להלן הדברים של השופט שיינבוים בע"א 388/81 [1], אשר שבו ואוזכרו ברע"א 113/87 [2], על ידי כבוד השופט אור: "כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול כי אלה מוטעים היו. על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קבלוהו הצדדים עליהם..." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר בגלל טעות בשיקול דעת: .1הצדדים בתיק שלפנינו הינם חברי הבורסה, הלשכה הישראלית לאבני חן ויהלומים בע"מ (להלן: הבורסה), ובתורת שכאלה ניהלו ביניהם עסקים שונים בקשר לעיסוקם זה. פישרם של עסקים אלה לא פורט לפני בית המשפט זה אלא באופן מקוטע ואקראי, ומן המקובץ מסיק בית המשפט, כי יחסי המסחר בין הצדדים דנן עלו על דרך בלתי-סלולה, אשר אין ממנה חזרה. המשיב בתיק הנוכחי, מר קאשי (להלן: קאשי) הגיש כנגד המבקש בתיק הנוכחי, מר אמנון דבקרוף (להלן: א' דבקרוף) תביעה על סך בלתי ידוע, באשר לא צורפו כתבי הטענות בהליך הבוררות לתיק בית המשפט. ועדת בית הדין של הבורסה, בשבתה כבית-דין לבוררויות, פסקה את דינם של הצדדים ביום .17.6.91פסק-דין זה חזר ואושר ביום 10.7.91על ידי חברי בית הדין לערעורים של הבורסה, וביום 20.10.91הוגשה על ידי קאשי בקשה לאישור פסק הבוררות. פסק בוררות זה הינו נושא הבקשה הנוכחית לביטולו, אשר הוגשה ביום .11.11.91 .2עוד בפתח הדברים ראוי להיאמר, כי באי-כוח הצדדים לא הגבילו עצמם בטיעוניהם למישור הרלוונטי לדיוננו, המישור העוסק בעילות לביטול פסק בורר, הקבועות בחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968להלן: החוק), אלא העלו דבריהם בערבוביה, תוך התדפקות בשעריהן של שתי מאטריות שונות ונפרדות המצויות במישורים שונים: המישור הראשון - נימוקי הערעור הרגילים. המישור השני - העילות לביטול פסק בורר. .3במישור הראשון דנן, טוען בא-כוח המבקשים טענות הנוגעות לשורשה של הבוררות, לאמור, כי העיסקה לא נעשתה עם המבקש אלא עם חברת "לינור" בע"מ, שהוא (המבקש) אחד מבעליה, כאשר בפועל עשה את העיסקה, בשם החברה, בנו של המבקש, ואילו התובע בחר לתבוע את המבקש אישית, שלא כדין ומסיבות של נוחות טאקטית (עמ' 1לפרוטוקול, מיום 24.3.92, להלן: הפרוטוקול, ועמ' 2לבקשת הביטול מיום 28.11.91). אולם, טענה זו אין לה מקום בדיון אשר לפני בית משפט זה: המבקש הכפיף עצמו להחלטת בית הדין של הבורסה, וזאת עולה באופן ברור וחד מן התכתובת, אשר קויימה בין המבקש לבין הנהלת הבורסה ואשר צורפה לתצהירו של מר אמיתי ממשרד בא-כוח המשיב. בא-כוח המבקש בחר שלא לחקור את מר אמיתי על תצהירו, ומכאן, שאין העובדות נושא תצהיר זה, על נספחיו, שנויות עוד במחלוקת לכן, בבוחננו את הנטען על ידי בא-כוח המבקש, במה שהוגדר כאן כמישור הטענות הראשון, צצים ועולים דבריו הנחרצים של כבוד השופט שיינבוים בע"א 388/81 [1], אשר שבו ואוזכרו ברע"א 113/87 [2], על ידי כבוד השופט אור: "...כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול כי אלה מוטעים היו. על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קבלוהו הצדדים עליהם..." (ראה שם [1], עמ' 264מול האות א). ואכן, בדיקת הפסק אינה נעשית באותן אמות מבחן כבערעור (ראה פרופ' ס' אוטולנגי בספרה, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת), עמ' 425, הערת שוליים 3). הטענות, כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו לפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו, אלה לא יישמעו בבקשה לביטול פסק בורר. תמיד יניח בית המשפט, שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים כדי להצדיק המסקנה אליה הגיע. לשם ביטול פסק בורר על המבקש את הביטול להראות שנתקיימה אחת מעילות הביטול לפי סעיף 24לחוק הבוררות, ולכן, גם אם הבורר שגה בדין, הרי, מאחר שלא חוייב לפסוק על פיו - אין אפשרות לבטל את פסקו (כך לגישתו של כבוד הנשיא י' כהן ע"א 594/80 [3], בעמ' 552). זאת ועוד, עיקר תכליתה של הבוררות הוא, כידוע, בירור מהיר ויעיל של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, זוהי הסיבה שהמחוקק לא ראה להרשות ערעור על פסק הבורר ואין לנצל ההליך הקבוע בחוק לביטול פסק הבורר, לשם דיון מחודש בשאלות משפטיות ועובדתיות, אשר להלכה ולמעשה הבורר פסק בהן (המ' 427/62 [4]). אשר על כן, אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בורר, והתערבות בית המשפט בפסק הבורר תהיה רק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק (כך גם מפי המשנה לנשיא מ' אלון ברע"א 198/88 [5]). באשר לעילות הביטול גופן: המחוקק העדיף לפרט העילות תוך כדי צמצומן, בקובעו עשר עילות ביטול אשר הן ורק הן תהוונה את העילות לביטול פסק בורר. הפסיקה, על דרך של פרשנות, המשיכה וצמצמה את תחולתן, ונאמר בנושא זה רבות, כי מגמת בית המשפט היא לקיים פסק בוררות, ככל שהדבר ניתן, ולצמצם את התערבות בית המשפט בהכרעות הבורר (ראה לעניין זה ע"א 823/87 [6]). אשר על כן, יש להתייחס בדווקנות לאותן עילות, תוך הכרה וציות למדיניות ראויה זו. לפיכך, בהיות עילות אשר הוגדרו כעילות המצויות במישור נימוקי הערעור הרגילים, זרות למאטריה של הבוררות בה אנו עוסקים ולאור הפסיקה העניפה, הקובעת, כי אין בית המשפט כשהוא דן בפסק בורר, מעביר את הפסק תחת שבט ביקורתו כדרך שהוא עושה בערעור על פסק דין, הרי שאין מנוס מן הקביעה שאל לו לבית המשפט להיזקק לאי מי מהנימוקים, שציין בא-כוחו המלומד של המבקש, אשר אינם מעוגנים עגינה איתנה באחת מעילות הביטול המפורטת בסעיף 24לחוק הבוררות. .4לא זאת אלא אף זאת. בית המשפט רואה לנגד עיניו את הדרך הצרה בה בחר המחוקק להוביל את המתדיינים בינות לעשר עילות הביטול, אשר הן, ורק הן תהוונה את העילות לביטול פסק בורר, וכן את מגמת בתי המשפט לקיים את פסק הבוררות, ככל שהדבר ניתן, תוך צמצום התערבותן של ערכאות שיפוטיות בהכרעות בוררים. אשר על כן, יבחן בית המשפט בחינה מדוקדקת אם אכן הצביע בא-כוח המבקש על התקיימותה של עילה התואמת מהותית את האמור בחוק באותו עניין, ואשר אינה מהווה נימוק ערעור גרידא המתהדר בכסותה של עילת ביטול הרלוונטית לתחום בו אנו עוסקים. לשון אחר. בית המשפט הפריד, הפרד היטב, בין עילות ערעור ונימוקי ערעור רגילים המצויים במישור האחד, לבין עילות לביטול פסק בוררות המצויות במישור השני. בית המשפט לא ייזקק כלל לטענות אשר מקומן יכירן במישור הראשון דנן ואף את העילות אשר תופסות, לכאורה, את מקומן הראוי במישור השני, יבחן בית המשפט לאור כוונת המחוקק ומגמתה הנמשכת של הפסיקה, כפי שפורטה לעיל. .5לעניין טענתו המקדמית של בא-כוח המשיב, לפיה חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות (עמ' 3לפרוטוקול): עת עוסקים אנו במאטריה של בקשה לביטול פסק בורר, הרי שהמועד להגשת הבקשה קבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. מועד זה, בענייננו, חלף עבר זה מכבר. גם אם היה מגיש המבקש את הבקשה בפרק הזמן הקבוע בתקנה 10לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968, דהיינו, תוך 15יום מיום הגשת הבקשה לאישור הפסק, דבר אשר לא נעשה בענייננו, גם אז אין לומר שתקנה מוסמכת להאריך מועד שנקבע בחוק גופו (בסעיף 27הנ"ל), ויש לראות את הבקשה לביטול כבקשה שהוגשה לאחר המועד. לכן, כל היזקקות לה אינה אלא מטעמים מיוחדים שירשמו. בית המשפט מתקשה בעניין זה לאתר אי-אלו טעמים, אשר יצדיקו ההיזקקות לבקשה כגון זו, שהוגשה על ידי המבקש, באשר לו גם הוגשה במועד הנכון היתה סובלת מפגמים מהותיים, אשר בית המשפט יעמוד עליהם בהמשך הדברים, עד כי ניתן לאמר, כי הינה מסוג הבקשות אשר מוטב היה להן להישאר ברשות הכותבים אותן. .6בא-כוח המבקש טוען, כי מה שמתיימר להיות פסק בוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו. בא-כוח המשיב גורס, לעומת זאת, כי על המבקש היה להודיע בכתב לבוררים, לפני מתן פסק הבוררות, כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון טענה שכזו, ומכיוון שלא עשה כן, אין הוא זכאי להעלות טענה זו. לפני בית המשפט אין נתון מוקדם יותר מיום מכתב זימונו של המבקש לבוררות, בתאריך .22.4.91יום מתן הפסק, לאחר הדיון בערעור, הינו 10.7.91, אשר על כן נראה לבית המשפט, כי ייתכנו שתי אפשרויות בנוגע לטיעונו זה של בא-כוח המבקש: האחת - בא-כוח המבקש מסתמך בדבריו על סעיף 2לחוק המפנה לסעיף ט"ו בתוספת לחוק, הקובע, כי על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, אך, למרבה הצער, שגה בא-כוח המבקש בחישוב הזמנים. השנייה - בא-כוח המבקש מעלה טענה בעלמא תוך התעלמות מוחלטת מהאמור בחוק, בתוספת לחוק ובתקנון הבורסה, וזאת עושה הוא בעזות מצח ובחריגה מכל דרך טיעון לגיטימית. בית המשפט בוחר, כמובן, באפשרות הראשונה כאפשרות הסבירה יותר, שכן לא יעלה על הדעת לייחס לבא-כוחו הנכבד של המבקש דרך פעולה פסולה כל כך. אשר על כן, מוצא בית המשפט לנכון להתייחס לטיעון זה במלוא כובד הראש, תוך הסתייעות בסעיף 26(ג) לחוק, הקובע, כי עילת הביטול הנזכרת בסעיף 24(8) לא תעמוד למי שלא שמר לעצמו, בהודעה לבורר בכתב, את זכותו לבקש את ביטול הפסק בשל כך (ראה אוטולנגי, בספרה הנ"ל, סעיף 471, וכן ת"א 1657/75 [12]). הדרישה למכתב, על פי סעיף זה, באה להבטיח, כי גורם הזמן באמת נחשב מלכתחילה על ידי מבקש הביטול כיסוד חשוב, ולא שהובא על ידיו כנימוק סרק לביטול הפסק, ולאחר שהפסיד בבוררות. אשר על כן, המכתב, אשר ביסודו הינו גורם ראייתי בלבד, הפך בחוק זה ליסוד קונסטיטוטיבי המהווה תנאי מקדמי לבקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24(8). ראה לעניין זה ב"ש 855/85 [7]. לפיכך, יש למצוא בכתוב התייחסות אמיתית לגורם הזמן כמו גם שמירת זכות לביטול באם לא יעמוד הבורר במיגבלות הזמן שהוצבו לפניו. בענייננו חסרים שני גורמים מהותיים אלו, וטענתו זו של המבקש, גם אם היתה מבוססת על בסיס עובדתי, לפיו התמשכה הבוררות מעבר לתקופה אשר נקבעה על ידי המחוקק, אינה עומדת בקריטריונים המהותיים, החיוניים לשם הפיכתה לטענה בעלת משקל כלשהוא. .7בא-כוח המבקש מוסיף וטוען, כי לא ניתנה למרשו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו באשר התקיימו דיוני הבוררות וניתן פסק בוררות, וכל זאת, בהיעדר המבקש. בא-כוח המשיב טוען, לעומת זאת, כי המבקש זומן כדין והיה סיפק בידו להגיע לישיבת הבוררות, אך בחר, במקום זאת, לבקש שבית הדין ידון בהיעדרו. זאת ועוד, לדיון בערעורו בחר המבקש גם כן שלא להגיע והודיע, כי הינו מייפה כוחו של בנו לייצגו בבוררות (נספח 11לתצהיר מיום 26.11.91); בית הדין נעתר לבקשתו זו והדיון אכן התקיים בנוכחות הבן, יצחק דבקרוף, אשר טען את טענותיו. בית המשפט בחן בחינה מדוקדקת את התכתובת שבין המבקש לבין ועדת בית הדין של הבורסה, כמו גם את הפרוטוקולים של דיוני הבוררות. העולה מן הכתובים שונה בתכלית מהנטען על ידי בא-כוח המבקש: על פי התכתובת שבין המבקש לבין ועדת בית הדין, לא ביקש כלל המבקש את דחיית הדיון, אלא ביקש דיון בהיעדרו ואף אישר את החלטת הוועדה להקדים הדיון לאור כוונתו להיעדר בלאו הכי. באשר לערעור, בית הדין זימן את המבקש, מבעוד מועד, להשתתף בדיון, אולם האחרון במכתבו מתאריך 9.7.91(נספח 11), בחר לייפות את כוחו של בנו לטיפול ב-"כל הנוגע לתיק", כדבריו. בית הדין - למרות סעיף 66י לתקנון, הקובע כי חברי הבורסה ייראו כמוותרים על זכותם להיות מיוצגים על ידי באי-כוח, ולפנים משורת הדין - אישר את השתתפות הבן בדיון. לאור עובדות אלה יש להציג את דבריו של מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) שמגר בע"א 785/82 [8], לאמור: "ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה שההצדקה לנקיטתה חייבת להעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי..." ולכן לא יישמע בעל דין, אשר היתה לו הזדמנות להביא את ראיותיו, אך מסיבות השמורות עמו, כבענייננו, ביכר שלא לנצל הזדמנות זו. דברים ברוח דומה נאמרו בע"א 584/72 [9] ובע"א 30/88 [10], "לא יוכל בעל הדין ליהנות מעילת ביטול זאת, אם חוסר ההזדמנות נובע לא מהתנהגות הבורר, אלא מהתנהגותו שלו עצמו". בענייננו, מחליפת המכתבים אשר התנהלה בין המבקש לבין בית הדין וועדת הערעורים, כמו גם מתוך העולה מהפרוטוקולים של אותם דיונים, נראה, כי בפני המבקש היו פתוחות כל ההזדמנויות להופיע לפני בית הדין ולטעון את טענותיו. המבקש בחר שלא לעשות כן, ומשחדל, כאמור, הרי על פי האופן בו רואה הפסיקה דלעיל את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4), לא יוכל עוד להיבנות מאותה עילה ואין מנוס מלדחות את טענותיו, גם בבקשה על פי עילה זו. .8עוד טוען בא-כוח המבקש, כי המסמך אשר צורף על ידי המשיב בבקשתו לאישור הפסק אינו פסק בוררות, כלל ועיקר, באשר אינו חתום כדין, וכן אינו מעיד על עצמו, כי הינו פסק בוררות. באשר לסיפא של טענה זו, אין בית המשפט מסכים עמה כלל. טוען בא-כוח המשיב, ובצדק, כי הפתיח של פסק הבוררות מעיד על כך כי מדובר בהכרעה סופית ולא בהחלטת ביניים, כאשר הן למבקש והן למשיב ברור כי מדובר בפסק בוררות, המאפשר פסק קודם, עליו הוגש ערעור על ידי המבקש. באשר לרישא של הטענה: היות הפסק חתום על ידי בורר אחד ולא על ידי רוב הבוררים, טענה זו יש בה ממש, שהרי החוק מורה במפורש שבמקרה של פסק שניתן על ידי בוררים אחדים, די בחתימת רובם (סעיף 20סיפא לחוק). ויוצא מכאן, שאין די בחתימת בורר אחד בשם השלושה. ואכן בתב"ע מא/551-3 [13] התחבט בית הדין לעבודה בשאלה זו ואף העיר, כי אין דעתו נוחה וחופשיה מספקות בנושא זה, שכן מדובר על הוראת חוק שלא קוימה, ולכן ייתכן שמן הדין הוא, לפחות, להחזיר את הפסק לבוררים לשם חתימה, על מנת להשלים את החסר. ואכן החלטה זו להשלמת החסר היתה ראויה וטובה גם לענייננו לולא הושלם החסר והומצא פסק הבוררות החתום על ידי שלושת הבוררים, תוך תיקון הפגם בדיעבד. אשר על כן, משתוקן הדרוש תיקון, אין להיזקק עוד גם לטענתו זו של המבקש. .9באשר לעתירתו של המבקש לסעד חלופי בדבר החזרת הפסק לבורר לשם השלמתו: רק מקום שיש לו, למבקש, עילת ביטול, הרי שבמקום לבטל את הפסק יכול בית המשפט להחליט על החזרת הדיון לבורר, על מנת שישלימו, או שיתקנו, בהתאם להוראותיו (ראה פרופ' אוטולנגי, בספרה הנ"ל, סעיף 516, בעמ' 496). עילות ההחזרה זהות לעילות הביטול של פסק הבורר ומהוות רשימה סגורה ואין עילות נוספות על אלו (ראה ע"א 209/70 [11], בעמ' 112). על כן, משלא מתקיימת אף עילת ביטול על פי חוק הבוררות, שאין מקום להיעתר לבקשת בא-כוח המבקש להחזרת הפסק לידי הבוררים לשם השלמתו ותיקונו. .10על סמך כל האמור, דין הבקשה להידחות. בית המשפט מאשר בזאת את פסק הבוררות הנדון בבקשה זו ובהמרצת פתיחה 1454/91, וזאת, בהתאם לסעיף 28לחוק הבוררות, ומקנה לו בכך תוקף של פסק-דין. הוצאות לחובת המבקש, אמנון דבקרוף, בסך 000, 8ש"ח בתוספת מע"מ. יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות