מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גניבת מפתחות רכב: התובעת הינה חברה העוסקת בניהול מכבסות ובמועדים הרלונטים לתביעה הייתה הבעלים של רכב מסחרי מסוג רנו אקספרס מ.ר. 16-782-19 (להלן: "הרכב"). הנתבעת שהינה חברת ביטוח, ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח "מקיף". לטענת התובעת, בתאריך 29.11.01 נהג ברכב מר ביטון, הבעלים והמנהל של התובעת, וכאשר נכנס לחנות בפסגת זאב (להלן: "החנות") הניח את מפתחות הרכב על הדלפק תוך כדי שיחה עם בעל החנות, והמפתחות נגנבו משם ועקב כך נגנב גם הרכב. לדבריה, הציעה לה הנתבעת שמר ביטון יבדק בבדיקת פוליגרף ותוצאות הבדיקה יכריעו את גורל תגמולי הביטוח לכאן או לכאן, והם אף ישמשו כראייה בכל הליך משפטי שיתקיים בעניין. מר ביטון ביקש שהות על מנת להיוועץ בעורך דינו ועל פי עצתו הודיע לנתבעת, כי הוא מסרב לעבור בדיקה כלשהי, אף לא בתנאי שהבדיקה לא תהא מחייבת ולא תשמש כראייה. משכך, דחתה הנתבעת את בקשת התובעת לקבלת תגמולי הביטוח. לטענת התובעת, שווי הרכב ביום הגניבה היה 23,540 ₪ ושווי הרדיו טייפ שהיה בו, והיה מבוטח אף הוא אצל הנתבעת, היה שווה 780 ₪, ועל כן הגישה את תביעתה לבית המשפט והעמידתה על סך 24,320 ₪.   טענת הנתבעת הייתה, כי לא ארע כל אירוע ביטוחי המכוסה על ידי תנאי הפוליסה ועל כן היא אינה חבה לתובעת דבר. הנתבעת הוסיפה, כי מר ביטון חתם בפועל בשם התובעת על הסכם, לפיו תערך לו בדיקת פוליגרף ותוצאותיה יכריעו את גורל התביעה לפי העניין (להלן: "ההסכם"). לדבריה, חוקר האירוע מטעמהּ הסביר למר ביטון עובר לחתימתו על ההסכם הסבר מקיף וממצה על משמעות ההסכם, ומר ביטון חתם עליו ללא כל תנאי. חרף זאת, ביום שנקבע לבדיקת הפוליגרף (27.12.01), הודיע ב"כ התובעת על ביטול ההסכם באופן חד-צדדי ללא עילת ביטול כלשהי, ועל כן למעשה, הפרה התובעת את ההסכם. יחד עם זאת, גם במכתב הביטול ששלחה התובעת היא לא שללה לחלוטין את בדיקת הפוליגרף, ורק התנתה זאת בכך שתוצאות הבדיקה יהיו רק לצורך התרשמותה של הנתבעת ולא תשמש כראייה. הנתבעת, מבלי לפגוע בזכויותיה מהפרת ההסכם, הסכימה לתנאי זה, אולם בסופו של דבר חזרה בה התובעת גם מהסכמה זו ולא הסכימה לבצע כלל את בדיקת הפוליגרף. משכך, טענה הנתבעת, כי היא עומדת על אכיפתו של ההסכם, ככתבו וכלשונו. הנתבעת הוסיפה, כי מאחר ובכתב תביעתה העלימה התובעת את דבר קיומו של ההסכם, היא מנועה ומושתקת לטעון לבטלותו. כל זאת, כאמור, מלבד טענותיה, כי התובעת אינה זכאית כלל לתגמולי הביטוח עקב העובדה שהאירוע נשוא תביעה זו אינו מכוסה בפוליסת הביטוח מאחר והתובעת הפרה את חובותיה כמבוטחת, הן בכך שנהגה ברשלנות ביחס לרכוש המבוטח, והן בכך שניסתה להכשיל את בירור החבות על ידי הנתבעת. על כל האמור, הכחישה הנתבעת אף את גובהו של הנזק, ולמצער טענה, כי בכל מקרה, תגמולי הביטוח משעובדים לטובת בנק לאומי לישראל, והתובעת אינה זכאית לקבלם. לימים, הנתבעת יצקה תוכן לטענת הרשלנות שהיא ייחסה לתובעת בכך שטענה, כי ככל הנראה, מר ביטון הותיר את הרכב ללא הפעלת ההגנות שבו וייתכן אף, כשמפתחותיו מצויים בתוכו.   בכתב תשובתה טענה התובעת, כי בשעה שמר ביטון הביע הסכמתו להבדק בפוליגרף לא הוסבר לו, והוא אף לא הבין, את משמעות הסכמתו מבחינת דיני החוזים, דיני הראיות וגורלה של תביעה משפטית של התובעת - אם תהיה. אחר שהתייעץ עם עורך דינו, כאמור, סרב להתלות את תשלום תגמולי הביטוח בבדיקת הפוליגרף והודיע על כך לנתבעת, ומשכך, טענה התובעת, אין מקום לשעות לטענת הנתבעת, כי בדיקת פוליגרף היא זו שתכריע את גורל התביעה.   התביעה הוגשה ב"סדר דין מהיר" ובישיבה המקדמית נחקר מר ביטון והוסכם על ב"כ הצדדים, כי הם יסכמו את טיעוניהם בכתב ושבית המשפט יתן את פסקו על סמך החומר הנמצא בתיק.   הדין עם הנתבעת, ולהלן נימוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.   ב"כ הצדדים טענו טענות רבות אודות גורל ההסכם והיוצא ממנו. ברם, אין צורך לדון בשאלת אכיפתו של ההסכם לנוכח העובדה שאף בלעדיו אין מקום לשעות לטענותיה של התובעת כלהלן, וזאת גם לוּ הייתי מקבל את כל טיעוניו המאירים של ב"כ התובעת בסיכומיו.   בסופו של יום, התברר כי לא הייתה מחלוקת שהרכב אכן נגנב. ברם, טענת הנתבעת התמצתה בכך שהוא נגנב בעטיו של מר ביטון וברשלנותו בכך שעזב את הרכב כשהמפתחות שלו בתוכו וכפועל יוצא מכך ברור שלא הפעיל את ההגנות שהיה עליו להפעילן לפי תנאי הפוליסה. בעניין זה סמך ב"כ הנתבעת את טענתו על הסתירות בגירסותיו השונות של מר ביטון באשר לנסיבות גניבת הרכב ובאשר למקום בו הניח את המפתחות. הוא הצביע על כך שבחקירתו בבית המשפט כמו גם בתצהירו שנסמך לכתב התביעה, הוא טען שהניח את המפתחות על הדלפק בחנות בעוד שלחוקר מטעם הנתבעת סיפר כי הניח את המפתחות בכיס של הז'קט שלבש. בנוסף הוא הפנה לטופס הדיווח למשטרה על הגניבה, בו כתב בכתב ידו וסיפר סיפור אחר לגמרי בהאי לישנא:   "החניתי את הרכב ברח' משה דיין 160 כשאני חוסם 2 רכבים אחרים מצד ימין. נעלתי את האוטו וירדתי לראות אם יש חנייה... ותוך שניות נגנב הרכב כשאני רואה את הרכב עם הגנב נוסע לפני".   לסיפור בדבר החנות והדלפק לא בא זכר בטופס זה. לטענת ב"כ הנתבעת, שינוי גרסאות זה יש בו כדי להטיל צל כבד על נכונות גירסתו של מר ביטון בדבר נסיבות הגניבה, וכי השינוי בגרסותיו בא לחפות על העובדה שהוא השאיר את המפתחות ברכב, ולמצער, לא נעל את הרכב כראוי, כשיצא אך לרגע לצורך חיפוש חנייה או שמא נכנס לרגע לחנות.   מנגד, מר ביטון בעדותו בבית המשפט לא נתן הסבר כלשהו לגירסתו במשטרה, מלבד דבריו, כי היה לחוץ מהעובדה שהשאיר ברכב תיק שהכיל חותמות ושיקים, ומשום כך, לכאורה, לא דקדק בפרטי גניבת הרכב. גם ב"כ התובעת מילא את פיו מים בסיכומיו הראשונים ואפילו לא ניסה ליתן הסבר לשינוי הגירסאות כאמור, וחלף זאת ייחד את החלק הארי של סיכומיו אך ורק לגבי שאלת חלותו של הסכם הפוליגרף. רק בסיכומי התשובה, התייחס לעניין, ברם, אין באמור בהם כדי ליישב את הסתירות.   