מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה בזכויות משפחות חיילים שנספו / הכרה באלמנת צה''ל: נתוני רקע ועובדות: 1. המערערת, אלמנתו של המנוח ז"ל יליד 1951, אשר נפטר ביום 13.9.04, הגישה תביעה למשיב ביום 28.1.04 להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן:"חוק המשפחות"), המשיב, קצין התגמולים, דחה את התביעה. 2. המנוח שירת מגיל 18 בשירות צבאי עד לפרישתו תשע וחצי שנים לפני מותו, בדרגת אל"מ, מתפקידו כקצין החימוש הפיקודי בפיקוד צפון. בטרם מותו המנוח הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בזכויות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") וזאת בטענה כי יש קשר בין הסוכרת מסוג 2 בה לקה ומצבו הקרדיאלי לבין שירותו הצבאי. בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר מיכאל אלדר, קרדיולוג, וכן על חוות דעתו של פרופ' עזרא זוהר, פנימאי ואנדוקרינולוג, דחה קצין התגמולים את תביעתו של המנוח. ד"ר אלדר סבר כי המנוח לקה בטרשת כלילית שהינה מחלה קונסטיטוציונית המוחמרת ע"י גורמים שונים, בהם סוכרת, יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם, עישון ועודף משקל, שכולם היו קיימים אצל המנוח בקשר למחלה. המומחה סבר כי עומס נפשי כרוני אינו מוכר כגורם לטרשת. לפיכך שלל ד"ר אלדר קשר כלשהו בין מצבו הקרדיאלי של המנוח לבין השירות. פרופ' זהר סבר כי אי הסבילות לגלוקוזה ממנה סבל המנוח נחשבת לאנומליה תורשתית ולא למחלה ולפיכך קבע כי אין קשר בין מחלת הסוכרת מסוג 2, לשירותו הצבאי. על יסוד האמור, ביום 23.07.95 דחה קצין התגמולים את תביעת המנוח. 3. המנוח הגיש מס' ערעורים בפניי וועדת ערעורי נכים שאוחדו (ע"נ (חי') 141/94, 315/95) אותם תמך בחו"ד של הקרדיולוג ד"ר יעקב פוקס. ביום 20.2.97 נערכה חו"ד נוספת מטעם המשיב וזאת ע"י ד"ר קרסיק, אנדוקרינולוג, אשר גם הוא שלל כל קשר בין מחלתו של המנוח לשירותו הצבאי. גם ד"ר אלדר, אשר ערך חו"ד נוספת ביום 23.5.97 שב ושלל קשר בין מצבו הרפואי של המנוח לבין השירות. ביום 14.10.99 דחתה ועדת הערעורים את ערעוריו של המנוח וקיבלה את עמדת קצין התגמולים לפיה אין קשר בין שירותו הצבאי של המנוח למצבו הרפואי. 4. המנוח, שלא השלים עם קביעת הוועדה, הגיש ערעור על פסק דינה לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי בקבעו בפס"ד מיום 2.10.00 כי הן מחלת הסוכרת מסוג 2 והן מחלת הטרשת הכלילית הוחמרו עקב תנאי שירותו של המנוח בשיעור של 50%. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוכר המנוח כמי שזכאי לתגמולים לפי החוק בגין החמרה במחלותיו הנ"ל (להלן: "הנכות המוכרת"). 5. במשך השנים מצבו הרפואי של המנוח המשיך והתדרדר ביום 29.10.99 אושפז המנוח באשפוז דחוף בביה"ח יוספטל עקב דמם מאסיבי מדרכי עיכול עליונות (מסי 147-149 בת"ר). בדיקת גסטרוסקופיה הדגימה דליות בוושט בדרגה 1. לא זוהה מקור בכליות עצמן. נמצאה גסטריטיס קלה ללא כיב. נשלל חיידק הליקובטר. לאחר מכן, בשנת 2000, היה המנוח בבירור גסטרואנטרולוגי עקב סימני שחמת הכבד ולחץ דם פורטאלי עם דימום מדלות (כך לפי מסמך סיכום מחלה מביה"ח העמק מיום 18.9.00). כמו כן עבר המנוח טיפול של קשירת דליות) מס' 150-156 בת"ר). לפי מסמך ערוך ע"י מנהל היחידה למחלות כבד בביה"ח הדסה פרופ' דניאל שובל מיום 10.12.00 אובחן המנוח כסובל משחמת הכבד כאשר קיימת הפטוספלנומגליה מרשימה עם כבד באורך של כ 20- ס"מ) מס'' 160-161 בת"ר).ביום 1.9.04 אושפז המנוח בביה"ח איכילוב "לצורך השתלת כבד מן התורם החי (מבנו של המנוח). ביום 2.9.04 בוצעה השתלת כבד אונה ימנית וביום 13/9/04 נפטר בתמונת ספסיס עם כשל רב מערכתי) ראו מס' 34-39 בת"מ). 6. המערערת פנתה למשיב ביום 6.3.05 להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, בטענה לקשר בין פטירת המנוח לבין נכותו המוכרת. המערערת תמכה את תביעתה במסמך שכתב ביום 29.11.04 ממנהל יחידת הכבד בבית חולים איכילוב, פרופ' אורן, לפיו המנוח לקה במחלת כבד מסוג NON ALCOHOLIC FATTY LIVER DISEASE-NAFLD המהווה סינדרום מטבולי (להלן: "NAFLD" או "הסינדרום המטבולי") שבבסיסו עמידות לאינסולין ולכן, כך לסברתו של רופא זה, בדומה לסוכרת יש לראות גם בתסמונת זו כקשורה לשירות (מס' 24 בת"מ סומן מע/2). 7. המשיב דחה את המלצת פרופ' אורן. ביום 29.6.05 נערכה חו"ד מטעם המשיב לבחינת הקשר הנטען, ע"י ד"ר גילון, פנימאי וגסטרואנטרולוג (מש/1-מש/3 מסמך 45-49 בת"מ). בחוות הדעת עמד בין היתר ד"ר גילון על כך שכבר באשפוז המנוח מיום 20.10.04 אובחנה הגדלה של הכבד. מומחה זה מציין כי מחלת הכבד מעולם לא הוכרה אצל המנוח כנכות מוכרת או מוסבת לנכות המוכרת. עוד הבהיר ד"ר גילון בחוות הדעת כי בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה בהבנת המכניזמים המביאים להתפתחות הסינדרום המטבולי. המומחה הסביר ודומה כי אין על כך מחלוקת גם מצד מומחי המערערת, כי בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה בהבנת המכניזמים המביאים להתפתחות הסינדרום המטבולי סינדרום שברקעו עמידות לאינסולין, שכשלעצמה מהווה הפרעה קונסטיטוציונלית על רקע תורשתי שאינו ברור עדיין די צרכו. הרופא מציין כי מחלת הכבד בה לקה המנוח מהווה חלק מאותו סינדרום מטבולי שגם מחלת הסוכרת ומחלת הלב (בחלקה) מהוות חלק ממנו. ד"ר גילון קבע בחוו"ד כי מחלת הכבד אצל המנוח, איננה תוצאה של מחלת הלב (טרשת העורקים הכלילים) או של הסוכרת מסוג 2, מחלות אשר הוכרו אצל המנוח כקשורות בקשר של החמרה, כאמור, לשירות. לכן בהתאם לחוות דעתו, מחלת הכבד איננה קשורה קשר סיבתי לנכות המוכרת. המומחה ציין בכל הכבוד הראוי, כי משנדרש לסוגיה כיום, על יסוד הידע העדכני במדע הרפואה כיום, נראה כי שגה כב' בית המשפט המחוזי כאשר קבע בזמנו, קשר של החמרה היא "המחלה המוכרת" אצל המנוח, קרי; סוכרת מסוג 2 ומחלת הלב, כל זאת, הואיל והמדובר במהלכן הטבעי של המחלות הללו והקשר בין החמרתן לשירות היה כרונולוגי גרידא, ללא קשר סיבתי לשירות. לדעת המומחה, השמנת היתר של המנוח היוותה גורם דומיננטי נוסף בהתדרדרות מצב המנוח ובהתפתחות מחלת הסוכרת והכבד, כאשר את זו, לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אין לייחס לשירות. בהתבסס על האמור שלל ד"ר גילון קשר כלשהו בין נכותו המוכרת של המנוח לבין הגורמים שהביאו לפטירתו. 8. ביום 10.07.05, בהסתמך על חוות הדעת של ד"ר גילון, דחה המשיב את פניית המערערת להכרה בזכויות על פי חוק המשפחות. בעקבות דחיית תביעתה הגישה המערערת ערעור זה שלפנינו. טענות המערערת 9. לטענת המערערת ד"ר גילון טעה בחוות דעתו. לטענתה הגם שהמחלות המטבוליות הוכרו ע"י בית המשפט המחוזי כקשורות לשירות (החמרה במצב), ד"ר גילון מסרב לקבל זאת ועדיין מציין כי לדעתו מדובר בהפרעה קונטיטוציונלית על רקע תורשתי. בהמשך הוא מביע דעתו כי מחלת הכבד אינה קשורה לנכות המוכרת לדעתו, וזאת כאמור, בניגוד מוחלט לפס"ד של בית המשפט המחוזי בחיפה. ד"ר גילון אף הגדיל לעשות וטען כי לדעתו הרפואית טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע קשר בין השירות למחלת הסוכרת ומחלת הלב. לטענתה, יש בהתנהלותו של ד"ר גילון, החוטא במגמתיות, כדי לפגום באורח משמעותי במידת האובייקטיביות שראוי כי תהיה מנת חלקו של מומחה רפואי. המערערת מפנה לחוות הדעת של ד"ר כרמיאל וכן של פרופ' אורן אשר מבטאים לטענתה אסכולה רפואית מוכרת, ידועה ומובילה בעולם הרפואי ומוכרת למעשה גם ע"י ד"ר גילון. בהתאם להלכה הנוהגת (לדוגמה: ע"א 2027/94 קליג נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, להלו: "הלכת קליג") המכירה בקיום קשר סיבתי כאמור על רקע "אסכולה רפואית" המכירה בקיום הקשר, עדיין פתוחה הדרך בפני המערערת להוכיח כי בעניין הקונקרטי והספציפי מתקיים קשר סיבתי. 10. זאת ועוד, ד"ר גילון הינו מומחה ברפואה פנימית ואין הוא מומחה למחלות כבד. חוות דעתו עומדת אל מול חוות דעתו של פרופ' אורן, מנהל מכון הכבד בבית חולים הדסה עין כרם, ששימש קודם לכן כסגן מנהל מכון הכבד במרכז רפואי ת"א (בית חולים איכילוב). לאור האמור המערערת סבורה כי יש להעדיף ולבכר את חוות דעתם של פרופ' אורן וד"ר כרמיאל על חוות דעתו של ד"ר גילון. פרופ' אורן בחוות דעתו מסביר ומנמק באורח בהיר ומשכנע כי יש להכיר בקשר סיבתי בין הפגימות בכבד של המנוח שהביאו למותו, לבין הפגימות שהוכרו ע"י בית המשפט המחוזי ככאלה שהוחמרו עקב השירות. פרופ' אורן אף הסביר בחוות דעתו כי כבד שומני (ממנו סבל גם המנוח) הינו בין היתר סיבוך של מחלת הסוכרת. הסוכרת מחמירה את הנזק הנגרם כתוצאה מכבד שומני וכי המהלך של הסוכרת, כבד שומני ושחמת הינו מהלך מקובל בספרות. לאור העובדה שהסינדרום המטבולי מורכב גם מגורמי סיכון למחלת לב ובהתחשב בעובדה שבית המשפט הכיר בסוכרת ובמחלת הלב כמוחמרות בעקבות השירות, מאוד סביר שלו התבקש, בית המשפט המחוזי היה מכיר מכלול הסינדרום המטבולי ולא רק בסוכרת. טענות המשיב: 11. המשיב טען כי נטל ההוכחה בהוכחת הקשר הסיבתי להראות כי מותו של המנוח הוא עקב השירות הוא על המערערת. לטענתו, המערערת לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה ולא הוכיחה את טענתה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי ועל כן דין הערעור להדחות (ראה: הלכת קליג). העלאת תזה אפשרית, אחת מיני אחרות, לקיומו של הקשר אינה מספיקה לצורך העדפתו. לצורך ביסוס הקשר יש צורך בראיות ממשיות בדרגה של מתקבל מאוד על הדעת ובהתייחס למקרה הספציפי. במקרה שלפנינו אין ראיות שכאלה ולכן מתחייבת המסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה אף לא בקירוב. המשיב מפנה לחוות דעתו של פרופ' אורן בה הסכים פרופ' אורן כי מחלת הכבד ממנה סבל המנוח, שלגבי אבחנתה אין חולק, שכיחה מאוד ואף מהווה את מחלת הכבד השכיחה ביותר בעולם המערבי. המשיב סבור כי הודאתו של פרופ' אורן בנוגע לשכיחותה העצומה של המחלה, שוללת את הקשר הנטען במוקד ההליך הנוכחי, בינה לבין נכויותיו המוכרות של המנוח דווקא. לטענתו גם פרופ' אורן הסכים כי עודף המשקל וההשמנה מהם סבל המנוח, שלא הוכרו כקשורים לשירות, מהווים גורם מובהק, מיני אחרים, למחלה, כאשר אצל בעלי משקל עודף עולה השכיחות ל 50% - 90% כתלות במידת עודף המשקל. חרף האמור, פרופ' אורן סבר כי בהקשר של המנוח הכבד השומני היינו, בין היתר, סיבוך של מחלת הסוכרת המחמירה את הנזק של סיבוך זה. לפיכך, הציע כי מחלת הכבד בה לקה המנוח, שלא הוכרה ע"י המשיב כקשורה בשירות, מהווה ביטוי להימצאות סוכרת שאף תרמה להחמרתה, כאשר לדעתו אם בית המשפט היה נדרש להכליל עניין זה בהליך שהתקיים בעניין לפי חוק הנכים, הרי שמאוד סביר כי זה היה מוכר כחלק ממכלול הסינדרום המטבולי. 12. ביום 6.11.06 ערך ד"ר גילון חו"ד בה עמד על כך שהתייחסות המומחים מטעם המערערת הינה תיאורטית אקדמאית, אך אין בה משום דיון בסוגיה הקונקרטית שבמוקד ההליך. בתוך כך עמד ד"ר גילון על כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2000 אינו תואם את הדעות הרפואיות המקובלות כיום לגבי האטיולוגיה של מחלותיו המוכרות של המנוח, שאיננה יכולה להיות קשורה בשירות. ד"ר גילון הביע את עמדתו הנחרצת לפיה המנוח מת כתוצאה מסיבוכי מחלת הכבד שהגורם העיקרי להתפתחותה הייתה התסמונת המטבולית והשמנת היתר. השמנת היתר ומחלת הכבד לא הוכרו כקשורים לשירות הצבאי של המנוח ולכן אין קשר בין פטירתו של המנוח לבין שירותו. 13. בחוות דעת משלימה מיום 3.12.06 שב והבהיר ד"ר גילון כי המנוח נפטר מסיבוכי מחלת כבד מסוג NAFLD. מחלת כבד זו מתפתחת כתוצאה משינויים שומנים בכבד הגורמים לצמקת הכבד. נכותו המוכרת של המנוח הייתה סוכרת מסוג 2 ומחלת לב כלילית. קביעת נכות זו כקשורה לשירות לא הייתה מבוססת על המידע הרפואי העדכני אלא על החלטת בית המשפט המחוזי. מחלת הכבד השומני, NAFLD, איננה סיבוך של מחלת הסוכרת. לאור האמור אין קשר מחלותיו המוכרות של המנוח (על דרך ההחמרה) לסיבת פטירתו. כאמור, ד"ר גילון הביע את עמדתו המקצועית כי פסיקת בית המשפט המחוזי בעניינו של המנוח בשנת 2000 חסרת בסיס רפואי, בוודאי על רקע הידע החדש שנצבר כיום. הפסיקה הקונסיסטנטית והעדכנית בהקשר זה בדיוק שללה קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי חריג או מתמשך לבין מחלת הסוכרת מסוג 2 או בכלל. בהעדר כל ביסוס רפואי כלשהו לקשר הנטען בין המחלה לבין השירות, נשמטת מאליה האפשרות לביסוס הקשר המשפטי הנטען ודי בכך כדי לחייב דחייתו. 14. המשיב ממשיך ומפנה לעדותו של פרופ' אורן וטוען כי גם לשיטתו מחלת הכבד גורמת או למצער תורמת למחלת הסוכרת ולא להיפך. עמדה זו למעשה תומכת בעמדתו של ד"ר גילון ודי בכך כדי לדחות את הערעור. פרופ' אורן אף טען בעדותו כי הוכח שירידה במשקל ופעילות גופנית מסוגלים להפוך את התהליך של כבד שומני וכן כי קיים קשר הדוק בין השמנת יתר לבין התסמונת המטבולית. בעדותו הבהיר פרופ' אורן כי על בסיס הידע שהיה קיים בזמנו, לא ייחסו חשיבות מספקת לממצאים של כבד מוגדל וכבד שומני, אולם אין כך היום. כאשר נשאל פרופ' אורן האם השמנת היתר של המנוח, שלא הוכרה כקשורה לשירות, גרמה לכל מחלותיו המטבוליות השיב כי בנקודה הנתונה לא ניתן כבר לומר אולם באופן תיאורטי יש משהו בטענה כי הטיפול הוא הורדה במשקל. כאשר נשאל לפשר הסיבה הישירה למות המנוח בעקבות הסתבכות הניתוח שעבר טען פרופ' אורן כי הכול השערות וכי לא התעמק בסיבת המוות. המשיב סבור כי יש בטענה זאת כדי לשמוט את הקרקע תחת בסיס הערעור הנוכחי. ד"ר כרמיאל אשר העידה מטעם המערערת טענה בעדותה כי לא התעמקה בסיבת המוות ואף לא עיינה בחוות דעתו של ד"ר גילון. זאת ועוד לטענתה מחלת הכבד קרוב לוודאי היא חלק מתסמונת מטבולית שהמנוח סבל ממנה ושפירושה עודף משקל, יתר לחץ דם, הפרעות בשומני הדם ועמידות לאינסולין. מכאן לטענת המשיב יש בעדותה זו של ד"ר כרמיאל כדי לתמוך בחוות דעתו של ד"ר גילון. דיון ההיבט המשפטי - כללי: 15. הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי שבין השירות הצבאי לבין חבלה או מחלה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) ולפי חוק המשפחות, הינו נושא שבתי המשפט וועדות הערעורים שבים ודנים בו. קשת האירועים הנדונים הנכללים בשאלת הקשר הסיבתי הינה רחבה ביותר החל בחבלה-פציעה בשדה הקרב מחד ועד להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, מאידך. סעיף 1 לחוק הנכים מגדיר "נכות" כ: "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה...או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה, שארעה בתקופת שירותו עקב השירות: מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה". מכאן שחייל שלקה בנכות יהא זכאי  לתגמולים  בהתמלא שני תנאים במצטבר: (א). תנאי הזמן "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל. (ב). תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא יזכה חייל שנפגע, בתגמולים. למרות שמשמעותה המקובלת של המלה "עקב" היא "מפני ש", "בגלל", "יען כי", "כתוצאה מן" מילים המורים על "קשר סיבתי" בין מצב או פעולה לבין התוצאה הכרוכה בהם או נובעת מהם, מסתבר כי אין המושג "עקב שירותו" ברור בייחוד משבאים לדון בתוצאה שנראית מרוחקת במידת מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות, כמו למשל מחלה שפרצה בעת השירות ושאלת הקשר סיבתי בינה לבין השירות או מצב שבו יש מחלות נוספות, לעיתים נלוות, לפציעה שנגרמה במהלך השירות, במרחק זמן של שנים רבות לאחר השחרור מן השירות. ביהמ"ש העליון מיום היווסדו ועד היום, נדרש עשרות פעמים לפירושו של הביטוי "עקב שירותו". 16. ככלל נטל ההוכחה גם כאשר מדובר בחוקי השיקום (חוק הנכים וחוק המשפחות) הוא על התובעת - המערערת. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5)203, בעמ' 210 (להלן: "הלכת רוט") נקבע כי: "המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק..." יחד עם זאת בשל שיקולי מדיניות משפטית, נקבעו במשך השנים הלכות המקלות בנסיבות מסוימות על הנכה את נטל ההוכחה. לדוגמה נקבע בפסיקה שהתובע אינו חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי "מתקבל מאוד על הדעת" שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות למחלה. בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 ציין כב' שופט ג. בך כי : "מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה...". עם זאת הודגש כי נטל ההוכחה גם אם כי "רוכך" קמעה בפסיקה, היה ונותר על התובע תגמולים. מידת ההוכחה הנדרשת, היא כמקובל בתביעה אזרחית, קרי מעבר לסבירות של 50%. לחובת ההוכחה המוטלת על צד אחד יש תוצאות לא רק במקרים בהם המערער אינו עומד בנטל ההוכחה אלא גם במקרים כאשר מתברר בסיום הדיון כי נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים מאויינות. יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ע"א 192/85, קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3), 646 (להלן: "פרשת הכט")) הדרישה מהמערער היא כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". 