קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לביטול צו סילוק יד ממקרקעין: 1. בפניי תובענה להורות על ביטול הצווים לסילוק יד כנגד המבקשים ולהצהיר על זכות המבקשים להחזיק במקרקעין. המדובר בצו לסילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א1981- (להלן: "הצו") הנושא תאריך מודפס 01/03/1999 חותמת 03/03/1999 ולטענת המבקשים נמסר להם ביום 04/03/1999 שלפיו נדרשו לסלק ידם מהמקרקעין שתפסו שלא כדין המתוארים כגוש 6213 חללקות 1210,1219,24,23,12 וחלקים מחלקות 1210,26,25 כשהכוונה לשטח של גג החניון בשכונת סומל ברחוב אבן גבירול בת"א המסומן בשטח התחום בטוש צהוב בתשריט נספח א(9) לתצהירו של מר לוי (להלן: "המקרקעין"). הצו מתבסס על סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א1981- (להלן: "החוק"). לטענת המבקשים הידיעה אודות ה"פלישה" הובאה לידיעת העירייה ביום 04/10/1998 ולכן אין תוקף לצו שהוצא כ- 5 חודשים לאחר שנודע לעירייה לראשונה אודות "הפלישה". לטענת המבקשים כבר ביום 13/07/1997 הוצא צו הריסה מנהלי המתייחס גם לשטח נשוא התובענה ולכן חלפו התקופות המוזכרות בסעיף 4(א) לחוק. לטענת המבקשים הם מחזיקים בפועל עשרות שנים ו"יום התפיסה" או "יום הפלישה בפועל" היה בשנות החמישים, ולפי התמונות מיום 04/11/1998 עולה שבראשית נובמבר 1998 ידעה העירייה אודות הפלישה. לטענת המשיבה היא הבעלים של המקרקעין, כשהמקרקעין מהווים את גג חניון השקם ומדובר בגג החניון בלבד, כשמדובר בגג בטון המובדל מבחינה טופוגרפית מהשטח שסביבו. לטענת המשיבה ביום 04/10/1998 נודע לעירייה על הצבת מיטלטלין על גג החניון ונציגי המשיבה ראו במקום שתילים בודדים ומספר חפצים על הגג ואז פעלה העירייה לאיתור הפולשים, ומשאותרו טענו שיש להם זכות במקרקעין ולפיכך זומנו בראשית ינואר 99 לפגישה במשרדו של מר לוי שבה נדרשו להציג מסמכים שאמרו שבידם, ומשלא עשו כן, ולאחר בדיקה ובירור הוצא כנגד הצו. המשיבה טוענת שהמבקשים לא הוכיחו שהם תפסו את המקרקעין מעולם מלבד אמירתם שהם נולדו שם וחיו שם, אלא להיפך, לפי תצלומי האוויר ועדות גב' ירקוני-מפענחת התצ"א עולה שהעצמים הוצבו לאחר 12/04/1998 וזאת בניגוד לדברי העד מר דוד תג'ר שהחפצים מוחזקים מאז סיום עבודות בניית החניון. גרסת המשיבה נתמכת לטענתה בעדות מר אלי לוי ובתמונות שצירפה, כשגם מההסכם עם חברת מלונות שיף בע"מ עולה שהמקרקעין היו פנויים בעת עריכת ההסכם. לטענת המשיבה היה צורך בבדיקה ובירורים כדי לקבוע שהתפיסה הינה שלא כדין, ולמעשה הסתיים הבירור ביום 18/02/1999. לטענת המשיבה אין קשר להליך שנוהל בביהמ"ש לעניינים מקומיים ומדובר בגדר שמחוץ לחניון. לטענת המשיבה אין זכות למבקשים להחזיק במקרקעין והם לא הוכיחו כל זכות שהיא והודו שלא קנו ו/או רכשו את המקרקעין וגם החזקתם לא הוכחה אלא נסתרה בתצ"א. לטענת המשיבה גם טענת המבקשים שקיבלו את הסכמת מר שיף להחזיק בגג החניון שייבנה לא הוכחה, כשעפ"י ההסכם גג החניון נותר בחזקתה הבלעדית של המשיבה, כשנטל ההוכחה מוטל על המבקשים שלא עמדו בו. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי במסמכים ובראיות שבתיק ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שהמשיבה פעלה כדין בהוצאת הצו, כשמדובר בפלישה טרייה של המבקשים לשטח בלא שהראו כל זכות להחזיק בו וגם בלא שקופחו זכויותיהם עקב קיום ההליך לפי החוק. לפי סעיף 4(א) לחוק: "תפס אדם מקרקעי ציבור ולדעת הממונה תפיסתם הינה שלא כדין, רשאי הממונה, תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין ולא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה, לקבוע זאת כצו בחתימת ידו". לפי סעיף 5(ג) לחוק: "מי שהוצא נגדו צו לפי סעיף 4 רשאי לפנות לביהמ"ש תוך המועד שנקבע לסילוק היד כדי להוכיח שיש לו זכות להחזיק במקרקעין". במקרה זה אני קובע כי המשיבה הוכיחה את התקיימות התנאים שבסעיף 4(א) לחוק, והמבקשים לא הוכיחו את זכותם להחזיק במקרקעין כנדרש עפ"י סעיף 5(ג) לחוק. ב. אני מקבל את תצהירו של מר לוי ואת גרסתו לגבי השתלשלות האירועים והפעולות שעשתה המשיבה כדי לברר שהתפיסה הייתה שלא כדין, וזאת מייד לאחר שנודע למשיבה שהוצבו מיטלטלין על גג החניון, וזאת ביום 04/10/1998 פעלה המשיבה לברר מי הפולשים והאם התפיסה כדין או שלא כדין, והדבר נודע למשיבה והתברר לה לכל המוקדם בפגישה בתחילת ינואר 1999, דהיינו תוך פחות מ- 3 חודשים לאחר שהתברר למשיבה כי התפיסה הייתה שלא כדין. (ראה לעניין הבירור בין היתר נספחים ו' וח'(1) לתצהירו של מר לוי וכן התמונות שצולמו במהלך דצמבר 98' וינואר 99'). ג. לשון החוק "מיום שהתברר" מצביעה על תהליך של בירור שעל המשיבה לעשות לפני הוצאת צו כדי לבדוק ולברר האם התפיסה הייתה שלא כדין. כדי למנוע מצב של פלישות ארוכות טווח שהבירור בהם ייעשה לאחר שנים של תפיסה, קבע החוק תנאי מצטבר נוסף שהצו יוצא לא יאוחר מ- 12 חודשים מיום התפיסה. דהיינו מהיום שהתברר למשיבה יום התפיסה יש לה 3 חודשים להוציא את הצו בתנאי שלא חלפו 12 חודשים מיום התפיסה. אני מקבל את עדותה של גב' ירקוני כפי שעולה מחוות דעתה נ4/, מהתצ"א נ4/א' - נ4/ה' ומהתמונות, שהחפצים נשוא הפלישה הוצבו על המקרקעין לאחר ה- 12/04/1998, וזאת בהתאם לתצלומי האוויר שהוצגו, כשלא הוצגה חוו"ד נגדית מטעם המבקשים שלא הצליחו גם לערער את עדות המומחית. ד. אני קובע כאמור שמעבר לכך שהמשיבה פעלה כדין, המבקשים לא הוכיחו כל זכות להחזיק במקרקעין ולא ניתן להסתפק בגרסתם שהם חיים שם במשך עשרות שנים ומחזיקים בכל הקרקע החל משנות ה- 50. עפ"י אותו הגיון המבקשים מחזיקים גם בגג של הבניין שנבנה על השטח - בניין השקם, שכן לטענתם הם החזיקו בשטח שעליו נבנה הבניין וברור שלא ניתן ללכת בעקבות הגיון זה ולטעון זאת כפי שלא ניתן לטעון שגם גג החניון מוחזק ע"י המבקשים. המבקשים לא הוכיח שמר שיף הבטיח להם זאת, והדבר עומד בניגוד לאמור בהסכם מיום 5/3/85 בין המשיבה למלונת לייף בע"מ שלפיו עולה שהמשיבה הינה בעלת ומחזיקת הקרקע ושהקרקע פנויה. המבקשים גם לא הוכיחו כל זכות אחרת או החזקה במקרקעין לפני 12/4/98. ה. חשוב להדגיש כי מדובר במקרקעין המהווים את גג החניון בלבד כמופיע בשטח התחום בטוש צהוב בנספח א'(9) לתצהירו של מר לוי נ6/ ואיני קובע ומכריע לגבי זכויות המבקשים בשטח בו הם מחזיקים וגרים במשך שנים. לכן אין גם משמעות להליכים שנוהלו בביהמ"ש לעניינים מקומיים לגבי הגדר שאינה מהווה חלק מהגג של החניון. פסה"ד מתייחס אך ורק לגבי גג החניון, ולגביו עולה מהתצ"א, מהתמונות ומהעדויות שמדובר בפלישה טרייה, ללא כל הוכחה מצד המבקשים לזכות החזקה בשטח זה, ולאחר שקבעתי שהתמלאו תנאי החוק רשאית המשיבה הייתה לפעול עפ"י הצו והמבקשים צריכים לכבד צו זה. ז. מדובר בשטח שנבנה בו החניון במהלך השנים 1982 עד 1987 והמבקשים לא החזיקו בו, כשהתלונה הגיעה בראשית אוקטובר 98' וטופלה ע"י המשיבה לאחר בירור יסודי שערכה במהירות ועפ"י הנדרש בחוק. אני קובע שבמקרה זה פעלה המשיבה בהתאם לחוק לגבי הפלישה הספציפית הזו. אני מודע לבעייתיות של החוק, לכך שהצו מהווה פס"ד שיפוטי ויש לעשות בו שימוש בזהירות תוך פיקוח של ביהמ"ש למנוע שימוש לא ראוי בסעד קיצוני זה המוקנה למשיבה, אך אני סבור שבמקרה זה לא קופחו זכויות המבקשים שלא הצביעו על זכות החזקה בנכס ופלשו לנכס האמור לשמש את המשיבה בחניון, כשניתנה להם זכות להגשת תצהירים ומסמכים התומכים בגרסתם. מול טענות המבקשים לזכויות כמחזיקים בקרקע ובבתים בשכונת סומל מעבר לגג החניון (שאינני מכריע כאמור בכך וגם לא נתבקשתי לכך), טענות שלא ניתן להתעלם מהם, עומדת זכות המשיבה להפעיל את החניון, בלא הפרעה, בלא פלישות נוספות מצד המבקשים ובלא יצירת עובדות נוספות בשטח כקלפי מיקוח לגבי הסכסוך העיקרי לגבי שאר הזכויות, כפי שנעשה ניסיון במקרה דנן. 3. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה ומחייב את המבקשים ביחד ולחוד לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. מקרקעיןסילוק ידצווים