הנה כי כן, ב"כ התובעת הצביע על כך, שבכל מקרה במסגרת ההודעה למשטרה, מסר מר ביטון "שנעל את האוטו", ולכן לפי הטענה, הסברה שהשאיר את המפתחות בתוכו נשללת - תהא הגירסה אודות הגניבה אשר תהא. אלא מאי, בכך לא סגי, שכן טענת הנתבעת היא שהתובעת לא יכולה לאחוז את החבל בשני קצוותיו ולהשען אך על המכנה המשותף הנמוך ביותר בין גרסאותיו של מר ביטון ולבנות את זכאותה לקבל את תגמולי הביטוח, רק על הטענה שמר ביטון "נעל את האוטו". ברירת המוץ מהתבן שבגרסאותיה, עשוייה הייתה להוליד מסקנה אותה מבקשת התובעת להסיק - שבכל מקרה, ההגנות של הרכב הופעלו. ברם, העובדה שמר ביטון, שינה את גירסתו, מלמדת שהייתה לו סיבה לחשוש שהגירסה הראשונה (זו שבאה לידי ביטוי בהודעתו במשטרה) - על ראשה, קרביה וכרעייה, לא הייתה מזכה את התובעת בתגמולי הביטוח - דווקא משום, שכנראה, לא "נעל את האוטו". עפ"י גירסה זו (בניגוד לגירסאותיו האחרות) מפתחות הרכב היו אמורות להמצא בידיו לאחר הגניבה, ויש רגליים לסברה, שמשעמד מר ביטון על כך שהוא יידרש להציג את המפתחות בפני הנתבעת והוא לא יוכל לעשות כן, הוא נאלץ לשנות את גרסתו. אני סבור גם, שהסתירות בין הגירסאות מהותיות ואינן דבר של מה בכך, או ששתי הגרסאות, למצער, מהוות גירסה אחת המשלימה את חברתה, כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, שכן הגרסאות אינן משלימות זו את זו כלל אלא סותרות זו את זו באופן קוטבי. בנוסף על האמור, ייאמר שב"כ התובעת קרא מתוך מסמך נ/1 (ההודעה במשטרה) דברים שאין בו. ראשית, הוא טען שמר ביטון אף אמר בהודעתו במשטרה שהרכב נגנב בתוך 5 דקות ולא בתוך שניות, דבר המלמד לשיטתו, שגם במשטרה התכוון שעזב את הרכב במשך זמן ניכר, דבר שאיפשר את גניבתו. ברם, מר ביטון כתב ליד רובריקת "מהות האירוע" בלשון שאינה משתמעת לשני פנים ו"ברחל בתך הקטנה", כי "תוך שניות נגנב הרכב" כשהוא רואה במו עיניו "את הרכב עם הגנב נוסע לפניי". העובדה שרשם בטופס שזמן האירוע היה בין שעה 17:35 לשעה 17:40 אינה מלמדת שהאירוע ארך חמש דקות, אלא לכל היותר מצביעה על זמן התרחשות האירוע ולוודאי לא על משך הזמן שלו.   ואכן נדמה, כי אין בהסבריו של מר ביטון כדי לנמק מדוע רשם תיאור אירוע בהודעתו במשטרה שאינו עולה בקנה אחת עם מה שהתרחש, וזאת כשהוא יושב בניחותא וממתין להיכנס לחוקר המשטרה, ובאופן מפתיע גם אין לעובדה שהלחיצה אותו - התיק שהיה ברכב עם חותמות ושיקים - זכר כלשהו בהודעה שרשם (בניוגד לטענת ב"כ התובעת בסיכומי התשובה). יתרה מזאת, סתירה נוספת ומהותית לא פחות עולה בין הגרסאות שמסר והיא, שבניגוד לדברים שרשם בהודעתו במשטרה, לפיהם ראה את הרכב שלו נהוג בידי הגנב, בעדותו בבית המשפט טען כי לא ראה את הרכב כלל כשיצא מהחנות לכיוונו. יש יותר מרגליים לסברה אפוא, כי הגירסה לפיה, המפתחות נלקחו מכיס הז'קט או מהדלפק בחנות, נולדו רק לאחר מעשה, כשהבין מר ביטון שהנסיבות אותן הציג בהודעתו במשטרה מובילות למסקנה כי השאיר את מפתחות הרכב בתוכו.   בנסיבות אלו אכן נראה כי הצדק עם ב"כ הנתבעת ויש ליתן משקל יתר להודעתו של מר ביטון במשטרה זמן קצר ביותר לאחר אירוע הגניבה. העדפתה של גירסה זו עולה גם, בין השאר מכך, שהיא נמסרה כאמור, בסמוך מאוד לאירוע, בעוד שביחס לדברים שאמר מר ביטון לחוקר מטעם הנתבעת הוא עצמו הודה, כי מסר לו גרסאות שונות משום שבאותה עת הוא לא זכר היטב מה היה והוא ניסה לשחזר את האירוע. יש גם יותר מרגליים לסברה, כי אם נכונה גירסתו של מר ביטון במשטרה, הרי שהעובדה שהרכב נגנב תוך מספר שניות, מצביעה לעבר האפשרות הסבירה, כי מר ביטון השאיר את מפתחות הרכב בתוכו, מתוך הנחה שהוא אך יצא ממנו למצוא מקום חנייה (או על מנת להיכנס לרגע קט לחנות) כשהרכב נשאר (או לא נשאר) בטווח הראייה שלו. למותר לציין, כי גם הגירסה לפיה המפתחות נגנבו מהדלפק בחנות אינה נקייה מספקות. הנה כי כן, אחת משתיים. או שהגנב עקב אחרי תנועותיו של מר ביטון ונכנס אחריו לחנות תוך תקווה שהוא יתרשל וישאיר את מפתחות הרכב על הדלפק (כך!), או שהגנב נכנס לחנות כאדם תמים מהשורה על מנת לקנות חומרי בניין ואז נקרתה לפניו ההזדמנות הואיל והבחין במפתחות הרכב על הדלפק ואז גמל בליבו לגנוב את הרכב ושינה את עורו בהיותו כאחד האדם ויצא מהחנות כגנב (כך!). לכאן או לכאן הגירסה התאורטית, תהא אשר תהא, אינה מחזיקה מים. לוּ החנות הייתה הומה אדם בעת כניסתו של מר ביטון אליה, ניתן היה להעלות על הדעת שמי מבאי החנות שקדמו למר ביטון, נטל את מפתחות הרכב, כאחת מגירסותיו. ברם, עדותו של מר ביטון לפיה, מלבד המוכרים (האב ובנו - עמ' 3 לפרוטוקול) לא היה איש בחנות בשעה שנכנס אליה, מעוררת ספקות באשר לאמינות ולסבירות גירסתו זו, כאמור.   ברגיל, על המבוטח להודיע למבטח על האירוע הביטוחי ולהוכיחו, ועל האחרון לפצותו בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח. עם זאת, ייתכנו גם מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות המוגברת שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל פיהן העובדות לאשורן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את תרומתו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. מנגד, ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תותיר על בית המשפט (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661; ע"א 391/89 וייסנר אורית נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1), 837). במקרה זה משלא הייתה מחלוקת (ממשית) שהרכב נגנב, ניתן לסבור, לכאורה, שהתובעת הרימה את נטל הראיה המוטל על שכמה. ברם, כחלק בלתי נפרד מתנאי הפוליסה, על התובעת גם להוכיח כתנאי לחלותה, שהפעילה את ההגנות שהיו אמורות להגן על הרכב מפני גניבתו. במקרה זה, מר ביטון עצמו היה רווי גירסאות כשמתוך גירסתו הראשונה במשטרה ניתן ללמוד, שלא זו בלבד שהוא לא הפעיל את ההגנות, אלא שיש רגליים לסברה שאף תרם תרומה ממשית (בכך שהשאיר את המפתחות בתוך הרכב) לעצם קרות מקרה הביטוח, כאמור, ולכן עומדת לנתבעת ההגנות המפורטות בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 והפוליסה.   בשולי הדברים אעיר, כי לוּ הייתי מבכר את הגירסה של מר ביטון לפיה, השאיר את מפתחות הרכב על דלפק החנות, על פני גירסאותיו האחרות, תמים דעים אני עם ב"כ התובעת, שגניבת המפתחות באירוע שכזה, על פי נסיבותיו היה נכנס לגדרם של אותם מקרים המכוסים בפוליסה.   ומילת סיום. בסעיף 2ב' בעמוד 3 לסיכומי התשובה, טען ב"כ התובעת שסוכם שפסה"ד יינתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. חבל שלא כך נעשה. ברם, לא כך הם פני הדברים, שכן המעיין בפרוטוקול הדיון (עמ' 5) יבחין שלא הייתה הסכמה שכזו.   סופו של יום, דין התביעה להידחות והתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. רכבמפתחות רכבגניבת רכב