מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מימוש שטר חוב שכירות חנות: א. מבוא ורקע 1. עניינו של פסק-הדין, הן שתי תובענות שהגישו הצדדים זה כנגד זה, בגין סיומו של הסכם -שכירות שנחתם בחודש פברואר 2003 (להלן גם: "הסכם השכירות"), במסגרתו השכירה התובעת לנתבעת מספר 1 (להלן גם: "הנתבעת") חנות הנמצאת ברחוב המדע 7 באשדוד, בקומה הקרקע (להלן גם: "החנות" ו/או "המושכר") והממוקמת במבנה על שטח מקרקעין במקום (להלן גם: "הבניין"), לצורך ניהול עסק לממכר מזון ומסעדה ללא מטבח מלבד גריל (להלן גם: "המסעדה"). 2. התובענה בת.א. 122/07 (להלן גם: "התובענה הראשונה") היא תביעה שטרית שמקורה בהליכי הוצאה לפועל בהם פתחה התובעת כנגד הנתבעים, בהגישה לביצוע שטר-חוב על סך 150,000 ₪, נומינלית, שניתן כשטר ביטחון במסגרת הסכם השכירות (להלן גם: "השטר" או "שטר הביטחון") וסכומו, במועד הגשת הבקשה (להלן גם: "בקשת הביצוע") עמד על 180,000 ₪. 2.1 כתב התביעה בתובענה זו הוגש, בהתאם להחלטת בית המשפט, לאחר קבלת התנגדות הנתבעים לביצוע השטר. 3. התובענה בת.א. 585/07 (להלן גם: "התובענה השנייה") היא תובענה נזיקית כספית, על סך 420,000 ₪, שהגישה הנתבעת כנגד התובעת, בגין נזקים נטענים שנגרמו לנתבעת כפועל יוצא מהתנהלות התובעת "בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום לב, אשר הצריך גם העתקת פעילות המסעדה למושכר אחר והשמשתו" - כלשון כתב התביעה בתובענה זו. 3.1 בהתאם לנטען, סכום הנזקים שנגרמו לנתבעת (התובעת-בתובענה זו) עולה כדי הסך השווה לסך בשקלים של 150,000 $. 3.2. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה - כך לטענת הנתבעת בכתב תביעה זה-על הסך בשקלים השווה ל 100,000 $ - אז 420,000 ₪. 4. הדיון בשתי התובענות אוחד, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 06.05.2008. 5. משלא צלח הליך גישור שהוצע לצדדים (עוד במסגרת התובענה הראשונה), נקבע התיק להוכחות ובשל אופי התובענות נקבע, כי הנתבעים יחלו בהבאת ראיותיהם. 6. מטעם הנתבעים העידו: בא כחם דאז עו"ד ציון עזרא, הנתבע מספר 2 מר עמרם אוחנה ועובד המסעדה מר משה בן אבו. 7. מטעם התובעת העיד מר רן צ'ימבליסטה. ב. טיעוני הנתבעים 1. לטענת הנתבעים, נדרשה הנתבעת להשקעה גדולה מאוד לצורך השמשת המושכר להתאמתו למטרת השכירות. 1.1 לפיכך - לטענתם - סוכם בין הצדדים, כי הנתבעת לא תחויב בדמי שכירות עבור ששת חדשי השכירות הראשונים. 1.2 כמו כן, הוסכם על תקופת שכירות ארוכה, שחולקה גם לתקופות יציאה עם אופציה ובכל שנת-אופציה אמורים היו דמי השכירות לעלות ב - 6%. 2. לטענת הנתבעים, התכוונה הנתבעת להישאר במושכר במהלך כל תקופות השכירות האפשריות - 10 שנים - והשקיעה, בהתאם, כספים רבים מאוד במושכר. 3. לטענת הנתבעים, המושכר שהתקבל היה במצב רע, מרצפות הרצפה היו שבורות, מרצפות אחרות לא הודבקו כראוי ו"ריחפו" באוויר ועוד ליקויים רבים ומגוונים. 3.1 לטענתם, ידעה התובעת כי מצב המושכר איננו תקין וזו אחת הסיבות שהנתבעת לא דרשה לשאת בתשלום דמ"ש בעבור ששת חדשי השכירות הראשונים. 4. לטענת הנתבעים, התחייבה התובעת, באמצעות מנהליה מר דב צ'ימבליסטה (להלן גם: "דב"), לתקן את הריצוף במהלך חול-המועד פסח, עת המסעדה איננה פועלת, אולם הנתבעת לא קיימה התחייבותה זו. 5. לטענת הנתבעים, כוונת הנתבעת להמשיך ולשכור את המושכר היתה ידועה לתובעת ומנהליה והדברים נאמרו פעמים רבות. מנהל התובעת, מר דב צ'ימבליסטה, נהג לאכול תדיר ארוחות צהריים במסעדה ושוחח רבות עם הנתבעים 2 ו 3 ובאותן שיחות נאמר, סוכם והיה ברור לכולם, כי הנתבעת רוצה, מתכננת ומתכוונת להחזיק במושכר לאורך כל 10 שנות השכירות האפשריות. 5.1 לטענתם, שוחחו מנהלי הנתבעת עם מנהל התובעת על תכניות לעתיד לפיתוח המסעדה. 5.2 לטענתם, באותן שיחות עלה גם נושא תיקון המרצפות שהתובעת התחייבה לתקן ולהחליף ואחריותה של התובעת לריצוף כלל לא הייתה במחלוקת. 6. לטענת הנתבעים, איחרה הנתבעת במשלוח מכתב פורמלי בו היא מודיעה על מימוש האופציה על-פי הוראות הסכם השכירות, במשך 5 ימים בלבד: במקום שההודעה תימסר עד 31.08.04, היא נמסרה ביום 05.09.04. 6.1 למרות זאת, הודיעה התובעת, באמצעות מר רן צ'ימבליסטה (להלן גם: "רן"), לנתבעת, כי כיוון שלא נמסרה הודעה פורמלית, תסתיים השכירות ב-28.02.05. 6.2 באותו יום הודיעה הנתבעת כי היא מממשת את האופציה, ברם נענתה כי בקשתה נדחית; ההודעה איננה תקפה שכן ניתנה באיחור ובניגוד לתנאי ההסכם וזכות האופציה עברה מן העולם. 7. לטענת הנתבעים, עמדה התובעת על הוראותיו הכתובות של הסכם השכירות בחוסר תום לב וניצלה את מעמדה, כדי לדרוש את פינויה מן המושכר תוך ניכוס השקעות הנתבעת במושכר, כאילו איננה מודעת לתכניות, ההסכמות והסיכומים בעל פה בין הצדדים. 8. לטענת הנתבעים, הפכה התובעת את הסיטואציה שנוצרה - השקעות ענק של הנתבעת במושכר שתאבדנה לנתבעת אם תתפנה וצורך בהשקעות ניכרות בכל מושכר אליו תעבור- למנוף לסחיטת כספים, תוך שאיננה מתביישת להתנות הסכמתה למימוש האופציה - בהגדלת דמי השכירות מ 1,148 $ ל 3,000 $ לחודש, כמעט פי 3 - סחטנות שהנתבעת לא יכולה הייתה להסכים לה, אולם לא שיערה בנפשה כי בכך רק מתחיל מסע הסחטנות של התובעת. 9. לטענת הנתבעים, דרישות התובעת לא ידעו שובע ולקראת סיום השכירות העלתה היא דרישות כספיות נוספות שלא באו לעולם קודם לכן ו"תיבלה" אותן באיומים להחליף את המנעולים למושכר, להפסיק את אספקת החשמל למושכר, לממש בטחונות וכיו"ב. 10. לטענת הנתבעים, נאלצה הנתבעת מחוסר ברירה, לפנות לקבלת סעד מבית המשפט וביום 12.01.05 ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על התובעת לבצע את הפעולות הנ"ל (בש"א 206/05) ובעקבות זאת אישר בית המשפט, ביום 27.01.05, הסכם פשרה באותו הליך (להלן גם: "הסכם הפשרה"), במסגרתו התחייבה הנתבעת לפנות את המושכר עד ליום 28.02.05, אולם-לטעמם-אין בו הוראה כלשהי המונעת ממי מהצדדים להעלות טענות כלשהן, האחד כנגד משנהו, בכל דבר ועניין. 11. לטענת הנתבעים, נערכה הנתבעת לפינוי ולהשבת המושכר על-פי הסכם השכירות, לרבות סיוד ונקיון ובמקביל, כחודש לפני הפינוי, התקשרה בהסכם לשכירות מושכר אחר במתחם תחנת-דלק הנמצא מצידו השני של הכביש- והחלה פועלה להכשרתו והשמשתו למסעדה. 12. לטענת הנתבעים, העובדה שהנתבעת שכרה מקום אחר, מעברו השני של הכביש ובסמוך למושכר, עוררה את המתח וזעמה של התובעת ובעיקר חמתו וזעמו של רן צ'ימבליסטה, שהוא בנו של דב ,ובדיעבד התברר להם כי אדם מסוים ש"ריחרח" בענין המושכר, והציע לנתבעת הצעות כספיות שונות כגון יציאה מן המושכר כנגד תשלום "דמי-יציאה וכספים נוספים - הצעות שסורבו על ידי הנתבעת נוכח כוונתה להחזיר במושכר תקופה ארוכה - ניהל גם מו"מ עם התובעת לשכור את המושכר כנגד תשלום דמי-שכירות גבוהים בהרבה מאלו הנקובים בהסכם-השכירות ומשהתברר לאותו שוכר פוטנציאלי כי המקום החדש, אליו עוברת המסעדה של הנתבעת, ממוקם מעבר לכביש ובסמיכות למושכר, חזר בו מכוונתו לשכור את המושכר. 12.1 כך ירדה לטמיון - כטענת הנתבעים - תקוותה של התובעת להשכיר את המושכר בדמי-שכירות גבוהים בהרבה מן הנקוב בהסכם השכירות והתובעת נותרה ללא שוכר וללא הכנסות. 12.2 מכל מקום - כך טוענים הנתבעים - התובעת הודתה, שמאז פינתה הנתבעת את המושכר, הוא עומד ריק ומשמש אותה כנגריה. 13. לטענת הנתבעים, ייתכן שרן עצמו הוא זה שניהל את המו"מ עם אותו שוכר פוטנציאלי ולכן איים, באופן אישי, על הנתבע מספר 2 (להלן גם: "עמרם"), כי ישלם ביוקר והוא כבר יידע איך "לטפל" בנושא - ובגין איום זה הגיש עמרם תלונה למשטרת ישראל. 14. לטענת הנתבעים, גם לאחר פינוי המושכר לא נשלם מסע הסחטנות - כלשונם - שכן התובעת טענה כי במושכר ליקויים שעל הנתבעת לתקן ועל כן היא מסרבת לקבל את החזקה במושכר ומחייבת את הנתבעת בפיצוי המוסכם בסך 250$ עבור כל יום וכן בפיצוי המוסכם הנוסף בסך 15,000$. 15. לטענת הנתבעים, פעלה הנתבעת לתיקון כל הליקויים שבאחריותה וגם אלו שאינם באחריותה, אולם התובעת עמדה בסירובה לקבל את החזקה במושכר ודרשה הוספות ותוספות שלא היו במושכר מעולם, כתנאי לקבלת החזקה. 16. לטענת הנתבעים, בשל רצון להימנע מחיכוכים ולמרות שלא היה בסיס מוסרי או אחר לדרישות התובעת, החליטה הנתבעת להעמיד לרשות התובעת שני עובדים למשך מספר ימים רצופים על מנת שיבצעו את כל התיקונים והניקיונות ויתקנו את כל הליקויים הנטענים על ידי התובעת. 16.1 העובדים שהו תחת פיקוח התובעת במהלך 3 ימים וביצעו כל עבודה ומטלה שהטילה עליהם, אולם תיאבונה של התובעת אל בא על סיפוקו-כלשון הנתבעים - גם בכך והיא העלתה, כל העת, טענות ודרישות חדשות. 17. בנסיבות אלה - כך טוענים הנתבעים - עבר מישור הדיבורים להתכתבויות בין עורכי הדין והם הגיעו להסכמות בעל פה, לפיהן ה"ליקויים" שנותרו לכאורה במושכר אינם מצדיקים עוד שהות של העובדים לתיקונים נוספים וכל צד ילך לדרכו ובכך יסתיימו טענות הצדדים זה כנגד זה, לכל דבר ועניין. 17.1 לטענתם, בהתאם להסכמות אלה, ביטל עמרם את התלונה כנגד רן אותה הגיש במשטרה. 17.2 לטענתם, רק בעקבות הסכמות אלה בין עורכי הדין, נאותה התובעת לקבל את מפתחות המושכר והחזקה בו. 18. לטענת הנתבעים, לא ראתה עצמה התובעת מחויבת להסכמות הנ"ל, אלא דווקא לאיומיו של רן כלפי עמרם, והגישה את השטר לפרעון בלשכת ההוצל"פ. 18.1 תיק ההוצל"פ נפתח על מלוא סכום השטר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובסה"כ 202,342 ₪, כנגד הנתבעת והנתבעים 2 ו 3; הוגשה על ידם התנגדות והיא התקבלה ובהתאם להחלטת בית המשפט, כאמור, הגישה התובעת, ביום 26.01.09 כתב תביעה (בת.א. 122/07). 19. לטענת הנתבעים, כיוון שהתובעת לא ראתה עצמה מחויבת להסכמות הנ"ל, ולסילוק טענות הצדדים, ראתה עצמה גם הנתבעת חופשיה להגיש תביעה כנגד התובעת וביום 26.03.07 הגישה את תובענתה בת.א. 585/07. 19.1 יחד עם זאת, לטעמם, לא היה מקום להגשת אף אחת מן התביעות נוכח ויתור הטענות ההדדי. 20. כנגד התובענה השטרית בת.א. 122/07, מעלים הנתבעים שלוש טענות: 20.1 הושג, בין ב"כ הצדדים, הסכם בעל פה, לפיו הולך כל צד לדרכו ומוותר על תביעותיו - ועל כן הם עותרים לסלק את התביעה; 20.2 לא קיימים במושכר ליקויים או נזקים שבאחריות הנתבעת ואם הם קיימים - הם זניחים ומופרכים ולחוות הדעת שצירפה התובעת אין משקל ראייתי כלשהו ולא ניתן לקבלה כראייה. 20.3 סכום התביעה מופרך ומנופח, וגם אם קיימים ליקויים שבאחריות הנתבעת לתקן, הרי שעלותם נמוכה בעשרות מונים מסכום התביעה. 21. לטענת הנתבעים, הם ניסו לסיים את מסע הסחטנות של התובעת ולתקן, לפנים משורת - הדין, את הליקויים המופיעים בחוות הדעת, אף שהם כופרים באחריותם לנזקים הנטענים כמו גם בחובה לתקנם ובית המשפט ציין, במספר הזדמנויות, כי הצעות הנתבעת נראות סבירות וראויות בעיניו ואף ניסה לסייע בניסוח הסכמות, לרבות מינוי מפקח מטעם בית המשפט וכו'. 21.1 בדיעבד - כך טוענים הנתבעים - יצא המרצע מן השק, במהלך הדיון מיום 04.01.12, עת התברר כי התובעת כלל איננה מעוניינת בתיקונים והיא רוצה כסף. 22. לטענת הנתבעים, התביעה שהגישה התובעת היא בגין נזקים ולמרות שהנתבעים סבורים כי התובעת איננה זכאית לקבלת כספים אלא לתיקון הנזקים בלבד, היתה הנתבעת מוכנה לשלם לתובעת את עלות עבודות התיקונים לקבלן, אולם התובעת סירבה בתואנה, כי הסכום נמוך מדי ועמדה על ניהול התיק, סיום ההוכחות הגשת סיכומים ומתן פסק-דין. 22.1 לטעמם של הנתבעים - המדובר בדרך שאינה מקובלת ואינה בתום-לב; דרך של סחיטה ודרישת כספים שאינה יודעת שובע וללא זכות שבדין. 23. על כן סבורים הנתבעים, כי על בית המשפט היה לאכוף על התובעת ביצוע התיקונים. 24. לטעמם של הנתבעים, נופחו העבודות, הסכומים ופרקי הזמן לתיקון, מעבר לכל הגיון ופרופורציה, בחוות הדעת "זוהר הנדסה" שהוגשה מטעם התובעת (להלן גם: "חוות הדעת" או "חוות הדעת מטעם התובעת") - וגם עורך חוות הדעת (להלן גם: "המומחה") כותב, כי לעניין אומדני העלויות "עלולים להיווצר פערים גדולים של עד 50% בין העלויות הנדרשות על ידי בעלי מקצוע שונים" (עמוד 3 לחוות הדעת - פרק הערות) ובכל זאת, כדי לרצות את הלקוח, קבע את האומדן על הצד הגבוה וקבע חודש ימים לביצוע העבודות, במקום מספר שעות. 24.1 בעניין זה מפנים הנתבעים להצעת המחיר מטעמם, של א.נ.פלדמן. 25. לטעמם של הנתבעים, אין בהסכם-השכירות הוראה הקובעת כי ליקויים או נזקים בהשבת המושכר, מותירים בידי התובעת את הזכות שלא לקבל חזרה את החזקה במושכר ועל כן הם סבורים, כי על התובעת היתה החובה לקבל את החזקה במושכר מיד עם פינויו על ידי הנתבעת. 26. הנתבעים טוענים, כי אין בהסכם-השכירות גם כל הוראה הקובעת כי ליקויים, כמפורט בחוות הדעת, עולים כדי הפרה-יסודית של חוזה-השכירות. 26.1 על כן - לטעמם - אין התובעת זכאית ו/או רשאית לדרוש פיצויים כלל. לא פיצוי מוסכם ולא פיצוי יומי, מה גם שבסמכות בית המשפט להתערב בפיצוי כמו בנסיבות כאן - ככל שייקבע כי הנתבעת ביצעה הפרה - שעה שהוא כלל אינו סביר בנסיבות העניין. 27. אשר לתובענה מטעמה של הנתבעת (ת.א. 585/07), חוזרים הנתבעים על טענתם, כי הנתבעת התכוונה להישאר במושכר את מלוא 10 שנות השכירות האפשריות ולשם כך השקיעה בהשמשתו והתאמתו לצרכי מסעדה, סכומי כסף גדולים ביותר. 28. הנתבעים חוזרים וטוענים, גם לצורך תובענה זו, כי מנהל התובעת, דב, אכל בקביעות במסעדה ונאמר לו מפורשות, בהזדמנויות רבות, כי בכוונת הנתבעת להחזיק במושכר עוד שנים רבות, לרבות תקופות האופציה. 28.1 לטעמם, גרסתו זו של עמרם לא נסתרה כלל על ידי התובעת, התובעת אף לא טענה אחרת וגם לא הביאה עדויות הזמה כלשהן. אפילו לא חקרה את עמרם אודות גרסתו. 29. הנתבעים טוענים, כי מכיוון שההסכמות דלעיל, בין התובעת לנתבעת, נעשו בין המנהלים של החברות, היינו בין עמרם בשם הנתבעת ודב בשם התובעת, כאשר דב מוסמך לקבל החלטות בשם התובעת, מחובתה של התובעת היה להעיד את דב צ'ימבליסטה. 29.1 לטעמם של הנתבעים, העדיפה התובעת - משיקוליה היא - שלא להעיד את דב, למרות שהנתבעת הודיעה שעדותו חשובה ורלבנטית לתביעה. 29.2 הנתבעים סבורים, כי אילו העידה התובעת את דב, היה הוא מעיד אמת בבית המשפט והיה מספר על ההסכמות שבין הצדדים, לעניין מימוש האופציה לעניין תיקון הליקויים ויתר ההסכמות אליהן הגיעו בעל פה. 30. על כן עותרים הנתבעים, לקבוע כי אכן דובר רבות והוסכם בין הצדדים על הארכת תקופת השכירות של הנתבעים במושכר, על גיבוש תכניות עבודה לעתיד, כאשר ברור היה לצדדים כי הנתבעת מממשת את זכות האופציה הנתונה לה על פי הסכם השכירות וכי זכות זו גם מומשה בפועל בעל פה. 31. הנתבעים טוענים, כי הנתבעת איננה מתכחשת להסכמות שהושגו על ידי ב"כ הצדדים, בעת פינוי המושכר, לפיהן התחייבה התובעת שלא לדרוש תיקונים נוספים במושכר במקביל לויתור של הנתבעת על זכותה לתבוע בגין שימוש בזכות-חוזית בחוסר תום-לב, במסגרתה גם ביטל עמרם את תלונתו במשטרה כנגד רן, אולם כיוון שהתובעת מתכחשת להסכמות אלה והגישה את תביעתה בת.א. 122/07, אין הנתבעת רואה עצמה גם כן כבולה להסכמות שאינן מקוימות ולכן הגישה את תביעתה בת.א. 585/07 לשיפוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב שימוש התובעת בזכות-חוזית בחוסר תום-לב. 31.1 בין היתר טוענים הנתבעים, כי התובעת, בידיעה שבהסכם-השכירות אין דרישה שההודעה של מימוש האופציה צריכה להיעשות בכתב, טענה בשיחות בעל פה, כי לא צורפו שיקים לתקופת האופציה. 31.2 לטעמם, גם איחור בתשלום של 5 ימים יכול להיתפס כ"פגם פורמלי", מקל וחומר אי-מסירת הודעה בכתב באיחור של 5 ימים בדבר מימוש זכות האופציה. 32. הנתבעים מפנים לפסיקה המבהירה את מהות חובת תום הלב והתפקיד המרכזי שעקרון זה ממלא בשיטת המשפט בישראל וסבורים, כי ראוי היה לחסום את התובעת מביטול ההסכם מחמת דרישת תום-הלב. 33. על כן עותרים הנתבעים לקבוע, כי התובעת הפרה את חובת תום-הלב ובכך הפרה את הסכם-השכירות וכי הפרה זו מזכה את הנתבעת בפיצויים וגובה הפיצויים צריך להיות גובה ההשקעה שנדרשה הנתבעת להתאמת המושכר החדש - 420,000 ₪ (100,000$ דאז). 34. כפועל יוצא מכך, עותרים הנתבעים איפוא לדחות את תביעת התובעת בת.א. 122/07, לקבל במלואה את תביעת הנתבעת בת.א. 585/07 ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק. ג. טיעוני התובעת 1. לטענת התובעת, לא ניתן לחלוק על העובדה כי הנתבעת לא נתנה, במועד הנקוב בהסכם השכירות, הודעה על מימוש האופציה המוקנית לה ובשל כך איבדה את זכותה למימוש האופציה - והתובעת הייתה זכאית שלא להאריך את תקופת השכירות ואין שחר לטענות - אותן היא מכנה "מופרכות" - בדבר חוסר תום-לב מצידה. 2. לטענת התובעת, בהתכתבות בין הצדדים, לקראת תום תקופת השכירות, לא הועלתה הטענה בדבר סיכום מקדים בעל-פה בדבר הארכת השכירות - והדבר עלה רק במסגרת ההליך המשפטי. 3. התובעת טוענת, כי הציעה לנתבעת לחתום על הסכם-שכירות חדש, עד ליום 13.01.05, אולם במקום להתקשר בהסכם המוצע, הגישה הנתבעת בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, כנגד התובעת, אשר יאסור עליה לפנות את הנתבעת מן המושכר. 4. לטענת התובעת, הסכם הפשרה, שהושג עם ביטול הצו הזמני על ידי בית המשפט, סיים את כל המחלוקות אשר קדמו לו, לרבות בעניין טענות הנתבעת כי מימוש האופציה נעשה כדין. 4.1 לעומת זאת - לטעמה - הסכם הפשרה לא חל על טענותיה היא בדבר ליקויים שהתגלו במושכר לאחר מסירת המושכר, לא רק משום שהסכם הפשרה נחתם טרם הפינוי אלא שסעיף 7 להסכם הפשרה קובע שסיום תקופת השכירות ופינוי המושכר ייעשו בהתאם להוראות הנוגעות לעניינים אלו בהסכם המקורי. 5. התובעת מפנה להסכם הפשרה בו נקבע, בין היתר, כי סיום תקופת השכירות ופינוי המושכר במועד הפינוי ייעשו בהתאם להוראות הנוגעות לעניינים אלו בהסכם השכירות. 5.1 לטענתה, לאחר הפינוי היא נדהמה לגלות כי מצבו של המושכר גרוע ביותר, קיימים בו ליקויים ונזקים מרובים והוא איננו בר-מסירה, שכן הנתבעת הפרה לחלוטין את חובתה להשיבו כשהוא במצב טוב ותקין. 5.2 בהתאם לכך נערכה, בזמן אמת, רשימת ליקויים. 6. לטענת התובעת, היא הוציאה, בעקבות זאת, ביום 01.03.05, מכתב לנתבעת, אליו צורפה רשימת הליקויים ובו נדרשה הנתבעת לתקנם בתוך 7 ימים וכי כל עוד לא יתוקנו הליקויים אין המושכר בר-מסירה ועל הנתבעת חלה החובה לשלם לתובעת פיצוי מוסכם יומי בסך 250$ , בנוסף לפיצוי המוסכם בסך 15,000 $ הקבוע, גם כן, בהסכם השכירות. 7. לטענת התובעת, הפקידה הנתבעת, יומיים לאחר מכן, ביום 03.03.05, ללא הסכמת התובעת את מפתחות המושכר במשרדי התובעת, מבלי שהתיקונים המפורטים ברשימה תוקנו למעשה. 8. לטענת התובעת, היא שלחה, בעקבות זאת, רשימת ליקויים מעודכנת והבהירה, כי מעט התיקונים שבוצעו, בוצעו באופן מאולתר וכלאחר-יד. 8.1 עוד ציינה, במכתבה, כי מן המושכר פורקו, ללא רשות, מחוברים רבים. 9. לטענת התובעת, מאחר והליקויים לא תוקנו, היא הזמינה את חוות הדעת באשר למצבו של המושכר, מן המהנדס יעקב קליגסברג, המומחה, וממנה עולה, כי עלות תיקון הליקויים בנכס מסתכמת ב 103,100 ₪ נכון ליום 07.11.05. 10. מאחר וחוות הדעת היא היחידה בתיק; לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים והנתבעים אף לא זימנו את המומחה לחקירה על חוות דעתו, טוענת התובעת, כי יש לפסוק לטובתה את מלוא סכום חוות-הדעת, כשהוא משוערך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מיום הוצאת חוות הדעת, 11.07.05, וסכום זה הסתכם, ביום הגשת התביעה, על הסך 159,508 ₪. 10.1 דף שיערוך הוגש כמוצג ת/19 במהלך המשפט. 11. לטעמה של התובעת, נועדה תביעת הנתבעת בת.א. 685/07 לשמש כמשקל נגד לתביעה העיקרית, במטרה להסיט את הדיון מן המחלוקת האמיתית. 12. לטעמה של התובעת, לאור ויתור הנתבעים על כל טענותיהם במסגרת הסכם הפשרה, אין כל בסיס להגשת תביעתם ודינה להידחות על הסף בשל מעשה בית-דין ו/או בשל ויתור מפורש במסגרת הסכם בין הצדדים. 13. יחד עם זאת סבורה התובעת, כי יש לדחות את תביעת הנתבעת גם לגופה, שכן, לטעמה, לא ניסו הנתבעים, וממילא גם לא הצליחו, להוכיח כלל את רכיבי תביעתם: 13.1 כך, למשל, צורפו - לטעמה - חשבוניות סתומות ללא כל הסבר מפורט באשר לטיבן, לא צורפו קבלות ולא הובאה כל חוות-דעת מקצועית באשר לטיב ההוצאות. 13.2 כמו"כ - לטעמה - לא הוכח כל קשר סיבתי בין ההוצאות האמורות לבין פעולות הנתבעת עפ"י הסכם השכירות. 14. לטעמה של התובעת, נוהלה תביעת הנתבעת כלאחר-יד ובחוסר רצינות, רוצה לומר - גם הנתבעים הבינו, כי זוהי תביעה שנועדה להוות רק משקל נגד ולבזבז זמן והיא טוענת לניהול המשפט, מטעמם, באופן שערורייתי שבאמצעותו הצליחו לגרום לדחיות ועיכובים של כשש שנים. 14.1 לעומת זאת - לטעמה - הוראת בית-המשפט על היפוך סדר הבאת הראיות מכתיבה את נטל ההוכחה הנגזר מכך והיא סבורה, שהנתבעים לא רק שלא הצליחו להרים את הנטל המוטל על שכמם להזים את הנטען בכתב התביעה, אלא שלמעשה נותרה חוות-דעתו של המומחה ללא כל מענה, כאשר הנתבעים לא הגישו חוות-דעת מטעמם. 15. לטעמה של התובעת, חתימת הנתבעת על הסכם-השכירות, לרבות סעיף 2 שבו, הקובע, כי עליה להחזיר את המושכר בתום תקופת השכירות "כשהוא במצב טוב ותקין... כפי שקיבלה אותו", מהווה ראיה חלוטה לכך שהנתבעת קיבלה את המושכר במצב טוב ותקין והיה עליה להשיבו כך בתוספת לשיפוצים אותם צריכה הייתה לבצע. 16. לטעמה של התובעת, לא הצליח נתבע מס' 2, עמרם, להסביר את הסתירה בין טענותיו כי המושכר התקבל במצב גרוע, לבין חתימתם על הסכם השכירות. 16.1 בין היתר, היא מפנה להפרכת טענת הנתבעים, במהלך חקירתו הנגדית, כי בעת קבלת המושכר על ידם, היו מרצפות שבורות. 17. לטעמה של התובעת, הצעות הנתבעים לתקן את הליקויים במושכר מצביעות על הודאתם בחובתם להחזיר את המושכר ללא ליקויים - אך טוענת, כי הצעותיהם לתיקון או לתשלום היו מגוחכות - ולכן הייתה זכאית לדחותן. 17.1 הודאה זו - לטעמה - משתיקה אותם מלטעון, כי הם אינם חייבים לפצות את הנתבעת, בגין נזקיה. 18. התובעת מצביעה על כך, שבמקום להגיש חוות-דעת נגדית, הגישו הנתבעים שתי "הצעות מחיר" שאינן מהוות חוות-דעת ואינן קבילות - לטעמה - כלל ועיקר, כאשר לא הוכחה מומחיותם של עורכיהן. 18.1 יתרה מכך, עורכי הצעות המחיר כלל לא ביקרו במושכר. 19. התובעת עותרת לדחות, מכל וכל, את נסיונם של הנתבעים לייחס חשיבות להתנסחות המומחה בחוות-הדעת, לפיה היא מסתמכת על "ממצאים בעין או חשדות וקביעות על סמך נסיון מקצועי", כדי לפגוע בקבילותה. 19.1 לטעמה, כדי לבסס טענה כזו, היה על ב"כ הנתבעים, לכל הפחות, לחקור את המומחה כדי לברר עמו למה כוונתו במשפט זה ואילו קביעות, מתוך הקביעות שקבע, אינן מבוססות על ממצאים בעין, אלא על ניסיון מקצועי. 20. לטעמה של התובעת, לא הוצגה ולו ראשית ראיה לקיומם של סיכומים בע"פ על החלפת המרצפות. 20.1 התובעת מפנה לדברי ב"כ הנתבעים, במשפט, כי הוא שוקל לזמן את דב כדי להזים את עדותו של רן - ומדגישה, כי בפועל בחרו הנתבעים שלא לזמנו. 20.2 יחד עם זאת, היא מפנה לעדותו של עו"ד ציון עזרא - שלא זוכר, כי היה הסכם בין ב"כ הצדדים. 21. התובעת טוענת, כי הנתבעים הגישו בעצם תביעה על סך 420,000 ₪, בשל כך שהיא עמדה על הוראות ההסכם בין הצדדים - והיא עותרת לחייבם, בשל כך, בהוצאות לדוגמא. 22. על כן עותרת התובעת לקבל את תביעתה, לדחות את תביעת הנתבעת ולחייב את הנתבעים בהוצאות לדוגמא ובשכ"ט עו"ד ריאלי. ד. נטל ההוכחה והשכנוע 1. נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו מונח נטל זה, נדרש לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענותיו ואם ייכשל בכך - טענתו תידחה. 2. נטל הבאת הראיות, הוא נטל קל יותר והוא קובע על מי מן הצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת החובה להציג את ראיותיו. 3. ככלל, עפ"י הדין המהותי, "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל כן, מוטל נטל השכנוע על תובע, אך יש שהדין קובע חזקה המעבירה את נטל השכנוע כמו למשל סעיף 29(א) לפקודת השטרות הקובע, כי צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. 4. מאחר והתובענה הראשונה היא תובענה שטרית והחלה כהליך של בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, הורה בית-המשפט לנתבעת להתחיל בהבאת ראיותיה. 5. לעניין נטל השכנוע, קיימת חזקה ראייתית לטובת התובעת. יש הרואים את מקורה בחזקת המסירה ללא תנאי בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חש], כגון בע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פד"י ל"ז (ד) 830 והרוב רואים זאת כנובע מחזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודת השטרות. 6. עוד בע"א 421/74 זכריה ומרים שגן נ' שאול מדר (פד"י כ"ט (1) 445) נקבע ע"י כב' השופט קיסטר, כי שטר בטחון ניתן ביד צד לחוזה כדי שתהיה לו זכות תביעה מכוח השטר בנפרד מזכות התביעה העומדת לו מכוח החוזה ובלי שיצטרך להוכיח זכות על-פי החוזה. 7. בין היתר, נקבע בפסק דינו של כב' השופט קיסטר, כי "עילת התביעה לא הייתה הפרת חוזה, אלא התחייבות... על ידי השטרות, ואף חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את מימוש הבטחון על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראייה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו. חותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)". 8. מאחר והתובענה השניה היא תובענה נזיקית - כספית שהגישה הנתבעת כנגד התובעת וככזו, מוטל נטל השכנוע על כתפי הנתבעת (התובעת באותה תובענה!), מוטל נטל השכנוע, בשתי התובענות, על הנתבעת. 9. כמפורט להלן, ולמען סבר את אוזנה של הנתבעת, אציין, כי גם אילו היה מוטל נטל השכנוע בתובענה הראשונה על כתפי התובעת, נחה דעתי, כי היא הרימה אותו. ה. התובענה השטרית בת.א. 122/07 1. כאמור, יסודה של תובענה זו בהגשת שטר הבטחון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. 2. שטר הבטחון נמסר לתובעת ע"י הנתבעת, בחתימתה ובערבות הנתבעים 2 ו- 3, במסגרת הסכם השכירות ותכליתו - בהתאם להוראות סעיף 21 להסכם השכירות - בין היתר, להבטיח מילוי כל התחייבויות הנתבעת, כשוכרת, בהסכם השכירות. 3. בסעיף 2 להסכם השכירות, התחייבה הנתבעת, בין היתר, להחזיר את החנות, בתום תקופת השכירות "כשהיא מסוידת, במצב טוב ותקין כפי שקיבלה ביום תחילת השכירות בכפוף לשיפוצים כמפורט להלן". 3.1 בסעיף 13 להסכם השכירות, מתחייבת הנתבעת - השוכרת "להחזיר את החנות במצב טוב ותקין ולתקן מיד על חשבונו כל ליקוי או קלקול שיתהווה בו ולהחזיר את המושכר למשכיר בתום תקופת השכירות במצב תקין...". 4. התובעת טענה, בכתב תביעתה, כי לחנות נגרמו נזקים עקב השכירות ונתגלו חוסרים וצירפה, בין היתר, חוות דעת מומחה מטעמה, של מהנדס הבניין מר יעקב קליגסברג מ"זהר הנדסה ושמאות", המפרטת, על סמך ביקור המומחה במושכר, ביום 11.7.05, את הנזקים שנתגלו במושכר ואומדת את סך אומדני עלויות התיקונים והשלמת החוסרים - ב- 103,100 ₪. 5. הנתבעת לא הגישה חוות-דעת נגדית ואף לא חקרה את המומחה על חוות-דעתו. המשמעות המשפטית של הימנעות מחקירת המומחה על חוות-דעתו היא, עפ"י הפסיקה, הסכמה או לפחות אי-כפירה בנכונות האמור בה. 6. אמנם הנתבעת מנסה לפגוע בקבילותה של חוות-הדעת על בסיס ההערה הראשונה בפרק ה"הערות" בעמ' 3 לחוות הדעת שהוגשה וסומנה ת/א', לפיה "חוות הדעת מסתמכת על מימצאים בעין, או חשדות וקביעות על סמך ניסיון מקצועי", אולם מעיון בחוות-הדעת עולה, כי מדובר רק בהתנסחות לא מוצלחת במילה "חשדות" ומדובר בעצם בהערות על בסיס ניסיונו המקצועי של המומחה. 6.1 מכל מקום, באם הנתבעים סברו, כי מדובר במשפט בעייתי, היה עליהם לחקור את עורך חוות-הדעת לגבי כוונתו במשפט זה. 6.2 בנסיבות אלה, של העדר חקירה למומחה והעדר חוות-דעת נגדית, אין אפשרות לייחס משקל מהותי לניסיונות הנתבעים להתמודד עם חוות-דעת המומחה מטעם התובעת - לרבות ניסיונו של המומחה - במסגרת סיכומיהם (בייחוד סע' 13 ו- 14 לסיכומי הנתבעים) ובוודאי לניסיון להגדירה כ- "שערורייתית". 6.3 כך גם לגבי סבירות העלויות המפורטות בחוות-הדעת, לאור הערת המומחה בחוות-הדעת, כי עלולים להיווצר פערים גדולים של עד 50% מן העלויות הנדרשות ע"י בעלי-המקצוע השונים. 7. ב"כ הנתבעת היה מודע לצורך לחקור את עורך חוות-הדעת והצהיר בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 24/6/10, בעמ' 36, ש' 4 - 6): "אני מפנה את בית המשפט למה שאומר המומחה בבסיס חוות-דעתו, בעמ' 3, כי חוות-הדעת מסתמכת על מימצאים בעין או חשדות וקביעות על סמך ניסיון מקצועי. בוודאי שדברים אלו צריכים לבוא ולומר ולחקור עליהם". 7.1 בית המשפט גם איפשר לב"כ הנתבעים להתייחס לניסוח זה במסגרת סיכומיו, אולם אין הדבר מהווה תחליף לחקירתו של המומחה על חוות-דעתו והנתבעת לא טרחה לבקש את זימונו לעדות כמצוות תקנה 130א' לתקסד"א, וניתנו לה לפחות שתי הזדמנויות לכך. 8. במקום חוות דעת נגדית, הגישו הנתבעים "הצעות מחיר", שאינן תחליף לחוות-דעת, אינן קבילות כלל ועיקר ואף נתברר, כי עורכי ההצעות כלל לא ביקרו במושכר לצורך מתן ההצעות. 9. אולי הקלו הנתבעים ראש בחוות-הדעת מטעם התובעת מכיוון שסמכו על גירסתם, לפיה נמסר לנתבעת המושכר מלכתחילה עם ליקויים, במצב גרוע ובין היתר, מרצפות שבורות ואחרות - "מרחפות" - וכי מר דב צימבליסטה התחייב לתקן את הריצוף במהלך חול המועד פסח, אך התובעת לא קיימה התחייבות זו. 9.1 וכך נאמר, בין היתר, בסעיף 2 לסיכומי הנתבעים: "המושכר שהתקבל היה במצב רע, רצפות הרצפה היו שבורות, רצפות אחרות לא הודבקו כראוי ו'ריחפו' באויר, ועוד ליקויים רבים ומגוונים. סביון באמצעות מנהלה מר דב צ'ימבליסטה... התחייבה לתקן את הריצוף במהלך חול המועד פסח, כאשר המסעדה ממילא אינה פועלת. חרף התחייבותה לא תיקנה סביון את הריצוף". 9.2 זאת אולי על סמך האמור בסעיף 2 לתצהירו של עמרם: "המושכר שהתקבל היה במצב לא טוב. כך למשל הרצפות היו בחלקן שבורות (כ- 30% משטח הרצפה), רצפות אחרות לא היו מודבקות כראוי והן 'ריחפו' באויר ועוד רשימה ארוכה של ליקויים, כך שבאופן כללי מצב המושכר היה רחוק משלמות או ממצב תקין". 10. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מס' 2, עמרם, התברר, כי הטענה שבמושכר שנמסר היו מרצפות שבורות איננה נכונה: "ש. אני מבין ממה שאתה אומר כרגע, שאת המרצפות לא קיבלתם שבורות, נכון? ת. לא, בוודאי שלא" (עמ' 19 לפרוט', מיום 8/6/09). 11. אין גם פירוט של ליקויים נטענים אחרים במושכר בעת תחילת השכירות. 12. יתרה מכך, בהסכם השכירות, אין כל איזכור למרצפות שבורות, "מרחפות" או ליקויים אחרים במושכר, עובר לשכירות. נהפוך הוא: כמפורט לעיל, מלמד סעיף 2 להסכם השכירות, כי המושכר נמסר לנתבעת "במצב טוב ותקין" - וכל טענה אחרת, היא טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב. 13. כאשר עומת עמרם עם הסתירה בין האמור בסעיף 2 לתצהירו לבין האמור בסעיף 2 להסכם השכירות, בחר לומר, כי: "...לכן רוב ההסכמות שלנו עם דב היו בע"פ, כמו שאין טופס 4 למבנה, אין חיבור חשמל. זה גם לא רשום. הוא אמר שיסדר לנו... כאשר מסביר לי ביהמ"ש שמהסעיף דווקא עולה, כי קיבלתי את המושכר בצורה תקינה וכך היינו אמורים להחזיר בכפוף לשיפוצים שפורטו בהמשך, אני אומר שהשאלה היא מה זה צורה תקינה? את נושא המרצפות שזזות לא ראינו בהתחלה. כשראינו, דיברנו עם דב והוא אמר שנסגור עם סיליקון מה שאפשר בפסח, כשהמסעדה סגורה, הוא ידאג להחליף את כל הריצוף" (עמ' 19 לפרוט' מיום 8.6.09, ש' 7 - 16). 14. לא הוצגה כל אסמכתא להבטחתו של דב ואף לא התכתבות עם התובעת כשהתברר לנתבעת שיש גם מרצפות "מרחפות" ושדב איננו עומד, לכאורה, בהבטחתו, או על התרעה בפני התובעת, כי המושכר נמסר עם ליקויים כלשהם. 15. לאחר ששמעתי את עדויות העדים, העדפתי את גרסת רן על גרסת עמרם ובן אבו. 16. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי הבהירו שהם מעוניינים בהעדת דב, שלטעמם היה אומר את האמת הנטענת על ידם, אולם התובעת נמנעה מלהעידו ובחרה להעיד את רן במקומו. לטעמם, עובדה זו מחזקת את גרסתם. 16.1 אלא, שהנתבעים אינם יכולים להכתיב לתובעת את זהות עדיה ודבר לא מנע בעדם מלזמן את דב לעדות. 16. בוודאי שהם היו צריכים לעשות כן, כאשר נטל השכנוע מוטל עליהם. 17. טענה נוספת העלו הנתבעים, כאמור, והיא - שעורכי הדין של הצדדים - עו"ד ציון עזרא מטעמם ועו"ד יצחק לוי מטעם התובעת, הגיעו להסכמות - שוב בע"פ - "כי 'הליקויים' שנותרו לכאורה במושכר אינם מצדיקים עוד שהות העובדים לתיקונים נוספים, וכל צד ילך לדרכו, ובכך מסתיימות טענות הצדדים האחד כנגד משנהו לכל דבר ועניין" (סעיף 7 לסיכומי הנתבעים). 18. למותר לציין, כי גם לגבי טענה זו לא הביאו הנתבעים כל אסמכתא שתוכיח אותה. 19. יתרה מכך, הנתבעים זימנו, לצורך זה, לעדות, את עו"ד ציון עזרא וזה לא זכר כלל שהגיעו להסכמות בעניין וסיפר, כי הצדדים לא הצליחו להגיע לרשימה מוסכמת והיה פער רציני בין דרישות הצדדים שהביא למשפט. 19.1 למותר לציין, כי הנתבעים לא זימנו את ב"כ הצד שכנגד, עו"ד לוי, כדי שיעיד על ההסכמות, כביכול, עליהן לא ידע ולא שמע ב"כ הנתבעים דאז. 20. יצוין, כי לאורך כל הדרך, הציעו הנתבעים לתקן נזקים במושכר, הציעו - ואף שלחו לגרסתם - פועלים מטעמם כדי לסייע בעבודות התיקונים וגם בכך ניתן לראות לפחות "ראשית ראיה" להכרתם באחריותם לתקן ליקויים במושכר, בניגוד לטענתם, כי המושכר נמסר להם, עם ליקויים מלכתחילה והתובעת אף התחייבה, באמצעות מנהלה, לבצע תיקונים כאמור. 21. יש לדחות, איפוא, את שלוש הטענות שהעלו הנתבעים: האחת, כי הושג הסכם בע"פ בין ב"כ הצדדים לפיו כל צד מוותר על תביעותיו והולך לדרכו; השניה, כי אין במושכר ליקויים או נזקים שהנתבעת חייבת לתקנם ואם קיימים, הרי הם זניחים והשלישית, כי סכום התביעה מוגזם ומנופח וגם אם קיימים במושכר ליקויים שבאחריות הנתבעת לתקנם - הם זניחים ועלות תיקונם נמוכה עשרות מונים מסכום התביעה. 22. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, שהנתבעים לא הצליחו לסתור את זכותה של התובעת להציג את שטר הבטחון לפרעון ולתבוע, במסגרתו, הן את סכום הנזקים שנגרם למושכר בעקבות השכירות והן את שני סוגי הפיצוי המוסכם הנקובים בהסכם השכירות. 23. נהפוך הוא, התובעת הצליחה להוכיח, באמצעות חוות-הדעת, שהיא הראיה הקבילה היחידה בנדון, כי הנתבעת הותירה, אחרי צאתה מן המושכר, נזקים וחוסרים בסכום הנקוב בחוות-הדעת ואת זכותה לפיצוי המוסכם, משני הסוגים, הנקוב בהסכם השכירות. 24. בנסיבות מקרה זה ולאור כל האמור לעיל, לא סברתי, כי הפיצוי המוסכם עליו הסכימו הצדדים בהסכם השכירות "כלל איננו סביר בנסיבות העניין" כטענת הנתבעים בסעיף 18 לסיכומיהם. 25. על כן קיבלתי את תביעת התובעת בתובענה הראשונה, במלואה. ו. התובענה בת.א. 585/07 1. בראשית הדברים ראוי להדגיש, כי, משנחתם בין הצדדים הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של החלטה בבית-המשפט ושבמסגרתו הסכימה הנתבעת לסיים את השכירות ולהתפנות מן המושכר בתום תקופת השכירות המקורית, אין עוד רלבנטיות לטענותיה בעניין חוסר תום ליבה של התובעת בעמידה על הוראותיו הכתובות של הסכם השכירות. 1.1 הוא הדין ביחס לשאר הטענות בעניין התנהלות התובעת - מסע הלחצים וניסיון הסחיטה, הצעות הנתבעת לפצות, להגדיל את גובה דמי השכירות, האיומים וכיו"ב טענות המפורטות בבקשה הדחופה למתן צו מניעה זמני (ת/12). 1.2 הוא הדין גם ביחס לטענה, כי אין בהסכם השכירות הוראה הקובעת, כי ליקויים או נזקים במועד השבת המושכר, מותירים בידי התובעת זכות לסרב לקבל חזקה במושכר והיה על התובעת לקבל את החזקה בו, מיד עם פינויו ע"י הנתבעת. 2. מנוסח כותרת הודעת הצדדים על הסכם הפשרה עולה, כי הוא נועד "לסילוק מלא וסופי של טענות הצדדים נשוא תיק זה". 3. הבקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת בש"א 206/05, שבמהלך הדיון בה הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, גם כוללת, בסעיף 7 שבה, את הטענה, ש"עמידת המשיבה על המועד בעניין זה, נעשית בחוסר תום-לב קיצוני". 4. כבר מן הטעם הזה, לא היה מקום להגיש את התובענה ויש לדחותה על הסף בבחינת "מעשה בית דין" או לפחות ויתור מפורש במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה בבית המשפט. 5. אמנם הנתבעת מודה, בסעיף 22 לסיכומיה, כי "ויתרה על זכותה לתבוע בגין שימוש סביר בזכות חוזית בחוסר תו"ל", אולם היא טוענת, כי במקביל התחייבה התובעת שלא לדרוש תיקונים נוספים בע"פ - וזאת במסגרת ה"הסכמות שהושגו ע"י ב"כ הצדדים בעת פינוי המושכר". 6. למותר לציין, כי התובעת מכחישה קיומן של הסכמות כאלה בין ב"כ הצדדים וגם ב"כ הנתבעת דאז, עו"ד ציון עזרא, לא אישר הגעה להסכמות כלשהן עם ב"כ התובעת ולא הובאו, כאמור, כל ראיות לקיומן. על כן דחיתי טענה זו של הנתבעים. 6.1 יחד עם זאת, נתפסת הנתבעת בהודאתה הנ"ל, כי ויתרה על זכותה לתבוע בגין שימוש התובעת בזכות חוזית בחוסר תום לב. 7. גם אין שום הצדקה לערוך גזירה שווה, ביחס למניעות הצדדים, בין טענות הנתבעת לחוסר תום לב בהפעלת זכות חוזית, כנטען בבקשה למתן צו מניעה זמני, שלגביהן הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לבין דרישת התובעת לתיקון הליקויים והשלמת החוסרים שנתגלו במושכר לאחר יציאתה של הנתבעת, הן מן הטעם שהסכם הפשרה נחתם בטרם פינתה הנתבעת את המושכר וממילא, בטרם נוכחה בנזקים שהותירה אחריה במושכר, והן מן הטעם שהסכם הפשרה קובע, בסעיף 7 שבו, כי "סיום תקופת השכירות ופינוי המושכר במועד הפינוי ייעשו בהתאם להוראות הנוגעות לעניינים אלו בהסכם המקורי" - וההסכם המקורי, הוא הסכם השכירות, הרי קובע, כאמור, כי הנתבעת השוכרת מתחייבת להחזיר את החנות כשהיא במצב טוב ותקין כפי שקיבלה ביום תחילת השכירות, בכפוף, כמובן, לשיפוצים שהתחייבה לערוך. 8. אלא, שהתובענה השניה ראויה להידחות גם לגופה, לפי שהנתבעים לא הצליחו (ובעצם גם לא ניסו) להוכיח מרכיבי תובענתם - הן לעניין העוולה הנטענת כלפי התובעת והן לעניין הנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מעוולה זו. 8.1 כך, לא הונחה כל תשתית עובדתית בעניין החבות לטענה כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בכך שעמדה על קיום תנאי הסכם השכירות בין הצדדים, לטענה כי התובעת ניהלה מו"מ עם שוכר פוטנציאלי שהציע סכומים גבוהים יותר כדמי שכירות ואפילו לא הטענה, כי התובעת התכוונה להשכיר את המושכר לאחרים ולא לנהל במקום נגריה כפי שהיא עושה בפועל. 8.2 לא קיבלתי את גירסת הנתבעים, לפיהן מנהלי הנתבעת יידעו את דב בתכניותיהם לממש את כל תקופות האופציה בהסכם השכירות ולכן הוא פעל בחוסר תום לב כשדרשה התובעת פינוי בהעדר הודעה במועד על מימוש האופציה. 8.3 כך, לעניין הנזק, צורפו חשבוניות מס והזמנת עבודה - חלקן לכתובת בקרית-מלאכי - ללא הסברים מפורטים על טיב ההוצאות ועל הקשר בינן לבין המושכר באשדוד והתנהלות הנתבעת עפ"י הסכם השכירות, לרבות "השתתפות בשכ"ט" שלא ברורים טיבו ותכליתו. 8.4 אפילו אין סיכום של ההוצאות והנזקים הנטענים - לא בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית של הנתבעת, אלא טענה סתמית שהנזק שנגרם לנתבעת עומד על סך בשקלים השווה ל- 150,000$ ומטעמי אגרה, הועמד סכום התובענה על 100,000$ בלבד כערכם בשקלים. 9. הפועל היוצא הוא, כי גם אלמלי היה דין התובענה להידחות על הסף, דינה היה להידחות לגופה, בשל אי הוכחת עוולה שביצעה התובעת כנגד הנתבעת ו/או הוכחת הנזק הנטען בשל ביצועה של אותה עוולה. ז. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את מלוא סכום התובענה, 180,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת הבקשה לביצוע השטר, 26.6.06 ,ועד למועד התשלום בפועל. 2. בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות התביעה בת.א. 122/07, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועדי הוצאתן ועד למועד התשלום בפועל. 3. התובענה בת.א. 585/07 נדחית בזאת. 4. הנתבעתים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד, בשתי התובענות, בסך כולל של 45,000 ₪, כולל מע"מ. 5. זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום. שטר חובשכירותחובשטר