התובעים השתוללו ושברו ציוד. לטענת המערערת, ענה השופט בתגובה: "אני במקומם הייתי שובר לך את הראש וגם הייתי צודק". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בגלל התבטאות: ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' שטראוס) מיום 28.2.02, לא לפסול עצמו מלדון בת.א. 9933/99. 1. המשיבים 3-1 (להלן: התובעים) הגישו תביעה לפיצויים נגד המשיבה 4 בגין נזק אשר נגרם להם לטענתם בשל הוצאת ומכירת קניינם במסגרת הליכי עיקול לגביית חוב של אדם אחר. המשיבה 4 הגישה הודעת צד ג' נגד המשיב 5 והמערערת שהיא חברה לשירותים משפטיים שבעליה ועובדיה הינם בעלי תפקיד מורשים בהוצאה לפועל. יצוין, כי במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין התובעים לבין המשיבה 4 נקבע כי הרכוש שהוצא מחזקתם היה רכושם של התובעים ולא רכושו של החייב. 2. בישיבת ההוכחות מיום 8.1.02, נשמעה עדותו של מנהל המערערת, מר טל קימרון, אשר ביצע בפועל את הוצאת המעוקלים. במהלך עדותו העיד מר קימרון כי ביצע את העיקול על פי החלטה וצו פורמלי, וכי לא התרשם שנגרם למישהו עוול. לטענת המערערת, העיר בית המשפט בציניות בתגובה לדברי העד "כבוד השופט טל קימרון". יצוין, כי הערת בית המשפט לא נרשמה בפרוטוקול הדיון. בהמשך נשאל העד האם ניתנה לאנשים שהיו במקום הזדמנות להוריד את המידע במחשב שעוקל. העד השיב כי אם היתה ניתנת לתובעים עוד דקה המחשב היה שבור, שכן התובעים השתוללו ושברו ציוד. לטענת המערערת, ענה השופט בתגובה: "אני במקומם הייתי שובר לך את הראש וגם הייתי צודק". אף הערה זו לא נרשמה בפרוטוקול הדיון. לטענת המערערת, בהמשך הדיון העיר בית המשפט בתגובה לתשובה שניתנה על ידי המשיב 2 כי "זו התשובה שנאמרה וזו התשובה הטובה ביותר שיכולה להינתן". 3. בעקבות הערותיו הנטענות של בית המשפט הגישה המערערת ביום 9.1.02 בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בבקשתה טענה המערערת, כי הערותיו של בית המשפט נאמרו ללא הרמת קול, ללא סערת רגשות ובקור רוח וכי בית המשפט התכוון לכל מילה שנאמרה. לטענתה, יש בהערות אלה משום הבעת דעה קדומה ברורה בטרם הסתיימה עדותו של העד. עוד נטען בבקשה, כי בית המשפט אף העיר מספר פעמים לגבי עדויותיהם של עדים שהוזמנו מטעם המערערת, כי לא ברור לו מדוע היה צורך להזמינם. המערערת טענה כי גם הערות אלה מעידות כי בית המשפט קבע את דברו בטרם הסתיים המשפט. במקביל הגישה המערערת בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, בה ביקשה כי תירשמנה ההערות אשר לטענתה העיר בית המשפט במהלך הדיון. המשיבים 3-1 התנגדו לבקשות. לטענתם, הבקשות לא הוגשו בהזדמנות הראשונה, וכי בקשת הפסילה אינה מגלה עילה פסלות, שכן האמירות המיוחסות לבית המשפט נאמרו בתגובה ישירה וטבעית לדברי העד. 4. בהחלטתו בבקשה לתיקון הפרוטוקול, קבע בית המשפט, כי לא כל האמירות המיוחסות לבית המשפט זכורות לו, אך הוא מוכן לקבל את עמדת המערערת כי הדברים נאמרו בדרך זו או אחרת. עם זאת, נקבע כי אופן הצגת הדברים והמסקנות שמנסה המערערת ללמוד מהם אינם מבוססים, וכי יתייחס לכך בהחלטתו בבקשת הפסילה. 5. בית המשפט, בהחלטתו מיום 28.2.01, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שהעיקול בוצע על-פי צו של ראש ההוצאה לפועל וכי התובעים התנגדו לביצועו. נקבע כי בנסיבות אלה ולאור ההכרעה בהליכים הקודמים, השאלה האם בדין הוצא הרכוש מחזקת התובעים היא שאלה משפטית, ו"דעה קדומה" אודות התנהגות עד או בעל דין - גם אילו היתה כזו - אינה מעלה ואינה מורידה. לגופן של הטענות, קבע בית המשפט, כי האמירה "השופט קמרון" המיוחסת לבית המשפט נאמרה בתגובה להערתו המזלזלת של העד, כי טענות המחזיק במעוקלים כי המעוקלים הם שלו ולא של החייב הם מסוג הטענות הנשמעות 10 פעמים ביום. בעקבות הערה זו, הגיב בית המשפט בלשון תמיהה ושאלה - האמנם העד הוא במעמד שופט שראוי לו להכריע בטענות מסוג זה. כן קבע בית המשפט כי אף נושא "שבירת הראש" מתקשר לאותו עניין, וניסיון המערערת להציג זאת כקביעה של בית המשפט כי כך ייעשה אינו נכון ואינו ראוי. נקבע כי הדברים הוצגו בהיבט של "מה היה קורה אילו" - ומתייחסים לעקרונות ידועים של הזכות לעשיית דין עצמית במקרה של פגיעה ברכוש של אדם שלא כדין. עוד קבע בית המשפט, כי הדברים נאמרו קרוב לתום פרשת הראיות, ובשלב זה שבו כבר פרושים בפני בית המשפט כל טענות הצדדים ומרבית הראיות, אין כל פסול בכך שבית המשפט משמיע תמיהה או ספק ביחס לטענה זו או אחרת - ובלבד שאין הוא נועל את עצמו בפני טיעונים המיישבים את הספק. בית המשפט הוסיף וציין כי אין בלבו חשש שלא יוכל לדון ולהכריע בתובענה בצורה אובייקטיבית לחלוטין לאחר שמיעת סיכומי הצדדים, וכי נוכח העובדה שהתיק קבוע לסיכומים, לאחר שהסתיימה פרשת ראיות לא קצרה, לא יהיה זה נכון, הוגן וצודק לשוב ולגלגל עתה את הדיון לראשיתו. 6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת חוזרת על טענותיה בבקשת הפסילה ומוסיפה כי הערת בית המשפט כי היה שובר את הראש למעקלים אינה מתיישבת עם קביעתו הקודמת כי בעל התפקיד פעל על-פי צו של ראש ההוצאה לפועל, ויש בה להעיד כי הדעה המוקדמת היתה בעוכריו של בית המשפט. כן טוענת המערערת, כי קביעתו של בית המשפט קמא כי העד קימרון העיד בנימת זלזול מבטאת תחושה סובייקטיבית של בית המשפט המעידה כי התגבשה אצלו דעה קדומה. עוד טוענת המערערת, כי דווקא העובדה כי הדברים נאמרו קרוב לתום שלב הראיות מעידה כי מדובר בדעה קדומה ומחזקת את הטענה כי בית המשפט כבר גיבש את דעתו באופן שאין בכוונתו לשנותה. לבסוף טוענת המערערת, כי העובדה שבית המשפט לא נעתר לבקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, למרות שאמירת הדברים לא הוכחשה, מעידה אף היא על דעה קדומה מצד בית המשפט. המשיבים 3-1 מתנגדים לערעור וחוזרים על טענותיהם כי בקשת הפסילה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, שכן לטענתם היה על המערערת לבקש את פסילת השופט במהלך הישיבה, מיד לאחר שהשמיע בית המשפט את הערותיו ולא להמתין לסיום הישיבה. כן טוענים המשיבים, כי לא מתקיים במקרה זה חשש למשוא פנים, זאת בפרט נוכח העובדה כי התבטאויותיו של בית המשפט נאמרו לאחר שמיעת הראיות בתיק, שאז אין פסול בעצם גיבושה של עמדה מצד בית המשפט. עוד טוענים המשיבים, כי צדק בית המשפט משהתחשב גם באינטרס המשיבים ובזכותם למיצוי הדיון בזמן סביר - כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה. המשיבה 4 השאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט. 7. ביום 11.3.02 ביקשתי, מכוח סמכותי על-פי תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כי תתקבלנה הערות השופט לאמור בכתב הערעור. בתגובתו ציין השופט, כי השאלות העומדות להכרעה בתביעה נשוא הערעור הן בעיקרן שאלות משפטיות והן האם חלה אחריות - ועל מי - כאשר מתברר שהרכוש שעוקל ונמכר לא היה קניינו של החייב, ובמהלך ביצוע העיקול טענו התובעים בפני מבצעי העיקול כי המעוקלים קניינם ואינם של החייב. שאלות אלה תוכרענה על-פי ההלכות המשפטיות הרלבנטיות. אשר להערות שבגינן הוגשה בקשת הפסילה, ציין השופט, כי אינו זוכר את הנוסח המדויק של דבריו, אך הדברים לא נאמרו בציניות או כקביעת עמדה, אלא לשם מיקוד המחלוקת והקושי העולה מן העדות. משהעיד העד כי הוא שומע טענות מסוג זה שהועלו בפניו כדבר שבשיגרה, ואין הדבר מונע ממנו להמשיך בביצוע העיקול, התבקשה השאלה האם אינו ממהר ליטול לעצמו תפקיד שופט ובאותו הקשר עלתה השאלה מה יקרה במקרה שבעל הרכוש יתנגד ו"ישבור לו את הראש" וזאת בהקשר של הזכות לעשיית דין עצמית. בית המשפט הוסיף וציין כי לא אמר את הדברים כקביעה שכך צריך ונכון לעשות. לבסוף ציין בית המשפט, כי טרם גיבש עמדתו באיזה מן הנושאים שבמחלוקת בתביעה. 8. לאחר שעיינתי בחומר בפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי כדי להקים עילת פסלות יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). במקרה זה, בית המשפט ציין הן בהחלטתו בבקשת הפסילה והן בתגובתו לערעור כי אינו זוכר את הנוסח המדויק של ההתבטאויות המיוחסות לו על ידי המערערת. גם אם נאמרו הדברים בנוסח לו טוענת המערערת בבקשת הפסילה, הרי שבית המשפט הבהיר בתגובתו כי הדברים לא נאמרו בהקשר הנטען על ידי המערערת ובאופן שיש בו להוות קביעת עמדה בתיק. כך, האמירה הנטענת "השופט קמרון" הופנתה כשאלה לעד האם אינו ממהר ליטול לעצמו תפקיד של שופט. כך גם האמירה כי "ישבור את הראש למערער" לא נאמרה כקביעה שכך צריך ונכון לעשות, כי אם כשאלה מה יקרה אם בעל הרכוש יתנגד ו"ישבור לו את הראש" בהקשר של הזכות לעשיית דין עצמית. לאור הבהרתו של בית המשפט, נחה דעתי כי אין בהתבטאויותיו של בית המשפט - ככל שנאמרו - כדי להעיד כי ננעלה דעתו בפני טענות המערערת ולמנוע ממנו להעריך את טיעוני המערערת לגופם בהליך המתנהל בפניו. אף בית המשפט ציין בהחלטתו כי דעתו לא ננעלה וכי אין בלבו חשש שלא יוכל להכריע ולדון בתביעה בצורה אובייקטיבית לאחר שמיעת סיכומי הצדדים. 9. כך גם לא מצאתי באופן התבטאותו של בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. אפשר שבית המשפט התבטא בהחלטה זו באופן שאינו מחמיא למנהל המערערת, אך מכל מקום ענייני סגנון וניסוח אלה אינם עולים כדי עילת פסלות ובהתבטאויותיו של בית המשפט כשלעצמן אין כדי להראות כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נושא הדיון השיפוטי באופן שאין טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור") (ראו: ע"א 1790/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' פרייזר (לא פורסם); ע"א 473/00 עוזי משלי נ' דנה בוקשפן משלי (לא פורסם)). מטעמים אלה, אני מורה על דחיית הערעור. אשר לבקשת המשיב 5 להאריך לו את המועד להגיש תגובתו לערעור, הרי נוכח דחיית הערעור איני מוצא מקום להיענות לבקשה. המערערת תישא בהוצאות המשיבים 1-3 בסכום כולל של 5,000 ש"ח. שופטיםדיוןפסלות שופט