה על הכחשת התובעת, לרבות הכחשתה במכתב בא כוחה מיום 20.4.09, ממנה עולה במשתמע הודאה כי ספר הרפורט היה חשוף. גם אמיתות הפרסום במכתב הרביעי הוכחה בעדותו של מר X. מקובלת עלינו עדותו כי ניסה להשיג את התובעת מספר פעמים ולא הצליח לעשות כן, כמתואר במכתב הרביעי. כמו כן מקובלת עלינו עדותו כי התובעת טענה בפניו כי המכשיר התקלקל. לעניין זה איננו מקבלים את טענת התובעת כי אם הבית של המוסד, גב' שושנה אגאי, ידעה כי מכשיר הביפר מקולקל. התובעת לא הביאה לעדות את גב' אגאי ולטענתה בעניין זה אין כל משקל. אף תמליל ההקלטה של השומר "אלכס" משיחה בה התובעת ניסתה לחלץ ממנו עדות לפיה הוא לא דיווח למר X שהביפר התקלקל, נעדר כל משקל הן בשל כך שמדובר בעדות שמיעה והן בשל נסיבות השיחה והניסיון הברור של התובעת לחלץ ממנו עדות מסייעת. עניין ציבורי משהוכיחה הנתבעת את אמיתות הפרסומים, עלינו לבחון קיומו של "עניין ציבורי" בפרסומים. ההכרעה בשאלה אם ישנו "עניין ציבורי" בפרסום נעשית בדרך של איזון בין ערכים מתנגשים - מחד גיסא האינטרס של הפרט במניעת פרסומים פוגעים אודותיו ומאידך גיסא - עניינו של הכלל בחופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, ועוד. משקלם של האינטרסים המתנגשים ישתנה בין פרסום אחד למשנהו. ככל שעובדות האמת נוגעות ומשפיעות יותר על אנשים אחרים, כך קטן משקלו של אינטרס הפרט במניעת הפרסום (שנהר, עמ' 226). בענייננו, ישנו עניין ציבורי בזרימת מידע אודות תפקוד לקוי, ככל שהיה כזה, של עובדת לעובדים אחרים הממונים עליה. בהתאם לכך, אנו סבורים כי הפניית המכתבים לממונים על התובעת כמכותבים או לאנשים אחרים שישנו עניין ציבורי לגיטימי ביידועם (כמו כיתוב יועץ משפטי בעניין בו נגרמה חשיפה של המוסד לתביעת צד ג') - עונה על דרישת העניין הציבורי. לדעתנו, מתמלא היסוד של "עניין ציבורי בפרסום" לגבי שלושת המכתבים הראשונים. למכתב הראשון מכותבת גב' X לבדה, הממונה על התובעת, וכאמור ישנו עניין ציבורי ביידועה אודות התקלה שבאי הגשת טיפול למטופלת בבית האבות. הוא הדין לגבי המכתב השני שעניינו סירוב לקריאת פתע. למכתב זה כותבו גב' X ואחות המרפאה גב' בירנבאום, ונראה כי ישנו עניין ציבורי ביידוען להבטחת תקינות תפקוד המוסד. אף לגבי המכתב השלישי, בו יוחסה לתובעת גרימת נזק אפשרית למוסד בדרך של חשיפתה לתביעה משפטית בגין פגיעה בפרטיות, קיימת הצדקה עניינית אובייקטיבית ליידועו של היועץ המשפטי של המוסד. אף יידועו של מנהל המרפאה מוצדק להבטחת תקינות תפקוד המוסד. לדעתנו, לא מתקיים עניין ציבורי לגבי היקף הפרסום של המכתב הרביעי. מכתב זה, שעניינו הפקרת הביפר, הופץ לכל האחיות במחלקה. לדעתנו, באיזון בין עניינם של הצדדים יש לקבוע כי היקף הפרסום חרג מפרסום שהינו בעל עניין ציבורי. מר X העיד בתצהירו שהוא החליט לפרסם את המכתב הרביעי לכל האחיות בשל חומרת התנהגותה של התובעת והצורך להעביר מסר חריף ומרתיע על מנת לבער התנהגות מעין זו. טענה זו אינה מקובלת עלינו. בית הדין לא קיבל תשובה משכנעת לשאלה מדוע לא יכל מר X להסתפק במכתב התראה לתובעת לו מכותבים הממונים עליה בלבד, ולקיים במקביל תהליך של "רענון נהלים". לא מן הנמנע שרענון כזה יכול היה להזכיר את המקרה שאירע בעניינה של התובעת, מבלי להזכיר את שמה. עם זאת, פרסום מכתב נזיפה והתראה לתובעת לכלל אחיות המחלקה באופן החושף וממקד את תשומת הלב בנזיפה ובהתראה שהוצאו לתובעת, נראה לבית הדין הפרה של האיזון הראוי בין עניינה של התובעת במניעת פרסום לשון הרע אודותיה לבין העניין הלגיטימי של הנתבעים בזרימת מידע לצורך הבטחת תפקוד תקין של המוסד. זאת, מאחר שלדעתנו האינטרס של הבטחת התפקוד התקין של המוסד בהפקת לקחים מן האירוע היה יכול לבוא על סיפוקו באמצעים פוגעניים פחות כלפי התובעת. לעניין זה נפנה לשנהר, עמ' 228-229, שם עומד המחבר על כך שחרף ביטול הסייג "ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו עניין" בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, עדיין נדרשת מידתיות בפרסום, אף אם יש בו עניין ציבורי, וזאת מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי לנתבעים עומדת הגנת אמת הפרסום לגבי המכתבים הראשון, השני והשלישי, אך אין היא עומדת להם לגבי המכתב הרביעי בשל אי קיום התנאי של "עניין ציבורי", וזאת בשל אי מידתיות הפרסום. הגנת תום הלב סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת "תום הלב". קיום ההגנה דורש כי הנתבע יוכיח שעשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15. לעניין זה מסתמכים הנתבעים על סעיף 15(7), המפרט את הנסיבות הבאות: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור". כמו כן, מסתמכים הנתבעים על סעיף 15(2), המפרט נסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה כי הפרסום היה בתום לב אם הוכיח נתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. לדעתנו, שלושת המכתבים הראשונים חוסים תחת הגנת תום הלב ואילו הפרסום הרביעי אינו חוסה תחתיו. לדעתנו, לגבי שלושת המכתבים הראשונים ניתן לקבוע כי הם היו בגדר הבעת דעה על התנהגותה של התובעת בעניין בו הנתבעים ממונים עליה מכוח חוזה, והפרסום היה מוצדק מכוח היותם ממונים עליה. בנסיבות אלה קמה חזקה של תום לב אשר לא נסתרה על ידי התובעת. לגבי המכתב הרביעי, אנו סבורים שבשל היקף הממוענים לו, לא ניתן לומר כי "הפרסום היה מוצדק" על ידי היותם של הנתבעים ממונים על התובעת, מאותם טעמים שבעטיים סברנו כי לא היה "עניין ציבורי" בפרסום לעניין הגנת "אמת הפרסום". לאותה מסקנה נגיע אם ננתח את ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק, שכן היקף שאלת קיומה של "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לבצע פרסום תיבחן בזיקה למידתיות הפרסום. אשר על כן אנו קובעים כי לגבי המכתבים הראשון, השני והשלישי הוכיחו הנתבעים את הגנת תום הלב. תוצאת הדברים היא שהתובעת הוכיחה כי ארבעת המכתבים שעליהם ביססה את תביעתה לפי חוק איסור לשון הרע, כוללים פרסום לשון הרע. הנתבעים הוכיחו לגבי שלושת המכתבים הראשונים את הגנות אמת הפרסום ותום הלב. הנתבעים לא הוכיחו את הגנות אמת הפרסום ותום הלב לגבי המכתב הרביעי. קביעה זו מבוססת על חריגת היקף הפרסום מן הנדרש להבטחת "העניין הציבורי" ו"ההצדקה" לפרסום לעניין סעיפים 14 ו-15(7) ו-15(2) לחוק. הפיצוי התובעת ביקשה לפסוק לה 50,000 ₪ לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע בגין כל פרסום. סעיף 7א(ב) מסמיך את בית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפרסומים בשלושת המכתבים הראשונים, כאמור לעיל, אך היא זכאית לפיצוי בגין הפרסום הרביעי. השיקולים בפסיקת פיצויים כוללים שיקולים של הטבת נזק, הרתעה וחינוך הציבור (שנהר, עמ' 370). כמו כן, בית הדין מוסמך לשקול את ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק, אשר כוללות נסיבות בהן הנתבע היה משוכנע באמיתות של לשון הרע. באשר לפרסום הרביעי, החלטנו להעמיד את הפיצוי לתובעת על סך 10,000 ₪. סכום זה מבטא לדעתנו איזון ראוי בין השיקולים הנ"ל, לרבות תום ליבו הסובייקטיבי של מר X בביצוע הפרסום הרביעי, המתבטא בשכנועו באמיתות לשון הרע הנכלל במכתב הרביעי. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה