נפילה בחצר בית משותף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בחצר בית משותף: .1זוהי תביעת נזקי גוף שארעו לתובעת לטענתה בחצר הבית המשותף בו מתגוררות היא והנתבעת מס' 1, לאחר שלטענתה נתקלה במתקן הכביסה של הנתבעת מס' 1, שבחצר האחורית ונחבלה. .2התובעת ילידת 15.6.1923, 72במועד ארוע החבלה הנטענת, ובת 76בעת מתן פסה"ד, מתגוררת בבית משותף ברחוב בן זכאי 21בבני ברק, בקומה השלישית, ומאז הקמתו של הבניין בשנת .1960הנתבעת מס' 1שהיתה מתגוררת בקומת הקרקע, שחלק מדירתה פונה לחצר האחורית של הבניין ולא לחזיתו. .3ביום 8.10.1995בשעות לפני הצהרים, בעוד בתובעת ובעלה מצויים בהכנות לקראת ערב חג הסוכות, אזל הגז בדירתה. התובעת ירדה לחצר הבניין, למקום בו מצויים בלוני הגז השייכים לה, על מנת לפתוח את ברז בלון הגז השני המצוי שם. .4בעודה צועדת בשביל הלא מרוצף לכיוון בלוני הגז, נתקלה התובעת לטענתה בברזל זווית שבלט ממעקה המרפסת של דירת הנתבעת 1, המצוייה בקומת הקרקע של בניין מגורים זה, מוט ברזל שהוא חלק ממתקן לתליית כביסה שהתקינה הנתבעת מס' 1על מעקה המרפסת ובלט אל תוך המעבר בו עברו דיירי הבניין אל בלוני הגז. .5כתוצאה מן ההתקלות בברזל הזוית, טוענת התובעת כי נחבלה קשות בראשה, נפלה, ותוך כדי נפילתה אף שברה את ירך שמאל ונפגעה באגן. .6טוענות הנתבעות כי ארוע הנפילה ארע בנסיבות אחרות. לגירסת הנתבעות, התובעת סבלה עוד עובר לתאונה, וללא קשר אליה מבעיות בריאות רבות, ובין היתר, סחרחורות, התעלפויות, טשטוש ראיה, שבעטיין נפלה מספר לא מבוטל של פעמים. .7לטענת הנתבעות, הואיל והתובעת ניסתה להסתיר מעיני הנתבעות ובית המשפט עובדות אלה הרי קיים ספק של ממש אם אכן ארעה הנפילה הנטענת ע"י התובעת בנסיבות להן היא טוענת. .8כאמור, התובעת היתה בת 72במועד הארוע הנטען. מן התיק הרפואי של התובעת שהוצג, עולה כי התובעת סובלת ממחלה כלייתית כרונית, כאשר בין השנים 86 - 89סבלה לסירוגין מהופעה של חולשה פתאומית מלווה בסחרחורת ולפעמים בהתעלפויות, כמו גם מנפילות פתאומיות ללא איבוד הכרה, ופעם (1986) ארע לה עת ירדה ממיטתה. (נ/7) (נ/5) (נ/6) (נ/4). התופעות הללו מסוף שנות השמונים חלפו, ולבד מארוע אחד מיום 5/10/96, שנה לאחר מועד התאונה נשוא דיוננו, ובו התלוננה התובעת על דפיקות לב, טשטוש בעינים, הרגשת התעלפות, וארועים חוזרים של "חושך בעינים" (נ/5) לא היו ארועים נוספים מסוג זה אצל התובעת ואשר תועדו, ולדבריה "זה הכל חלף" (עמ' 12לפרוטוקול מול שורה 10). .9אני מקבלת את עדותה של התובעת כי אכן היתה תקופה בחייה במהלכה סבלה מהתקפי נפילות פתאומים בעקבותיהם פנתה למרפאה נוירולוגית בקופ"ח, וכי: "היתה תקופה שבאמת הרגשתי כן אבל לא מצאו שום דבר, ועם הזמן זה עבר והיום אני מרגישה מצויין". בדבריה אלה התייחסה לשרשרת של אירועים מהם סבלה כאמור בשנים 86-.89 .10כך גם מקבלת אני את עדות התובעת אשר מסבירה את הארוע בעקבותיו אושפזה בבי"ח ע"ש שיבא בתל השומר, ביום 5/10/96קרי שנה לאחר התאונה, ובמהלכו התלוננה על דפיקות לב, טשטוש בעיניים הרגשת התעלפות וחושך בעינים כ- "זה הכל היה מקרה של דפיקה לב זה הכל חלף" עמ' 12לפרוטוקול שורה .10 .11מכל מקום המצג שבקשה הנתבעת להציג לביהמ"ש של אשה בת 72בעת התאונה, בעלת היסטוריה של התעלפויות, נפילות, טשטוש בעיניים כרקע לנפילה נשוא התביעה, כארועים תדירים מהם סבלה וסובלת התובעת - לנוכח מרחק השנים הרב בין הרצף האחד של הארועים 86-89, לבין מקרה אחד בודד שארע מספר חודשים לאחר ארוע תאונה דעסקינן ב- 96ובהעדר חוו"ד רפואית, אינני יכולה לקבוע בוודאות כי נפילתה של התובעת לה היא טוענת בתביעתה ארעה אף היא בשל סיבות אלו. יש לאלה אולי כדי להוסיף משקל לעובדה כי גירסתה של התובעת לעניין נסיבות נפילתה לא נתמכת בעדויות אחרות כלשהן. .12עדותה של התובעת בדבר נסיבות נפילתה נשוא התביעה איננה נתמכת בראיה ישירה או עקיפה והמדובר בעדות יחידה של בעל דין. על פי הוראות סעיף 54לפקודת הראיות (נוסח חדש), הכרעת בית המשפט על פי עדות יחידה כזו במשפט האזרחי, טעונה פירוט של בית המשפט באשר למניע אותו להסתפק בה. .13עוד בטרם אעבור לדון בראיות התובעת אבקש לסלק טענה נוספת של הנתבעות, זו הבאה בעדותו של בנה של הנתבעת מס' 1בסעיפים 7- 9לתצהיר עדותו הראשית. בנה של הנתבעת מס' 1התגורר בדירת הוריו עם הוריו משך כשמונה שנים והוא נוהג לבקרה בדירתה המצויה בקומת הקרקע של הבית המשותף באופן סדיר וקבוע אחת לשבוע. .14לטענתו, התובעת בחרה ללכת אל בלון הגז בדרך שאינה שביל הגישה אל החצר האחורית של הבית המשותף ואל בלוני הגז. אינני מסכימה לטענה זו. .15לא הוכח כי תוואי ההליכה בו הלכה התובעת איננו מיועד לדרכי גישה אל מתקני הגז שבחלק האחורי של הבית. אמנם, כפי שהסתבר בביקור של בית המשפט במקום, בתוואי הליכה זה מצויים מכסי בריכות ביוב, ממטרות, אבנים וצמחיה העלולים להוות מכשול בתוואי. אולם הטענה כי שאר דיירי הבניין אינם עושים שימוש בתוואי הליכה זה כי אם בתוואי הליכה המרוצף המוביל מצדו האחר של הבניין לדרכי גישה למתקני בלוני הגז - לא הוכחה. מכל מקום אינני מקבלת את הטענה כי אילו בחרה התובעת ללכת בתוואי האחר המרוצף לא היתה נתקלת כטענתה במתקן לתליית הכביסה שבמרפסת. תוואי ההליכה בו הלכה התובעת הוא נגיש למתקן בלוני הגז גם אם איננו תוואי הליכה מרוצף. כאמור העובדה הנטענת כי כל דיירי הבניין נוהגים ללכת בדרך המרוצפת מצידו הצפני מזרחי של הבית המהווה את דרך הגישה מהכניסה ראשית של הבניין אל החצר האחורית, הוא ככל הנראה התוואי המוביל אל פחי האשפה, אך לא למתקני הגז בהכרח, המצויים במרחק ממתקני האשפה. לשון אחר - מרחק ההליכה מחדר המדרגות למתקן בלוני הגז דרך תוואי ההליכה בו בחרה התובעת לילך הוא קצר יותר, אם כי איננו מרוצף. .16כאמור התובעת טוענת כי ביום המקרה הנטען על ידה הלכה לחצר האחורית של הבניין לפתוח בלון גז דרך צידו המערבי דרומי של הבניין. בחקירתה נשאלה התובעת מדוע בחרה לילך בשביל מצידו המערבי - דרומי של הבניין, השביל הלא מרוצף, שאינו מוביל למתקני האשפה, והשיבה כי מתקן הגז מרוחק מן השביל המרוצף, כעניין של מרחק ונוחות (עמ' 10לפרוטוקול מול שורה 8). .17מעדויותיהם של התובעת ובנה של הנתבעת מס' 1עולה כי בחזית האחורית של הבניין בקומת הקרקע, מצוייה מרפסת חיצונית לדירתה של הנתבעת מס' 1המתוחמת ע"י קיר בלוקים בגובה של כ- 50ס"מ ומעליה מעקה ברזל בגובה של 60ס"מ. אל קצהו העליון של מעקה הברזל, חוברו שני מוטות ברזל באורך של 40ס"מ ובינהם נמתחו חבלים. אציין כי המוטות תלויים אל מחוץ לתחום המרפסת החיצונית, אל תוך החצר. זהו מתלה הכביסה. מתקן זה מצוי במקום לכל הפחות 7שנים לפני מועד פגיעתה של התובעת. התובעת המתגוררת במקום מאז 1960מכירה את המתקן ומודעת לקיומו, מה גם שהוא נראה היטב מדירתה. (עמ' 6לפרוטוקול שורה 8-7). (עמ' 7שורות 12-13). התובעת אישרה בעדותה כי ממרפסת מטבח דירתה ניתן לראות את החצר האחורית וכן את המתקן, לכן ראתה ממטבח דירתה את הכביסה התלוייה על המתקן. (עמ' 8לפרוטוקול שורות 3-4). .18התובעת מאשרת בחקירתה הנגדית כי הארוע הנטען קרה בשעות אור יום בשעות לפני הצהריים: "בשעות לפני הצהרים, בערך בשעה 00: 12בצהרים, סידרתי את הסוכה וקישטתי אותה ובעלי ירד לקנות קישוטים נוספים, ובדיוק נגמר לי הגז כשבישלתי אז ירדתי להחליף את הבלונים. זה היה ערב סוכות, היה אור בחוץ". התובעת מאשרת בחקירתה הנגדית כי המתקן נמצא בגובה פניה, בגובה קו הראיה שלה, והיא ראתה אותו (עמ' 9לפרוטוקול שורה 1, ובשורה 3). .19בתחילה העידה כי לא ראתה את המתקן אותו יום כי: "הסתכלתי למטה, זה חצר הסתכלתי שלא להתקל במשהו" (עמ' 9שורה 3). אח"כ העידה באופן שונה במקצת: "ראיתי אבל לא מדדתי נבון. היות שזה הולך בצד, הייתי צריכה לעשות זוית יותר גדולה, עשיתי זוית קטנה ונתקלתי בו" (עמ' 9לפרוטוקול שורות 5-6). .20ועוד היא מעידה :ו- "אני יודעת שיש שם מתקן אבל לא הלכתי עם העיניים למתקן. כשאני הלכתי ידעתי שיש שם 2מוטות, אבל לא הרמתי את העיניים לבדוק, פשוט הלכתי". (עמ' 9שורות 25-26). .21מעדותה של התובעת עולה מסקנה ברורה וחד משמעית כי נתקלה במתלה הכביסה של הנתבעת 1בכך שלא העריכה נכונה את המרחק ממנו בעת הליכתה בשביל הלא מרוצף בחצר האחורית. מסקנה זו מתאשרת בעדותה של התובעת: "עובדה שנתקלתי במוט, אז הבנתי שסימן שההערכה שלי לגבי זוית ההליכה לא היתה נכונה" (עמ' 9לפרוטוקול שורה 11). .22השטח החופשי הקיים מעלה בבירור אף את המסקנה כי לא היתה כל בעיה להתרחק מן המתקן לעוקפו, כאשר כפי שהוברר מבחינת תנאי הדרך לא היתה כל מניעה לעשות זאת. .23כך גם מאשרת התובעת את קיומה של דרך הגישה המרוצפת, אם כי הרחוקה יותר, לחצר האחורית, דרך שההולך בה לא יגיע כלל את מתקן הכביסה והיא זו שבחרה ללכת בשביל הלא מרוצף מצידו המערבי דרומי של הבניין (עמ' 10שורות 10-11). .24הוכח כי התובעת ידעה והיתה מודעת לקיומו של מתקן הכביסה, ידעה שקיים שטח מספיק רחב כדי להתרחק מן המתקן ולא להתקל בו, מה עוד שהינו בגובה עיניה ולא נדרשה פעולה מיוחדת ובלתי שגרתית ממנה על מנת להבחין בו. .25אציין כי במהלך עדותה של התובעת, הוצגו לה התמונות של החצר האחורית של הבניין. התרשמתי מתשובותיה של התובעת כי היא איננה מצליחה לזהות את העצמים שבתמונה, לא אדע אם מחמת ראייתה הלקויה. ואמנם בתשובתה משהבינה שבית המשפט מתרשם מאי יכולתה לזהות דבר בתמונות השיבה: ש. "האם את מזהה את המקום בתמונה א'. ת. אני לא מבינה בתמונות, אני לא מזהה שום דבר. אני רק יודעת שיש 2שבילים" (עמ' 10שורות 15-6). .26המסקנה היחידה העולה מן העובדות שהתבררו בפני, וכפי שהתובעת מפרטת אותן הינה, כי התקלותה במתקן הכביסה ארעה בנסיבות של חוסר זהירות ואי שימת לב מצידה של התובעת. השאלה אם כן אם יכולה, בנסיבות אלה לרבוץ לפתחה של הנתבעת אחריות כלשהי. .27בפסק הדין המנחה לעניין בחינתה של סוגיית הרשלנות ע.א. 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז (1) עמ' 113בעמ' 122, נקבע ע"י כב' השופט א. ברק כי בקביעת האחריות האזרחית, בעוולת הרשלנות בנזיקין, עולות 3שאלות: א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. התשובה לשאלה זו מצויה במתן הציפיות. מבחן זה כולל בחובו שני היבטים: "ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני ובו נתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני הוא ההיבט הספיציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של ארוע אלמוני, קיימת חוב זהירות. ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהיעדרה של חובת זהירות מושגית, ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של חובת זהירות הקונקרטית". ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו. ג. האם הפרת החובה - היא שגרמה הנזק. .28קיומה של חובת הזהירות המושגית, וחובת הזהירות הקונקרטית נקבעת כאמור על פי מבחן הציפיות. המבחן הוא האם האדם הסביר, צריך היה לצפות, להתרחשות הנזק, כאשר לא כל נזק שניתן לצפותו, צריך לצפותו. "הפעלה ראויה של מבחן הציפיות מחייבת הבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה" לגבי הניזוק, שכן רק בגין האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ע.א. 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י ל"ח (1) 72, עמ' .76 .29השאלה היא אם כן אם מחובתה של הנתבעת מס' 1לצפות כי המבקרים בחצר האחורית של הבנין בשטח הצמוד למרפסתה בכלל, ושכניה בפרט צפויים להתקל ולהפגע בגופם, כתוצאה מהתקנת מוטות הברזל הבולטים מן המרפסת כלפי חוץ. התשובה לכך חיובית. .30מתקני הברזל והחבלים מצויים למעשה מחוץ לשטח דירתה של הנתבעת מס' 1, בין 1.10מ' ל- 1.50מ' מעל פני הקרקע, בסמוך למקום מצויים מתקני בלוני הגז של שכנים אחרים. אליהם נגשים אמנם תדיר, השכנים או מחלקי בלוני הגז על מנת לטפל בבלונים או להחליפם. המעבר מתוואי הדרך אל עבר מתקן בלוני הגז בדרך המערבית דרומית מצריכה פניה אל תחום החלל בו מצוי מתקן הכביסה של הנתבעת מס' 1, התקנת המוטות בגובה כל כך נמוך, ובקירוב לתוואי המעבר ללא נקיטת אמצעי עמ' להקטין את הסיכון - חשפה את הנתבעת, את השכנים והמבקרים לסיכון. .31מסכימה אני עם עמדתה של ב"כ התובעת כי "סיכון רגיל" בנסיבות דנן ניתן היה לייחס לאותם מקרים בהם היה מי מהשכנים או המבקרים מועד עקב היתקלותו באבן או שיח או אפילו בממטרה הנמצאת בקרקע. שכן מטבע הדברים כאשר אדם מסתובב בחצר, עליו להיות מודע לסיכונים רגילים וטבעיים מעין אלו ולנקוט משנה זהירות בזמן הליכתו. אולם, בהחלט ניתן להתייחס למוטות ברזל הבולטים ממרפסת הנתבעת לתוך החצר האחורית בגובה שבין 1.10מ' - 1.50מ' מעל פני הקרקע, כסיכון בלתי רגיל אשר בגינו יש להטיל חובת זהירות קונקרטית, כאשר באמצעים זולים יכולה היתה הנתבעת למנוע את הסיכון, כגון בהעמדת מתקן הכביסה בתחומי המרפסת האחורית של דירתה. ראיתי מקום להרחיב נקודה זו על מנת שפסק דין זה ישמש כהנחיה לנתבעת לשקול את סילוקו של מתקן הכביסה הבולט מחוץ לדירתה. .32עם זאת כאמור, על בית המשפט הנסמך על עדות יחידה של תובע לנמק על שום מה תתקבל עדותו זו בנימוק מיוחד, על פי הוראה סעיף 54לפקודת הראיות. שבתי ועיינתי בכל הראיות שהובאו בפני, ולא מצאתי תימוכין נוסף לעדותה של התובעת ולהיפך. לכתב תביעתה - לא צירפה התובעת את תעודת חדר המיון, ואף לא לתיק מוצגיה. מטעם התובעת הוצגה חוו"ד של ד"ר משה פפא שעל פי חוו"ד שלו עבר על מסמכי בית החולים הצילומים ובדק את התובעת. על פי ממצאי בדיקתו, משהועברה התובעת לבית החולים, נמצא שם חבלה ברקה הימנית עם שפשוף עור. .33פגיעה זו אינה תואמת את מיקום מוטות הברזל בכיוון תוואי הדרך המערבית דרומית בו הלכה התובעת לטענתה. זאת אני קובעת לאחר שהתקיים ביקור במקום. הליכתה של התובעת, על פי עדותה, בתוואי המערבי דרומי מעמידה אותה כלפי דירתה של הנתבעת ומתקן הכביסה הבולט על מוטות הברזל שלו, מצידה השמאלי של התובעת ולא מצידה הימני. על כך לא נחקרה התובעת. אלא שהתובעת הסבירה את מהלך הליכתה בשביל לכיוון מתקן בלוני הגז שאז נתקלה במוט הברזל ונחבלה. .34אם זהו הארוע הנטען, הרי החבלה היתה צריכה להמצא ברקה השמאלית עם שפשוף עור, ולא ברקה הימנית. לא אדע אם טעה ד"ר פפא כשציין בחוו"ד שלו "חבלה ברקה ימנית" שכן הוא לא נחקר, וכאמור תעודת חדר המיון לא הוצגה בפני בית המשפט. על כן, משביקשתי להסתמך על מיקום הפגיעה בראשה של התובעת כתמיכה לגירסתה - והסתבר לי כי המיקום אינו תואם את תיאור גרסתה לא מצאתי טעם אחר להניע אותי להסתפק בעדות יחידה זו. .35בהעדר נימוק שיתמוך בעדותה של התובעת אינני יכולה לקבוע כי התקלותה של התובעת במתקן הכביסה של הנתבעת אכן ארעה, ועל כן התביעה נדחית. .36בהתחשב בעובדה שהתבענה היא בין שכנות המתגוררות מזה עשרות שנים בבית המשותף, ובגילן של התובעת והנתבעת שהוא מעל 70שנה, כל אחת מהן, איני עושה צו להוצאות. חצרנפילהבתים משותפים