נגד המבקש הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ממקרקעין. המבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן, וניתן פסק-דין נגדו. לאחר שהגיש בקשה לביטולו של פסק הדין, והגם שזו הוגשה באיחור ניכר, בוטל פסק הדין, ונקבע מועד שעד אליו היה על המבקש להגיש בקשת רשות להתגונן. גם הפעם איחר המבקש בהגשת בקשת הרשות להתגונן, גם אם הפעם היה זה איחור קל. אך עוד קודם להגשת הבקשה, ניתן נגד המבקש פסק-דין בפעם השנייה. המבקש שב והגיש בקשה לביטולו של פסק הדין, ובכך עוסקת החלטה זו. אם תתקבל, כי אז נידרש לבקשת הרשות להתגונן. א. פסק הדין שביטולו מבוקש ונושא התביעה שמפניה מבוקש להתגונן 2. קודם שנידרש לבקשה נעיר, שבכתב התביעה התבקש סילוקו של המבקש ממקרקעין בשטח כולל של כ-740 מ"ר, כפי שיפורט להלן. בקשת הרשות להתגונן שהוגשה כאמור, באיחור, וכך גם הבקשה לביטולו של פסק הדין, מתייחסים רק לחלק מהמקרקעין נושא התביעה, ששטחם כ-150 מ"ר. לפיכך בכל מקרה, משלא הובא באף אחת מהבקשות נימוק בעניין שאר שטחי המקרקעין, ומאחר שהמבקש גם לא ביקש להתגונן מפני כל התביעה, המתייחסת לכל שטחי המקרקעין, בכל מקרה עומד בעינו פסק הדין, ככל שהוא מתייחס לשאר השטחים, כפי שיפורט ויובהר בהמשך הדברים. ב. הרקע להגשת הבקשות 3. כתב התביעה בהליך של סדר דין מקוצר, שעניינו תביעה לסילוק יד ממקרקעין, הוגש ביום 13.2.2005, לפני כשש שנים. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן מפני התביעה, נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, וביום 24.5.2005 ניתן פסק-דין נגד המבקש. רק כעבור כשלוש שנים, ביום 27.4.2008, הגיש המבקש בקשה לביטולו של פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה מטעמו. תגובת המשיב לבקשה הוגשה ביום 19.5.2008, והמבקש הגיב לכך בתגובה שהגיש ביום 16.6.2008. 4. החלטה בבקשה לביטול פסק הדין ניתנה על-ידי כבוד השופט מוריס בן-עטר ביום 7.10.2010, ולפיה בוטל פסק הדין ונקבע כי המבקש רשאי להגיש בקשת רשות להתגונן תוך שלושים יום מהמועד שבו תומצא אליו ההחלטה. כן חויב לשלם למשיב את הוצאותיו בסך 8,000 ₪. כאמור בהחלטתו של כבוד השופט בן-עטר, המבקש אישר שכתב התביעה הומצא לו כדין, כך שהבקשה לביטולו של פסק הדין הוגשה באיחור ניכר, מבלי שניתנה למבקש, או מבלי שהתבקשה, ארכה להגשתה. לאחר דיון בטענות הצדדים בעניין זה, הגיע כבוד השופט בן-עטר למסקנה כי יש לדון בבקשה לביטול פסק הדין חרף הגשתה באיחור, הגם שהמבקש "נחלץ ... בעור שיניו" מדחיית הבקשה בשל הגשתה באיחור (שם, פסקה 11). באשר לשאלה אם יש הצדקה לביטולו של פסק הדין, קבע כבוד השופט בן-עטר, כי נראה שלמבקש סיכויי הגנה, ולפיכך ביטל את פסק הדין. כך, הגם שקבע ביחס למחדל של אי הגשת בקשת רשות להתגונן, כי "התנהלות הנתבע ... מתקרבת ליחס של זלזול כלפי בית המשפט". 5. משבוטל פסק הדין כאמור, הועבר התיק ביום 14.10.2010 להמשך שמיעתו לפניי. עוד באותו יום ניתנה על-ידי החלטה שבה נקבע כי "הגם שטרם הוגשה בקשת רשות להתגונן, לאור מהות התביעה והעובדה שהוגשה עוד בתחילת שנת 2005, יתקיים קדם משפט ביום 3.11.2010 ...". מאחר שנושא התביעה הוא סילוק יד ממקרקעין ובשל חלוף הזמן מאז הוגשה, מטרת הדיון הייתה לברר אם בחלוף הזמן, למעלה מחמש שנים, בא הסכסוך על פתרונו, או שמא יש צורך בבירור התובענה. בדיון שהתקיים ביום 3.11.2010, התברר שלא חל כל שינוי מאז הוגשה התביעה. בא-כוחו של המבקש הודיע שהוא זקוק למסמכים שונים מהמשיב, וכן הודיע שאת החלטת כבוד השופט בן-עטר קיבל לידיו ביום 14.10.2010 (יחד עם ההחלטה מאותו יום). בעניין המסמכים ציין המשיב, כי לא הייתה פניה אליו לקבלתם, וכי רק לאחר שתוגש בקשת רשות להתגונן, יהיה על בית המשפט להחליט בבקשה, ולאחר מכן, יוכל המבקש להגיש בקשות בהתאם. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע כי ככל שתוגש בקשה היא תתברר, והובהר כי מאחר שמדובר בתיק ישן, ככלל, לא תינתנה ארכות. 6. ביום 14.11.2010 הגיש המבקש "בקשה למתן צו גילוי מסמכים", ובאותו יום ניתנה החלטה שלפיה על המשיב (התובע) להגיב לבקשה עד יום 30.11.2010. בעת מתן ההחלטה, אמנם טרם הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם המבקש, אולם המשיב נדרש להגיב לבקשה בעניין המסמכים, לאור ההנחה שבקשת רשות להתגונן תוגש במקביל, כך שאם תתקבל בקשת הרשות להתגונן, יוכל המשיב להגיב בעניין המסמכים לאחר מכן, ואם תידחה, כי אז תתייתר הבקשה למתן הצו לגילוי מסמכים, והמשיב לא יצטרך להגיב לה. אולם בקשת רשות להתגונן לא הוגשה במקביל. לפיכך, ביום 15.11.2010 הגיש המשיב בקשה למתן פסק-דין מהנימוק שהמבקש לא ביקש רשות להתגונן. באותו יום נעתרתי לבקשה, ואכן בפעם השנייה מאז שהוגשה התביעה ניתן פסק-דין נגד המבקש, וכן נקבע כי עליו לשלם למשיב (התובע) הוצאות משפט בסך 4,000 ₪. למחרת, ביום 16.11.2011 הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן, ובהחלטה מיום 16.11.2010 הופנה אל הבקשה למתן פסק-דין ואל פסק הדין שניתן. ביום 25.11.2011 הודיע המשיב כי לאור פסק הדין שניתן, מתייתר הצורך במתן תגובתו לבקשת המבקש בעניין המסמכים, ובהחלטה מאותו יום אמנם בוטלה ההחלטה מיום 14.11.2010. 7. כעבור שלושה ימים, ביום 28.11.2011 הוגשה בקשת המבקש לביטולו של פסק הדין. בהתאם להחלטה מאותו יום, הוגשה ביום 16.12.2010 תגובת המשיב לבקשה. ג. דיון בבקשה לביטול פסק הדין 8. פסק-דין שניתן לאחר שלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, יבוטל בהתמלא שני תנאים. האחד, המבקש הראה שהייתה סיבה מוצדקת לכך שנמנע מהגשת בקשת הרשות להתגונן במועד. השני, המבקש הצביע על סיכויי הצלחת הגנתו, ודי שיראה הגנה אפשרית. נבחן עתה את שני התנאים לאור טענות הצדדים. (1) הסיבה לאי הגשת בקשת הרשות להתגונן במועד 9. טענתו העיקרית של המבקש בעניין הסיבה שבעטייה לא הגיש את בקשת הרשות להתגונן במועד, נעוצה בבקשה שהגיש לקבלת צו לגילוי מסמכים. לטענתו, המסמכים המבוקשים דרושים למבקש לצורך הגנתו, ומסיבה זו ביקש זאת כבר בדיון שהתקיים ביום 3.11.2010. מאחר שפנייתו אל המשיב בעניין זה לא נענתה, הגיש את הבקשה לקבלת צו גילוי המסמכים עוד ביום 14.11.2010, והבקשה הועברה כאמור, לתגובת המשיב. לפיכך "לתומו חשב המבקש, כי בזאת ניתנת לו ארכה אוטומטית להגשת בקשת הרשות להתגונן". עוד טען המבקש, כי בקשת הרשות להתגונן הוגשה ב"איחור קל מאד", בן יומיים בלבד, ולפיכך יש לבכר את הצורך בעשיית צדק, על-פני "הצורך לשמור על סדרי הדין ולהקפיד על המועדים שנקבעו בתקנות". 10. אקדים ואומר שככלל, הגם שאני סבורה כי יש לכבד את המועדים הקבועים בתקנות סדרי הדין, אכן אין מקום להקפדה מחמירה עם מי שמטעמים כאלו ואחרים איחר ביום או ביומיים, וכי לכל היותר ניתן לרפא את מחדליו בחיובו בהוצאות, אם נמצאה הצדקה לכך. אולם המקרה הנדון שונה בתכלית. אפילו ככלל, אין מקום להקפדה נוקשה בעניין "המועדים שנקבעו בתקנות", כטענת המבקש, גם אין מקום לעשותם פלסתר. כפי שכבר נאמר, זו הפעם השנייה שבה המבקש מאחר בהגשת בקשת רשות להתגונן. איחורו הראשון היה איחור בן שלוש שנים, שממנו כאמור בהחלטת כבוד השופט בן-עטר, "נחלץ בעור שיניו". גם זאת לאחר שנקבע כי התנהלותו "מתקרבת ליחס של זלזול כלפי בית המשפט". לא זו אף זו, עוד בטרם הוגשה בקשת הרשות להתגונן, ובצעד חריג, התקיים דיון. במהלכו הובהר ונכתב בפרוטוקול שבא-כוחו של המבקש קיבל לידיו את החלטת כבוד השופט בן-עטר ביום 14.10.2010, וממועד זה ימנו שלושים הימים להגשת בקשת הרשות להתגונן. שלושים ימים אלו חולפים ביום 13.10.2010. מאחר שמועד זה חל בשבת, כי אז המועד האחרון שבו היה על המבקש להגיש את בקשת הרשות להתגונן הוא ביום 14.10.2010. 11. הטענה כי מדובר ב"איחור קל מאד", אינה רלוונטית בנסיבות העניין, ואין בה אלא להוסיף ולהראות את אי כיבוד המועדים הקבועים בתקנות על-ידי המבקש. גם הטענה שהמבקש סבר "לתומו" שהעברת בקשתו למתן צו לגילוי מסמכים לתגובת המשיב מהווה "ארכה אוטומטית", היא דחוקה וראוי היה שלא תיטען. אם כך סבר, כי אז היה עליו למצער, לבקש ארכה להגשת בקשת הרשות להתגונן. כך על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שזו לו הפעם השנייה שהוא מאחר בהגשת בקשתו להתגונן מפני התביעה, ובייחוד לאחר שהובהר בהחלטה שניתנה בתום הדיון מיום 3.10.2010 ש"ככלל, לא תינתנה ארכות". כידוע, מי שנכווה ברותחין, ראוי לו שיזהר בצוננין, ושלא יסמוך על הנס. 12. מן הטעמים האמורים, אני סבורה כי אין בנימוקי המבקש למחדלו בהגשת בקשת הרשות להתגונן באיחור, כדי להוות טעם מוצדק, אשר יצדיק את ביטולו של פסק הדין. מחדל מעין זה, גם מעמיס שלא לצורך על בית המשפט, ולו מן הטעם שהוא גורר אחריו בקשות מהסוג הנדון, על כל הכרוך בכך. יחד עם זאת, ורק לפנים משורת הדין, ולאור העובדה שמדובר באיחור בן יומיים בלבד, לא יהיה במחדל זה של המבקש כדי למנוע היעתרות לבקשתו לביטול פסק הדין. אך זאת, רק אם ימצא שבפי המבקש טענות הגנה, וכי יש לו סיכוי להתגונן מפני התביעה. רק במקרה כאמור, לא יעמוד למבקש לרועץ המחדל של הגשת הבקשה באיחור. (2) סיכויי הגנתו של המבקש 13. בכתב התביעה עתר המשיב לסעד של סילוק יד ממקרקעין שהמבקש מחזיק בהם. כאמור בכתב התביעה ובנספחיו, ביום 17.11.2002 מונה המשיב על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 1291/02), להיות כונס הנכסים על פרויקט זנוח בבית שמש, של חברת מ' קניג בניה בע"מ (להלן - "החברה" או "הקבלן"). מינוי זה כלל גם הסמכה של המשיב למכור את הדירות הכלולות בפרויקט אשר טרם נמכרו, ולגבות את הכספים המגיעים מרוכשי הדירות. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.11.1999 התקשר המבקש עם החברה בהסכם לרכישת דירה בפרויקט (נספח ה' של כתב התביעה), אך עד עצם היום הזה לא שילם המבקש סכום כלשהו תמורתה. מכאן חובו, שבעת הגשת התביעה עמד על סך של כמיליון שקלים. עוד התברר למשיב, כי המבקש פלש ותפס חזקה בדירה, שעל-פי הנטען לא שילם תמורתה, וכך גם תפס חזקה במקרקעין נוספים, שאף לא נכללו בהסכם. בכלל זה גם במחסנים וברכוש המשותף המצוי בבניין שבו מצויה הדירה וסמוך אליה. המבקש אף הוסיף תוספות בניה ללא היתר בניה כדין, ובין השאר ביצע חפירות ובנה תוספות בניה גם ברכוש המשותף, וגם על גג הדירה שלגביה התקשר בהסכם הרכישה. מאחר שהמבקש התעלם מפניות חוזרות ונשנות לסלק את חובו ולחלופין, לפנות את הדירה שאליה פלש, וכך גם התעלם מן הדרישות לפנות את המקרקעין שתפס שלא כדין ומהדרישות להרוס את הבניה שנבנתה שלא כדין, הוגשה התביעה הנדונה, שהוגשה בהתאם לאישורו של בית המשפט המחוזי בירושלים. 14. בהתאם לאמור, מתייחסת התביעה לסילוק ידו של המבקש מחמישה שטחים, אשר תוארו בכתב התביעה ובתשריטים המצורפים אליהם (שם, סעיף 6 ונספחים ו1 ו-ו2). בכתב התביעה לא צוין גודלם של השטחים, אך ניתן להעריכם על-פי המידות המפורטות בתשריטים. על-פי הערכה זו, שנובעת כאמור, מנתוני התשריטים, שטחם הכולל של חמשת שטחי המקרקעין נושא התביעה, שלגביהם התבקש סילוק-ידו של המבקש מהם, הוא כ-740 מ"ר, על-פי הפירוט הבא: שטח א' - ששה מחסנים ומסדרון צמוד אליהם שנתפסו על-ידי המבקש, בשטח כולל של כ-70 מ"ר. שטחים ב' ו-ג' - רכוש משותף שנתפס על-ידי המבקש ובוצעו בו עבודות חפירה ועבודות בניה, ללא היתר בניה כדין, בשטח כולל של כ-450 מ"ר (שטח ב' - כ-322 מ"ר, ושטח ג' - כ-126 מ"ר). שטח ד' - שתי קומות הדירה שעבורה, על-פי הנטען, לא שילם המבקש, בשטח כולל של כ-150 מ"ר (קומה ראשונה בשטח של כ-80 מ"ר, וקומה שנייה בשטח של כ-70 מ"ר). שטח ה' - קומה שלישית שנבנתה ללא היתר מעל הקומה השנייה של הדירה, בשטח של כ-70 מ"ר (שטח הקומה השנייה). 15. בבקשת הרשות להתגונן ובבקשה לביטול פסק הדין, אין כל התייחסות לתביעה לסילוק יד משטחים א', ב', ג' ו-ה'. לפיכך, ככל שפסק הדין מתייחס לשטחים אלו, שעל-פי הנטען גם לא נכללו בהסכם לרכישת הדירה, אלא אלו שטחים משותפים שעליהם בנה המבקש ללא היתר בניה כדין, אין מקום לביטול פסק הדין, והוא עומד בעינו. נותר אפוא, לבחון את טענות ההגנה של המבקש ביחס לדירה (שטח ד'). טענת המבקש היא כי המשיב, כונס הנכסים "נרכש בכסף מלא" (כך! סעיף 43 בבקשה לביטול פסק הדין), על-ידי הקבלן שפשט את הרגל ואדם בשם הרב מאיר סירוטא, שהוא שליחם של דיירי הפרויקט, שעשו קנוניה. הבקשה אינה מפרטת מעבר לכך, שהמבקש זקוק למסמכים שאותם ביקש כדי להראות ששילם את שהיה עליו לשלם, ולכן אין עליו לשלם פעם נוספת. אולם בשום מקום לא נטען שהמבקש אמנם שילם את התמורה שהתחייבה מכוח ההסכם לרכישת הדירה. 16. בבקשת הרשות להתגונן מפרט המבקש את טענת הגנתו. לטענתו, רכש שלוש דירות בפרויקט, ולאחר שנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הקבלן הועבר הסכסוך ביניהם לדין תורה, וניתנו שני פסקי בוררות. אחד ביום ה' בניסן התש"ס (10.4.2000), ושני ביום ל' בניסן התש"ס (5.5.2000) (נספחים א' ו-ב' של הבקשה). בהתאם לפסקי הבוררות, המבקש אינו חייב עוד דבר לחברה ולקבלן, ואילו עליהם להעביר את הדירות על שם המבקש. עוד טען המבקש, כי לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כספיים, נעצרה הבניה וגם דירות שבנייתם הסתיימה לא הועברו אל הרוכשים. באספת דיירים שהתקיימה ברשות הרב ברוורמן, הוחלט שהדיירים ירכשו את חוב החברה לבנק דיסקונט (להלן - הבנק), שהיה באותה עת בסך של 8,000,000 ₪. חוב זה נרכש על-ידי הרב סירוטא, כנציג הדיירים. לטענתו, הרב סירוטא חתם ביום 10.6.2002 על הסכם עם הקבלן ועל הסכם נוסף עם הקבלן ועם עו"ד דורון לנגה (שם, נספחים ג' ו-ד'), ולאחר משא ומתן נוסף נחתם הסכם בין הבנק לבין רב סירוטא, שלפיו נרכש החוב תמורת 4,000,000 ₪. יוער כבר עתה, כי בניגוד לנטען בבקשת הרשות להתגונן, ההסכם שצורף כנספח ד', אינו חתום על-ידי עו"ד דורון לנגה. כך גם לא צורף ההסכם שלכאורה נחתם בין בנק דיסקונט לבין הרב סירוטא. עוד טוען המבקש, כי לאחר מכן נערכו בוררויות שונות בין הרב סירוטא לבין הדיירים וביניהם גם המבקש, ובפסק בוררות נוסף שניתן ביום ז' טבת תשס"ז (2007) נפסק שיש לכבד את פסק הבוררות משנת תש"ס (הסכם הבוררות צורף אך לא סומן). בעניין זה נעיר כי גם בעניין זה לא דייק המבקש. בפסק הבוררות משנת תשס"ז נקבע באופן מפורש שהסכם הבוררות המחייב הוא מיום ה' בניסן התש"ס, אך בבקשה משום מה, טען המבקש שנפסק כי יש לכבד את הסכם הבוררות מיום ל' בניסן התש"ס (פסקה 8 בבקשה). לטענת המבקש, הרב סירוטא לא דאג לדיירים, אלא שלח את כונס הנכסים לתבוע את הדיירים, בעוד שכתב התביעה אינו מזכיר את ההסכמות שהתקבלו בפסקי הבוררות. עוד טען, כי לאחר הגשת התביעה פנו הבוררים אל הקבלן ודרשו ממנו לדאוג לבטל את התביעה (נספח ה'), וכי לא היה מקום למינוי כונס נכסים מכיוון שהבנק, כך לטענת המבקש, קיבל את כספו מהרב סירוטא, כנציג הדיירים, לאחר שקיבל כספים מהדיירים. לבסוף טען המבקש, כי הניח שההליך בבית המשפט הוקפא, לבקשת הבוררים, שפנו כאמור לרב סירוטא, וכי הרב סירוטא אף הצהיר כי המשיב פועל בשמו (נספח ו'). לעניין זה לא ראיתי לנכון ל להתייחס לאור הסבריו של הרב סירוטא, שאמורים היו להיות ידועים למבקש, במכתב אחר (צורף כנספח ג' לתגובת המשיב). 17. קראתי את בקשת הרשות להתגונן ואת נספחיה, ושבתי ועיינתי בהם, ולא מצאתי טענת הגנה כלשהי לעניין העובדה שבכתב התביעה נטען שהמבקש פלש לדירה, שעליה לא שילם. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.11.1999 חתם המבקש על הסכם לרכישת דירה בסכום של 546,650 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה), אולם נכנס לגור בה מבלי ששילם תמורתה. המבקש לא הראה דבר וחצי דבר המלמד שאמנם שילם תמורת הדירה. כך גם לא הראה דבר וחצי דבר ששילם, אם בכלל, לרב סירוטא. 18. על-פי הסכם המכר (נספח ה' של כתב התביעה), נקבעו באופן מפורש זכויותיו של הבנק, שלפיהן ישנו שיעבוד של הפרויקט לטובת הבנק, ובהסכם ובנספח של ההסכם, שעליו חתום המבקש, נקבע באופן מפורש (סעיף 11 בהסכם ונספח ד'), כי על הרוכש (המבקש) לשלם במישרין את התמורה עבור הדירה לחשבון הליווי הבנקאי. המבקש ידע זאת, וכך עשה ביחס לשתי הדירות האחרות שרכש בפרויקט, אולם על-פי הנטען בתביעה, הוא לא שילם בדרך זו עבור הדירה נושא התביעה. המבקש לא הראה כל טענת הגנה בעניין זה, ואף לא טענת הגנה קלושה. חזקה על מי ששילם סכומים ניכרים, אפילו אמנם שילם לרב סירוטא, כי יש בידו תיעוד כלשהו על כך. אך המבקש לא הציג כל מסמך בעניין, לא הזכיר מועדים שבהם שילם, אם שילם, ולא דבר וחצי דבר אחר. אפילו היה בפסקי הבוררות כדי לבסס טענה מטענות המבקש בעניין תשלום תמורה עבור הדירה, אין מדובר בבוררות בין המבקש לבין הגורם הרלוונטי. המבקש לא הראה ששילם לחברה, ואף לא הראה ששילם לבנק, שלטובתו נקבעו הוראות בהסכם המכר. כך שבכל מקרה הפר את ההסכם, ככל שהדברים אמורים בהוראות שנקבעו בו לטובת הבנק. 19. עוד יוער, כי גם הסכמי הבוררות שעליהם מבקש להסתמך המבקש, אינם מקימים טענת הגנה כלשהי, ואין בהם כדי לתמוך בטענה שהמבקש שילם תשלום כלשהו בתמורה לדירה. הסכם הבוררות, שלטענת המבקש מחייב, מיום ו' בניסן תש"ס (ולא ה' בניסן כנטען), קובע שהתובע חייב לקבלן רק 60,000$, אך מאחר ששולם כבר 20,000$ ומאחר שעל המבקש להשלים את הבניה בעצמו, יורד החוב ל-20,000$. תשלום זה צריך היה להיות משולם לאחר השלמת הבניה על-ידי הקבלן. מאחר שהקבלן לא בנה, קוזז גם חוב זה וכך המבקש אינו חייב דבר. ההסכם מיום ל' בניסן התש"ס, מורכב מאותו עיקרון, שלפיו החוב שנותר על סך של 20,000$ יקוזז בתמורה להסדר זה או אחר, כך שלכאורה המבקש אינו חייב דבר. מדובר בשני הסכמי בוררות שאינם ברורים (בלשון המעטה), ולא ברור כנגד מה בדיוק נעשו. אולם אפילו קיבלנו את הטענה כי נותר חוב בסך 60,000$, שקוזז באופן זה או אחר, או רק חוב בסך 20,000$ שקוזז בדרך כשלהי, כך שבסופו של דבר, לאור הסכמי הבוררות, המבקש לכאורה לא חייב דבר, עדיין לא הראה המבקש הגנה כלשהי כלפי הטענה שלא שילם את יתרת התמורה עבור הדירה לחשבון הבנק, כפי שעשה ביחס לשתי הדירות האחרות שרכש. יתרה אשר לפי כל חישוב, אמורה להיות בין מחצית שווי הדירה לכ-80% משוויה, מעבר לסכומים הנזכרים באותם הסכמי בוררות. כל זאת בהנחה שניתן לסמוך על אותם "הסכמי בוררות", שלא קיבלו תוקף של פסק-דין מחייב, והנסתר רב בהם על הנגלה. 20. המסקנה העולה היא אפוא, שהמבקש לא הניח כל טענת הגנה ממשית, ולא הראה בדל ראייה לכך שסילק את חובו עבור הדירה שרכש. ד. סיכום 21. משהגענו לכלל מסקנה שהמבקש לא הניח טענת הגנה ממשית, המראה את סיכוייו להתגונן מפני התביעה, ולאור הדברים שנאמרו באשר להגשת הבקשה לביטול פסק הדין באיחור, הרי שדינה של הבקשה לביטול פסק הדין להידחות. 22. למעלה מן הצורך יוער, כי אפילו לא הייתה הבקשה לביטול פסק-דין נדחית, כי אז מהטעמים האמורים, הייתה נדחית בקשתו של המבקש לקבל רשות להתגונן מפני התביעה. בעת בחינת בקשת רשות להתגונן, די שבית המשפט ישוכנע שלמבקש טענת הגנה. הדרישות אמנם מצומצמות, ודי שיצביע על טענת הגנה אפשרית, שאינה הגנת בדים, כדי שיזכה ברשות להתגונן. במקרה הנדון, כפי שהובא לעיל, המבקש לא הראה טענת הגנה של ממש. הוא לא הראה ששילם תמורת הדירה, לא הראה ששילם לרב סירוטא, שלטענת המבקש נכנס בנעלי הדיירים, ולא הראה שהופטר מתשלום כלשהו. אפילו קיבלנו את אותם הסכמי בוררות, שנערכו בין המבקש לבין הקבלן, אין בהם כדי לתת מענה למלוא תמורתה של הדירה, אלא לחלק מזערי מן התמורה. באשר ליתרה, לא הציג המבקש כל טענת הגנה. אף לא טענת הגנה דחוקה. בנסיבות אלו, לא ראיתי על יסוד מה היה מקום ליתן למבקש רשות להתגונן מפני התביעה. מאחר שצורך הדיון בבקשה גם הנחתי שיש לקבל את האמור בתצהירו של המבקש, לא ראיתי צורך בקיום דיון, ואני סבורה שאילו נדונה בקשת הרשות להתגונן, ניתן היה לדחותה גם על יסוד הבקשה בלבד (בהתאם לאמור בסופה של תקנה 205(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 23. עוד נחזור ונזכיר, כי אפילו התקבלה הבקשה לביטול פסק הדין, ואפילו הייתה ניתנת למבקש רשות להתגונן, בכל מקרה היו אלו מוגבלים רק לדירה (שטח ד'), המהווה רק כ-150 מ"ר מתוך כל השטחים שלגביהם התבקש סילוק ידו של המבקש, שהם בשטח כולל של כ-740 מ"ר (המורכבים כאמור, מששה מחסנים ומסדרון צמוד בשטח של כ-70 מ"ר, רכוש משותף שנתפס, נחפר ונבנה על-ידי המבקש, ללא היתר בניה כדין, בשטח כולל של כ-450 מ"ר, קומה שלישית שנבנתה מעל הדירה ללא היתר בניה בשטח של כ-70 מ"ר). 24. לפיכך, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית. מתוך התחשבות בכך שלאחרונה חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות בסך 12,000 ₪ (8,000 ₪ בהחלטת כבוד השופט בן-עטר מיום 1 ו-4,000 ₪ בפסק הדין מיום 15.11.2011), הוא מחויב עתה לשאת בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ₪ בלבד. ניתנה היום, כ"ז בטבת תשע"א, 03 בינואר 2011, בהעדר הצדדים. בקשת רשות להתגונן