קטין שניתן לזכותו פסק דין על ידי בית משפט או בית דין מוסמך, המחייב את הורהו בתשלום מזונותיו, זכאי לתשלום, על פי הוראות פסק הדין. זכאות הקטין לתשלום מזונות מידי הורהו החייב, ושיעורם, מוסדרת וקבועה בהוראות פסק הדין, ובו בלבד. זאת, מכוח "חובתם הטבעית הראשונית של ההורים כאפוטרופסים הטבעיים לזון את ילדם" (ראו בעניין עאסי, פסקה 6 וההפניות שם). השאלה העקרונית המתעוררת במסגרת הערעורים שלפנינו היא בדבר התנאים לתשלום מזונות הקטין מידי המוסד לביטוח לאומי, הנכנס, על פי הוראות חוק המזונות, בנעליו של ההורה, החייב על פי פסק הדין. בעיקר הדברים אמורים ב"תנאים" לזכאות לתשלום ושיעורו, המתייחסים להכנסות הורה הקטין שבהחזקתו הוא נמצא, ובשים לב למספר הילדים הנמצאים בהחזקתו של אותו הורה. בעב"ל 592/07 המוסד לביטוח לאומי - גאיה עאסי (קטינה), מיום 11.6.2009 (להלן: עניין עאסי). באותה פרשה נקבע, על דעת כל חברי המותב, כי קטין שהוא תושב ישראל שמזונותיו נפסקו על ידי בית משפט מוסמך, יהיה זכאי לגמלה לפי חוק המזונות, אף אם אימו שבהחזקתה הוא נמצא, ועימה הוא מתגורר בישראל, איננה תושבת ישראל, וזאת כל עוד התקיימו בו יתר תנאי הזכאות. על פי המפורט בפסק הדין בעניין עאסי, אבי הקטינה, המשיבה שם, תושב ואזרח ישראל, חויב בהחלטת בית הדין השרעי בתשלום מזונותיה של בתו. הבת הקטינה התגוררה בבית סבתה בנצרת, יחד עם אימה שלא הייתה תושבת ישראל ולא החזיקה בתעודת זהות ישראלית. משהאב לא שילם את מזונות בתו, ולא הועילו הליכי הוצאה לפועל שנקטה נגדו האם, הגישה האם תביעה למוסד לביטוח לאומי. התביעה נדחתה מן הטעם שהאם אינה תושבת ישראל. בית הדין האזורי קיבל את תביעת האם, ועל כך הוגש ערעורו של המוסד לבית הדין הארצי. בפסק דין מקיף ורחב יריעה מפי חברתי, סגנית הנשיא נילי ארד (כתוארה אז), עמד בית הדין על "זכותו הגרעינית של הקטין למזונותיו" מכוח הדין האישי או מכוח חוק מזונות, "ומשנפסקו לזכותו מהווה אי תשלומם לקטין או עבורו פגיעה בזכותו החוקתית של הקטין לכבודו ובזכותו לקניין". צוין כי "לפי דיני המזונות הכלליים, הקטין הוא בעל הזכות לדמי המזונות שנפסקו לו כדין. ההורה- האפוטרופוס הוא בבחינת כלי עזר בלבד למימוש זכויותיו של ילדו ועליו להעמיד את דמי המזונות לרשות הקטין...". נקבע כי בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, יעשה תשלום דמי המזונות על ידי המדינה באמצעות המוסד לביטוח לאומי בתשלום "גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות. בדרך זו באה לידי ביטוי מחויבותה השיניונית של המדינה 'להבטיח אמצעי מחיה לאישה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות' כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף, וההורה האחר - החייב אינו משלם לקטין מזונותיו" (שם בפסקה 7, וראו גם ההפניות שם). בהתייחסה להגדרת "זוכה" שבסעיף 1 לחוק, ובשים לב לשאלה שעמדה שם לדיון בדבר זכאות הקטין תושב ישראל לגמלת מזונות, במצב