התפרצות סכיזופרניה בשרות הצבאי זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 28.2.06 ולפיה אין קשר בין מחלתו הנפשית של המערער ובין תנאי שרותו הצבאי. מחלתו הנפשית של המערער היא סכיזופרניה. המערער נולד בשנת 1981 והתגייס לשרות חובה ביולי 1999 בפרופיל 82. המערער שירת כטכנאי נתונים בחיל האוויר והשתחרר בפרופיל 21 ביום 25.2.02. המערער הגיש תצהיר מטעמו וכן את חוות דעתו של ד"ר מיכאל בונצל, פסיכיאטר, אשר חיווה דעתו כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער כיום פרצה במהלך שרותו הצבאי כתוצאה מגורמי דחק במהלך שרותו. המשיב הגיש את חוות דעתו של ד"ר בקר, פסיכיאטר, אשר חיווה דעתו בחוות דעתו המגיבה, כי המערער לקה בזמן שרותו הצבאי בהתקף פסיכוטי קצר, אשר חלף ללא טיפול תרופתי ואפשר לו להתארגן ולתפקד בצורה סבירה, כאשר לדעתו אין קשר בין שרותו הצבאי של המערער לבין מחלתו היום, משום שלא היו בשרותו הצבאי של המערער אירועים חריגים או גורמי דחק. המערער והמומחים נחקרו בדיון ההוכחות שקיימה הוועדה. תנאי השרות ותולדות המחלה המערער הגיש תצהיר מיום 23.9.03 ובו תיאר כי לאחר שלמד י"ג וסיים כטכנאי הוצב בבסיס חיל אוויר ברמת דוד ביום 20.8.00, שהיה בסיס סגור, כאשר המערער התגורר בגבעתיים. על פי תצהירו, המפקד הישיר שלו, היה רס"מ אבי קאלי, אשר הטיל את חיתתו עליו ועל חיילים רבים אחרים. על פי תצהירו, המפקד היה מכתיב את סדר יומו בצורה גורפת וטוטלית כך שהמערער חש שאין לו יכולת לשלוט בחייו. המערער כתב בתצהירו כי המפקד קרא לו באופן קבוע ושיטתי בכינויי גנאי כמו "אתה בורג", "אתה קוקס", "שתיתי לך את הדם" וכו'. עוד כתב המערער בתצהירו כי המטרה והאופי של האמירות היו להשפיל ולבזות אותו כאשר הם נאמרו גם בפני חיילים אחרים. לדבריו המפקד היה מתייחס כך גם לאחרים, אך כלפיו התייחס כך במיוחד, כאשר למיטב ידיעתו היו חיילים אחרים שהגישו קבילות כנגד אותו מפקד. המערער כתב בתצהירו כי הרגיש שהוא השעיר לעזאזל של המחלקה, שהייתה קטנה. עוד הוא מעיד כי היה ניהול כושל ושרירותי של המפקד וכן היו לו קשיים לצאת לחדר האוכל בשעות האוכל ולכן ירד במשקל בתקופת השרות הצבאי. המערער העיד כי חש שהגיעו מים עד נפש והוא הופנה לקב"ן אשר בפניו הוצגה המצוקה והקב"ן שחררו זמנית ביום 26.8.01 בפרופיל 24 למשך 6 חודשים וביום 30.1.02 שוחרר לצמיתות בפרופיל 21. ביום 15.8.01 נבדק המערער על ידי הקב"ן, ד"ר אורי רהט, כאשר באנמנזה נכתב: "החייל נבדק היום בנוכחות של הוריו. הוריו בשיחה דיווחו על חייו הנורמטיביים. מתואר כחברותי עם יכולת הסתגלות טובה, אף פעם לא היה במגע עם מערכת פסיכיאטרית. כעת הם רואים שינוי במצב רוחו, אך לא מציינים התנהגות חריגה כלשהי ושוללים דיבורים מוזרים ולא הגיוניים מצידו". בבדיקה שערך הקב"ן הוא מציין כי מדברי המערער עלתה תמונה פסיכוטית חריפה פרנואידית, שהייתה בעבר, אך הסתיימה ולכן הגדיר את מצבו כ"פסיכוטי חריף וקצר" וכי לפי הערכתו אין צורך כעת במתן טיפול תרופתי כי מדובר בפסיכוזה מהירה וחולפת עם תובנה וכעת הוא זקוק למנוחה והמשך מעקב פסיכיאטרי. בהמשך נכתב על ידי ד"ר מוטי שמושקוביץ, רמ"ד פסיכיאטריה וד"ר רהט במסמך הפניה לרופא מומחה כי לאחר שנשלח למנוחה בביתו במשך כעשרה ימים סירב לראות פסיכיאטר וסירב לקבל טיפול. אמו סיפרה שהתקשה מאוד לישון רוב הלילות מאז הבדיקה האחרונה והמשיך לדבר על הצורך לומר אמת, נושא שהעסיק אותו במצבו הפסיכוטי, וכן נושאים נוספים. באותו מסמך נכתב כי הרקע הוא: "אב החייל בן 53, בן למשפחה של ניצולי שואה. היה באשפוז פסיכיאטרי אחרי מלחמת ששת הימים, לדבריו בגלל PTSD, אך מאז אינו מטופל ומתפקד. אחות האב הייתה כנראה אף היא מטופלת פסיכיאטרית והתאבדה בגיל 35 לפני כ 20 שנה. אם החייל בת 51, עובדת ובריאה. לחייל אחות בת 25 סטודנטית. נולד בלידה רגילה... ילד טוב חברותי ועצמאי, תפקוד אקדמי ממוצע ויציב לאורך השנים ללא בעיות התנהגות בבית ספר, לא טופל מעולם נפשית. לא היו משברים מיוחדים במהלך שנות התבגרותו. סיים י"ג כיתות כטכנאי. תחביביו - כדורגל, מכון כושר. אינו מעשן, אינו משתמש בסמים או אלכוהול, לא מעורב בפלילים. רצה להתגייס לצבא, לא ידוע על קשיים מיוחדים במהלך שרותו עד לארוע האחרון. בתפקיד טכני אחראי." ד"ר שמושקוביץ וד"ר רהט מציינים בסיכום, כי לאחר שרות של כשנה ושלושה חודשים ללא כל רמז לפסיכופתולוגיה ברקע האישי החלה באופן פתאומי לפני כעשרה ימים התנהגות לא תואמת. המומחים סברו שמן הראוי שישוחרר לחצי שנה על מנת שניתן יהיה להעריך את מצבו בהתאם להתפתחויות שתהיינה משום שלא יכלו לקבוע באותה בדיקה האם הארוע הפסיכוטי אכן חלף או שלא חלף לחלוטין. לפיכך נקבע לו פרופיל 24 לחצי שנה והודגש הצורך לקבלת טיפול. לאחר תום מחצית השנה במהלכה שהה המערער בחופשת מחלה בפרופיל 24 בביתו, ביום 29.1.02 הגיע המערער לבדיקה נוספת שנעשתה על ידי ד"ר אנוך גנאדי כאשר על פי עדותו של המערער הוא רצה באותו שלב לשוב לשירות בבסיס. בתוצאות הבדיקה של ד"ר גנאדי נכתב, כי משיחה עם אמו עלה כי הוא מרגיש יותר טוב וכי לא קיבל טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, כפי שהיה מומלץ. ד"ר גנאדי, לאחר שבדק את המערער קבע כי יש מקום לשחררו לצמיתות מן השרות הצבאי בפרופיל 21. כחצי שנה לאחר השחרור, בחודש יולי 2002, אמו של המערער נהרגה פתאומית בתאונת דרכים כהולכת רגל. 3 חודשים לאחר מכן באוקטובר 2002 נסע עם חבר לחודשיים לתאילנד. ב - 30.3.03 אושפז לראשונה בבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב באבחנה של הפרעה פסיכוטית חריפה עם סימפטומים של סכיזופרניה. האשפוז היה בהוראת אשפוז של הפסיכיאטר המחוזי עקב מצב פסיכוטי חריף. בתולדות עברו נכתב כי אמו נהרגה בתאונת דרכים לפני כשמונה חודשים וכי לא ידוע על בעיות מיוחדות במהלך לימודיו. עוד נכתב כי "שירת כשנה וחצי בשרות צבאי, גילה בעיות הסתגלות ושוחרר מן השרות". עוד נכתב כי לאחר שחזר מתאילנד החל להתנהג באופן מוזר. לא עבד, אביו ראה אותו נכנס לדיכאון ומתנהג מוזר, "סובב טלויזיה לכיוון הקיר", אמר שזה עושה לו קרינה וכו'. לאחר שהתנהג בחוסר שיפוט ואלימות נשלח למוסד פסיכיאטרי בהוראת אשפוז. כאשר הגיע לאשפוז ביום 22.4.03 בבית החולים תל השומר נכתב כי הוא מאשר שימוש בסמים. חוות דעת המערער המערער הגיש חוות דעת של ד"ר בונצל, פסיכיאטר, אשר מצא, בהסתמך על דבריו של המערער, כי המערער היה נתון לדחק נפשי בזמן שרותו הצבאי אשר יכול להסביר את פרוץ המחלה. ד"ר בונצל כתב שהמערער מתאר את הבסיס כמקום מבצעי עם הרבה לחץ, אך הוא הצליח להסתגל בתחילה עד שלאחר כחצי שנה היה מוסמך ואחראי. ד"ר בנצל כותב עוד כי המערער מספר שהיה חשוף להטרדות, להתנכלויות ולטרטורים מצד מפקדו, שהלחיץ אותו ותוך כדי הלחץ החלו מחשבות טורדניות כיצד להימנע מהטרטורים, כאשר ההטרדות היו בשמות גנאי שנתן לו המפקד ובתחושתו שהמטרה הייתה להשפיל אותו לבזות אותו לפני חיילים אחרים. המערער סיפר לד"ר בונצל כי ב - 8.8.01 הגיע למסיבת גיבוש בחיפה ובמהלך היום חשב שהמפקד מדבר עם מפקד נוסף מאחורי גבו וכי דיברו עליו עם עוד חיילים והוא חשש שצחקו עליו שם. "חזר הביתה לסוף שבוע פגוע וחרד, באמצע הנסיעה חזרה ברכבת ירד פתאומית באזור זכרון יעקב במקום נטוש בדרך לתל אביב, בטענה כי חשב שהרכבת תתפוצץ. עלה על הרכבת הבאה ובמהלך הנסיעה היה לא רגוע, פחד מפיגועים. שהגיע הביתה מתאר כי הרגיש מוזר, לא במציאות, התרוממות, אקסטזה, קרוב לבורא. הרגיש מוזר במהלך כל סוף השבוע. בבוקר יום א' חזר לבסיס, דיבר ברצף, אנרגיה מרובה, עם מחשבות מוזרות שכל העולם משקר עליו...". באותו שלב הפסיכולוגית של הבסיס לקחה אותו עם רכב לבית חולים רמב"ם. ד"ר בונצל מצא, כי גורמי הדחק בהם נתקל בשרותו הצבאי, כפי שתואר, דהיינו הטרטורים וכינויי הגנאי מצד מפקדו גרמו לו לירידה במשקל, בלבול וכדומה ומעידים על הלחץ בו הוא היה שרוי בבסיס. ד"ר בונצל מציין כי הגורמים הם אינדיבידואלים ושונים בין אדם לאדם, כאשר יש המגלים עמידות בפני גורמי דחק וישנם כמו המערער המתדרדרים למצב פסיכוטי, כאשר נקלעים למצבי לחץ כאלה. עוד כותב ד"ר בונצל כי החוויה הסובייקטיבית של המערער כלפי שרותו הצבאי הלחוץ קובעת את חוויית השרות כגורם דחק. ד"ר בונצל מתרץ את העובדה שהמערער מעולם לא התלונן על גורמי הדחק מכך שפחד מן ההשלכות על הבאות, כמו החרפה בטרטורים ובהשפלות כלפיו מצד המפקד. חוות דעת המשיב ד"ר בקר, המומחה מטעם המשיב, בדק את המערער וכתב כי לא שוכנע שהיו בתנאי השרות של המערער אירועים חריגים או גורמי דחק. ד"ר בקר מציין שהארוע האחרון שהמערער מתאר מתקופת השרות, שבו הוא חש שדיברו מאחורי גבו במסיבה, קשור לפרשנות פסיכוטית של ההתקף שהיה גלוי שבוע לאחר מכן. ד"ר בקר סבור שכל קו החשיבה של המערער בעניין שרותו הצבאי היא בזווית של פרשנות שלאחר ההתקף. ד"ר בקר מוצא סימוכין למסקנתו זו מכך שהמערער לא התלונן מעולם על יחס המפקדים ומכך שהמפקד דחה את כל הטענות של המערער במכתב ששלח. ד"ר בקר כותב שאין כל תיעוד או עדות אחרת לגבי הטרטורים וכינויי הגנאי. אשר לבלבול, הרי שהוא שייך לשלב הפסיכוטי ולגבי הירידה במשקל של 5 ק"ג הרי שאין לגביו תיעוד והיא גם אינה ספציפית בעליל. ד"ר בקר מציין עוד כי המערער ביקש לחזור ולשרת בבסיס לאחר תום תקופת מחצית השנה שבה שהה בביתו בפרופיל 24 והדבר מוכיח כי לא היו גורמי דחק בשרותו הצבאי. ד"ר בקר מציין עוד כי בשיחה איתו המערער לא שלל שימוש בסמים וכי גם במסמכים בבתי החולים צוין שימוש בסמים וכי יש להניח כי השתמש בגראס ובאקסטזי. ד"ר בקר מציין כי לגבי האקסטזי יש הסכמה כי הוא גורם לפרוץ פסיכוזה. לגבי גראס סובר ד"ר בקר כי יש קשר סטטיסטי ברור בין שימוש בגראס לבין התפרצות פסיכוזות וסכיזופרניה. ד"ר בקר מציין את המוות של אמו של המערער כגורם דחק משמעותי מאוד וכגורם דחק היכול להוות טריגר לסכיזופרניה. לפיכך ד"ר בקר מוצא כי בשנה שלאחר שחרורו של המערער מצה"ל היו שני ארועים מאוד משמעותיים שהם יכולים לגרום לפרוץ הסכיזופרניה ובטח להחמרתה והם מות האם ונטילת סמים. דיון והכרעה המשיב בסיכומיו מסתמך, בין היתר, על מכתב שכתב רב סרן פליקס לוי, מפקד היחידה בה שירת המערער. נציין כי על מנת להסתמך על מכתבו של רב סרן פליקס לוי צריך היה המשיב להזמין את רב סרן פליקס לוי לעדות, על מנת שניתן יהיה להציג את המכתב באמצעותו ולהעמיד אותו לחקירה נגדית. כאשר מטעמיו שלו המשיב לא זימן את רב סרן לוי לעדות, הרי שאיננו יכול להסתמך על מכתבו. המערער בחקירתו הנגדית אישר כי לא ביקש לעבור לבסיס אחר במהלך השרות (עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 23-24). המערער גם אישר כי לא סיפר להוריו על התנהגות המפקד והוא גם לא דיבר עם המשקית ת"ש. על פי עדותו הוא שמר את הכל לעצמו. המערער גם אישר שביקש לחזור לשרת בבסיס לאחר שהיה חצי שנה בחופשה בבית בפרופיל 24 וזאת לאחר שהתייעץ עם אנשים שונים. ראו עמוד 4 לפרוטוקול. המערער העיד עוד כי במקרה אחד הוא זוכר שהמפקד "התחיל לשטוף אותי בקללות. לא יכולתי לתפקד אחר כך" (עמוד 3 שורה 8) ובהמשך הוא אמר: "אני יודע שהיו כמה מקרים שהשפילו אותי וזה הצטבר... לא על ההתחלה, היו אני חושב שהוא רצה לבדוק אותי איך אני מתנהג. אני כמו שנהגתי כל הדרך ובסוף השרות הכל התפרק". המערער טוען כי אותן קללות והתייחסות משפילה היא שגרמה לו לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. מן המסמכים שנכתבו סמוך להתקף הפסיכוטי הראשון לא עולה כל תלונה כי המערער סבל מהתנכלויות או מהשפלות קודם להתקף. הטענות שלו בדבר התנכלויות לא היו קיימות ולא תועדו בשום מסמך רפואי עד להגשת התביעה. גם מעדותו עולה שבמשך כל התקופה של השרות במשך כשנה וחצי עד ההתקף הפסיכוטי הראשון תפקד היטב, אין כל תלונה על תפקודו ושרותו היה לשביעות רצון מפקדיו ואף להוריו לא סיפר דבר על מצוקה כלשהי. לכך יש להוסיף כי לאחר שהורד הפרופיל והוא שהה בביתו בפרופיל 24 במשך חצי שנה הוא ביקש לחזור ולשרת באותו בסיס. יש בכך הוכחה ברורה כי המערער לא היה חשוף לגורמי דחק, כפי שהוא מתאר. לפיכך הוועדה אינה מקבלת את גרסת המערער כי סבל מהשפלות והטרדות ברמה כזו שגרמה לו לפרוץ המחלה. יתר על כן מדובר באירועים ספורדיים שהמערער סיפר עליהם בעדותו, ולא התרשמנו כי אכן המערער היה נתון חודשים על גבי חודשים במצב של השפלות והתעללות נפשית, שהרי לו היה זה המצב לא היה המערער מבקש לחזור לבסיס בתום החופשה בבית. לא זו אף זו שגם מדברי המערער והמומחה מטעמו עולה כי הם נסמכים על יסוד סובייקטיבי בלבד ואין די בכך על פי ההלכה המשפטית משום שיש צורך בקיומו של ארוע ממשי, ולא טריוויאלי הקשור לשרות הצבאי, על מנת להכיר בקשר סיבתי משפטי. לפיכך הוועדה אינה מוצאת כי הוכח ברמה הנדרשת בחוק הנכים, כי המערער חלה במחלתו עקב תנאי השרות. לכך יש להוסיף במקרה זה כי ארוע חיים קשה המהווה טריגר לכל הדעות ארע למערער מספר חודשים לאחר שחרורו מן השרות והוא מותה הפתאומי של אמו בתאונת דרכים. לאחר ארוע זה המערער אמנם נסע לתאילנד לחודשיים, אך מספר חודשים לאחר ששב אושפז בבית החולים באר יעקב בהוראת אשפוז ובמצב נפשי קשה. במפגש הראשון עם הפסיכיאטר עולה כי תלונותיו על כך "שאנשים דיברו מאחורי גבו, והתכוונו להעיף אותו מהיחידה..." היו חלק ממצבו הנפשי אז. אין איזכור בתלונותיו למפקד וליחס המשפיל שקיבל ממנו לטענתו במפגש הראשון ואף לא במפגשים הבאים עם המערכת הפסיכיאטרית. טענת ב"כ המשיב כי ניתן לראות תלונות על המפקדים מהמילים שכתבו ד"ר שמקוביץ וד"ר רהט: "ניסה לעשות מינימליזציה של הדברים", היא מרחיקת לכת ואינה יכולה להוות הוכחה לדבר. סוגיית הקשר הסיבתי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונית בזמן השירות לבין השירות, נדונה בהרחבה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732 (להלן: "פסק דין אביאן"). בפסק הדין סקר כבוד השופט חשין את ההלכה הקיימת וקבע כי לשם הוכחת הקשר הסיבתי במידה מספקת על התובע הכרה להצביע, נוסף על המבחן הסובייקטיבי, גם על אירוע או מצב חיצוני, אובייקטיבי וממשי, הקשור לאופיו הייחודי של השירות הצבאי, מכאן שעל פי הלכת אביאן ניתן להכיר בקשר בין נכות לבין השרות רק כאשר האירוע או המצב בשרות היו בעלי עוצמה, בעלי ממשות ובעלי אופי צבאי ייחודי, שאינה טריוויאלית, ראו לעניין זה גם בר"ע 6270/98 פוטשניק נ' קצין תגמולים פ"ד נז (3) 721 ורע"א 3103/00 אקהוז נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 27.4.03). הוועדה מקבלת כי מחלתו של המערער החלה בזמן שירותו הצבאי ואף החמירה בהמשך חייו כתוצאה מאירועי חיים. יש לציין כי בהמשך חייו מופיעים גורמים אשר מטיבם יכולים להחמיר את מצבו כמו: העדר טיפול, למרות שהומלץ על טיפול (כפי שמציין ד"ר אנוך גנאדי שבדק את המערער, כאשר הלה ניסה לחזור לשירות הצבאי), מות אימו (ביולי 2002 כחצי שנה לאחר השחרור) ועל פי חלק מן התיעוד לקיחת סמים לרבות אקסטזי. אולם הוועדה אינה מקבלת את הטענה כי מחלת המערער פרצה כיוון שעבר אירועים משפילים וקשים, כפי שתיאר, בזמן שירותו הצבאי. המערער והוריו שליוו אותו מעולם לא טענו בפני הרופאים שבדקו אותו כי המערער סבל מהתעללות מתמשכת בזמן השירות. יתר על כן, גם לפי תיאורו של המערער, באירועים שעבר במהלך שירותו הצבאי אין את היסוד האובייקטיבי הנדרש לקביעה כי יש קשר בין האירועים שעובר לפרוץ מחלתו. לא מצאנו כי הוכח לנו כי המערער עבר התעללות מקיפה ושיטתית במשך חודשים ולא כך תוארו הדברים אפילו על ידי המערער בפנינו, אשר סיפר על אירועים שבהם המפקד צעק עליו לאחר שביצע דברים מסוימים וכן על כינויי גנאי שכונה בהם. התנהגות שכזו, בהנחה שהייתה, ראויה לכל גינוי, אך אין בה יסוד ה"עוצמה" וה"ממשות", אשר נדרש על מנת לקבוע קשר סיבתי בין אירועי חיים לבין פרוץ מחלה כמחלת הסכיזופרניה. סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות אלה, אין צו להוצאות. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. התחום הנפשיצבאפריצהסכיזופרניהשירות צבאי