מה גובה הפיצויים על עוגמת נפש בתביעות על תקלות ברכב ? עגמת הנפש בתביעות לביטול קניית רכב או פיצויים בגלל תקלות, נשענת על שני "ראציונלים" האחד - הפגימה בחוויית הנהיגה שנוצרה כתוצאה מהרעידה. השני - העובדה שהנתבעות לא הכירו ברעידה ואפילו "הדביקו" לתובעת תדמית של "משוגעת", של "נודניקית", של מישהי שנתפסת לקטנות, ובעצם יוצרת רוב מהומה על לא מאומה. העלבון הכרוך בראציונל השני, כשהתובעת יודעת שהיא צודקת, אבל מתייחסים אליה כאמור לעיל, הוא כשלעצמו רכיב לגיטימי בפיצוי. עיון בפסיקה מעלה כי פיצוי בגין עוגמת נפש בנסיבות בהן נתבעים מכרו רכב תוך שהסתירו מידע אודות פגמים מהותיים ברכב נע בין 3,000 ₪ לבין 10,000 ₪ (ראו: ת"א (שלום חי') 25791-02-13 בחוס נ' צ'מפיון מוטורס בע"מ (31.7.17), שם נפסק סך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש בנסיבות בהן נדרש בית המשפט להורות על ביטול עסקת רכישת רכב מחמת פגם במנוע. ת"א (שלום רח') 54329-09-12 פלדמן נ' פני הדר (5.8.15), נפסק סך של 3,000 ₪ בגין עוגמת נפש ונקבע כי הנתבעת לא גילתה לתובע אודות פג ם מהותי ברכב- הרכב עבר תאונה קשה. ת"א (שלום י-ם) 3039/09 ברפי נ' מאיר חברה למכונות ומשאיות בע"מ, נפסק סך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש בנסיבות בהן נתבעת הסתירה פגם בבלם ידית היד ברכב. ת"א (שלום י-ם) 11654/99 לבנדיגר נ' רנו קרסו מפיצי מכוניות (13.1.04) נפסק סך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בנסיבות בהן הנתבעת התרשלה בטיפול ברכב שמכרה לה. במשך שנים רבות התקיימה ורווחה בין משפטנים התפישה, שהפיצוי בגין עגמת נפש, הוא מעין "סרח עודף" לנזק האמיתי. על פי תפישה זו, הפיצוי עבור עגמת נפש, הוא בחזקת טפל ההולך אחר העיקר. "טפל" לא רק בהוראה של "חשוב פחות" אלא, גם בהוראה של "קטן" או שולי. בפסקי דין רבים, אכן נקבע רק פיצוי סמלי בקשר עם עוגמת נפש. תפישה זו, כפי שנראה להלן, הולכת ומאבדת מאחיזתה, ותחתיה הולכת וקונה לה שביתה במקומותינו, תפישה אחרת ולפיה, מקום שבית המשפט סבור, כענין של מדיניות שיפוטית, שיש הצדקה לפיצוי בגין עגמת נפש - הפיצוי הזה יכול (ולפעמים צריך להיות) - פיצוי ריאלי ולא פיצוי סמלי. הנזק הנפשי הטהור, מתאפיין בכך, שאין הוא נובע מפגיעה פיזית בניזוק או ברכושו. ביטויו של הנזק הנפשי הטהור, הם: סבל, סבל נפשי ורגשי, מצוקה, דכאון, תסכול, עלבון וכו'. ראו: י. גלעד: דיני הנזיקין - גבולות האחריות, המכון למחקרי חקיקה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2012, עמ' 927 (להלן:"גלעד"). כאמור, הגישה המסורתית של המשפט המקובל ובעקבותיה של המשפט בישראל, בענין נזק נפשי טהור (שלא מעורב בו נזק כלכלי או פיזי) - היתה גישה מצמצמת. בפסק הדין המנחה בענין "נזק נפשי", ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ, פד"י יא', 1464 נאמר (בעמ' 1467) כי: "הפרעות רגשיות, כגון זעזוע נפשי והלם שכלי, שנגרמו לו לאדם כתוצאה מרשלנותו של חברו, אינם מזכים אותו לדמי נזק אלא כשתוצאתם היא פגיעה או מחלה ניכרת לעין" (פסק הדין ניתן ב- 1957). בפסק הדין הוסבר, שקיים חשש "מפני האפשרות הנוחה הניתנת לו לאדם, בנסיבות רגילות, להעמיד פנים ולהראות כנפגע בנפשו". בשנת 1985, חלה מעין "תנועת מטוטלת" חזקה, ובית המשפט עבר באחת, להכרה רחבה ביותר, באחריות לנזק נפשי הנגרם לניזוק הישיר. ראו: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון (להלן:"הלכת גורדון) פד"י לט (1),113. שם היה מדובר, במי שמכר את מכוניתו לפלוני והעברת הבעלות נרשמה במשרד הרישוי. בכל זאת, המשיב החל לקבל דוחות וכתבי אישום. אף שטיפל בכל אלה כראוי, הדברים התגלגלו כך, שבסופו של דבר, הוצאה נגדו פקודת מאסר שגם בוצעה. השופט ברק (כתוארו דאז), קבע, כי הגדרת "נזק" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא רחבה וכוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני, בין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה, עומדת המציאות המוחשית, ולפיכך היא משתרעת גם על הפגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי "פיסי", לרבות נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד". (שם, בעמ' 128-129). אגב, השופט ברק תמך את פסק דינו, בין היתר, בהוראתו של סעיף 13 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 שלפיו: "גרמה הפרת חוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו כהולם בנסיבות הענין". הנה כי כן, החוק הותיר את קביעת הפיצוי לשיקול דעתו המוחלט של בית המשפט. בענין "הלכת גורדון" - ראה הביקורת עליה בספרו של גלעד בעמ' 944-947. תנועת המטוטלת האמורה לא נעצרה עם פסק הדין בענין גורדון, והמשיכה את תנופתה הלאה. למשל: הורחבה הזכאות בשל נזק נפשי טהור שנגרם עקב פגיעה בחופש הבחירה ובערך האוטונומיה. ראו למשל: ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים הכרמל פד"י כג' (4) 526, ע"א 1338/97 תנובה נ' תופיק פד"י נז' (4), 673. בפרשת אבנעל נ' מדינת ישראל ע"א 1081/00 פד"י נט' (5),193 בית המשפט (הנשיא: א. ברק) הסתמך על ההלכות בענין גורדון, דעקה ותנובה שאוזכרו לעיל וחייב את המדינה לפצות יבואנים בשל הנזק הנפשי שנגרם להם, משום שנהגו בהם שלא באורח ענייני והוגן. (ההנמקה לדחיה של רשיון יבוא, נומקה ביודעין בהנמקה שלא היתה נכונה). הפיצוי שנפסק בפרשת אבנעל עמד על 30,000 ₪. (ראו: עמ' 205 פיסקה 22). בענין שנדון בתיק ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים עיקר הדיון נסוב אודות השאלה, האם נגרם למערערת נזק בר פיצוי כתוצאה מהסתמכותה על הערכה שגויה שעו"ד העריך את מס השבח, שיהא על המערערת לשלם בעקבות מכירת דירתה. עורך הדין העריך את המס שיחול, בסכום של כ- 100,000 ₪, שעה שבפועל, הוא עמד על 600,000 ₪. על פי קביעת שופטי הרוב, לא נגרם לה כל נזק כספי, אבל בכל זאת, נפסק פיצוי בקשר עם עגמת נפש בסכום של 50,000 ₪, שכן המשיב גרם לה בהערכתו השגויה "צער רב, ולו רק בשל כך שחיה באשליות לגבי סכום הכסף שיהיה בידיה לאחר תשלום המיסים". (ראו: פסק דינה של כב' השופטת מ. נאור אליה הצטרפה כב' השופטת ע. ארבל, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט א. רובינשטיין). בעקבות פרשת "אבנעל", נקבע גם בענין פרשת רובינוביץ כי: קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, קשה היא הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. בה בעת, העקרון של החזרת המצב ל"קדמותו", חולש גם על ראש נזק זה ומחייב על כן, פיצוי הולם בגינו..." (ראו: סעיף 14 לפסק דינה של השופטת מ. נאור וכן ראו: בפרשת אבנעל שאוזכרה לעיל, פיסקה 22). פרשת רובינוביץ מדגימה היטב את העיקרון שגם עגמת נפש, מזכה את מי שכך עלתה לו - בפיצוי שבית המשפט קובע על פי נסיבות הענין. ##להלן פסק דין בנושא ביטול עסקה רכב חדש:## 1. עניינו של פסק דין זה הוא ביישום ההלכות בקשר להיקפה של חובת הגילוי אגב מכר מטלטלין (במקרה דנא -מכונית), וגם בקשר ליישום ההלכה בדבר קביעת פיצוי עבור עגמת נפש. 2. להלן אזדקק לעובדות העיקריות הצריכות לעניין הנדון. אשר לעובדות הפריפריאליות - אלו תפורטנה בהמשך אגב דיון. 3. א. התובעת רכשה ביום 02.01.11, או בסמוך לפני כן, מכונית מסוג ג'טה המיוצרת על ידי חברת "פולקסווגן" ומשווקת בישראל על ידי חברת "צמפיון מוטורס בע"מ" (להלן: "המכונית" או "הרכב" ו"היבואן" בהתאמה). ב. כבר במעמד מסירת החזקה במכונית לידי התובעת, היא התלוננה שהרכב "רועד". ג. כתב התביעה ותצהירה של התובעת מפרט פניות שונות של התובעת למוסכי השירות של היבואן, בשל אותה טענה בדבר רעידה של המכונית. הטענות נבדקו, טופלו כפי שטופלו בידי הדרגים המקצועיים השונים של היבואן, אבל מבחינתה של התובעת בעיית הרעידה לא נפתרה. ד. לפיכך, התובעת הגישה ביום 12.4.11, תביעה בסכום של 40,000 ₪ שהוגדרה כך: "ביטול הסכם, השבה וסעד כספי בגין אובדן ימי עבודה, זמן בטלה ועוגמת נפש". לאחר זמן, התובעת הגישה תביעה מתוקנת שהשוני היחיד בינה לבין התביעה המקורית הוא בכך, שהסעד הכספי הנתבע - הוכפל והועמד על סך של 80,000 ₪. והוסף בו רכיב של "ירידת ערך". כמו התביעה המקורית, גם בזו המתוקנת, לא נערכה אבחנה בין ראשי הנזק השונים והסכום הנתבע התייחס באופן כללי אל כל רכיבי הנזק. 4. א. כתב התביעה, כמו גם כתבי הטענות המאוחרים יותר של התובעת - (תצהירים וסיכומים) - מגולל בהרחבה כרוניקה של פניות התובעת בקשר עם רעידת המכונית, ואת מה שנראה בעיניה, כניסיונות של היבואן לחמוק מאחריותו ו"לטייח" את הפגם במכונית. ב. כתב התביעה מייחס ליבואן ולסוכנות התנהגות המאופיינת בהעדר תום לב. בצידה של הטענה, לא הובא פירוט מלא המגלה מהו אותו חוסר תום לב המיוחס לנתבעים. ג. עוד נטען בתביעה, שלתובעת קמה גם טענה של "אי התאמה" כמשמעו של מונח זה בחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר"). ד. התובעת עתרה לסעד של ביטול ההסכם והשבת הכסף ששילמה עבור המכונית (בטעות נכתב שהיא עותרת לביצוע ההסכם. סעיף 36 לתביעה המתוקנת ובסעיף 117 לסיכומי התובעת) - כמו גם לפיצוי בגין ירידת ערך, זמן בטלה, אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש. 5. מנגד, הנתבעים טענו את הטענות הבאות (חלקן כאלה המצויות בתחום הדיוני): אחת - שלא נמצאה כל בעיה אובייקטיבית ברכב. המונח "אובייקטיבי" בא לציין שהורתה ולידתה של התביעה ברגישותה הסובייקטיבית של התובעת או - לחלופין - על פי פרשנות מרחיקת לכת יותר - בניסיון מניפולטיבי של התובעת לסובב את הגלגל לאחור ולבטל את העסקה "סתם כך". שתיים - שהנתבעות פעלו ללא דופי, וחזרו ובדקו את המכונית, ועשו כל שהיה לעיל ידן ושבכל הבדיקות - הרכב נמצא תקין. שתי טענות אלה חזרו כחוט (שלא לאמר "כחבל") השני לכל אורכו של כתב ההגנה. כמו כן, הנתבעות הפנו את תשומת הלב לכך, שתיקון סכומה של התביעה לא לווה בתשלום אגרת משפט כמתחייב. 6. בסיכומי הנתבעות, שמתייחסים כמובן, גם למסכת הראיות שנפרשה - הועלו גם הטענות הבאות: ראשית - שדין טענת הרעידה להידחות בשל כך שלא נתמכה בעדות של מומחה. שנית - שדינה של טענת הרעידה להידחות גם מתוך התנהגותה של התובעת. עובדה היא - כך נטען - שהתובעת התמידה והשתמשה במכונית וגמעה מרחק של כ-24,000 ק"מ, ויש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להעיד על כך, שהתובעת עצמה לא התייחסה לרעידה הנטענת, כאל גורם המונע שימוש סביר במכונית. שלישית - המכונית נבדקה ביוני 2012, עת שהנתבעות רכשו אותה מהתובעת. הבדיקה נערכה בידי מכון חיצוני וגם בבדיקה הזו לא נמצאה רעידה כנטען. רביעית - הנתבעות מבקשות מבית המשפט להעדיף את הבדיקות המקצועיות שערכו נציגיהן ובראשן בדיקותיו של מר מוסקוביץ - מנהל המחלקה הטכנית של היבואן (להלן: "מוסקוביץ"). כמו גם בדיקתו של מהנדס הרכב מר דוד נמרי - על פני בדיקתו של "המוסכניק" מר אילן כדורי. חמישית - בפן המשפטי נטען, כי הנתבעות לא הפרו את חובת הגילוי הראויה. חובה זו משתרעת, כך הנתבעות, "רק על פרטים כאלה שהמתקשר השני (התובעת - י.ט.) לא יכול היה להשיגם בעצמו". בהקשר הזה נטען על ידי הנתבעות, שלא נמנע מהתובעת לבצע נסיעת מבחן במכונית, כך שהיתה יכולה להתרשם טרם רכישת המכונית, באופן בלתי אמצעי מהתאמתה שלצרכיה. ששית - הנתבעות התייחסו אל כל אחד מרכיבי הנזק הנטען וטענתם בתמצית היא, שלתובעת לא נגרם כל נזק, או שהיא כשלה מלהוכיח את ניזקה. 7. במסגרת הסדר ביניים, הנתבעות נאותו לרכוש מהתובעת את המכונית במחיר "המחירון" הנוהג (של השמאי לוי יצחק). רכישתה של המכונית במחיר "המחירון" - מבטלת מיניה וביה את הטענה של "ירידת ערך", שהרי המכונית נרכשה בערכה המלא, כפי שהיה בזמן הרכישה. ההבדל בין המחיר שבו נרכשה על ידי התובעת, לבין המחיר בו רכשו אותה הנתבעות - משקף את שווי השוק הכללי ואת השימוש שהתובעת עשתה במכונית. פליאה היא בעיני, כיצד התובעת לא הבינה דברים פשוטים אלו, ועתרה לקבל פיצוי עבור ירידת ערך. 8. הנתבעות חזרו וטענו בכל כתבי טענותיהן, שבכלל לא הייתה רעידה של המכונית, גם לא בהילוך סרק. לחלופין, כך נטען על ידן, הרעידה הנטענת היא "רגילה" למכונית מהסוג הנדון. הטענות "החלופיות" האלה, הן מעין הגשמה מודרנית של: "לא שאלתי, כבר החזרתי, הייתה שבורה" של הסופר שלום עליכם. 9. אין לי כל קושי לקבוע כממצא של עובדה, שאכן המכונית רעדה. ממצא זו מבוסס בעיקר על ראיות שמקורן אצל הנתבעת: אחת - עדותו של מר מורגנשטרן שהעיד על עצמו, שהוא: "איש טכני מדופלם העובד 47 שנה בחטיבת השירות של הנתבעות" (ישיבה מיום 22.5.12, עמ' 2, שורה 31). לדבריו: "הרכב רועד בסיבובי סרק של 900 סל"ד. ברמזור, כאשר מורידים את הרגל מהגז, ואז יש רעידה קלה, זה נעלם כשמתחילים בנסיעה. כך המבנה של הרכב" שם, שורות 25-26. הנה כי כן, מדובר בהודאת בעל דין. שתיים - מכתבו של מר שי מוסקוביץ, מנהל המחלקה הטכנית של היבואן, שכתב לב"כ התובעת כדברים הבאים: ".....כפי שהסברתי לכם בפגישה, אותה "רעידה" עליה אתם מתלוננים, הינה התנהגות רגילה של רכב מסוג זה בסל"ד סרק ואינה נובעת מתקלה טכנית כלשהי ברכב. נוסף לכך, פנינו ליצרן הרכב בנושא ותשובתו הייתה זהה". (ראו מכתב מיום 6.3.11, נספח ג' לתצהירו של מר מוסקוביץ). שלישית - מוסקוביץ צירף לתצהירו גם התכתבות "פנימית" של היבואן עם היצרן. ההתכתבות הזו מתייחסת עוד ל-6 מכוניות נוספות לזו שבטיעון). בהתכתבות הזו נאמר כי: Customers complaint about this engine behaviour. They are not willing to accept that this is a standart condition and demand a solution. (ההדגשה שלי - י.ט) גם מהמסמכים האלה עולה בבירור הודאת בעל דין. 10. א. עוצמת הרעידה ומשמעותה היא עניין אחר שיידון להלן. משקבעתי כממצא עובדתי, בעיקר בהתבסס על ראיותיהן של הנתבעות עצמן, שאכן המכונית רעדה, ממילא אין כל צורך בחוות דעת של מומחה. הרעידה נקלטת בחושים האנושיים, ואינה ענין למומחה לענות בו. למשל, כשמדובר בחולה במחלת "פרקינסון", כל אדם יכול לומר, על בסיס התבוננות פשוטה - שאותו אדם חולה - רועד. יחודו של המומחה הרפואי, אינו בקביעה העובדתית הברורה לעין - אלא בקביעות אחרות כמו: הסיבה לרעד, אבחון המחלה, תרופות וכו'. לכן לא ראיתי להעדיף את חוות דעתו של מהנדס הרכב, מר דוד נמרי, שלא קלט רעידה בחושיו, על פני חוות דעתו של בעל המוסך, מר כדורי, שתיאר את רעידתה של המכונית שבטיעון, כ"פרקינסון". פני הדברים היו שונים, אילו למשל, הרעידה היתה בגדר עובדה מוסכמת והשאלה שבמחלוקת היתה סיבתה. אילו היה מדובר בדיאגנוסטיקה - ודאי שהיה צורך בחוות דעת של מומחה. כאן מדובר בעובדה פשוטה הניתנת לקליטה בחושים, ולכן לא מצאתי מקום להזקק לטענת הנתבעות, בדבר ליקוי בראיות התובעת, המתבטא בהעדרה של חוות דעת של מומחה. ב. עוצמתה של הרעידה תוארה על ידי הצדדים באופן קוטבי. התובעת טענה, שהרעידה ניכרת ואילו הנתבעות טענו, שמדובר ברעידה קלה שבקלות עד כדי כך, שכמעט אינה מורגשת. אין לי צורך לקבוע ממצא עובדתי עד כמה המכונית רעדה. אני מוכן להניח לטובת הנתבעות, שאין מדובר ברעידה היוצרת חווית נהיגה קטסטרופלית. די בכך שקיימת רעידה, שהתקיימה "רק" בסיבובי מנוע נמוכים - כדי לבסס עילת תביעה של ממש. איני מייחס לבדיקתו של המהנדס נמרי כל משקל. דעתו של המהנדס נמרי חשודה בעיני בהטייה ברורה לטובת הנתבעות. אבל הסיבה המכרעת לדחיית "בדיקותיו" כמו גם בדיקותיו של מר מוסקוביץ, נעוצה בכך, שבעצם כאמור לעיל, קיימת הודאת בעל דין בעובדה שהמכונית רעדה. 11. א. התובעת טענה, כעניין מרכזי במבנה טענותיה, שהנתבעות נהגו בה בחוסר תום לב. כאמור, הטענה הזו נטענה רק "ככותרת" ולא פורט התוכן שאחריה. יש להניח, שכוונתה של התובעת הייתה לכך, שהנתבעות לא גילו לה עובר למכירתה, שהמכונית רועדת כשהיא במצב עמידה כשהמנוע במצב של 900 סל"ד. ההנחה הסמויה המוקדמת, העומדת אחרי טענת העדר תום הלב היא, שעל הנתבעות הייתה מוטלת חובה כללית לגלות לה עובדה זו. ההנחה המוקדמת הזו אינה נקייה מספקות, ובוודאי שלא ניתן לומר שהיא ברורה מאליה. אוטומטית. ב זה מכבר ידענו, שעיקרון תום הלב הוא עקרון מלכותי שמצודתו פרושה על כל ענפי המשפט. אבל יישומו של עקרון זה על חיי המסחר, אינה פשוטה ויש להיזהר מהחלה גורפת של נורמות מוסריות על חיי המסחר. אם נחמיר במידת תום הלב הנדרשת, נמצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים, שהם "דם התמצית של כלכלה חיה ותוססת" (ראו: ע"א 842/79 נס ואח' נ. גולדה פד"י ל"ו (1) 204, 213). וגם: "אין להרחיב את תחום פעולתו של עקרון תום הלב מעבר למסלול המשפטי שהמחוקק הועיד לו מלכתחילה... יש לקבוע את דרכי השימוש בעקרון זה בזהירות מירבית, לא בדרך הכללת כללים מראש, אלא מן הפרט אל הפרט..." ראו ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושו"ת בע"מ פד"י מ"ג ), 41, 471 ג-ה, 477 וראו גם: ע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שיכון עובדים (פד"י ל"ח (2), 237. ג. נקבע, כי תכליתו של עקרון תום הלב, בין היתר, לבסס נורמות של הגינות בין מתקשרים בחוזה, כדי להבטיח קיומם של "כללי משחק" הוגנים בחיי המסחר... ראו ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פד"י מח' 141, 748. עוד נקבע כי: ".. תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו...עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ו לא מלאך, אדם לאדם - אדם". (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פד"י נה' (1) 199 דברי הנשיא ברק 279. ראו גם: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה, פסק דינו של השופט א. רובינטשיין. ד. הקושי מתעורר, כאמור, בבואנו ליישם את העיקרון הכללי על מקרה נתון. לעיתים קשה להגדיר את תחום הגילוי, כשם שקשה לעיתים להגדיר את התחום שבו מוטל על המוכר חיוב להתאמתו של נכס. ראו: ד' פרידמן ונילי כהן: "חוזים" כרך א' עמ' 565-585 (להלן: "חוזים"). ניתן לומר באופן כללי, שכאשר אופי העסקה היה צרכני וכאשר התקיימו יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים - בית המשפט נטה להטיל חובת גילוי מוגברת. ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פד"י לז' 141, 673.ראו כמובן, גם: ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פד"י ל"ב (1)ף 231. בהקשר דנא, אין זה מיותר להזכיר, שבין עו"ד אבירם שותפה של התובעת, שהיה מעורב ברכישת המכונית, לבין מנהלה של הנתבעת 2 וגם עורך דין במקצועו - התקיימו יחסים שהוגדרו כחבריים. ניתן, אפוא, להניח, שהתובעת הסתמכה במידה לא מבוטלת על דברים ומצגים של מנהלה של הנתבעת 2. ה. בעניין שנדון בע"א (ת"א) 94/79 אביבי נ' בני משה קרסו בע"מ פס"מ תש"מ (2), 426.המערער רכש מכונית נוסעים חדשה שהתאפיינה במנוע בעל הספק גדול ויחס "דחיסה" גבוה מהמקובל. רק בדיעבד התברר, כי המנוע הזה מחייב שימוש בבנזין 98 אוקטן, ואילו השימוש בבנזין המקובל, של 94 אוקטן, גורם ל"צלצולים" במנוע. השופט י' קדמי פסק, כי דרישת תום הלב בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בדבר מכירת וקניית נכס - מחייבת גילוי "כל פרט הקשור לנכס, אשר יש להניח, באופן סביר, שאי גילויו יכול להשפיע על החלטת הצד המתקשר לכרות חוזה". לעניין זה ראו למשל: ת"א (ירושלים) 3038/09 ברפי נ' מאיר חברה למכוניות בע"מ , פסק דינה של השופטת תמר בר אשר- צבן. בפסק הדין הזה נקבע, שחובתו של הקונה "להיזהר" - (ראו ע"א 531/75 מרקו נ' רוטפלד פד"י ל' (2) 393,397) - כפופה היום מכוח החוק, לחובתו של המוכר לנהוג בתום לב, ובין היתר, כוללת חובה זו את חובת הגילוי (ראו עמ' 429 בפסקה 3). נקבע גם, כי אדם הרוכש מכונית, אינו משלם רק עבור המכונית גופה, אלא ערכה נמדד גם במידת ההנאה, הרווחה והנוחות שהיא מזכה את המשתמש בה. חובת הגילוי האמורה חלה איפוא, לא רק על פגמים שבגוף המכונית, אלא גם על פגמים שבשימוש בה. עקרון זה נקבע עוד בע"א 338/73 חברת חלקה 677 בגוש 6133 נ' אריה כהן ואחרים פד"י כט' (1) 365, 369. נראה לי, שלא יהיו חולקים רבים על כך, שאם מדובר במכונית, שרעידתה מורגשת על ידי אדם "מן היישוב" - גם אם מדובר ברעידה "קלה" - זהו נתון שמוכר מכוניות הגון חייב להביא לידיעתו של הרוכש. ו. סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") קובע, בין השאר, שהמוכר לא קיים את חיוביו אם מסר: נכס שאין בו האיכות, או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל... או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם". בעניין דנא, השימוש ה"רגיל והסביר" שנעשה במכונית משמעותו, בין השאר, נסיעה "חלקה" שאינה מלווה ברעידות. עניין זה בואר בספרו של פרו'פ א. זמיר: חוק המכר, תשכ"ח - 1968 במסגרת הסדרה: "פירוש לחוקי החוזים" המכון למחקרי חקיקה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1987. (להלן: "זמיר") שם נאמר, בין השאר, כי דרישת ההתאמה לשימוש רגיל, חייבת להתבטא בכך, שהשימוש "חייב להיות גם נוח, חסכוני בטוח ובלתי מזיק במידה סבירה" (עמ' 259). המחבר הסביר, כי השימוש הרגיל מכוון לכלל האוכלוסייה. "אביזרי לבוש", אסור להם שיגרמו למחלת עור, אף אם רק חלק קטן של האוכלוסייה עלול ללקות במחלה. אבל מאידך, המוכר לא יוחזק כאחראי, אם לקונה רגישות מאוד נדירה שבעטיה נגרם לו נזק משימוש בממכר. (שם, שם). הבאתי דברים אלה כדי להתמודד עם טענתן של הנתבעות, שבעצם, רעידתה של המכונית - (המילה רעידה הוכתרה על ידי הנתבעים במרכאות) - מורגשת רק על ידי בעלי איכויות "סייסמיות" רגישות במיוחד, ואילו אנשים רגילים מן הישוב, כלל אינם חשים בה. הנה כי כן, המסקנה המשתמעת מפרשנותו של חוק המכר, היא, שהמוכר יוחזק כאחראי, כאשר לא גילה לקונה עובדות, שעל פי הנסיבות היה עליו לגלותן. (ראו בהקשר הזה גם סעיף 15 לחוק החוזים - שכותרתו "הטעייה"). אין מחלוקת על כך, שהנתבעות לא גילו לתובעת שהמכונית רועדת במצב של סיבובי מנוע נמוכים. איני מקבל את טענת הנתבעות, שאילו התובעת הייתה מבצעת נסיעת מבחן, סביר שרעידת המנוע הייתה מתגלה. אחרי טענה זו מסתתרת הדוקטרינה של "יזהר הקונה". במובנים רבים, זמנה של דוקטרינה זו עבר וחלף משיטת המשפט הנוהגת. (ראו: חוזים, עמ' 564-565). מי שרוכש מכונית, אינו יכול להיחשב, כמי שעצם עיניו, או ויתר על כך, שיגלו את עיניו - רק מכיוון שלא נסע במכונית נסיעת מבחן. לנסיעה כזו, אין בעיני מעמד של רכיב משפטי בשכלולה של עסקת הרכישה של מכונית. נסיעת מבחן איננה אלא פן מוחשי של התרשמות מהמכונית. לא יותר. 12. עת לסיכום ביניים: קבעתי, כעניין שבעובדה, שאכן התקיימה במכונית רעידה "כלשהי". הבהרתי, כי החלה גורפת ורחבה מדי של חובת תום לב על תחום חיי המסחר, אינה רצויה וכי עדיף לקבוע אותה באופן קזואיסטי ממקרה למשנהו. אין מדובר אפוא "בפתרון" אוניברסלי, המוחל תמיד, בכל מקרה, אלא שהחלת העיקרון הוא עניין פרטני, שיש לדון בו בכל מקרה ומקרה, והוא נושא למדיניות שיפוטית ראויה. רכישה של מכונית כרוכה בהוצאה ניכרת, שנופלת, בדרך כלל, רק מההוצאה הכרוכה ברכישת דירה. אנשים רוכשים מכוניות כאשר מה שמדריך אותם, הם שיקולים שונים: צריכת הדלק, גודל המכונית, מספר נוסעים אפשרי, אופי השימוש הצפוי (בעיר או מחוצה לה), "יוקרתה" של המכונית וכו'. אחד השיקולים, שהוא קרוב לוודאי, משותף לכולם הוא - מידת הנוחות והרווחה שכרוכה בשימוש במכונית. מי שרוכש מכונית נוסעים משפחתית "רגילה" (מנוע בנזין) - בוודאי מצפה לכך, שהשימוש במכונית לא יהיה כרוך ברעשי רקע, או ברעידה. לפיכך, אני קובע, כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה, שהייתה מוטלת על הנתבעות חובה ליידע את התובעת בעניין הרעידה האמורה. כאמור, קבעתי לעיל שהנתבעות לא עמדו בחובה זו. 13 נזקיה של התובעת: א. כזכור, התובעת עתרה לסעד כספי בקשר עם ראשי הנזק הבאים: ירידת ערך, הפסד ימי עבודה, ועגמת נפש. ב. לגבי "ירידת הערך" - כבר אמרתי, שמכירת המכונית על פי ערכה השוקי המלא מאיינת את הטענה בדבר ירידת ערך ואין להוסיף. ג. הפסד ימי עבודה : התובעת טענה, כי ההתרוצצות בין המוסכים (זה שבבאר שבע וזה שבתל אביב) והכל בענין הרעידה - כפתה עליה לפנות מזמנה לא פחות מחמישה ימי עבודה.