דברים בו אימו, שבהחזקתה הוא נמצא, אינה תושבת, מדגישה סגנית הנשיא ארד בחוות דעתה כי "פרשנות מילולית של הגדרת 'זוכה' ככל שעניינה בקטין תושב ישראל שלזכותו ניתן פסק מזונות, המתגורר עם הורה שאינו החייב- הינה אל נכון כי הקטין הוא הזוכה. התיבה 'לרבות הורה' אינה באה לגרוע מזכותו העצמאית של הקטין. מונח זה יפורש על פי תכליתו והיא להוסיף על זכאות הקטין לתשלום כאמור". מודגש בחוות הדעת כי "הרבותא היא בכך שלפני המוסד לביטוח לאומי מופיעים האם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה עם זאת אין בהגדרה זאת כדי לשלול את זכות הקטין למזונותיו" לפי קביעת סגנית הנשיא "משנפסקו מזונות כדין לזכות הקטין אין מניעה לכך כי בנסיבות המצדיקות זאת יחשב הקטין בלבד כ"זוכה" לפי חוק המזונות". בהתייחסה לנסיבות המקרה שם קבעה סגנית הנשיא ארד כי פנייתה של האם אל המוסד לביטוח לאומי לקבלת התשלום לא נעשתה בעבורה כי אִם כאפוטרופא של בתה הקטנה, "הזוכה", "וזאת מבלי שנקשור זכותה של הקטינה במעמדה של האם, שאינה תושבת ישראל וממילא אינה זוכה על פי החוק....". על כן מציעה סגנית הנשיא בחוות דעתה לקבוע כי הקטינה זכאית לקבל מן המוסד לביטוח לאומי גמלה להבטחת מזונותיה. השופט יגאל פליטמן (כתוארו אז) הצטרף למסקנת סגנית הנשיא, ופירט טעמיו בחוות דעת נפרדת. לפי המפורט בחוות דעתו, אילו הייתה האם תושבת ישראל לא הייתה כל מניעה שתקבל כ"הורה זוכה" את התשלום על פי חוק המזונות עבור בתה הנמצאת בחזקתה. משהאם אינה זכאית על פי החוק "כהורה זוכה הזכאי לתשלום" נותר לבחון אם הבת הקטינה היא בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" על פי החוק. השופט פליטמן הציע בחוות דעתו לאבחן בין שלושת מונחי הדין: "זוכה", "זוכה הזכאי לתשלום" ו"זוכה הזכאי לבקש תשלום". "זוכה" הוא מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו. אפשר שיהיה זה הקטין, אפשר שיהיו הקטין וגם האם, ואפשר שתהיה זו אך האם. "זוכה הזכאי לתשלום" הינו בעיקרו של דבר תושב ישראל. באותה פרשה, אם הקטינה לא הייתה זכאית לתשלום, באשר לא התקיים בה תנאי התושבות, ונותרה אך הקטינה כזוכה. במקרה הרגיל בו "הזוכה" ו"הזוכה הזכאי לתשלום" הינם תושבים, יתבקש התשלום על ידי האם, מכוח תקנה 3(1) לתקנות המזונות. זאת באשר "העדפת האם על פני ילדה לבקש תשלום במקרה כזה ברורה ותכליתה להבטיח קיום חובת ההורה לדאוג לצרכיו של הקטין כלכלתו בריאותו וחינוכו...". לפי חוות דעתו של השופט פליטמן, כאשר האם אינה זכאית לתשלום באשר אינה תושבת ישראל, אין היא נמנית עם "סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום, ויהיה זה הקטין הזוכה היחיד הרשאי לבקש תשלום, וזאת הוא יוכל לעשות בהסתמך על תקנה 3(3) לתקנות המזונות". הנשיא סטיב אדלר (כתוארו אז) ונציג הציבור מר אהוד נבות, הצטרפו לדעות השופטים ארד ופליטמן, ונציג הציבור מר יורם בליזובסקי הצטרף לדעת סגנית הנשיא ארד. קטיניםמזונות ילדיםשאלות משפטיותמזונות