17. בפרשת הכט הנ"ל, נאמר על ידי כב' השופט בך כי: "על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים...". ולמטה מזה מוסיף בעמ' 645: "חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או ;החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות..." הפסיקה קבעה כי בשאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל; החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות, נטיית בתי המשפט היא כי יש לפרשם ברוחב לב שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה השופט זוסמן (כתוארו דאז) בע"א 55/69 ק"ת נ' דורית שפירא, פ"ד כג(1)527, בעמ' 530). ביהמ"ש העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא. עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית - אירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה שארעה בשירות (ראו השופט זילברג בע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק"ת פ"ד יח(2) 510 וכן ע"א 8077/96 קריספל נ' ק"ת פ"ד נא(2)817). עוד נקבע כי בקביעת קיומה של חבלה או מחלה שפגעו בחייל עקב שירותו יתפוש עקרון "הגולגולת הדקה" (ראו ע"א 652/69 בוסאני נ' ק"ת פ"ד כד(1)217, 220 וכן ד"נ ק"ת נ' בוסאני פ"ד כד(1) 637 וכן פרשת קריספל הנ"ל). בית המשפט אינו משתית בהכרח את מסקנתו בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי על "המדד הרפואי", או הניתוח הסטטיסטי, אלא על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי. קשר סיבתי - הוכחתו: 18. כאמור, עול ההוכחה להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערערת. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה: ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374). במקרה שלפנינו, מבקשת המערערת להוכיח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות באמצעות חוות דעת רפואית של שני מומחים מטעמה וכן ע"י פס"ד של בית המשפט המחוזי הנוגע לפסיקת אחוזי נכות למנוח בעודו בחיים. המשיב דחה את תביעתה על יסוד חוות דעת של המומחה מטעמו. קיימים חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים, באשר לשאלת הקשר הסיבתי שבין המחלה ממנה נפטר המנוח לבין שירותו. כידוע עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר ועל המערערת לשכנע בסבירות של למעלה מ-50% כי מקיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין השירות. מצב של "תיקו" (משקל של 50% לכל צד), לא יסייע למערערת שבנסיבות המקרה שלפנינו נטל ההוכחה רובץ עליה. חוות דעת המומחים: 19. כאמור קיימת מחלוקת הרפואית בין מומחי הצדדים. מטעם המערערת כאמור הוגשו חוות דעת של ד"ר מיכל כרמיאל (ראה: מע/3) וכן שני מסמכים של פרופ' אורן (ראה: מע/1 ו - מע/2). פרופ' אורן סבר שהמנוח לקה במחלת כבד המהווה סינדרום מטבולי שבבסיסו עמידות לאינסולין. מחוות דעתו עולה כי יש קשר בין הפגימות בכבד של המנוח שהביאו למותו, לבין הפגימות שהוכרו ע"י בית המשפט המחוזי ככאלה שהוחמרו עקב השירות. פרופ' אורן אף הסביר כי כבד שומני (ממנו סבל גם המנוח) הינו בין היתר סיבוך של מחלת הסוכרת. הסוכרת מחמירה את הנזק הנגרם כתוצאה מכבד שומני וכי המהלך של הסוכרת, כבד שומני ושחמת הינו מהלך מקובל בספרות. למרות האמור, בעדותו (בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.12 - כל ההפניות לפרוטוקול יהיו לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.12), ציין פרופ' אורן כי שברגע שיש כבד שומני מתחיל תהליך שנקרא עמידות לאינסולין, אותו הורמון שמכניס את הסוכר לתאים ועמידות לאינסולין זה הבסיס למחלת הסוכרת והפתולוגיה של הכבד השומני. מחקרים הראו שירידה במשקל ופעילות גופנית מסוגלים להפוך את התהליך והתרופות שהיום מנסים לתת לכבד שומני הם תרופות קלאסיות של סוכרת מסוג מטפורמיו וגלוקופאג' שהמנוח קיבל אך לצערנו ללא תועלת. עוד ציין המומחה בעדותו (בעמ' 9 לפרוטוקול) כי הכבד השומני הוא זה שמתחיל את התהליך של עמידות לאינסולין המהווה את הבסיס לסוכרת. פרופ' אורן נשאל האם הכבד השומני הוא הסיבה לסוכרת ולא להיפך והשיב בעמ' 14 לפרוטוקול) בחיוב והדגיש כי למעשה כיום הפרדיגמה התחלפה, לכן יכול להיות שחולים יבואו להיבדק עוד לפני שהתגלתה להם סוכרת, הם באים בגלל שמשום מה מצאו להם כבד שומני. פרופ' אורן הוסיף וטען: "על סמך התיק הרפואי המנוח סבל מסכרת, אני קטונתי מלהכריע אם הצבא החמיר את זה ואם לא. כבד שומני במקרה של המנוח הוא חלק אינטגראלי של הסכרת אם הוכרה לו החמרה של הסכרת הכבד השומני הוא חלק מזה אז גם הכבד השומני שותף להחמרה. .." 20. המומחית השנייה מטעם המערערת היא ד"ר כרמיאל. ד"ר כרמיאל הייתה בחופשת לידה בעת פטירתו של המנוח (ראה עמ' 15 לפרוטקול). מעדותה עולה כי חוות הדעת נכתבה על סמך תיקו הרפואי. ד"ר כרמיאל לא התעמקה בסיבת המוות של המנוח לא הייתה מודעת לחוות הדעת של ד"ר גילון וכן לא לנכויות המוכרות של המנוח בטרם מותו (ראה עמ' 16 לפרוטוקול). ד"ר כרמיאל ציינה (בעמ' 16 לפרוטוקול) מה כוללת התסמונת המטבולית ממנה סבל המנוח : עודף משקל, יתר לחץ דם, הפרעות בשומני הדם ומן הסתם גם מה שאנו קוראים עמידות לאינסולין שזה הבסיס למחלת הסוכרת. גם ד"ר כרמיאל וגם פרופ' אורן לא ציינו את סיבת המוות המפורשת של המנוח. פרופר אורן אף טען (בעמ' 10 לפרוטוקול ) כי אנו עוסקים בהשערות. ההשערה היא שמצבו הכללי של המנוח והמחלות נלוות לשחמת הכבד הם אלה שהשפיעו לרעה על תוצאות הניתוח שעבר. (בעמ' 13 לפרוטוקול) עוד המשיך פרופ' אורן וציין: "בשפה הפתולוגית הרפואית אם הבסיס של המחלה התחיל ביום מסויים איש לא יכול לתקוע על היד ולהוכיח שכל הסיבוכים מופיעים מאותה התחלה..." 21. מטעם המשיב הוגשו חוות דעת של ד"ר גילון והוא גם נחקר בבית המשפט. בחוות דעתו מיום 6.11.06 (ראה: מש/2) עמד כי הדעות הרפואיות המקובלות כיום לגבי האטיולוגיה של מחלותיו המוכרות של המנוח, תומכות בטענה כי היא איננה יכולה להיות קשורה בשירות. ד"ר גילון הביע את עמדתו הנחרצת לפיה המנוח מת כתוצאה מסיבוכי מחלת הכבד שהגורם העיקרי להתפתחותה הייתה התסמונת המטבולית והשמנת היתר. השמנת היתר ומחלת הכבד לא הוכרו כקשורים לשירות הצבאי של המנוח ועל כן אין קשר בין מותו לשירות. בחוות דעת משלימה מיום 3.12.06 (ראה: מש/1) שב והבהיר ד"ר גילון כי המנוח נפטר מסיבוכי מחלת כבד מסוג NAFLD, מחלה זו לטענתו איננה סיבוך של מחלת הסוכרת. בעדותו המשיך ד"ר גילון לחזור בעקביות על דעתו ואף טען כי על רקע הידע החדש שנצבר כיום נשללה האסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי חריג או מתמשך לבין מחלת הסוכרת מסוג 2 או בכלל. בהעדר כל ביסוס רפואי כלשהו לקשר הנטען בין המחלה לבין השירות, נשמטת מעליה האפשרות לביסוס הקשר המשפטי הנטען ודי בכך כדי לחייב דחייתו. 22. המנוח נפטר, כעולה מחומר הראיות, ממחלת הכבד שנגרמה לו כתוצאה מתסמונת המטבולית. מדובר במחלה/תסמונת קונסטיטוציונלית, אשר האטיולוגיה שלה אינה ידועה אולם התסמינים (הסימפטומים) הם השמנה מרכזית או בטנית של החולה וכן טרשת עורקים ומחלת סוכרת מסוג 2. כפי שציין פרופ' אורן מטעם המערערת, לעיתים תאובחן התסמונת עוד בטרם תאובחן אחד המחלות הנזכרות. המומחה השיב, בחקירתו בפנינו, כי כיום הפרדיגמה התחלפה ואדם אשר יבוא עם כבד שומני, יחפשו אצלו תסמינים נוספים כמו, בעיות בלב או סימני סכרת ויתכן ובשלב הראשון לא ימצאו תסמינים הנ"ל (עמ' 13-ש' 15 - עמ' 14 ש' 18). לפיכך ועל רקע זה שקלנו את חוות דעת המומחים ואת עדויותיהם לפני ועדה זו ונראה לנו כי יש לקבל ולהעדיף את עמדת מומחה המשיב, ד"ר גילון על פני עדויותיהם של מומחי המערערת. מעדותו של פרופ' אורן עולה כי הוא מסכים לטענה שלרוב, מחלת הכבד היא זו הגורמת או למצער תורמת למחלת הסוכרת ולא להיפך. עמדה זו למעשה תומכת בעמדתו של ד"ר גילון. למעשה מעדויותיהם של פרופ' אורן וכן ד"ר גילון עולה כי בסיס הידע הרפואי התקדם התקדמות ניכרת וכיום מייחסים חשיבות גדולה הרבה יותר לממצאים של כבד מוגדל או שומני. ולכן ציין גם פרופ' אורן כאמור, כי חלק מהתסמינים כמו סוכרת מסוג 2 תאובחן אצל החולה בתסמונת המטבולית לאחר גילוי תסמונת זו ולא לפניה. 23. התלבטנו בשאלה האם ניתן להגיע למסקנה הנ"ל גם נוכח פסיקת ביהמ"ש המחוזי אשר הכיר במחלה (המחלות) המוכרת של המנוח בקשר של החמרה כאמור? בכל הכבוד הראוי הגענו בסופו של דבר לכלל מסקנה כי יש להשיב להשיב על כך בחיוב ונבהיר: ראשית ועדה זו הדנה בהתאם לחוק המשפחות איננה קשורה לממצאים או מסקנות שחייבו את המשיב בהתאם לחוק הנכים שהוא חוק אחר. די שנציין כי לפי חוק הנכים ניתן לקבוע קשר של החמרה בין מחלה לבין השירות (בין 0%-100%), ואילו לפי חוק המשפחות קביעת הקשר הסיבתי המשפטי הינה של הכל או לא כלום. שנית, כשם שלציבור הנכים יש זכות לחזור ולפנות למשיב בתביעה חדשה כל אימת שישנה התפתחות רפואית חדשה או "ראיה חדשה" (ראו: ע"א 530/68 מרידור נ' קצין התגמולים פ"ד כב(2) 794). הפסיקה קובעת כי כיום ובעקבות פרשת מרידור, כי די בהגשת חוות דעת רפואית חדשה, כדי שהדבר יהווה "ראיה חדשה" וכדי שהדבר יחייב את קצין התגמולים לדון בתביעה חדשה. 24. האם לקצין התגמולים הזכות לבחון מחדש עניינו של זכויות הזכאים על פי חוק משפחות חיילים? התשובה לכך, לדעתנו, הינה בחיוב. אנו לומדים זאת מקל וחומר מקריאת סעיף 25א' לחוק המשפחות המאפשר בין היתר לקצין התגמולים לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה כבר החלטה סופית לפי סעיף 25 לחוק זה. התנאי הוא שיונחו בפניי קצין התגמולים, ראיות חדשות שלא היו בפניו עת נתן את ההחלטה הקודמת, שיש בהם כדי להוביל ללמסקנה כי אותה החלטה בטעות יסודה. אם כך בהחלטה שנתן קצין התגמולים לפי חוק המשפחות, מקל וחומר, בוודאי נתונה לו הסמכות לבדוק ולבחון החלטה אשר נקבעה בהליך קודם לפי חוק אחר הוא חוק הנכים וזאת במסגרת תביעה חדשה שבאה בפניו לאור התפתחות הרפואה והחידושים בה כפי שהם ידועים כיום. ברע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים (בו אוחדו מספר ערעורים בשאלה זהה-פורסם ביום 21.1.03): דן ביהמ"ש העליון בסוגיה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין היווצרותה של מחלת הקרוהן ( Crohn Disease). מחלה מעיים דלקתית כרונית, שאין לה ריפוי. בפס"ד מאיר בסעיף 17 לפסה"ד נאמרו הדברים הבאים: "17. הגענו למסקנה, שנוכל לבסס את מסקנותינו על חוות דעתם של שלושה המומחים המוסכמים על בעלי הדין, אשר דעתם היא אחידה. סיכומה של חוות דעתם היא, שאין אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר סיבתי בין גורם סביבתי מסוים להיווצרות המחלה, או בין דחק נפשי לבין היווצרותה או החמרתה. המצב הרפואי לעת הזאת הוא של ידיעה כי קיימים גורמים גנטיים אשר הינם בין מחוללי המחלה, וכנראה שקיימים גם גורמים סביבתיים לכך, מבלי שניתן כיום, לבסס, ברמת הסתברות כלשהי, את זהותם של גורמים אלה. במצב דברים זה, אין אפשרות לקשור את גרימת המחלה לתנאי השירות בצבא, ועל כן לא הוכיחו התובעים את קיום הקשר הרפואי כאמור. מדע הרפואה הוא מדע דינמי, ויש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח עד היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם, מבלי שנדע את הפיתרון שיימצא ל"חידה" שהוצבה לפתחנו. את שאמרנו לעיל, אמרנו על פי מצב הידע לעת הזאת. למטה מזה בסעיף 20 לפסה"ד נאמר: "המידע הקיים בידינו ביחס למחלת הקרוהן אינו מאפשר לקבל את תביעתו של מאיר כיום, תוך התבססות על מדיניות ישנה של קצין התגמולים, המנוגדת להלכה המשפטית דהיום. אך ניתן בהחלט להבין את תחושתו הקשה של מאיר לאור העובדה, שחלק מן התובעים תגמולים מקצין התגמולים הצליחו להוכיח בעבר, כי הם זכאים לתגמולים בשל מחלת הקרוהן, בעוד שחלק אחר - ומאיר בתוכם - לא הצליחו בהוכחה כאמור, וזאת כאשר הידע הרפואי ביחס למחלה היה זהה ביחס לשתי קבוצות התובעים. לאור קביעתנו היום, כי אין בידי הרפואה תשובות מספקות לעניין הגורמים למחלת הקרוהן עולה השאלה, כיצד קבע קצין התגמולים לפני כעשרים שנה, כאשר הידע הרפואי היה פחוּת במידה משמעותית מאשר בימינו, כי מתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלת הקרוהן, בעניינו של תובע כלשהו? אני מעורר שאלה זו בעיקר כדי להדגיש, כי קביעותיו של קצין התגמולים חייבות להתבסס על מדיניות ברורה ואחידה. ראוי כי קביעות ביחס לקשר סיבתי בין מחלה לבין השירות הצבאי ייעשו בדרך של קביעת מדיניות עקרונית באשר לידע הרפואי הקיים, מדיניות אשר תופעל בהמשך בעת בדיקת תביעתו של כל תובע. רק כך תמנע התוצאה של חוסר שוויון בין התובעים השונים, תוצאה היוצרת תחושות קשות, אותן ניתן וראוי למנוע".(ההדגשות שלנו י.ו). בסיכום פסה"ד קובע השופט ת' אור: "יוצא, אם כן, שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי מחלתם נגרמה או הוחמרה בעקבות שירותם הצבאי. על כן, הייתי מקבל את הערעור ברע"א 2985/97 במובן זה שיבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק דינה של וועדת הערעורים יעמוד על כנו. בנוסף, הייתי דוחה את הערעור ברע"א 8373/96 במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו". 25. בבקשה לדיון נוסף דנ"א 1240/03 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים קבע השופט מצא בשולי ההחלטה לפיה נדחתה הבקשה לד.נ : "לא למותר להוסיף, כי אם יתגלה בעתיד מידע רפואי, אשר ישפוך אור חדש על האתיולוגיה של מחלת הקרוהן, אפשר וניתן יהיה להעמיד לדיון מחודש את שאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי השירות הצבאי לבין התפרצותה או החמרתה. כדברי השופט אור בפסק-הדין:   מדע הרפואה הוא מדע דינמי, ויש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח עד היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם, מבלי שנדע את הפיתרון שיימצא ל"חידה" שהוצבה לפתחנו. את שאמרנו לעיל, אמרנו על פי מצב הידע לעת הזאת".   העולה מכל המקובץ לעיל הוא כי קצין התגמולים חייב וצריך לדון בכל תביעה המוגשת לו, בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי על פי המידע הרפואי העדכני ושאלת הקשר הסיבתי המשפטי תקבע על יסוד מידע עדכני זה. 26. ומן הכלל אל הפרט; אין חולק לפי עדויות המומחים של שני הצדדים שהעידו בפנינו כי כיום יודעים אנו על התסמונת המטבולית יותר ממה שידענו בעבר. בסיס הידע הרפואי השתנה, פטירת המנוח התרחשה לאחר השתלת כבד בשל מחלת כבד בה לקה. המחלה הנ"ל מהווה ביטוי לאותו סינדרום מטבולי ולא של מחלתו המוכרת. אומנם המשיב הכיר, לאור פסיקת ביהמ"ש המחוזי בהחמרה של מחלת הסכרת מסוג 2 ומחלת טרשת העורקים (הכרה שהיא נדירה וכמעט שאין מקרים דומים כאלה בפסיקה) אולם ועל אף שמחלות אלה מהוות תסמינים (סימפטומים) של תסמונת מטבולית הן אינם הגורם לתסמונת זו. ההיפך הוא נכון דהיינו כי חלק מהסימפטומים, כמו סוכרת מסוג 2, כמו שהיה למנוח, הם תסמיני התסמונת המטבולית שכאמור היא מחלה תורשתית שאין מחלוקת שלא הוכרה ואינה קשורה לשירותו של המנוח. 27. לפיכך, לאחר ששקלנו בכובד ראש את מכלול טענות הצדדים ועיינו בחומר הראיות ובעדויות הגענו לכלל מסקנה כי המערערת אשר נטל ההוכחה עליה, לא עמדה בנטל להוכיח כי מותו של המנוח קשור לנכותו המוכרת של המנוח קרי; מחלותיו של המנוח שהוכרו בקשר של החמרה בלבד, של המנוח. בנסיבות שפורטו, מוצאים אנו להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גילון לפיה לא הוכח, על פי המידע הרפואי העדכני הנוגע לתסמונת המטבולית הקשורה ככל הנראה, למחלת הכבד הקשה של המנוח ושיש קשר כלשהו בין סיבת פטירתו של המנוח, כתוצאה ממחלת הכבד שמקורה בתסמונת המטבולית, לבין השירות. לא שוכנענו מראיות המערערת כי קיים יסוד משפטי אובייקטיבי הקשור בייחודיות המיוחדות לשירות או למחלה המוכרת, בהקשר של מחלת הכבד ממנה נפטר המנוח. מדובר במחלת כבד שאובחנה כשש שנים לאחר שחרורו של המנוח מהשירות והיא גרמה למותו כעשר שנים לאחר השחרור. כמו כן, הוכח להנחת דעתנו, כי התפיסה הרפואית, מה שכונה ע"י מומחה המערערת פרופ' אורן, "הפרדיגמה", אשר עמדה בזמנו עת ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שונתה באופן שכיום מחלת הכבד אשר הביאה לפטירת המנוח מהווה ביטוי לאותו סינדרום מטבולי שאיננו קשור למחלתו המוכרת ולהיפך, יכול להביא לידי ביטוי מחלותיו אלו של המנוח שעל פי התפיסה/דעה הרפואית אז הוכרו בקשר של החמה לשירות. מעבר לכך נוסיף כי סיבת מותו הספציפית של המנוח, כך גם לדעת מומחי המערערת אינה ידועה אם כי הם יכלו לשערה (ראה עמ' 10 ו - 16 לפרוטוקול). סיכומו של דבר: המנוח נפטר לאחר כשל בהשתלה של אונת כבד כאשר מחלת הכבד ממנה נפטר המנוח, היא תוצאה של הסינדרום המטבולי ולפיכך אינה קשורה לשירות. 28. לפיכך לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המשיב. הערעור נדחה. בנסיבות אין צו להוצאות. צבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותאלמנות / אלמניםצה"ל