אומדן זה הוגדר על ידה כ"זהיר". התובעת המציאה חוות דעת של רואה החשבון שלה, שקבע מהו השווי של יום עבודה ולדידה של התובעת, די בעריכת המכפלה המתאימה. הנתבעות התגוננו בעיקר בטענה, שלא הוכח הפסד בפועל. הינה כי כן, הצדדים הציגו שתי עמדות שונות: התובעת הציגה גישה "סטטיסטית" שעיקרה בנתון של "כמה באופן סטטיסטי שווה יום עבודה". מצד שני, הנתבעות עמדו על הצורך להוכיח נזק, שהוא בבחינת "נזק מיוחד" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. הנתבעות לא התמודדו עם הקושי בהוכחת יסוד שלילי, דהיינו, הקושי להוכיח הכנסה שלא התקבלה. קיים קושי בשני היסודות הנטענים של המכפלה: גם בשווי ההפסד האמיתי שנגרם, וגם במימד הזמן (כמות ימי העבודה "שאבדו"). צודקות הנתבעות בטענתן, ולפיה, חובתו של הניזוק להקטין את נזקו. מבחינה זו, שהייתה של התובעת במוסך לכל אורכו של "זמן התיקון", או "זמן האבחון" - היתה מיותרת. די לו ל"ניזוק" בכך, שהוא מביא את מכוניתו למוסך וחוזר "לאסוף" אותה בגמר הטיפול. שהייתו במוסך בזמן הטיפול - בדרך כלל - מיותרת. הגישה של אובדן הכנסה "סטטיסטי" היא אולי נכונה מבחינה משפטית, אבל הלכה למעשה, הכנסתה של התובעת, שהיא עורכת דין על פי מקצועה, אינה נקבעת באופן הזה. גם עורכי דין הקובעים את שכרם על פי מחיר לשעה, אינם עובדים כל היום. במסגרת החובה להקטנת הנזק, היה על התובעת להביא את המכונית למוסך - בשעות "פנויות". בסופו של דבר, הטיפול במכונית היה "אלקטיבי" ולא טיפול חירום, והתובעת היתה יכולה לבחור בעיתוי, שהיה יחסית נוח עבורה. נראה לי, שבשקלול כל האמור לעיל - פיצוי בסך 5,000 ₪ - ישקף באופן נאות את הפסדיה של התובעת בהקשר הזה. ד. עוגמת נפש א. מהו הפיצוי הראוי בנסיבות הענין, שישקף נכונה את הנזק הלא ממוני, שנגרם לתובעת? בהתחשב במהות עגמת הנפש שנגרמה ופורטה לעיל, בהיקפו, בהתמשכותו, ביכולת של הנתבעות לנהוג בדרך אחרת אמפטית יותר, ופחות "לעומתית", במאזן הכוחות שבין התובעת, שהיא "בחינת האזרח הקטן", לבין הנתבעות שהן גופים בעלי חוסן כלכלי, וכמובן גם בהתחשב בדרך שבה הנתבעות בחרו לנהל תיק זה מול התובעת - נראה לי, שסכום של 25,000 ש"ח - יהווה פיצוי נאות לתובעת. ב. חשוב לציין, כי שופטים אחרים נזקקו לפתרונות אחרים. כך למשל, בעניין שנדון בתיק 57388/05 ליסקר אור נ' חברת מכשירי תנועה בע"מ התברר עניין דומה . התובעת קיבלה רכב פגום (מערכת מיזוג האויר) ותבעה אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש. בית המשפט, (כב' השופט ר. כהן ) חייב את הנתבעת להשיב לתובעת את מלוא הסכום שזו שילמה עבור הרכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.5.2003 ועד ליום 1.2.2008, וקבע ש" אין ספק שנגרמו לתובעת הוצאות ןעוגמת נפש, אך אלו יקוזזו כנגד השימוש אשר נעשה על ידי התובעת ברכב " (ראו שם , עמ' 12) . בעניין שהתברר בת.א. 45417/99 המסנן ואח' נ' מכשירי תנועה בע"מ (ניתן ביום 9/4/2002, על ידי כב' השופטת ד. גבע) - נפסק סכום השווה להשבה מלאה ריאלית של הסכום ששולם עבור המכונית כמו כן, נפסק סכום של 10,000 ₪ עבור אובדן ימי עבודה ועוד 10,000 ₪ עבור עוגמת נפש. 15. סיכום: קבעתי לעיל, שהנתבעות לא עמדו בחובת הגילוי הנאות כלפי התובעת, ולא גילו לה, שעל פי טיבו וטבעו, הרכב שרכשה - רועד בסיבובי סרק נמוכים. מההפרה של חובת הגילוי הזו - נגזרת חובת הפיצוי. מצאתי כי דינה של התביעה לירידת ערך - להידחות. דינה של התביעה בקשר עם אובדן ימי עבודה, להצטמצם ל- 5,000 ₪. מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בקשר לנזק לא ממוני (עגמת נפש) בסכום של 25,000 ₪. 16. הוצאות: הנתבעות גרמו בהתנהלותן להתמשכות ההליכים, עד כדי צורך בשמיעת ראיות "עד הסוף", והגשת סיכומים. בנסיבות הענין, אני קובע כי הנתבעות, יחד ולחוד, ישאו בהוצאותיה של התובעת בסכום של 12,000 ₪. רכברכב חדשתקלות ברכבפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוני